Home
  education - חינוך





שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל

סמי סמוחה

במאמר זה פרופ' סמוחה דן בשלושה מתוך כלל השסעים בחברה הישראלית - השסע
המעמדי, השסע העדתי והשסע הלאומי - ובהשלכותיהם על הדמוקרטיה בישראל.


חמישה שסעים עיקריים מפלגים את האוכלוסיה של מדינת ישראל: שסע פוליטי, שסע
דתי-חילוני, שסע מעמדי, שסע עדתי, ושסע לאומי. כל השסעים הללו, ובמיוחד אלה שבין
יהודים דתיים ולא-דתיים ובין יהודים וערבים, גורמים למתחים ולסכסוכים העלולים לאיים
על היציבות החברתית והפוליטית בישראל. ישראל מתוארת לעתים, ובצדק, כחברה בעלת
שסעים עמוקים, שהדמוקרטיה שלה סובלת מעומס-יתר של בעיות ותביעות.
מאמר זה מתמקד בסוגיות הנוגעות לשלושה שסעים - מעמד, עדה ולאום - ובהשלכותיהם על
הדמוקרטיה הישראלית.

המשבר ביחסי יהודים וערבים
בראשית שנות התשעים נראה כי היחסים בין יהודים לערבים הגיעו למשבר, וכי דפוסי
הדו-קיום, ששררו ביניהם עד ‏1967, כבר אינם תופסים. דומה שהנחות-היסוד של השלטון
ושל הציבור לגבי האזרחים הערבים בישראל הן: (א) שהם מיעוט עויין, שיש לפקח עליו; (ב)
שעליהם להכיר תודה על הקידמה הרבה שנפלה בחלקם מאז ‏1948; (ג) שעליהם להסתפק
בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי; (ד) שהם מהווים קבוצה ערבית חדשה,
מובחנת ומנותקת מהעם הפלסטיני; (ה) שעליהם להשלים עם היותם מחוץ לצומתי הכוח וקבלת
ההחלטות במדינה.

בעוד שערביי ישראל דוחים הנחות אלה ורוצים לעצב מערכת יחסים חדשה בינם לבין
המדינה והרוב היהודי, הרי היהודים בישראל חוששים מאי-יציבות ומאובדן שליטה כתוצאה
מתזוזה במעמד אזרחי ישראל הערבים. בשורשו של המשבר המתגלע ביחסי יהודים וערבים
מונחת הסתירה המהותית בין המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל לבין המאפיינים
היהודיים-ציוניים שלה. דמוקרטיה וציונות הם שני עקרונות המנחים את החברה הישראלית -
אך הם נוגדים זה את זה. את המחיר על המתח שבין עקרונות אלה נאלצים לשלם ערביי
ישראל.

המשבר הנוכחי ביחסי יהודים-ערבים התעצם החל ממחצית שנות השבעים, כאשר התבלטה ביתר
שאת הסתירה בין העקרונות הדמוקרטיים לבין העקרונות הציוניים של המדינה. בדרך כלל
מוצעים שני הסברים להתפתחות זו: (א) המתיחות בין יהודים לערבים החמירה בשל הקצנה
ערבית. הקצנה זו היא תולדה של ההאצה הרבה במודרניזציה ובפלסטיניזציה שלהם מאז
‏1967. מאז הולכת וגוברת עוינות הערבים למדינה. (ב) היהודים מתנגדים לכל שינוי
ופשרה, ואחרי ‏1967 הפכו לדתיים יותר, ניציים יותר, לאומניים יותר וסובלניים פחות.
עקב כך נעשתה ישראל למדינה פחות פתוחה, המתעלמת מתביעות סבירות של הערבים ליתר
השתלבות ושוויון.

הגם שיש שמץ של אמת בשני הסברים אלה, שורשי המשבר טמונים במישור אחר. מודרניזציה
ופלסטיניזציה הם רכיבים בתהליך מקיף יותר של פוליטיזציה. בתהליך זה נעשו ערביי
ישראל מודעים יותר למעמדם הנחות, בקיאים בכללי היסוד של המערכת הפוליטית, ופעילים
יותר במאבק לשינוייה. יש להדגיש שתהליך זה לא גרם לערבים לרצות לפגוע במדינה או
להינתק ממנה, אלא גרם להם דווקא לרצות לנסות לשפר את מצבם בתוכה. ככל שגברה
בקירבם ההכרה שניגזר עליהם לחיות כמיעוט של קבע במדינה יהודית, כך הם נעשו נחושים
יותר להאבק על מעמדם בתוכה. אין הם מוכנים עוד לקבל את הדפוסים הנוכחיים של
דו-קיום עם רוב יהודי בנחיתות מתמדת.

בדומה לכך, ההרעה ביחס היהודים לערבים אינה נובעת מהתגברות הלאומנות וחוסר
הסובלנות של היהודים, אלא דווקא מהדמוקרטיזציה הגוברת של המדינה - בגבולות הקו
הירוק - במהלך שנות השבעים והשמונים. עם המעבר של ישראל ממשטר נוקשה של מפלגה
דומינאנטית אחת לשיטה פתוחה של פוליטיקה תחרותית, צצו על הבימה הפוליטית קבוצות
מקופחות כדי לקדם את ענייניהן המיוחדים. ערביי ישראל נמנים עם קבוצות אלה. מצבם לא
הורע, כאמור, עקב התגברות התרבות הפוליטית האתנוצנטרית והקיצונית בישראל, אלא בשל
כך שהתרבות הפוליטית הישראלית אינה רגילה לתביעות קבוצתיות מסוג זה, אפילו לא מצד
המזרחים, או, להבדיל, מצד הקבוצות מן המעמד הבינוני שתמכו בתנועת שינוי בבחירות
‏1977.

למרות שישנה מחלוקת פנימית ניכרת הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים באשר למעמדו
של המיעוט הערבי, הרי רוב הערבים מחזיקים בעמדה המנוגדת לזו של רוב היהודים. בלב
המחלוקת היהודית-ערבית מצויות ארבע תביעות לשינוי, המועלות על-ידי הערבים והנידחות
על-ידי היהודים. להלן נדון בהן אחת לאחת.

צביונה היהודי-ציוני של המדינה
בעולם המערבי, ישראל היא מקרה ייחודי של דמוקרטיה אתנית יציבה (פרט למקרים
ההולכים ומסתיימים של צפון אירלנד כ"יישות פרוטסטאנטית" ודרום אפריקה כ"מדינה
לבנה"). דמוקרטיה אתנית היא מדינה דמוקרטית המזוהה עם אחת מקבוצות האוכלוסיה
ונועדה לשרת אותה. הדומינאנטיות האתנית הממוסדת מתנגשת בהכרח עם דמוקרטיה פוליטית,
המבוססת על עקרון השוויון בזכויות ובשירותים לכל האזרחים. ישראל סוטה באופן מובהק
מהדגם המערבי של דמוקרטיה לא-אתנית (הן ליברלית - המושתתת על שוויון פוליטי בין
אזרחים; והן קונסוציונאלית - consociational - המבוססת על שותפות בשלטון של קבוצות
אתניות) בכך שהשליטה האתנית (היהודית-ציונית) ממוסדת במדינה.

צביונה האתני של ישראל ברור כיום לכל. המדינה מצהירה על עצמה כמולדתו של העם
היהודי. השפה השלטת היא עברית, ומעמד הערבית נחות. מוסדותיה של המדינה, חגיה
הרישמיים, סמליה וגיבוריה הלאומיים - כולם יהודיים בלבד. קיים בה חוק שבות המקנה
אזרחות מיידית ובלתי-מותנית לעולים יהודים, אך מונע את זכות השיבה מהפליטים
הפלסטינים. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל נהנות ממעמד מיוחד במדינה, למרות
שהמטרה הרישמית המוצהרת של מדיניותן הסוציאלית, הקרקעית וההתיישבותית היא קידום
האינטרסים של היהודים בלבד. זאת ועוד, שיקול חשוב במדיניות החוץ של ישראל הוא
שלומם, רווחתם ותרבותם היהודית של יהודי התפוצות. העדיפות של היהודים בישראל
מתבטאת בדרכים רבות ושונות, והם מעוניינים, ברובם, לשמר מצב זה שבו המדינה מגדירה
את עצמה כיהודית וכציונית.

ערביי ישראל מכירים בישראל כמדינה ומקבלים את שלמותה הטריטוריאלית, ויחד עם זאת
דוחים את צביונה האתני. גישה זו ניכרת בכל המפלגות שרוב פעיליהן ומצביעיהן ערבים:
המפלגה הדמוקרטית הערבית, המפלגה הקומוניסטית והרשימה המתקדמת לשלום. לפי סקר
דעת קהל, שנערך בקרב ערביי ישראל ב- ‏1988, רק %‏13.5 מהערבים שוללים את עצם זכות
הקיום של ישראל, בעוד ש- %‏63.1 מתנגדים לזכות קיומה כמדינה יהודית-ציונית. נוסף
לכך, %‏91.9 מהמשיבים לא הסכימו לראות בישראל מולדת ליהודים בלבד, ורובם חשבו
שהיא מולדת משותפת ליהודים ולערבים; %‏82.6 התנגדו לרעיון שישראל צריכה לשמור על
רוב יהודי; %‏71.9 (במשאל שנערך ב- ‏1985) צידדו בביטול חוק השבות; ו- %‏67 סברו כי
אין הערבים יכולים להיות אזרחים שווים במדינה יהודית-ציונית ואין הם יכולים להזדהות
עמה. לשאלה ישירה הנוגעת לציונות, %‏70 ראו בה תנועה גזענית; ובתשובה לשאלה אחרת,
%‏1 הגדירו את עצמם כציונים, %‏52.1 כלא-ציונים ו- %‏47.1 כאנטי-ציונים. שיעור אלה
שהגדירו את עצמם כלא-ציונים וכאנטי-ציונים היה גבוה בצורה ניכרת בקרב האוכלוסיה
המוסלמית הלא-בדווית, המהווה את רוב ערביי ישראל. (‏15)

מנקודת מבט יהודית, דחיית הציונות כאידיאולוגיה וכדפוס המעצב את המדינה, כמוה
כשלילת המדינה עצמה. היהודים, הרוצים בישראל כמדינה יהודית-ציונית ולא כמדינה ככל
מדינה מערבית, דוחים מכל וכל, או אינם מבינים, את האבחנה בין השלמה עם קיום המדינה
לבין שלילת הצביון האתני שלה. ערבים המטילים ספק בזכות הקיום של ישראל כישות
יהודית-ציונית - אך מכבדים את שלמותה הפוליטית והטריטוריאלית - נתפסים לפיכך כגורם
עויין וחתרני.

זכויות הפרט
זכויות האזרח של הפרט הערבי מצומצמות מאלה של היהודי בשני מובנים: זכות הערבים
לחלוק על הקונסנזוס מוכרת פחות, ונגישותם להזדמנויות ולמשאבים מוגבלת בהרבה.
במדינות דמוקרטיות מערביות שמורה זכות היסוד של כל מיעוט לא להסכים עם דעת הרוב,
אך ישראל היהודית איננה מכבדת כראוי את זכותם של ערביי ישראל להתנגד לציונות
ולתמוך בלאומיות הפלסטינית. זאת ועוד: בשל התנגדות המיעוט לעמדת הרוב, יהודים רבים
מטילים ספק בנאמנות הערבים למדינה ובשל כך תומכים בהטלת הגבלות עליהם.

התנגדות הערבים לעמדת הרוב היהודי בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית נחשבת לא רק
כבלתי לגיטימית אלא גם כבלתי חוקית במידה מסויימת. אומנם החוק אינו אוסר התנגדות
פומבית לציונות, אך לבחירות לכנסת לא יכולה להתייצב רשימה השוללת את הגדרת ישראל
כמולדתו של העם היהודי. עד ‏1985 נהנו הערבים מאי-בהירות בתחיקה בשאלה זו, אך
הפירצה בחוק נסתמה בתיקון לחוק הבחירות שאושר בכנסת ב- ‏31.7.1985. על פי תיקון
זה, ועדת הבחירות המרכזית אינה מאשרת השתתפות בבחירות לכנסת של רשימה המסיתה
לגזענות, מתנגדת לדמוקרטיה, או שוללת את הגדרת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
הקביעה כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, ולא מדינת כל תושביה (יהודים כערבים),
מקנה לערביי ישראל מעמד של זרים, שלמעשה אינם שייכים למדינה שהם אזרחיה ותושביה
הקבועים. יתרה מזו, תיקון זה לחוק הופך את צביונה היהודי-ציוני של המדינה לעובדה
חוקית מוצהרת ומוגמרת, שאיננה ניתנת לעירעור. הזכות הדמוקרטית הבסיסית של להסכים
עם דעת הרוב היא לפיכך מצומצמת בעליל בישראל: היא שוללת את הזכות לנסות לשנות את
צביון המדינה באמצעים פרלמנטאריים דמוקרטיים. יש בהגבלה זו משום הרחבה של האיסור,
המובן יותר, לשלול את שלמותה הטריטוריאלית והפוליטית של המדינה (בית המשפט העליון
בדונו בעניין פירש בצורה גורפת את הסעיף בחוק המחייב הכרה בישראל כמדינתו של העם
היהודי, אך אישר, מחמת ספק עובדתי, ברוב של ‏3:2 את השתתפות הרשימה המתקדמת לשלום
בבחירות).

ערביי ישראל חלוקים עמוקות עם היהודים בנוגע ללאומיות הפלסטינית. הסולידריות שלהם
עם שאר חלקי העם הפלסטיני היא עמוקה ביותר. רובם סבור כי פתרון הולם לסכסוך
הערבי-ישראלי חייב להתבסס על היסודות הבאים: נסיגה ישראלית לגבולות שקדמו למלחמת
ששת-הימים; חלוקה מחדש של ירושלים; משא ומתן ישיר עם ארגון שיחרור פלסטין (אש"ף);
הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, לצד ישראל; והכרה בזכות הפליטים
הפלסטינים הערביים לבחור בין שיבה לבתיהם או, לחליפין, קבלת פיצויים נאותים. ערביי
ישראל מביעים את תמיכתם בעניין הפלסטיני בהפגנות ובשביתות כלליות, אך אינם משתתפים
באינתיפאדה. זיקתם החזקה ללאומיות הפלסטינית מתבטאת בהזדהותם כפלסטינים, כערבים
פלסטינים, או כישראלים פלסטינים (%‏66.8 מהערבים בסקר משנת ‏1988 בחרו בזהויות
אלה). עתה, משהחלו להיות מודעים יותר להיסטוריה הפלסטינית שלהם, למורשתם, לספרותם
ולדתם האסלאמית, רוצים ערביי ישראל שהמדינה תכיר בתרבותם הפלסטינית כחלק מהתרבות
הלאומית של המדינה, וכייסוד בלתי-נפרד מתוכנית הלימודים בבתי-הספר הערביים
והיהודיים כאחד.

השלטון הישראלי והציבור היהודי רואים, בדרך כלל, את הלאומיות הפלסטינית כמנוגדת
למהות של ישראל וכאיום על עצם קיומה של המדינה היהודית. תביעת ערביי ישראל להכרה
בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית נתפסת כהבעת התנגדות לתביעה היהודית לבלעדיות לכל
שיטחה של ארץ ישראל. תמיכת ערביי ישראל באש"ף נתפסת כתמיכה בטרור ובניהול מאבק
לחיסול מדינת ישראל, כפי שנקבע במפורש באמנה הפלסטינית. יתרה מזו, מנקודת מבט
יהודית, הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה נתפסת כצעד באסטרטגיה
ארוכת טווח ("תורת שלבים") שתכליתה הסופית היא הכחדת מדינת היהודים. תמיכת ערביי
ישראל בפתרון הסכסוך בדרך של שתי מדינות לשני עמים, נתפסת כחוסר נאמנות. תפיסות
אלה גורמות למעשה לדה-לגיטימציה של עמדת המיעוט בנושא מרכזי לחייו ולמניעה מראש
של דיון דמוקרטי בתביעותיו. החשש היהודי מכוונות הערבים משתקף לא רק במשאלי דעת
קהל אלא אף במדיניות הרישמית של ישראל ובתחיקה. כיוון שאש"ף מוגדר כארגון טרור, כל
גילוי פומבי של הזדהות עימו אסור ובר-ענישה (למשל, הנפת דגל פלסטין המזוהה עם אש"ף
נחשבת עבירה פלילית; עד ‏1993 היה גם איסור בחוק על מפגשים עם נציגי אש"ף).

חרויות האזרח של הערבים אינן מכובדות כיאות מכמה סיבות. הסיבה הראשונה, והחשובה
מכולן, היא העדר חוקה או חוק זכויות יסוד; בשל כך חסרים ערביי ישראל בסיס חוק
בלתי-תלוי במאבקם נגד אפליה. שנית, כל עוד ישראל נתונה חוקית במצב חירום תמידי,
נעשה שימוש מופרז ושימוש לרעה בתקנות לשעת חירום. כיוון שהמדינה רואה בערבים סיכון
בטחוני תקנות אלה מופעלות בעיקר נגדם. שלישית, יש בפירוש ובמימוש בפועל של אופיה
היהודי-ציוני של המדינה משום אפליה כלפי הערבים. ורביעית, לא זו בלבד שדעת הקהל
היהודית תומכת בהטלת הגבלות על הערבים, היא אף דורשת יחס של העדפה ליהודים.
לצירוף כל הסיבות הללו יש השפעה עצומה, וכל אחת מהן כשלעצמה מספקת כדי להוריד את
ערביי ישראל למדרגת אזרחים מדרגה שנייה.

בחינה ביקורתית של חוקי המדינה ותקנותיה, שערך קרצ'מר (Kretzmer, 1990), מגלה אפליה
משמעותית כנגד ערביי ישראל, למרות העיקרון של שוויון בפני החוק השורר בישראל.
למעשה נגרמה סטייה של ממש מעיקרון זה במעמד המיוחד שהוענק בחוק לסוכנות היהודית
ולקרן הקיימת לישראל, שני גופים הממלאים תפקידים מעין ממלכתיים, כגון תיכנון ומימון
יישובים כפריים חדשים, תמיכה במוסדות תרבות, מתן שירותים לקשישים ולנזקקים ופיתוח
קרקעות והחכרתן. כפי שמפורש בתקנונים שלהם, השירותים של מוסדות מרכזיים אלה
מיועדים ליהודים בלבד. בה-בעת מונע השלטון ממוסדות לגיוס כספים של הערבים לערוך
מגביות בחוץ לארץ, כדוגמת המגבית היהודית המאוחדת, זאת בנימוק שחלק מהכנסות אלה
עלול להתקבל מארגוני טרור. האפליה מתבטאת גם בעובדה שחוק מתן שירותי דת מחייב
הענקת כספים ציבוריים לשירותי הדת היהודית בלבד.

יחד עם זאת, האפליה נגד ערבים נעשית בעיקרה בדרכים עקיפות. כך, למשל, השימוש המפלה
הנרחב בשירות הצבאי כקנה מידה לחלוקת הטבות בולט במיוחד, שהרי רוב היהודים משרתים
בצבא בעוד שרוב הערבים אינם משרתים. הגם שאין בכך פסול שמדינה מעניקה הטבות
מסויימות לחייליה לאחר שיחרורם, הרי בישראל נעשה שימוש כוללני בהטבות אלה (תוספת
מיוחדת לקיצבאות הביטוח הלאומי למשפחות מרובות ילדים, הטבה בתנאי משכנתאות לדיור
וכיו"ב) ולכן מניעתן מערבים היא בעליל בגדר אפליה. הקצאה מפלה של מקורות ושירותים
מצד משרדי הממשלה היא נוהג רווח. הסובסידיה לנפש שמקבלות המועצות המקומיות
הערביות ממשרד הפנים מגיעה רק לשליש מזו שמקבלות המועצות המקומיות היהודיות
(אלחאג' ורוזנפלד, ‏1990). להוציא מקרים בודדים, אין ערביי ישראל נכללים בפרוייקטים
שנועדו לסגירת הפערים העדתיים והחברתיים בישראל, למרות שהם היו עשויים להיות זכאים
להם לפי קני מידה אוניברסליים של ניזקקות. פרוייקטים אלה כוללים הנחות מס ליישובי
פיתוח לשם עידוד השקעות הון ומשיכת תושבים חדשים, תוכניות רבות להעשרת ההשכלה
והתרבות ופרוייקט שיקום השכונות. הקיפוח מסוג זה צומצם במידת-מה על ידי ממשלת
העבודה לאחר בחירות ‏1992.

גם השימוש בשיקולים בטחוניים כדי להגביל את חרויותיהם של הערבים נפוץ בישראל. מדי
פעם בפעם מפעילים השלטונות תקנות לשעת חירום כנגד הערבים כדי להגביל את חופש
התנועה שלהם, לעצור "חשודים", למנוע התאגדויות ולאסור פירסומים בערבית. ערבים
מסויימים אפילו לא קיבלו "הכשר" (בטחוני) לעבוד כמורים במערכת החינוך הממלכתית.
ערביי ישראל נשפטים לעתים קרובות בבתי משפט צבאיים, שעה שעל אותו סוג של עבירות
בטחוניות יהודים נשפטים בבתי דין אזרחיים (חברי המחתרת היהודית, למשל). השלטונות
מטפלים לעתים קרובות במחלוקת פוליטית לגיטימית כאילו היתה מעשה חתרנות, למרות
שאיננה מהווה איום ברור ומיידי על בטחון המדינה. לדוגמה: בשנת ‏1980 אסרו השלטונות
על כינוס "קונגרס ההמונים הערביים" בנצרת, שתוכנן באורח גלוי ופומבי, בטענה כי
הדיונים בו עלולים ליצור זיקה לאש"ף.

הציבור היהודי אתנוצנטרי אפילו יותר מן המחוקקים, קובעי המדיניות ואנשי המינהל
היהודים. בסקר שנערך בשנת ‏1988, השיבו %‏73.8 מהיהודים שיש להעדיף יהודים על
ערבים, %‏42.8 תמכו במניעת זכותם של ערביי ישראל להצביע בבחירות, ו- %‏44.8 היו
בעד הוצאת המפלגה הקומוניסטית (המיוצגת בכנסת מאז ‏1948) אל מחוץ לחוק. נוסף לכך,
הסכימו %‏39.9 מהמשיבים היהודים שעל ישראל לחפש כל דרך לעודד את הערבים לעזוב
את הארץ, %‏36.9 הסתייגו ממדיניות זו ורק %‏23.2 התנגדו לה.

לא פחות מכך מרשים המימצא ש- %‏74.8 מבין היהודים שנשאלו לא הביעו נכונות לעבוד
תחת ממונה ערבי. עמדות אלה הן חלק ממיכלול רחב יותר של עמדות הרואות את הערבי
כבלתי מהימן, אזרח מדרגה שנייה, וזר שאינו רצוי כל כך במדינה היהודית. לאור עמדות
כאלה אין פלא כי אפליה כלפי ערבים היא מעשה של יום-יום. אפליה כזו נפוצה בעיקר
בחברות המקבלות עובדים לתפקידי צווארון לבן, בהשכרת דירות למגורים, או במוסדות
האוכפים את החוק.

רוב היהודים אינם רואים באפליה לרעה של הערבים בעייה, שכן לדעתם זהו תוצר לוואי
של העדפה מוצדקת לטובה של יהודים במדינה יהודית. יתרה מזו, מרבית היהודים סבורים
כי הערבים אינם זכאים לזכויות שוות משום שאין הם ממלאים חובות שוות, באופן מיוחד
חובת השירות בצבא. לבסוף, כל עוד רוב היהודים ימשיכו לראות בערבים גיס חמישי בכוח,
ימשיכו כל ההגבלות הנוכחיות המוטלות על הערבים להיתפס כבלתי-נמנעות ואפילו
כמוצדקות.

מעמד של מיעוט לאומי
ערביי ישראל הם מיעוט אתני ולאומי כאחד. במדינה דמוקרטית מתוקנת הם היו נהנים הן
מזכויות פרט כאזרחים, והן מזכויות קיבוציות מיוחדות כבני מיעוט מובחן. הערבים
בישראל נהנים אומנם ממעמד של מיעוט אתני, אך אין הם מקבלים זכויות לאומיות.

המדינה מכירה בערבים כמיעוט דתי, לשוני ותרבותי. הערבים מאורגנים, כמו היהודים,
כעדה דתית, המסדירה בעצמה את כל ענייני האישות של חבריה. המוסלמים, הנוצרים
והדרוזים נהנים מחופש פולחן ומקבלים מימון חלקי מן הממשלה לשירותי הדת שלהם, אך
מעמדה של העדה המוסלמית איננו שווה למעמדה של העדה היהודית השלטת. כך, למשל,
חסרים המוסלמים מוסדות מסויימים כמו בית דין עליון שרעי, מועצות דתיות מקומיות,
סמינרים או קולג'ים דתיים להכשר אנשי דת ואין להם שליטה על נכסי הוואקף המוסלמי.
(‏16) התביעות לתיקון מצב זה הופכות לתקיפות יותר ויותר ככל שהתודעה האיסלאמית
והפונדמנטאליזם האיסלאמי מתפשטים והולכים בקרב ערביי ישראל. לפי החוק הישראלי
זכאים הערבים לבתי-ספר משלהם ולערוצי רדיו וטלוויזיה בערבית במימון המדינה. יתרה
מזו, במגעים עם גופים רישמיים כמו בתי משפט ומשרדי ממשלה, רשאים הערבים הישראלים
להשתמש בערבית. לעומת זאת, ברשות הרבים, ובמיוחד בשילוט של שמות יישובים ורחובות,
כמעט ולא נעשה שימוש בערבית. השפה הערבית גם איננה נלמדת כשפת חובה בבתי הספר
היהודיים, וזאת לעומת הוראת השפה העברית כשפת חובה בכל בתי-הספר הערביים. למרות
זאת, מראה הציבור היהודי נכונות רבה לקדם את השימוש בערבית. בעוד %‏83.4 מהמשיבים
היהודים, בסקר משנת ‏1985, תמכו בהמשך הדומינאנטיות של השפה העברית במוסדות
המדינה, %‏48.2 סברו שיש לחייב את השימוש בערבית בשלטי רחובות ויישובים, ו- %‏50.4
אף הרחיקו לכת והסכימו להשוואת מעמד הערבית בבתי-ספר יהודיים למעמד האנגלית - גם
אם החלטה כזו תחייב קיצוץ של שעות לימוד במקצועות אחרים. מגמות חיוביות אלה כלפי
הערבית היו אף בולטות יותר בקרב מידגם מיוחד של מנהיגי ציבור שניכללו בסקר ‏1985.

הערבים מתפקדים היטב כמיעוט תרבותי. הרמה הגבוהה של שימור תרבותי בקרב ערביי
ישראל נובעת מכמה סיבות: (א) הזכות להפעיל מערכת חינוך ערבית נפרדת במימון המדינה;
(ב) החופש לשמר את תרבותם ולטפחה, וכן האפשרות לקיים קישרי תרבות עם שאר
הפלסטינים ועם העולם הערבי בכלל; (ג) ריכוז גיאוגרפי-תרבותי (%‏90 מערביי ישראל
חיים בגליל, במשולש ובצפון הנגב). בשל כך הפכו ערביי ישראל למיעוט דו-תרבותי, אך לא
מוטמע: הם אימצו כמה מדפוסי התרבות הישראלית לצד, ולא במקום, תרבותם הערבית.
למרות זאת תרבות ערביי ישראל אינה נחשבת כחלק מן המורשת הלאומית, אלא כתרבות
נפרדת של מיעוט, ואפילו כנחותה.

יש הסכמה לאומית שיש לשמר את מעמד הערבים כמיעוט לא-מוטמע, כשם שיש לשמר את מעמד
היהודים כרוב לא-מוטמע. כל עוד מדינת ישראל היא מדינה יהודית-ציונית, יש ליהודים
אינטרס משוריין להשאיר את האוכלוסיה הערבית בסטטוס של מיעוט אתני, זאת כדי לצמצם
את סכנת ההתבוללות ונישואי התערובת וכדי למנוע את הפיכת ישראל לחברה פלוראליסטית
ופתוחה באמת.

שלילת מעמדם של ערביי ישראל כמיעוט לאומי ערבי-פלסטיני (להבדיל ממעמד של מיעוט
אתני) הוא לב הבעייה. בהיותם חלק הן מהאומה הערבית והן מהעם הפלסטיני, זכאים ערביי
ישראל למעמד של מיעוט לאומי, אך זה לא ניתן להם. בה בעת אין הם חלק מהעם היהודי
ולא חלק מהאומה הישראלית (שאיננה קיימת). אם הם חלק מהעם הפלסטיני ואינם שייכים
לעם היהודי בישראל, מדוע אין מדינת ישראל מכירה בהם כמיעוט לאומי? הסיבה לכך
פשוטה: הכרה כזו תחייב מעין אישור לזכותם של ערביי ישראל לביטויים מסויימים של
הגדרה עצמית, ולכך מתנגדים היהודים בשל מספר סיבות. ראשית, היהודים חשים כי הענקת
זכויות לאומיות לערבים תבטל את הבלעדיות של תביעת היהודים לארץ ישראל. שנית, בעיני
יהודים רבים הכרה בערביי ישראל כמיעוט לאומי פלסטיני-ישראלי, היא הכרה בנוכחות
האוייב בתוך הארץ, העלולה רק לדרבן פעילות עויינת. שלישית, היהודים חוששים מן הנטיה
של מיעוטים לאומיים לדרוש אוטונומיה טריטוריאלית ואפילו היפרדות מהמדינה. החשש
מתביעה להיבדלות גדול ביותר משום שמרבית השטח שבו חיים היום ערביי ישראל ניכלל
בתחום המדינה הערבית (פלסטין) שעמדה לקום לפי החלטת החלוקה של האו"ם משנת ‏1947,
שטח שנכבש וסופח על ידי ישראל במלחמת העצמאות.

בחששם מפני תגובות עויינות מצד היהודים, נוהגים ערביי ישראל מישנה זהירות במאבקם
להשגת מעמד של של מיעוט לאומי פלסטיני. (‏17) רובם איבדו כל שאיפה או רצון לפרוש
מהמדינה ולהסתפח למדינה פלסטינית לכשתקום. בסקר שנערך בשנת ‏1988, הסכימו %‏60
מהמשיבים הערבים לקביעה שעל הגליל והמשולש להישאר חלק בלתי-נפרד מישראל, כנגד
%‏40 שלא הסכימו לכך. הרצון לפרוש חלש גם משום שאיננו יעד של שום גוף פוליטי ערבי,
ומשום שיש הסכמה מלאה בקרב היהודים והקהילה הבינלאומית שהשטחים האמורים הם
ישראלים ללא מחלוקת.

הארגונים הפוליטיים הערביים נימנעים גם מלתבוע מפורשות אוטונומיה. נראה שבנושא זה
לא עוצבה כל מדיניות, ואולי שורר לגביו ערפל מכוון כדי לא להרגיז את השלטונות. עם
זאת, מאז אמצע שנות השבעים הקימו ערביי ישראל מוסדות בלתי-תלויים משלהם. נוסף
להקמת מספר לא מבוטל של ארגונים עצמאיים המשרתים אותם, הם תובעים הכרה רישמית
בארגוניהם כגופים מייצגים. ארגונים אלה צצו בכל תחום כמעט, כולל קרקע, חינוך, שלטון
מקומי, רווחה ובריאות. כך, למשל, קם ועד סטודנטים ערביים בכל אוניברסיטה בישראל,
ואפילו הוקם "הארגון הארצי של הסטודנטים הערביים". מנהיגי היישובים הערביים ייסדו
את "הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות" שיש לו עוצמה רבה. התגובה
האחידה מצד היהודים היתה אי-הכרה רישמית בגופים אלה, תוך נכונות להידבר איתם מדי
פעם באופן לא רישמי. הערבים גם הצליחו להקים את הרשימה המתקדמת לשלום, את המפלגה
הדמוקרטית הערבית, ואת התנועה האיסלאמית, בנוסף לתפיסת השליטה במפלגה הקומוניסטית,
והצליחו להפעילם כגופים פוליטיים ערביים לקידום המטרות של ערביי ישראל ושל העם
הפלסטיני.

דעת הקהל הערבית תומכת במתן אוטונומיה למוסדות ערביים. בסקר שנערך בשנת ‏1985,
למשל, הסכים הרוב (%‏65) לקביעה, כי על הערבים להתארגן באופן עצמאי, בדומה ליהודים
הדתיים, כדי לקדם את האינטרסים החיוניים שלהם. במקביל לכך, %‏71.5 מהערבים חשבו
שהם צריכים לשלוט במערכת החינוך הערבית. רוב מוחץ תמך בהקמת מוסדות עצמאיים
ערביים: %‏85.3 היו בעד הקמת איגודים מקצועיים ערביים, %‏86.1 בעד ייסוד עיתונות
ערבית בלתי תלויה, ו- %‏88.1 תמכו בהקמת אוניברסיטה ערבית. עם זאת המשיבים היו
חלוקים בשאלת שלטון עצמי ערבי בגליל ובמשולש: %‏34.1 צידדו בשלטון עצמו, ואילו
%‏35.1 הסתייגו ו- %‏30.9 התנגדו. מאידך גיסא, מרבית היהודים מתנגדים לאוטונומיה
מוסדית ערבית. לדוגמה, בסקר האמור רק %‏24.7 מהיהודים הסכימו לרעיון של איגודים
מקצועיים ערביים, רק %‏23.4 תמכו בעיתונות ערבית בלתי-תלויה ורק %‏25.9 חייבו הקמת
אוניברסיטה ערבית.

השתתפות פעילה בפוליטיקה
במבט ראשון נראה כאילו ערביי ישראל משולבים היטב בפוליטיקה הישראלית. בבחירות
לכנסת ב- ‏1992 הגיע שיעור השתתפותם ל- %‏70, לעומת %‏79 בקרב היהודים, ובבחירות
להסתדרות הכללית ב- ‏1989 היה שיעור השתתפותם %‏58, לעומת %‏55 בקרב היהודים.
בבחירות לכנסת ב- ‏1992 ניתנו %‏47 מקולות הערבים למפלגות ערביות ו- %‏53 למפלגות
יהודיות; לכנסת זו נבחרו שמונה חברים ערבים. ערביי ישראל מקיימים רשת רחבה של
תנועות וארגונים פוליטיים עצמאיים המייצגים אותם ונאבקים למען האינטרסים שלהם. יתרה
מזאת, ערביי ישראל נוטלים חלק בפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית בדרך של עצרות, הפגנות
ושביתות כלליות כדי לקדם את ענייני השלום והשוויון.

עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר עשוייה לחשוף שלוש חולשות של הפוליטיקה הערבית. ראשית,
המדינה איננה מעניקה הכרה רישמית לארגונים הערביים העצמאיים, ומשרדים ממשלתיים
וציבוריים מסרבים לבוא עימם במגע ישיר. בעוד הערבים מצפים כי השלטונות יראו
בארגוניהם גופים מייצגים, שיש להאזין לטענותיהם ולשאת ולתת עימם, חשים רוב היהודים
כי הערבים צוברים יותר מדי כוח, מציגים תביעות בלתי סבירות ולאומניות, ומערערים
ללא הצדקה את האיזון העדין ביחסי יהודים-ערבים.

נקודת מחלוקת אחרת נסובה על המעורבות הערבית בפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית. כאמור,
עושים הערבים שימוש רב בנשק השביתה הכללית וההפגנות. כך, למשל, במהלך השנה הראשונה
של האינתיפאדה ערכו ערביי ישראל שלוש שביתות כלליות: ב- ‏21.12.1987 לאות
סולידריות עם פעילי האינתיפאדה; ב- ‏30.3.1988 לציון יום האדמה; וב- ‏15.11.1988
במחאה על הריסת ‏15 בניינים שניבנו ללא רשיון בעיר טייבה. ערביי ישראל חשים כי יש
להם זכות דמוקרטית לא-מוגבלת לנקוט כל צורה של מחאה שאיננה מנוגדת לחוק. למרות
שהיהודים שוב אינם נזעקים משביתות כלליות ערביות, והשלטונות מצידם שוב אינם
מאיימים על השובתים ואינם מתערבים בעניין - הרי הרוב היהודי גורס כי מחאה
חוץ-פרלמנטרית ערבית היא בלתי לגיטימית, לא-מועילה ואפילו מזיקה. בסקר משנת ‏1988
תמכו %‏73.8 מהמשיבים הערביים בשביתות כלליות המאורגנות על ידי ערביי ישראל
לעומת %‏18 מבין היהודים, ו- %‏67.1 מהערבים היו בעד פעולות מחאה ערביות בחוץ-לארץ
לעומת %‏16.8 מהיהודים. %‏79.3 מהערבים מאמינים כי הפגנות ערביות מורשות הן נשק
יעיל, %‏78.9 מאמינים בהשבתת המועצות המקומיות הערביות ו- %‏81 רואים בשביתות
כלליות ערביות אמצעי לקידום תביעות; זאת שעה שיהודים - אילו היו נישאלים - היו ודאי
מגלים ספקנות לגבי יעילותם של צעדי מחאה כאלה.

האסטרטגיה של בניית בסיס כוח עצמאי, גיוס המונים ערביים לפעולות מחאה, וניסיון לאלץ
את השלטונות לשאת ולתת עימם ולהעניק להם ויתורים, מעידה על שאיפת הערבים להפוך
לשותפים פעילים בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית ובתהליכי קבלת ההחלטות במדינה.
שאיפה זו, לעבור מן השוליים אל מרכז העשייה הפוליטית, ניכרת, למשל, בהקמת המפלגה
הדמוקרטית הערבית בראשות חבר הכנסת דראושה ב- ‏1988 ובתמיכה הרחבה של ערביי
ישראל בהשתתפות נציגים ערבים בקואליציות שליטות. בסקר מ- ‏1985 תמכו %‏86.9
מהערבים (לעומת %‏38.8 בלבד מן היהודים) בהשתתפות בקואליציה הממשלתית של מפלגה
קיימת או חדשה המייצגת בנאמנות את האינטרסים של ערביי ישראל. במקביל לכך, בעקבות
הבחירות ב- ‏1984 %72.7 מהערבים (ורק %‏23.2 מהיהודים) הביעו הסכמה עקרונית
לאפשרות להקים ממשלה בראשות מפלגת העבודה, הנתמכת גם על-ידי החזית הדמוקרטית
לשלום ולשוויון ועל-ידי הרשימה המתקדמת לשלום.

עד כה נותרו הערבים מחוץ לקואליציות הממשלתיות בשל התנגדותם לקונסנזוס הלאומי
היהודי בדבר צביונה היהודי-ציוני של המדינה, בדבר מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית
בגדה המערבית וברצועת עזה, ובדבר שמירת הסטטוס קוו של דומינאנטיות יהודית. הרחקתם
של ערביי ישראל ממרכזי העוצמה במדינה ומהפוליטיקה הקואליציונית מציבה בפני
הדמוקרטיה הישראלית בעייה חמורה שניתן לכנותה "רודנות הרוב". בעייה זו עלולה לגרום
למתיחות ולאי-שקט בקרב מיעוטים נשלטים, כפי שאכן אירע במקרה של המיעוט הקתולי
בצפון אירלנד.

מאז ‏1984 החלו להיווצר סדקים בחומת החרם על מפלגות ערביות כשותפות לקואליציות
ממשלתיות. התמריץ לשינוי הוא המאבק המחריף והולך על השלטון עם מחנה הליכוד
וההיזקקות הגוברת של מחנה העבודה לכל שותף אפשרי. בהתחלה הושגו עם המפלגות
הערביות "הבנות" לפיהן הן יתמכו במפלגת העבודה, או בהצעות החלטות מטעמה, ובתמורה
יקבלו הטבות מסויימות (כגון מתן מעמד של עיר לאום-אל-פאחם). ב- ‏1990 נעשה ניסיון
כושל להקים ממשלה צרה בראשות העבודה שתתבסס על מפלגות ערביות. (‏18) הבחירות
לכנסת ב- ‏1992 יצרו מצב חדש: המפלגות הערביות הפכו לחלק בלתי-ניפרד של הגוש
החוסם הקמת ממשלת ליכוד. מפלגת העבודה הרכיבה קואליציה ממשלתית שזכתה לתמיכתן
מבחוץ, ואף נערך איתן מעין הסכם כתוב. הן לא רק מנעו אפשרות של הקמת ממשלת ליכוד,
אלא אף סיפקו לממשלת העבודה רוב יציב. יחד עם זאת, נמשך הסירוב לנהל איתן משא-ומתן
קואליציוני ולצרפן כחברות בקואליציה.

שינויי מדיניות
דנו כאן בשלושה שסעים חברתיים ובשלוש מערכות קונפליקטים מקבילות בחברה הישראלית:
בין מעמדות, עדות ולאומים. ברצוני להציע מספר שינויי מדיניות אשר יכולים לתרום
לניהול טוב יותר, אף אם לא לפתרון כולל, של מערכות אלה.

לגבי השסע המעמדי, כדי להגדיל את משאבי המדינה ולצמצם את אי-השוויון המעמדי בלי
לפגוע בסולידריות החברתית, מומלץ לנקוט בצעדים הבאים:
‏1. יש לעשות לצמיחה כלכלית, שהינה חיונית להגדלת סך כל המשאבים וההזדמנויות
הזמינים בחברה ולהשוואתם עם הסטנדרטים הגבוהים המקובלים במערב. זהו גם האמצעי
היעיל ביותר להקטנת ההגירה מהארץ, לחיזוק כוח המשיכה של הארץ למהגרים בכוח,
ולשמירת אמון האוכלוסיה במערכת. עד כה, כל מאמצי הממשלה לחדש את הצמיחה הכלכלית
שנפסקה ב- ‏1974 נכשלו, למרות הגידול בייבוא ההון. ברור שהסיבה העיקרית לכישלון
נעוצה בהטיית המשאבים לסכסוך החיצוני (כלומר, לתקציבי הבטחון ולהתנחלויות בשטחים).
יש, לפיכך, להציג בפני הציבור את הזיקה בין שתי הסוגיות, ולהציב בפניו את הבחירה בין
שתי החלופות: המשך ההוצאה הבטחונית הגדולה והקיפאון הכלכלי, או הגעה להסדר פשרה
עם הפלסטינים וצמיחה כלכלית. העמקת תודעה זו תסייע, ללא ספק, לתהליך השלום.

‏2. יש צורך בבנייה מחודשת של הכלכלה על הבסיס של יעילות מוגברת ותחרותיות בשוק
העולמי. התרופות צריכות לכלול צימצום של מישרות מיותרות בסקטור הציבורי והפרטי
וסגירת תעשיות כושלות. יש לתת למובטלים פיצוי נאות ולהשקיע במפעלים חדשים,
תחרותיים ברמה בינלאומית. הרווחיות של מפעלים מסוג זה עשוייה ליצור את העודף
הכלכלי שיהפוך את ישראל לחברה דינמית. ישראל זקוקה במיוחד להשקעות בבניית תעשיות
עתירות-ידע, הכשרה מחדש של כוח העבודה ותשלום של שכר ברמה גבוהה יותר. כדי להשיג
יעדים אלה, חשוב לפרק את חברת העובדים של ההסתדרות. כיוון שמפעלי ההסתדרות שייכים
רישמית לעובדים, לפני שמציעים אותם למכירה בשוק הפרטי יש להציע אותם לעובדים
במחיר נמוך. הגבלת פעילות ההסתדרות לתחום האיגודים המקצועיים תשפר את ההגנה על
העובדים ותיצור את התנאים ההכרחיים להיווצרות שמאל ישראלי אמיתי. (‏19)

‏3. יש לגבש מדיניות חברתית להשגת המטרות הבאות: (א) עידוד של תרבות שבה הפרט נושא
באחריות עבור עצמו, משפחתו והחברה הרחבה, במקום תרבות של תלות ו"מגיע לי"; (ב)
הגדלה של שיעור הניידות החברתית, במיוחד עבור השכבות הנמוכות; (ג) הרחבת האחריות
של המדינה לתקופות של משבר בחיי יחידים ואוכלוסיות תלויות (בילסקי-בן-חור, ‏1985).
לשם קידום משימות אלה, יש לשים את הדגש על הכשרה וחינוך של פועלים לא-מיומנים
ומיומנים-למחצה ועל ביזור של אספקת השירותים תוך שמירה על התיכנון והפיקוח מצד
הממשלה.

לגבי השסע העדתי, כדי לשפר את יחסי העדות ולמנוע ממתחים עדתיים מלערער את יציבות
הדמוקרטיה הישראלית, מומלץ לנקוט באמצעים הבאים:
‏1. יש צורך לקבוע מדיניות עדתית שתכלול התייחסות למבנה הריבודי כרכיב עיקרי.
מדיניות זו תהייה מיועדת להקטין את החפיפה בין מעמדיות ועדתיות, ולהגביר את השוויון
בהתפלגות המשאבים בין העדות. יש לתת הטבות מיוחדות לחיילים משוחררים, להשוות את
הזכאויות של זוגות צעירים לאילו של עולים חדשים, ולהשוות את שיעור הלימוד
באוניברסיטאות של מזרחים ואשכנזים.

‏2. יש לטפח בתרבות הישראלית פתיחות לדפוסים מסויימים של תרבות ערבית, במיוחד לשון,
היסטוריה, מוסיקה, ספרות, ארכיטקטורה ויחסי אנוש ערביים, בנוסף למורשת ספרד והמזרח.
ריאוריינטציה של ישראל לעולם הערבי, לצד האוריינטציה הקיימת שלה לעולם המערבי,
תעניק למזרחים תפקיד ומעמד בעלי ערך.

‏3. כדי לתקן את הנטיה להתעלמות מן הבעייה העדתית יש להציב אותה על סדר היום
הלאומי. דרך חשובה להבטיח זאת היא דיון מחודש בשאלת קליטת העלייה ההמונית של שנות
החמישים, כדי לסלק מישקע זה שבין שתי העדות. צריך להכיר באחריות הממשלה ליצירת
אי-השוויון העדתי, וצריך לדון בכנות בטרוניות ובטינות של המזרחים. דיון ציבורי על
שנות החמישים חיוני למאבק בסטריאוטיפים העדתיים שנוצרו אז, והוא יקל על ההבנה
והקבלה ההדדית.

לגבי השסע הלאומי, כדי לשפר את דו-הקיום בין יהודים לערבים מן הראוי לאמץ את
הצעדים הבאים, אפילו לפני השגת שלום עם העולם הערבי:
‏1. יש לגוון את מסכת הסמלים הממלכתיים והציבוריים כדי לאפשר לערבים להזדהות עם
המדינה, בלי לבטל כליל את צביונה היהודי-ציוני. במסגרת זו יש לערוך ריאוריינטציה של
ישראל לעולם הערבי ולתרבותו, להפיץ את ידיעת השפה הערבית ולשלב דמויות וסמלים
ערביים בבולי דואר, שמות רחובות ומוסדות וכיו"ב.

‏2. יש לבטל כל אפליה והגבלה הפוגעת בשוויון הערבים ובזכויות הפרט שלהם, ולכבד את
זכות הערבים לחלוק על דעת הרוב בנושא הציונות והלאומיות הפלסטינית.

‏3. יש להעניק לערבים מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני ולהכיר בזכותם לשלוט במוסדות
מסויימים שלהם, לעצב את זהותם ואת תרבותם הפלסטינית, ולגבש מנהיגות לאומית העולה
מקרבם.

‏4. יש לקבל מפלגות ערביות לקואליציות ממשלתיות, ולשלב ערבים בדרג העליון של מקבלי
ההחלטות במדינה.

מסקנות
ישראל של שנות התשעים עומדת בפני שתי תמורות הרות-גורל: עלייה המונית של יהודים
ושלום עם העולם הערבי. נשאלת השאלה כיצד עשויות שתי התפתחויות אלה להשפיע על
השסעים המעמדיים, העדתיים והלאומיים שנידונו במאמר זה.

מאז קיץ ‏1989 הגיעו לארץ מחבר המדינות העצמאיות (ברית המועצות לשעבר) קרוב לחצי
מיליון יהודים. במהלך שנות התשעים יש לצפות לחצי מיליון, או יותר, עולים נוספים,
שיגדילו את האוכלוסיה היהודית בכשליש. כדי לספק לעולים החדשים הללו דיור, תעסוקה,
חינוך, בריאות ושירותי רווחה אחרים ברמה נאותה, יש צורך בהשקעות כספיות עצומות.
המהפך הפוליטי של ‏1992 איפשר קבלת ערבויות מהממשל האמריקני להלוואות גדולות
המיועדות לקליטת העלייה, מה שעשוי להקל את נטל הקליטה הרובץ על האוכלוסיה
הוותיקה.

בהנחה שהעלייה תמומן בעיקרה באמצעות ייבוא הון מבחוץ, כדוגמת העלייה ההמונית של
שנות החמישים, צפוי כי השפעתה על החברה הישראלית תהיה שונה בטווחי זמן שונים, ולגבי
קבוצות אוכלוסיה שונות. בטווח הקרוב תחול הכבדה על הכול בשל לחץ מיידי על מערכת
השירותים, ותורגש מצוקה כללית, זאת עד שההשקעות בהרחבת המשק והשירותים יניבו פרי.
כך, למשל, המחסור בדיור הביא כבר לעלייה תלולה בשכר הדירה ובמחירי הדירות, מגמה
שפגעה במחוסרי דיור - ותיקים ועולים חדשים כאחד. כמו כן, גדלה האבטלה וגבר הלחץ על
מערכת הבריאות. כיוון שאחוז התלויים (קשישים ומשפחות חד-הוריות) בקרב העולים גדול
במיוחד, עלה שיעור מקבלי שירותי רווחה והשלמת הכנסה. ברם, לאחר מספר שנים צפוייה
התחדשות של הצמיחה הכלכלית, שתתבטא בתעסוקה מלאה, זמינות דיור קבע ושירותים
משופרים לטובת כלל האוכלוסיה. בטווח רחוק צפוי כי העלייה תגרום להגברת אי-השוויון
המעמדי, העתידי והלאומי, באופן שהקבוצות הדומינאנטיות לא ייפגעו, ואף ישכילו להפיק
תועלת לעצמם מן המצב החדש.

אפשר להניח כי רוב העולים של שנות התשעים מחבר המדינות ייקלטו, בסופו של דבר,
במעמדות הביניים כמו קודמיהם מגל העלייה של שנות השבעים. זאת הודות להון האנושי
הניכר שלהם, לכוחם המספרי והפוליטי, ולזיקותיהם המסועפות לקבוצה הדומינאנטית
האשכנזית. יחד עם זאת, חלקם יישאר בשכבות הנמוכות גם מעבר לשלב הקליטה הראשוני.

זרם העולים מהמעמד הבינוני יפגע במיוחד במעמד המזרחים. ראשית, רוב המזרחים נמצאים
במעמד הנמוך וחלקם בבינוני - שכבות הפגיעות במיוחד במצבי מצוקה. שנית, המזרחים
עומדים לאבד את הרוב המספרי, והכוח האלקטוראלי הנובע ממנו, ולכן עלולה לקטון עוד
יותר ההתחשבות בצרכיהם. שלישית, הפגיעה הקשה ביותר תהייה באלה מקרב המזרחים
הנתונים בתהליך ניעות כלפי מעלה, משום שהם ייתקלו בתחרות חריפה על תעסוקה מצד
העולים החדשים. העולים החדשים בעלי המיומנויות והתעודות יצטרכו לרדת במעמד
ולהתחרות, בטווח הקרוב והבינוני, על עבודות באותן גומחות של המשק שאליהן מנסים
להיכנס מזרחים הנמצאים בניעות כלפי מעלה (למשל, מהנדס עולה יהיה מוכן לעבור הסבה
מקצועית, ולהתחרות על משרת טכנולוג, הנדסאי או טכנאי, עם מזרחי שהוכשר לאותו
מקצוע).

הפגיעה של העלייה ההמונית מחבר העמים עלולה להיות קשה עוד יותר בעולים מאתיופיה.
למרות הנכונות לסייע להם, הם נתונים במצב ירוד ביותר. הם באים לארץ בחוסר כל, חסרי
השכלה, לרבים מהם משפחות שבורות, מוטל ספק ביהדותם, ניסיונם בחיים מודרניים מוגבל,
וכוחם המספרי והפוליטי הוא קטן. לכל אלה יש להוסיף את הנטל של צבע עורם שיחריף את
הסטריאוטיפים השליליים לגביהם ויקשה ביותר על קבלתם וטמיעתם.

מעמד ערביי ישראל צפוי להיפגע מסיבות דומות. משקלם באוכלוסיה ובקהל המצביעים
יפחת, דרישותיהם לתקציבי פיתוח גדולים יותר יתחרו בצרכי העולים, והם ייתקלו בתחרות
קשה יותר על כל סוגי העבודות ועל קבלה לאוניברסיטאות. בנוסף לכך, הם עלולים להיפגע
באופן ישיר מתוכניות הממשלה לייהוד אזורים בעלי ריכוז ערבי. רף אי-סובלנותם לקיפוח
הוא נמוך במיוחד בגלל התנגדותם לעלייה יהודית.

ההתפתחות הצפויה האחרת היא הסכם שלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. הסדר שלום
יחיש את הצמיחה הכלכלית ויעלה את הרווחה החומרית. החרם הערבי על ישראל יוסר,
חברות זרות ישקיעו בארץ ושווקים חדשים ייפתחו עבור הכלכלה הישראלית. אך הגידול
הכלכלי יביא, קרוב לוודאי, להחרפת אי-השוויון בין רובדי האוכלוסיה. בעוד שספק רב אם
השלום ישפיע לטובה על מעמד השכבות הנמוכות והמזרחים בארץ, הוא עשוי בהחלט להיטיב
ביותר עם ערביי ישראל. במעמד האזרחים הערבים תחול נורמליזציה מסויימת, כי זיקתם
ונאמנותם לא תהיה יותר למי שמוגדרים כאוייבי המדינה. בעידן השלום הם גם יוכלו למלא
בהצלחה תפקיד של מתווכים בין ישראל והעולם הערבי (נציגים של חברות ישראליות
ומוסדות המדינה).

לסיכום, נשאלת השאלה באיזו מידה השסעים הנדונים עלולים לערער את היציבות של
הדמוקרטיה הישראלית? דומינאנטיות של המעמדות הבינוני והגבוה קיימת בישראל כמו
בארצות מתועשות וקפיטליסטיות אחרות, זאת למרות היומרות הסוציאליסטיות המוקדמות של
מייסדי המדינה. הגידול הגובר באי-השוויון החברתי מקרב את המצב החברתי בישראל יותר
ויותר לקטיגוריה של ארצות מערביות-למחצה. ישראל דומה לארצות המערב בכך שהפיצול
המעמדי אינו מהווה סלע מחלוקת פוליטית בה. אך החולשה הגדולה ביותר של ישראל,
בהשוואה לארצות המערב, הינה שאין היא מייצרת עושר במידה דומה אליהן, למרות שאיפת
האוכלוסיה לרמת חיים המקבילה להן. אף כי ייבוא ההון מפצה חלקית על הפריון הנמוך
והעדר הצמיחה הכלכלית, הישראלים ככלל סובלים מרמת חיים נמוכה יחסית לתושבי המערב
שאליהם הם משווים את עצמם. תחושת הקיפוח היחסי הזה מצמצמת את האמון במערכת
הפוליטית, ובמצב של שלום תהפוך תחושה זו - שכרגע מפרנסת רק את הדחף לעזוב את הארץ
- לאי-שביעות רצון רחבה.

עקב הדומינאנטיות המוצקה של האשכנזים בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה, תחושות
קיפוח ותלונות אינן מיתרגמות למחלוקות ומאבקים. מצב זה מסלף את מהות המשטר
הדמוקרטי שבו אמורות להתמודד תביעות חברתיות שונות זו עם זו. עקב הדומינאנטיות
האשכנזית בישראל ובתפוצות, כל מה שניתן לקוות לו באופן מציאותי הוא למעט יותר
שוויוניות בחלוקה העדתית של המשאבים. הבעייה העיקרית היא תנאי החיים של מעמד
העובדים המזרחי. סוגיות חשובות אחרות הינן מידת שילובם של מזרחים בעמדות כוח
פוליטיות, ומידת הביטוי הניתן לתרבות המזרחית. ריפרומות בתחומים אלה לא יבטלו את
הדומינאנטיות האשכנזית, אך הן עשויות לעשותה לנסבלת יותר.

יחסי יהודים-ערבים בישראל מהווים את השסע החמור ביותר בחברה. הדומינאנטיות היהודית
היא מוחלטת, והיא ממוסדת באופן חברתי ורישמי, למעשה ולהלכה. למרות המשטר הדמוקרטי
מתקיימת בישראל רודנות של הרוב. בעיית המיעוט הערבי בישראל קשה במיוחד בגלל
הצביון הדמוקרטי-אתני של המדינה ובגלל השאלה הפלסטינית. כל עוד המדינה נשארת
יהודית ומחוייבת לציונות אין הערבים יכולים להנות בה משוויון מלא ואין הם יכולים
להזדהות עימה. כל עוד נמשך הסכסוך עם העולם הערבי מוסיפים הערבים בישראל לסבול
מאי-אמון מצד היהודים והמדינה. למרות זאת, ניתן לצמצם את מימדי הבעייה באמצעות
מדיניות שתגוון את הסמלים הממלכתיים והציבוריים, תחלק בצורה שוויונית יותר את
המשאבים, תהיה מחוייבת יותר לזכויות הפרט, תעניק לערבים מעמד של מיעוט לאומי
פלסטיני, ותשלב את הערבים בפוליטיקה הפרלמנטארית הקואליציונית. כל הריפורמות הללו
ניתנות ליישום בלי לוותר בהכרח על האופי היהודי-ציוני של המדינה.

מימוש הצעדים הללו לא יבטל בעתיד הנראה לעין את שני מאפייני הקבע של החברה
הישראלית. המאפיין הראשון הוא מה שאני מגדיר כהירארכיה אתנית של המבנה החברתי
הישראלי. בהירארכיה זו ניצבים האשכנזים בראש הסולם, המזרחים מתחתם אך הרחק מהם,
הערבים אזרחי ישראל בתחתית, והפלסטינים בגדה וברצועה בתחתית של התחתית. נסיגת
ישראל מהשטחים והקמת ישות פלסטינית נפרדת עשויות להרחיק את תושבי השטחים מהבסיס
התחתון של הפירמידה, ובכך להרע במידת מה את מעמדם היחסי של המזרחים והערבים
הישראלים. המאפיין השני הוא המשטר של מדינת ישראל שאני מגדירו כדמוקרטיה אתנית,
דמוקרטיה באיכות נמוכה. ישראל המוגדרת כמדינתו של העם היהודי תוסיף לתת העדפה
ליהודים, ולא תוכל להתפתח לדמוקרטיה ליברלית, חילונית ושוויונית עבור כל אזרחיה.
ישראל כזו לא תיהפך לחברה פלורליסטית אמיתית, שבה הקבוצות הלא-שולטות, כמו המזרחים
והערבים, לא יצטרכו לשלם מחיר כבד על הזכות להיות שונים. כל עוד תתקיים הדמוקרטיה
האתנית הם ימשיכו לשלם בהתבטלות עצמית, בטמיעה ובמאמץ רב כדי להתגבר על האפליה
והדחייה.

אף כי ההצעות המועלות כאן הן מתונות למדי, נראה כי לא ניתן יהיה לממשן במסגרת
החברתית והמדינית הקיימת בישראל כיום. כדי לבצע את התמורות המוצעות, מוגבלות
וחלקיות ככל שהן, יש לחדש את פני הציונות. הזרמים הקלאסיים של עבודה, רביזיוניזם
וציונות דתית, אינם יכולים להתמודד עם הכורח לקבל את המזרחים באופן שוויוני,
ולהסכין לקיומם של ערביי ישראל כמרכיב שווה, קבוע ובלתי-נפרד של החברה. אין הם
יכולים לעמוד במשימה של כיוון מחדש של ישראל עם הפנים למזרח התיכון, מבלי לאבד
בהכרח את זיקותיה למערב. זרמים ישנים אלה של הציונות גם אינם יכולים לכבד את הזכות
המוסרית של יהודי התפוצות להישאר במקומם ולטפח מרכזים שיתחרו בהצלחה בישראל. יש
צורך דחוף בציונות חדשה שתיצור סינתזה חדשה בין כל הדרישות השונות הללו, על
סתירותיהן.

הערות
הטיוטה הראשונה של המאמר נכתבה בשנה האקדמית ‏1989/90, כאשר כיהנתי כעמית מחקר
במכון ללימודים מתקדמים על שם אננברג (Annenberg Research Institute) שבפילדלפיה.
למכון זה אני חייב תודה עבור השירותים, הזמן הפנוי והאווירה הקולגיאלית. הפרק הוצג
בכנס הבינלאומי בנושא Israeli Democracy Under Stress, שאירגן המכון הישראלי
לדמוקרטיה באוניברסיטת סטנפורד בקיץ ‏1990. תודה ללארי דיאמונד (Larry Diamond)
ולמשתפים האחרים בכנס עבור הערותיהם שהועילו להכנת הגירסה המתוקנת של המאמר.
במאמר מובאים נתונים מארבעה סקרי דעת קהל. שלושת הראשונים בהם מומנו על-ידי קרן
פורד האמריקנית והאגודה הישראלית לקרנות חינוך ומחקר, והאחרון מומן על-ידי קרן
המחקר DFG של ממשלת גרמניה, שהתקבלה באמצעות מכון המחקר Bergstraesser Institut
Arnold ששפרייבורג. תודה לקרנות המחקר עבור הסיוע. סקר ‏1988 הוא חלק ממחקר
השוואתי של דרום אפריקה, סרי לנקה, לבנון וישראל, והוא מבוסס על שאלון השוואתי
משותף. פרופ' תיאודו הנף (Theodor Hand) עמד בראש הפרוייקט כולו שמומן על-ידי
ה-DFG. ברצוני להודות לחברי צוות המחקר הבינלאומי על תרומתם לסקר ‏1988.

ב. סילר (Silver, 1990) מיישמת את הניתוח של מערכת כלכלה עולמית לישראל
וטוענת שבשונה ממדינות אחרות של הפריפריה-למחצה, ישראל התנסתה בתקופה של
צמיחה כלכלית עד ל-‏1974 ולקיפאון מאז. הסיבות להצלחה בתקופה המוקדמת
כוללות: קיומה של מנהיגות נמרצת בעלת אוריינטציה חזקה לפיתוח, האוטונומיה
והעוצמה של המדינה לעומת החולשה של הבורגנות ומעמד העובדים, השגת הון
חיצוני שלא באמצעות מנגנון השוק, יכולת למצוא גומחה בשוק העולמי על בסיס
החזקת הזכר ברמה נמוכה ושימוש יעיל במקורות. הסיבות להידרדרות בתקופה
המאוחרת היו תנאים גרועים לצמיחה שנבעו, חלקית, מההצלחה בתקופה המוקדמת,
והן כוללות: היחלשות המדינה, גידול בעלות העבודה, ומיתון בשוק העולמי. לפי
התיאוריה של מערכת הכלכלה העולמית, לא יכולות מדינות הפריפריה-למחצה
להצטרף למדינות המרכז, ובסופו של דבר הן מידרדרות משום שאין להן את ההון
הדרוש לקיים כלכלה של חדשנות. ישראל חמקה באופן יוצא דופן מורל זה הודות
לסיוע האמריקני.
.1
עוני מוגדר כהכנסה של %‏50, או פחות, מן ההכנסה הפנוייה החציונית לנפש
סטנדארטית. סקר ההכנסות ‏1988 כלל %‏83 מכלל האוכלוסיה. לא ברור איך היתה
מושפעת תחולת העוני אילו היו נכללים גם ראשי משקי בית לא-שכירים וכפריים.
.2
מקדם אי-שוויון ג'יני היה ‏0.4493 במקום ‏0.3160 (ל.מ.ס., שנתון סטטיסטי
לישראל, ‏67:1989).
.3
במאמר מובאים נתונים משני סקרי דעת קהל של האוכלוסיה היהודית ושני סקרים
של האוכלוסיה הערבית. הם נערכו ב-‏1985 וב-‏1988 וניתנים להשוואה לאורך
זמן. כל אחד מהם היה מבוסס על ראיונות אישיים עם מידגמים ארציים מייצגים של
‏1,200 גברים ונשים, בני ‏18 ומעלה, המתגוררים בישראל שבתחום הקו הירוק,
להוציא את מזרח ירושלים. דיווח מלא על הסקרים הללו מופיע אצל ,Smooha
‏1992 ,1989. כל המספרים המצוטטים להלן לקוחים מספרים אלה, אלא אם כן
צויין אחרת.
.4
כדי להמחיש זאת. שיעור הנשאלים הדוחים את המשפט "לא משנה אילו מאמצים
אישיים אעשה, בישראל לא אשיג את ההשכלה ואת העבודה שלהן אני ראוי" נע מ
-%‏88.1 בקרב יהודים הנמצאים בראש סולם היוקרה המקצועית, עד %‏72.5 בקרב
יהודים המצויים בתחתית הסולם. הדבר נכון לגבי כל האמונות האחרות. הפער
באמונות בין אלה שבראש ההירארכיה ובתחתיתה (יהודים בעלי ציונים ‏100‎-81
לעומת ‏20‎-0 על סולם יוקרה של ‏100‎-0) הוא כלהלן: בקרב המאמינים שישראל הא
חברה של מעמד בינוני - %‏76.3 לעומת %‏69.2; בקרב המציבים את עצמם במעמד
בינוני ומעלה - %‏94.2 לעומת %‏86.8, בקרב המחשיבים גורמים הנוגעים לביצוע
אישי (עבודה קשה, השכלה, ניסיון ואמינות) בתור קובעים של הצלחה בחיים -
%‏75.5 לעומת %‏67.7; בקרב המסכימים שתגמול ניתן עבור מאמצים אישיים - %‏88.1
לעומת %‏72.5, ובקרב הסבורים שילדיהם ייהנו מאותם סטנדארטים שלהם עצמם -
%‏87 לעומת %‏68.2.
.5
הסגר הממושך שהוטל על השטחים מאז ינואר ‏1992, בשל התפשטות הסכינאות נגד
יהודים, הקטין לכד מחצית את עובדי השטחים בישראל. הוא בישר מדיניות חדשה
של צימצום שיעור השתתפות ערביי השטחים במשק הישראלי, שהונעה בתחילה על-ידי
שיקולים בטחוניים ונוספו לה בהמשך נימוקים כלכליים )הקטנת אחוז המובטלים
בקרב הישראלים). בקשר לרווחים הכלכליים-חברתיים שקבוצות אוכלוסיה בישראל
(אשכנזים, מזרחים וערבים ישראלים) הפיקו בשנים ‏1969‎-82 מכניסת עובדים
מהשטחים למשק הישראלי, ר' המאמר Lewin-Epstein and Semyonov, 1986.
.6
מחקרים מראים שסיכויי מזרחים לסיים תיכון עיוני וללמוד באוניברסיטה הם
אפילו נמוכים מסיכוייהם של עברים נוצרים ומוסלמים. בהיעדר חינוך מקצועי
במגזר הערבי, הערבים הולכים לתיכון עיוני וממשיכים לאוניברסיטה. אין צורך
להפלותם בחינוך התיכון העיוני ובאוניברסיטאות משום שאפשר להפלותם בגלוי
לאחר סיום הלימודים בשלב של חיפוש עבודה. בנוגע למימצאים ולהסברים בנושא
זה, ר' Shavit' 1989' 1990.
.7
בישראל לא נהוגה אפלייה מתקנת במתכונת האמריקנית, דהיינו, דרישה של המדינה
מאוניברסיטאות ומוסדות אחרים המקבלים מימון ציבורי לעשות מאמץ ציבורי
לעשות מאמץ מיוחד לקבל יותר מבני הקבוצות המקופחות. סקירה של התוכניות
הקיימות ניתן למצוא אצל Lerner ,1984.
.8
ד. אלעזר (Elazar, 1989) טוען שהבדלי התרבות ביןה עדות היום נובעים מהפער
ההיסטורי שבין תרבות קלאסית לתרבות רומנטית.
.9
האנתרופולוג קרסל סבור שהמזרחים עודם שטופים בערביות, המהווה מכשול עיקרי
לניעות חברתית (Kressel, 1984).
.10
בסקר ‏1988 נמצא כי מקרב הנשאלים היהודים, %‏37.8 היו בעד תרבות מערבית
מובהקת עבור מדינת ישראל, %‏23.9 בעד תרבות מערבית שבה ישולבו יסודות
ערביים, %‏20.1 בעד תרבות מעורבת מייסודות מערביים וערביים, %‏5.6 בעד
תרבות ערבית שבה ישולבו יסודות מערביים, %‏0.6 בעד תרבות ערבית מובהקת,
ו-%‏12 דחו את שתי התרבויות. תמיכה בתרבות מעורבת או בתרבות ערבית הגיעה
ל-%‏33.5 בקרב המזרחים, לעומת %‏17.9 בקרב האשכנזים. לאור ההכתמה של
התרבות הערבית שיעור זה של תמיכה מצד המזרחים ראוי להערכה. שלום עשוי
להגדיל עוד יותר את הפער העדתי בהעדפה התרבותית.
.11
יוחנן פרס הציג טענה זו בכנס האגודה הסוציולוגית באוניברסיטת בר-אילן בחורף
‏1978 בעקבות עליית הליכוד לשלטון.
.12
ד. אלעזר (Elazar, 1988) הציג גישה עוד יותר קיצונית מזו של פרס, שגם היא לא
משכנעת, לפיה הרוב הספרדי-מזרחי, המאורגן בליכוד והנושא את בשורת הציונות
החדשה, הממזגת מסורת עם לאומיות, הופך לקבוצה דומינאנטית בישראל.
.13
דיון מפורט בסוגיות השנויות במחלוקת בין יהודים וערבים נמצא אצל ‏1989,
Smooha.
.14
המידגם הארצי המייצג של האוכלוסיה הערבית שבתחום הקו הירוק הורכב מ-%‏9.6
דרוזים, %‏14.7 נוצרים, %‏8.1 בדווים ו%‏67.7 מוסלמים לא-בדווים.
.15
באום-אל-פחם הוקם לאחרונה על-ידי התנועה האיסלאמית סמינר גבוה להכשרת אנשי
דת, אך הוא עדיין לא זכה להכרה מצד השלטונות.
.16
אפילו תנועת בני הכפר, הדוגלת במדינה פלסטינית או חילונית-דמוקרטית בכל
רחבי פלסטין במקום מדינה ישראל, לא דרשה עבור ערביי ישראל את זכות
ההיפרדות מהמדינה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית תבעה זכות זו עד סוף שנות
החמישים, כחלק מתמיכתה בביצוע המלא של החלטת החלוקה משנת ‏1947 להקים
את מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל.
.17
לאחר נפילת ממשלת האחדות הלאומית, ניסה מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס,
להקים ממשלה צרה שתישען על שלוש המפלגות שבשליטה ערבית, אולם בלא לכלול
אותן בקואליציה כשותפות מלאות בממשלה. אגודת ישראל, מפלגת יהודית
לא-ציונית, שהיתה אמורה להצטרף לקאוליציה שבראשות מפלגת העבודה, יצאה כנגד
ממשלה שאיננה נשענת על רוב יהודי. אי-לכך שני חברי כנסת של האגודה ערקו
באורח בלתי צפוי כשהעניין הובא להצבעת אמון בכנסת ב-‏11 באפריל ‏1990. זהו
הצעד הראשון שנעשה אי-פעם לשלב בקואליציה ממשלתית חברי כנסת ממפלגות
בשליטה ערבית.
.18
א. קליינמן (‏1984)מנתח בביקורתיות את כשלון ההסתדרות בהגנת האינטרסים של
חבריה ובחלוקה מחודשת של משאבים לאומיים. מניתוחו ניתן להסיק שההסתדרות
היתה יכולה למלא תפקיד זה למרות המבנה הדואלי והרה-הסתירות שלה.
.19