Home
  education - חינוך





35 שנים של פיתוח תכניות לימודים באיכות הסביבה בישראל


הערכה רפלקטיבית של הזדמנויות מנוצלות ומוחמצות
אברהם בלום, גיליון 18.

תקציר המאמר


מ"הסתכלות" ל"חינוך לפיתוח בר-קיימא"

באו"ם הכריזו על "עשור של חינוך לפיתוח בר-קיימא", בין 2014-2005, ובהתאם לכך פיתחו באונסק"ו תכנית פעולה (UNESCO, 2004). בכך הכירו בשתי אמִתות חינוכיות: (1) החינוך לשימור הטבע חשוב, אך אינו מספיק. יש לגשר על הניגוד בין שימור הטבע ובין פיתוח - והפתרון המוצע הוא פיתוח שאינו על חשבון הדורות הבאים; (2) אין די במאמץ חד-פעמי או אפילו שנה שלמה כדי להקנות ערך ולהשיג שינוי משמעותי. מכאן הרעיון להכריז על עשור שלם לחינוך לפיתוח בר-קיימא. נקודת הזינוק בנושא זה בישראל היא נוחה יחסית, כי החינוך הסביבתי בבתי ספר כיוון תמיד ועודנו מכוון לעבר פיתוח בר-קיימא.

במערכת החינוך לפני קום המדינה, המושג "הסתכלות" היה רעיון מרכזי ב"הוראה הכוללת" וב"נושא המרכז". ראשוני המחנכים הציוניים חשבו שהסתכלות בסביבה היא כלי הכרחי ליצירת הקשר הנפשי בין התלמיד לנוף ארצנו. עם השנים, ההסתכלות התמצתה בעיקר כאמצעי להוראת מקצועות הקשורים בטבע, ואחרי קום המדינה ובמשך שנות ה-60 התחלף המושג "הסתכלות בסביבה" במושג כוללני ו"מדעי" יותר - "דרכי חקר". כך נחלש הקשר בין אדם לסביבתו גם בחשיבה החינוכית.

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 נוצרה הזדמנות מצוינת לחדש ולמסד את החינוך הסביבתי, כאשר שתי מגמות חינוכיות התפתחו בעולם בו-זמנית - התנועה לחידוש תכניות הלימודים (והקמת היחידה לתכניות לימודים במשרד החינוך בישראל) וגיבוש החינוך למען איכות הסביבה במערכות החינוך הפורמליות. במאמר הזה נסקור תחילה את התפתחות היחס האנושי לסביבה ואת ההשלכות שהיו לה על החינוך. אכן, נוצרו הזדמנויות, אך חלקן נוצלו וחלקן הוחמצו.

במהלך התקופה הנסקרת במאמר זה התרחשו בעולם שינויים מרחיקי לכת בהתייחסות הציבור לבעיות הסביבה, ואלה השפיעו גם על התפיסות החינוכיות. חשוב אפוא להבין את השינויים האלה, שהשפיעו גם עלינו אם כי במידה מועטת יותר מאשר בחו"ל ובעיקר בארצות אירופה.