Home
  education - חינוך





קווים לנושא השואה בשירתם של 'בני-ניצולים':
פואטיקה בין-דורית


פרופ' חנה יעוז, ראש בית-הספר לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן


התופעה של משוררים עבריים, שהם בנים להורים ניצולי שואה ‏1 , בולטת בשירת 'דור המדינה'
זה שני עשורים. הקו המרכזי בשירתם: מערכת מסרים של משיכה אל נושא השואה על כל
היבטיו ובו בזמן דחייה מפני הנושא. דרכי העיצוב השיריות נסמכות על האפיונים
העיקריים של 'השירה הצעירה' בכלל ועל עיצוב נושא השואה בקרב משוררים ניצולי השואה
בפרט. הנימה השלטת היא אמפתית: "אמא אני אתך בברגן-בלזן, היכן שאת נושאת משורר
ברחמך - האם זוהי ברגן-בלזן אמא? האם זוהי ברגן-בלזן שקודחת לי בעצמות?" כותב עודד
פלד בספר שיריו הראשון מכתבים לברגן בלזן (‏1978). המשוררת רבקה מרים כותבת
בספר שיריה כתונתי הצהובה (‏1966): "אני כבר עמה / כתונתי צהובה / נטופה / אני
צועדה". ההזדהות עם דמות האם, או עם דמות הסבתא שנרצחה, מופיעה אף בשיריה של טניה
הדר: "סבתא עדיין הולכת וקילוח דקיק על גבה / כביום בו נורתה ופניה לבור / נקודה
דמית קטנה בתוך בבת עין" (הנה אשיר כמותם, במוסף ידיעות אחרונות, ‏8.7.83). מבחינה
פואטית לפנינו דור שלישי של משוררים עבריים בנושא השואה. ‏2

בדור הראשון כתבו בארץ בשנות ה- ‏40 על גורל היהודי במלחמת העולם השנייה: א"צ
גרינברג, נ' אלתרמן, א' שלונסקי, ש' שלום ואחרים. הם כתבו על הנושא מרחוק, כשהדגש הוא
על שירי מחאה, זעקה וקינה. הגישה בשיריהם היא אמירתית וגלויה, והיא מוצאת ביטויה אם
באקספרסיוניזם מתפרץ ואם בסימבוליזם מאופק. אף התפיסה התת-ז'אנרית מודגשת: בצד
השיר הלירי מופיעות בשנות ה- ‏40 'בלדות-קינה' בנושא השואה, 'סונטות-מחאה', ואף
פואמות ליריות ודרמטיות.

בדור השני של משוררי השואה נכללים משוררים, שהיו בילדותם ובנעוריהם בגטאות
ובמחנות ריכוז וחיו כנרדפים וכפליטים: אבא קובנר, דן פגיס, איתמר יעוז-קסט ויעקב
בסר. בדור זה כתבו המשוררים על הגורל היהודי במלחמת העולם השנייה מתוך התנסות
אישית. הקו השליט בשיריהם: בניית מערכת לירית המושתתת על דרכי עקיפה, השלכה
ורמיזה. דרך כתיבה זו הובילה ליצירת לשון שירית מוצפנת. לשון זו מבוססת על מלות-קוד,
שמוצאן מעולם מחנות הריכוז והמוות ('עשן', 'מגפיים', 'קרון'), על ארכיטיפים, שמקורם
בתשתית המקראית ('עקדה', 'קין והבל', 'יוסף ואחיו') ועל מלים המרמזות על הנוף האירופי,
ששימש רקע לשואה ('נהר', 'עופות', 'שלג' וכד'). מבחינה ז'אנרית הדגש הוא על השיר הלירי
הקצר או על הפואמה, הכורכת מחזור שירים במסגרת תבניתית בעלת רצף פנימי. ‏3

מבחינת דרכי-העיצוב משוררים 'בני-ניצולים', הדור השלישי לשואה, בונים מערכת בין-דורית
מובהקת. קווי האפיון הבולטים השירתם הם כמו אלה, שרווחו בשירת 'דור-המדינה': פנייה
לדרכי עקיפה ורמיזה ושימוש בצופנים מביעי אימה. הם פנו ל'שיר הפתוח', שיש בו מצלול
עשיר ותפיסה אימז'יסטית והתנערות מאמצעי התחימה של השיר הקלסי ‏4 . התפיסה הז'אנרית
בשירתם מבוססת על שירי קינה ועל שירי מחאה וזעקה, כדוגמת שירת השואה בשנות ה-
‏40. 'העמידה מרחוק' משותפת למשוררים בשני הדורות הללו (שנות ה- ‏40 ושנות ה- ‏20):
"זעקת המחנות הולכת אחרינו / מצמחת שרשים השמימה / היכן שתולים שריגיה / צומחת
גפן, עולים זיתים / מעוותים ככל שיהיו / ריחם ריחנו" כותבת טניה הדר (בהסתמכה על
ציטוטים מברכט ומהנרי לוי). הקו המנחה את המשוררים הצעירים 'בני הניצולים', הוא
'האימה המורשת', שהולידה גישה אקסטטית מובהקת: "להוציא סבתא שלי מתוך הבשר / מעיני,
מבטני, מכפות רגלי / שמות בנותי על מצחה כאור קלוע (הנה אשיר כמותם). הנימה
השלטת בשירתה של טניה הדר היא של זעקה וקינה, המבוססת על אמירתיות חריפה: "רחובות
פולין הנדחים, שהם חלק מאצבעותי הקטועות" (רחובות פולין הנדחים). האמירתיות
מולידה מחאה: "אני כמוך אמא, ואף שאינני יהודי אני כאן - אני כאן וריאותי / פגומות
עיני מהססות בשמש ומוחי אינו נסבל - / האם זו ברגן-בלזן אמא? האם זוהי ברגן-בלזן
שקודחת לי בעצמות?" - עודד פלד (מכתבים לברגן בלזן). המחאה פנים רבות לה. יש שהיא
מתגרה ויש שהיא אירונית, כדוגמת הווריאציה של דודו ברק לשיר ילדים ידוע: ומי שלא
מאמין יבוא בעוד שנים / ויריח ריח כבשנים" (פולין פאר לאפר, ‏1987).

עם זעקות המחאה והאמירות הבוטות רווחת גם התופעה של הקינה: על המשפחה שנכחדה ועל
הבית שאיננו. כותבת על כך מרגלית מתתיהו בספר שיריה חצר חרוכה (‏1988): "והבית הלך
הלוך וקטן / עד שגחן על חצר שקולותיה קפאו / וצלצול שם פעמן בי באותיות / נעות
כענבל בין שיני הזמן". במחזור שירים זה החצר היא של בית בסאלוניקי, ואילו אצל דודו
ברק בית המשפחה הוא בפולין - אולם המסר זהה: זעקה, מחאה וקינה, המשתלבים זה בזה
בשיריהם של 'בני-הניצולים' הכותבים על הנושא מרחוק. מעניין לציין, כי הנטייה לשירה
של מחאה, זעקה וקינה מאפיינת משוררים, שכתבו על נושא השואה מרחוק, ונעדרת כמעט
כליל משיריהם של משוררים שהם עצמם ניצולים. תופעה זו ניכרת אף בקרב משוררי 'דור
המדינה', שגדלו בארץ בימי מלחמת העולם השנייה ולא חוו את האימה מבשרם, כגון: חיים
גורי, אבנר טריינין, שלמה טנאי ואחרים.

ניתן לסכם ולאמר, שמשוררים צעירים 'בני-ניצולים' ממשיכים את דרכי-העיצוב של קודמיהם,
אבל הם מאמצים לעצמם גם את הכיוונים התימטיים של משוררים עבריים שהתנסו בשואה
'מרחוק' (משנות ה- ‏40 ואילך). למעשה, לפנינו סימביוזה מעניינת: דרכי-העיצוב הן של
'השיר החדש' והתימטיקה בחלקה הגדול של 'השיר הישן'. סימביוזה מעניינת זו, שוברת
את 'הגבולות' של החלוקה הדורית המקובלת, ומרמזת על אפשרויות חדשות בתחום היצירה
הבין-דורית בנושא השואה.

נספחים

א. שירים
מכתבים מברגן בלזן / עודד פלד ‏5
בברגן-בלזן שלג עכשו. כן, ודאי, הרי
שלג שם תמיד אבל אני אמות פה.
אני אמות בקיץ ואתן לבוב דילן לכסות את
קברי בפרחי מפוחית צהבים:
בשתיקה
אתעטף בטלית שחורה
וג'ואן באז תלטף שערי בעדנה.

אמא, אני אתך בברגן-בלזן היכן שאת נושאת משורר ברחמך -
אני אתך בברגן-בלזן
היכן שעתידי תלוי בפסות הלחם המרקיבות שאת אוגרת באדמה
המשלגת -
אני אתך שם, תמיד - אחרי הכל זו את ואני, אמא, את
ואני והשלג הנורא שישאר אתנו תמיד -


הנה אשיר כמותם / טניה הדר ‏6
"תפלה לדוד הטה ה' אזנך
ענני כי עני ואביון אני"
(תהילים פ"ו, ‏1)

להוציא סבתא שלי מתוך הבשר,
מעיני, מבטני, מכפות רגלי
שמות בנותי על מצחה, כאור קלוע.

סבתא עדין הולכת לקלוח דקיק על גבה
כביום בו נורתה ופניה לבור
נקדה דמית קטנה בתוך בבת-עין
בויסבדן - עצים, ונהר, אניות נצבעות מחדש,
מוסיקה רכה, חונקת

באה סבתי במעיל הגשם
בא סבי במעיל הגשם
בא יהושע דודי
וגופו עדין גדל בתוך בהלת המצוד

בא הלילה, באה שבת
יושבים, שורות, שורות,
כפופים,
ערפיהם שנתקשו ביסוד העפר
זורמים בחלל בית-הכנסת -

אבותי שרים מזמורי תהלים
שירם מלבלב כפרחי כתנה זעירים
הנה אשיר כמותם: "עני ואביון אני"

ועלו התפלות וקרעו בשמים חור בכף-יד
וירד מעט חמר-שמים וחלחל אל תוך הנשמות
כל הבית הואר.


התרתי כפתורי שמלתי / רבקה מרים ‏7
ואז
התרתי כפתורי שמלתי
וילדתי את בתי
שמונה מתים זקופים בי האיצו דומם.
וילדתי את בתי.
דמי היה שקוף ורב
זרם דקיק של בד עטף אותי.
שמונה מתים כבדי-טבור גועו לצדי.
איש משגע וגבוה רץ וצעק, רץ וצעק.
היום היה כלה והולך ולא בא הלילה.
היום נגר אל קרבי כשטף של חול.
שמונה מתים מפקרים נברו בשמלתי.
ואלד את בתי.


ב. משוררים בני-ניצולים
רבקה מרים - נולדה ב- ‏1952 בירושלים, להורים ניצולי שואה. אביה - הסופר האידי לייב
רויכמן. ספר שיריה הראשון - כתונתי הצהובה ראה אור ב- ‏1966 בהיותה בת ‏14. ספרי
שירה נוספים מפרי עטה - טבעתי בחלונות (‏1973), כסאות במדבר (‏1976), עץ נגע בעץ
(‏1979), הקולות לקראתם (‏1982), משירי אמות האבן (‏1988).

טניה הדר - נולדה ב- ‏1947 בפרנקפורט על המיין להורים ניצולי השואה (אביה היה רופא
במחנה העקורים צלסהיים על-ידי פרנקפורט ‏1945‎-8). ספר שיריה הראשון אין רחמים
אחרים ראה אור בתשל"ו. ספר שירים שני עתיד לראות אור בקרוב. פרסמה שירים ברוב
המוספים הספרותיים.

עודד פלד - נולד בחיפה ב- ‏1949. אמו ניצולת מחנה הריכוז 'ברגן-בלזן'. ספר שיריו
מכתבים לברגן-בלזן ראה אור ב- ‏1978. במקביל פרסם ספר שירים בשם יום הולדת (
‏1978) ואחר-כך קדיש (‏1981), 15 סונטות גשם (‏1983), אופנוען אצטקי (‏1985) ולילה
כנעני (‏1987).

מרגלית מתתיהו - נולדה בתל-אביב ב- ‏1935. בת להורים יוצאי סלוניקי, שעלו לארץ לפני
השואה. משפחתה המורחבת נפגעה בשואה. ספר שיריה חצר חרוכה (‏1988) הוא ספר
דו-לשוני, לאדינו/עברית. נכתב בעקבות מסע אל הקהילות היהודיות ביוון. במקביל פרסמה
ספר שירים בשם חשופה (‏1986) ולפניו - מבעד לשמשה (‏1976), אי שקט קייצי (‏1979)
וקלפים לבנים (‏1983).

דודו ברק - נולד ב- ‏1948, בירושלים. הספר פולין בין פאר לאפר (‏1986) נכתב בעקבות
מסע לפולין לעיר שבה גדלה אמו (פשמישל), לעיירה של אביו (טוכוב) ולמחנות הריכוז
(אושוויץ). מספריו הקודמים: איש הבשר ואיש החלב (תשל"ז), שלושים עונות של גשם
(תשל"ט), ריחים (תשמ"א), שירים לממשלת האור (תשמ"ב), אימת הריק (תשמ"ד), בין מדיצי
לרוצ'אלי (תשמ"ה), ירושלים (‏1989). כן פרסם ספרי ילדים, שירי זמר ותקליטים.

הערות שוליים
ראה נספח: משוררים בני ניצולים.
.1
יעוז, שלושה דורות בשירה העברית בנושא השואה, עקד, תל-אביב, 1990.
.2
יעוז, השירה בשירת דור המדינה, עקד, תל-אביב, 1984.
.3
ברזל, השיר החדש - פתיחות וסגירות, עקד, תל-אביב, ‏1976.
.4
מתוך: פלד, עודד, מכתבים לברגן בלזן, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.
.5
ידיעות אחרונות, ‏8 ביולי ‏1983.
.6
מתוך: עץ נגע בעץ, דביר, 1978.
.7