Home
  education - חינוך





ההיסטוריה ואנחנו - על הנער מסיביליה, לד' אורגד ‏1


ד"ר אברהם הגורני, מפמ"ר להוראת העברית, משרד החינוך


אין זה סוד, שהתודעה ההיסטורית של צעירי בני העם הישראלי העתיק איננה מפותחת די
הצורך, ובקיאותם בקורות עמם או בקורות העמים האחרים, שבתוכם חי עמם במשך דורות,
נופלת מזו, שהם מגלים בכוכבי ספורט בני הזמן ובקורות קבוצות מנצחות בין הקורות.
תזוזה בכמה מאות שנים קדימה או אחורה נעשית על ידם כלאחר יד, כפי שנוהגים במליונים
אלה הממונים אצלנו על תקציב של מיליארדים. הנחתם של אלה האחרונים היא, כנראה,
שתמיד יימצא מישהו אחר שידאג לכיסוי הגירעון. אבל מרכז זלמן שזר בירושלים אינו סומך
על הנס. הוא מעודד הוצאת סדרת ספרים היסטוריים לילדים ולנוער, וספרה של דורית
אורגד, הנער מסיביליה, ביניהם. אילו עודדו מורי ההיסטוריה את תלמידיהם לקרוא
ברומנים היסטוריים מעין זה בשעת לימוד פרקי היסטוריה, אפשר שמה שהיה כה רחוק
מעולמם - והוא קשור בשינון של תאריכים ושל שמות חסרי פשר לגביהם או בזכירת מאורעות
נטולי הקשר עבורם, וכל אלה לקראת מבחנים מאיימים - היה נעשה קרוב יותר. כי עניין
אחד הוא לשמוע מה גזרות גזר מלך פלוני על היהודים בשנה כך וכך, או מהו האישור,
שנתנה מלכה אלמונית להקים את האינקוויזיציה בממלכתה בשנה אחרת, ועניין אחר הוא
לחיות, כמו בפועל, עם הגיבורים הספרותיים ועם בני משפחותיהם את חיי היום יום תחת
האיום של אימי החקירות במרתפי העינויים, או לחוות את אימת התמיד מפני מלשינים
ומרגלים ומסגירים. ואם ברומן העובדות אינן מבוססות תמיד על אמת היסטורית או
ארכיאולוגית, ודמיונו היוצר של הסופר משלים את החסר, או מחסיר את היתר, הרי
המציאות הסיפורית שנוצרה עומדת לה כחטיבת חיים מלאת עניין לעיני הקורא ומציירת
בפניו תמונה, המפעילה את כוחות נפשו.

י"ז פרקי עלילה בספרה של דורית אורגד, וכמסגרת של רקע מובאים הקדמה ואחרית דבר. מן
ההקדמה למדים אנו שגיבורו של הסיפור, מנואל או עמנואל נוניים, נולד בעיר בראגאנסה
שבצפון פורטוגל בשנת ‏1622. המשפחה הגרה מפורטוגל לספרד, כי בפורטוגל החמיר משטר
האינקוויזיציה החמרה יתרה עם משפחות "הנוצרים החדשים" - כלומר עם מי שאבותיהם היו
יהודים, אך היו אנוסים להתנצר כדי להישרד, ועם זאת הוסיפו לשמור את מצוות דתם בסתר
ולהעבירם מדור לדור, כדרך שנהגה משפחתו של הנער מנואל, המספר את סיפורו כאן.
בספרד מוצאים האב, שהוא רופא במקצועו, ובני ביתו מקלט בטוח יחסית בעיר הדרומית
סיביליה, שבה מתגוררים קרוביהם ומתרחש עיקרו של הסיפור. אך כאשר בני המשפחה חשים,
שהביטחון מתערער לגביהם גם בסיביליה, הם שמים פעמיהם לאניה הממלטת אותם לחוץ
לארץ. על הסיום הטוב הזה אנו קוראים כבר ב'אחרית דבר'. דורית אורגד לא רקמה עלילה
מסובכת במיוחד בספר הזה. היא הניחה, כנראה, כי די בשלד עלילתי המסמן ציר התקדמות
מסוים מאשר שורה ארוכה של אירועים דרמטיים. היא העמידה מספר פרשיות כמוקד לתשומת
לב: היעלמו של הדוד אלונסו מחשש שהאינקוויזיציה עוקבת אחריו, לאחר שמשרתו הנוצרי
הסגיר אותו, ושובו לביתו בחלוף הסכנה; היעלמה של ליאונור די גוביאה, אחותה הבכירה
של ויאולנטי, שנישאה בסתר לבחור יהודי, בעוד שמחזרה הקודם, סאנטיאגו, מתענה בגעגועיו
אליה. כדי לפתור את תעלומת היעלמה של ליאונור מעניק סאנטיאגו לחברת נערים פרס
כספי ובלבד שיעלו על עקבותיה. מנואל נכנס שלא בטובתו אל החבורה, המבקשת לחלץ
באמצעותו את הסוד, מאחר שנודע להם, שהוא מתרועע עם ויאולנטי, אחותה של הנערה
שנעלמה. סוף דבר, האוהב הנוצרי מגלה כי אהובתו נישאה ליהודי והוא מסגיר את שניהם
לידי האינקוויזיציה. הבעל נשרף ואשתו נידונה למאסר, שממנו מחלץ אותה הנער אלדינו,
בעל הכבשה השחורה. ולבסוף מסופר על היחסים המסוכנים המתהדקים בין רמדיוס, אחותו
הבכירה של מנואל, לבין אנטוניו, המשמש מורה למנואל ולאחיו הצעיר חואן. כדי שלא
תחזור הפרשה הטרגית הנזכרת, ממלטת עצמה המשפחה לחוץ לארץ.

הסיפור ההיסטורי הנער מסיביליה מבקש לקרבנו אל זמן ואל מקום הרחוקים מזמנו
וממקומו של הקורא. המספרת דורית אורגד משתדלת להקנות לנו את תחושת המקום ואת
תחושת הזמן באמצעות סיפורו האישי של הנער מנואל, המסופר בגוף ראשון. לגביו הדברים
המתוארים מובנים אמנם ומוחשיים, אך עם שהוא משתמש בלשון המתובלת במלים משפת
המקום, המחברת שמה בפיו הסברים למען הקורא העברי הצעיר. ההשתדלות לספק לקורא
מידע היסטורי, הרי אף שהוא נחוץ, הוא, לעתים, גם מלאה, ובמיוחד כאשר מתעורר חשדו של
הקורא, שהצורך להקנות השכלה מכריע את הרצון לספר סיפור. הפער שבין הידע ההיסטורי
הדל לבין הידע הנדרש, כדי להבין את הדברים בהקשרם הנכון, הוא בבחינת מכה חסרת
מרפא במערכת החינוך. מספר טוב - היינו מצפים ממנו שיעורר בקורא את הרצון לגשת אל
מקורות העזר עם תום הקריאה או במהלכה ולהשלים את הידע החסר. ספר זה, מכל מקום,
כמו פוסח בין הרצון להשכיל את הקורא בידע על התקופה לבין מכלול התחבולות, שתכליתן
למשוך את הלב, כגון: העלילה, המתח, המסתורין, המאבק.

ניתן להדגים את הדבר באמצעות הפרק הראשון. איננו יודעים אמנם מי קדם למי: הביצה
לתרנגולת או התרנגולת לביצה, אבל בסיביליה של המאה הי"ז הכול מתחיל, לכאורה,
בתרנגולת. מעשה בתרנגולת שמנואל נוטל על עצמו להביאה לשחיטה בהסתר, כדי שהמשפחה
תוכל לאכול בשר כשר לכבוד השבת. עניין פשוט ויום יומי לכאורה זה הופך למבצע סודי
אפוף מתח ורווי סכנות. הוא, מנואל, איננו מוטרד, כנפוץ בסיפורים לילדים ולנוער, מגורל
התרנגולת המסכנה המוחבאת בתוך שק מתחת לגלימתו, אלא הוא הוגה בשאלה: האם יצליח
להגיע בשלום עם אותה קרקרנית אל השוחט, וממנו לשוב הביתה בבטחה? אגב כך לומדים
אנו לא רק מה לבוש נהגו אז ללבוש בני הטובים, אלא על כך, ששוחטים, הנוהגים לפי
מנהגי השחיטה היהודית, הוסיפו לפעול בהסתר מתוך סיכון מתמיד של חייהם ושל חיי
לקוחותיהם - הם היו צפויים לשחיטה או אפילו לעלות באש בעודם בחיים. דוגמת התרנגולת
והשוחט ממחישה את הסכנה הכרוכה בקיום כלל המצוות והמנהגים היהודיים, שהיו עוברים
בחשאי מדור לדור. ועוד דבר אנו למדים: הנכונות של ההורים לסכן את חיי בניהם
בהנחילם להם את מורשת עמם מצביעה על מידת החשיבות שייחסו אלה לאמונה ולקיום
הלכות הדת היהודית.

דוגמה אחרת אנו מוצאים בפרק הרביעי 'סוכות בשדות'. כדי לקיים מצוות סוכה, יוצאים
בני המשפחה לשבוע אל מחוץ לעיר. למשרתיהם הנוצרים הם מספרים כי הם נוסעים לחתונה
משפחתית בקורדובה. אבל הפחד מן הגילוי מטריד את שנתו של גיבורנו בלילות. גם שם,
בסוכה שמחוץ לעיר, הוא חולם על מצוד של המשטרה אחרי המשפחה. העובדה, שאין הסיוט
הזה מוציא את מנואל מן הדעת והעובדה, שאינו הופך לחיה נרדפת, מוסברת אולי בגילו
הצעיר - כבן שתים עשרה שנים - ובתמימותו. הוא צעיר מכדי לחוש את מלוא הסכנה ובוגר
דיו כדי להבין שיש צורך להיזהר. אולי נכנס לסבך הנפשי הזה גם גורם ההרפתקנות, אם כי
המחברת אינה מבליטה תכונה זו יתר על המידה. מנואל גאה בכך, שאביו שיתף אותו בסוד
ובכך העניק לחייו איזה ייחוד, ועל כן הוא מנסה להוכיח שניתן לתת בו אמון. בכך הוא
נעשה כאילו שותף לחברות בסוג מסוים של מחתרת, שיש בה ריגול וריגול נגדי, ומלחמת
מוחות, שיש בה העמדת פנים והסתתרות והמשך החיים היום יומיים. נכון, שגם חלקם של
המוסלמים בסתר לא היה טוב מזה של היהודים בספרד הנוצרית. החברה הנוצרית הקנאית
מסתייגת מן השונה ומיוצא הדופן באשר הוא. אבל היהדות מצדה פיתחה בקרבה נוגדנים
ואמצעי מיגון כנגד האיום: את המשמעת העצמית, את הצורך להצטיין, את הנכונות לשלם
מחיר עבור האמונה, את הרגשת הייחוד. גם מנואל הצעיר קולט בדרכו את הדברים ומפנים
אותם. אין בסיפור התבגרותו של מנואל ולו רמז על כפייה כלשהי בתחום זה. גם
הקונפליקט עם ההורים איננו קיים. אדרבא, מנואל קרוב מאוד להוריו ובעיקר לאביו.

נחזור אל נס הסוכות: מתברר שהיציאה אל מחוץ לעיר הייתה כשלעצמה בבחינת נס למשפחתו
של מנואל, כי בינתיים פרצה מגפת דבר בעיר, וכך יכול המספר להחזיר אותנו לסיביליה
בתום המגיפה ואפילו לנמק את ההימלטות ממנה בחסד האל, שביקש למלט את המאמינים מן
הפורענות. בסיפור הכול אפשרי. ברור גם, שבמשפחה מסוג זה צריכה הייתה הסולידריות בין
חבריה להיות גדולה ביותר. אין להעלות על הדעת כלל במצב דברים זה, שיחיד כלשהו
יטול היתר לעצמו למלא את משאלות לבו הפרטיות, אם יש בהן כדי לסכן את שלומם של
האחרים ואת בטחונם. (הרגשת ה'יחד' והאחריות כלפי האחרים השתקפה גם בהתנהגותם
ובהכרעותיהם הקשות של יהודים רבים בתקופת השואה. הנאצים ניצלו אותה לצורכיהם
בציניות רבה). אבל בהקשר של הנער מסיביליה מסבירה תופעה זו גם את התנהגותה של
אחותו של מנואל, רמדיוס, המאוהבת באנטוניו, המורה הפרטי של מנואל ושל אחיו הקטן
חואן, ואת צייתנותה להוריה - היא איננה הולכת אחר בחיר לבה הנוצרי, אלא יוצאת עם
המשפחה כולה את הארץ. זוהי דוגמה אחת למחיר שהיה על כל אחד לשלם, אם העדיף נאמנות
למשפחתו על פני טובתו האישית. הקשרים המשפחתיים, והם כוללים גם את המשפחה הרחבה
יותר, נמצאים תמיד ברקע. אלה תלויים באלה. אלה מסתייעים באלה. ובהתרגש אסון - הסכנה
משותפת לכולם. השאלה המתעוררת היא כיצד יכול היה הנער, ששותף בסודות כה קשים והיה
מודע לסכנות האורבות מבית ומחוץ לחיות את חייו הכפולים - להשתתף בתרמית המתמדת
ובהעמדת הפנים שמשמעה: "אנחנו נוצרים נאמנים, מבקרים בכנסיה, שומעים את דרשות
הכומר, ומשתתפים בכל הטקסים", ועם זאת להוסיף ולפרוש מפה לבנה על השולחן לכבוד
שבת, לנקות את הבית, לאכול אוכל כשר, ולקיים מצוות סוכה מחוץ לעיר? וכיצד יכול היה
בתוך מורכבות זו לרחוש חיבה לאיזו בת שכנים, להתכונן ללימודים באוניברסיטה ולהישאר
שפוי בדעתו? בעיות אלו מחליקה דורית אורגד בסיפורה הקולח. הנער מספר את הדברים
לתומו, חש ולא חש בסכנה הגדולה. הוא מבוגר יחסית לאחיו הקטן חואן, שטרם הגיעה שעתו
להיכנס בסודה של היהדות, וצעיר מכדי ל רדת לעומק מצוקתה של אחותו המאוהבת בנוצרי.
אין הוא יכול לחוש במתח ובאכזבה שהוריו שרויים בהם, ובעיקר כאשר נחשד הדוד אלונסו
בכך, שיהודי הוא ומתחזה לנוצרי בשל הלשנתו של משרתו הנוצרי.

ספרה של דורית אורגד מספר רק סיפור, את סיפורו של הנער מסיביליה. אבל הנער הזה
נושא על גבו שלא מדעת את ההיסטוריה היהודית בזעיר אנפין. הוא לומד מגיל מוקדם
מאוד, כי כדי להישרד, עליו להיות תמיד זהיר וחשדן כלפי זרים, לא לעורר תשומת לב.
עליו ל היות חזק, כדי להתמודד עם כוחות חזקים ממנו, או להיות ערמומי וחמקן, המסוגל
לברוח בעת צרה ולהסתתר עד יעבור זעם. והקורא, העוקב אחרי יחסיו של מנואל עם
כנופיית הנערים השולטת ברחוב, עשוי להבין טוב יותר את מידת הזהירות והחשדנות,
שנוהגים בה הישראלים כלפי העולם גם בימינו. אולם דורית אורגד מספרת בראש ובראשונה
סיפור על נער, היודע תמיד לחלץ עצמו מצרה ברגע האחרון. במקרה הראשון, לדוגמה, הוא
צריך למלט עצמו מנערים אחרים, והתרנגולת השחוטה מתחת לגלימתו, ורק הופעתם
הפתאומית של פרשים ברגע המתאים מאפשרת לו לנוס מפניהם. אילו חשפו את סודו, היו
מגלים גם את זהותו הדתית, והוא ומשפחתו היו מסתכנים ב'טיפולה' של האינקוויזיציה.
לאחר האירוע עם סוסי הפרשים הייתה זו הכבשה השחורה דווקא שבזכותה התוודע מנואל אל
הנער אלדינו. נער זה, שאבות אבותיו היו אולי מוסלמים, ישחרר לבסוף את הנערה היהודיה
הכלואה במבצר האינקוויזיציה. הנערה היא אחותה הבכירה של בת השכנים היפה, שהעדיפה
את בן דתה על פני מחזר נוצרי. בסיפור הדברים מסתיימים לכאורה בכי טוב. את הטרגיות
שבמצב מרככת המספרת בכך, שהיא נמנעת מתיאורי הזוועה עצמם ומאפשרת לסיפורים
המסופרים במשפחה על גורלם של הסבא והסבתא, שנשרפו חיים, או לתיאורי רקע ולדברי
קישור מפי המספר הקטן, שמאחוריו עומדים המספרת הבוגרת ויועציה המדעיים, לדבר בעד
עצמם.

הנערים והנערות, הנוצרים בגלוי והיהודים בסתר, נשאו בעול כבד ומסוכן. הם לא נדרשו
להשתעמם לעתים בשיעורים, שבהם ניסו מוריהם, לשוא, להקנות להם ידע מסוים ביהדות;
אלא בתוך המשפחה עצמה, מאב לבן ומאם לבתה, עברו המנהגים, נשמרה המורשת. וכאשר
אנחנו היום - ממצפה שנות התשעים למאה ההולכת ואוזלת במדינתנו שנתונה לריבונות
יהודית - משקיפים על מסותיהם וייסוריהם של בני העם היהודי שבגלוי ושבסתר אז שם,
לפני מאות שנים בגלות הארוכה, איננו יכולים שלא להתפלא: לאן הגענו כאן היום? הגענו
לכך, שבין היהודים החופשיים ממצוות לבין שומרי המצוות בארצנו החופשית מתרחבת
והולכת תהום עמוקה. הקורא הצעיר, המצוי כאן בישראל, יתקשה לחוש את שחש מנואל שם,
בסיביליה היפה, בדרום ספרד. הוא ישאל בוודאי: מדוע לא ינסו אבותיו לעלות לארץ
ישראל? אין לו הידע הנחוץ, כדי להבין את המניעה הזאת, ואת השאלה הזאת אין המחברת
מעלה כלל בספר. אבל אולי הקורא הצעיר יהרהר בכך, שמזל גדול יש לו עצמו לחיות
בארצו שלו ולא להיות נתון לחסדי זרים. תחושה כזאת ממלאת לבו של צעיר ישראלי המבקר
באתרי ההשמדה מימי השואה באירופה. תחושה כזו עשויה להעלות גם הקריאה בספרים כגון
הנער מסיביליה באמצעות ההפעלה של הדימיון ושל החשיבה.

הערת שוליים
אורגד, דורית, הנער מסיביליה, מרכז שז"ר, ירושלים, 1984.
.1