education - חינוך  


שירים וסיפורים
 
 
כשקוראים שירים, אפשר להיעזר ברעיונות מתוך לקרוא שיר.
כשקוראים סיפורים, אפשר להיעזר ברעיונות מתוך לקרוא סיפור.

קריאה של יצירות ספרות מתקופות שונות ומסוגות שונות;
התייחסות פרשנית להיבטיהן הרגשיים, האסתטיים והחברתיים-תרבותיים -
הישג נדרש 6 מתוך "הישגים נדרשים בחינוך הלשוני"

דברי המראה, שיר, שלומית כהן-אסיף
הסנאי וחברו, שיר, לאה גולדברג
שלוליות, שיר, עדולה
הראי והעכבר, שיר, שלומית כהן אסיף
האריה והארנב, אגדה הודית
המַראוֹת המְזַיְפוֹת, סיפור, אלסה בורנמן
בית המראה, קטע מתוך הספר מבעד למראָה ומה אֶליס
מצאה שם
, לואיס קרול
אנשי המראות ובני האדם, אגדה סינית
ראי, ראי שעל הקיר, קטע מתוך המעשייה שִׁלְגִּיָה, האחים גרים
בת השועל, מעשיה סינית
על מראה ועל פעמון, אגדה יפנית עתיקה
הַיָּרֵחַ וְהַבְּאֵר, סיפור עממי
איך יצאו חֶלְמָאִים לצוד את הירח שיאיר את עירם באורו
הזורח
, סיפור עממי
ארץ המראה, סיפור, טרי ברטון
מנדריק הקוסם, קטעים מתוך הקומיקס מנדריק הקוסם וסוד
המראה
, מחבר לא ידוע
תמרה הולכת על המים, קטע מתוך הספר, שפרה הורן
הנזיר שמכר את הפרארי שלו, קטע מתוך ספר, רובין ס' שארמה
הד החיים, מחבר לא ידוע
מִבֵּית אִמִּי שיר, לאה גולדברג
הָרְאִי, שיר, לאה גולדברג
מַרְאָה, שיר, עבדאללה עזייזה
הָעִיר וַאלְדְרָאדָה, קטע מתוך הספר הֶעָרִים הַסְּמוּיוֹת מֵעַיִן,
איטאלו קאלווינו
הראי של ינפתא, קטע מתוך הספר הארי פוטר ואבן
החכמים
, ג'יי. קיי. רולינגס
העבד, קטע מתוך הספר, יצחק בשביס-זינגר
מראה, שיר, סילביה פלאת'
הראי שנסדק, יעקב כהן
הסיפור שאינו נגמר, קטע מתוך ספר, מיכאל אֶנְדֶה




דִבְרֵי הַמַּרְאָה  שלומית כהן-אסיף


אֲנִי לוֹמֶדֶת בְּעַל-פֶּה פַּרְצוּפִים
שֶׁלֹא אֶשְׁכַּח,
שׁוֹמֶרֶת חָזָק כָּל-כָּך.
וְיֵשׁ פַּרְצוּפִים
שֶׁאֲנִי תָּמִיד שׁוֹכַחַת.
הֵם נִמְחָקִים בְּלִי סְמַרְטוּט
בְּלִי מַחַק.

מתוך: שוק המראות הקטנות, הקיבוץ המאוחד, 1999.





הַסְּנָאִי וַחֲבֵרוֹ  לאה גולדברג

בְּלִבּוֹ שֶׁל אֲגַם
יֵשׁ חֻרְשָה עַל הָאִי,
בְּשַׁלְהֵי הַחֻרְשָׁה
מִתְגוֹרֵר לוֹ סְנָאִי ,

וְהַמַּיִם זַכִּים
גַם צְלוּלִים מוּל הָאִי,
וְרוֹאֶה הַסְּנָאִי
אֶת עַצְמוֹ כְּבָרְאִי.

מִתְפַּלֵּא הַסְּנָאִי
עַל דְּמוּתוֹ וְאוֹמֵר:
"שָׁם בַּמַּיִם, בַּמַּיִם
מָצָאתִי חָבֵר!

מַה נֶחְמָד חֲבֵרִי.
מֶה חָבִיב וְנִלְבָּב!
מַה יָפֶה הַזָּנָב!
אֵיךְ זָקַף אֶת אָזְנָיו!

חִישׁ אֶקְפֹּץ עַל הָעֵץ
אֶעֱלֶה עַל הַבַּד,
וְאָבִיא מַתָּנָה
לֶחָבֵר הַנֶחְמָד".

כָּךְ אָמַר גַּם עָשָׂה
חִישׁ קָפַץ וְקָטַף
לוֹ אֱגוֹז עֲגַלְגַל,
קְשֵׁה-קְלִפָּה, זְהַבְהַב.
  וְחָזַר אֶל הַחוֹף
אֶל חוֹפוֹ שֶׁל הָאִי
וְהִשְׁלִיךְ הָאֱגוֹז
לֶחָבֵר שֶׁבָּרְאִי.

אָז הַמַּיִם גָּאוּ
עִגּוּלִים- עִגּוּלִים,
וְאָבַד הֶחָבֵר
הַנֶּחְמָד בַּגַּלִים.

הִתְעַצֵּב הַסְּנָאִי,
נִתְבַּהֵל הַסְּנָאִי,
"שׁוּב אֲנִי לְבַדִּי
בְּלִי חָבֵר עַל הָאִי.

הַאֻמְנָם הוּא כּוֹעֵס,
כִּי בָּרַח אַף לֹא שָׁב
חֲבֵרִי הַנֶּחְמָד,
יְדִידִי יְפֵה-זָנָב?"

אַךְ הָעֵץ הַגָּדוֹל
מְלַחֵשׁ וְאוֹמֵר:
"עוֹד יִשְקֹט הָאֲגַם,
עוֹד יָשׁוּב הֶחָבֵר".






מתוך: מה עושות האילות (1957) 1998, ספרית פועלים, עמ' 17.





שְׁלוּלִיוֹת  עדולה

לַשְּׁלוּלִית הַקְּטַנָּה קָרָאתִי
                          רְאִי -
כִּי הִיא מַרְאָה לִי תַּ/פָּנִים.

לַשְּׁלוּלִית הַגְּדוֹלָה קָרָאתִי
                          מַרְאָה -
כִּי הִיא מַרְאָה תָּ'עֲנָנִים!

לַשְּׁלוּלִית הָעֲנָקִית קָרָאתִי
                          אַ סְ פַּ קְ לַ רְ יָ ה -
כִּי כָּכָה קָרָאנוּ בַּסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים.

מתוך: מילים מלטפות, 2002, "לקוראים הוצאת ספרים".





הָרְאִי וְהָעַכְבָּר  שלומית כהן-אסיף

קָנוּ לִי
סֵפֶל עִם חוֹר
וְנַעַל שֶׁהוֹלֶכֶת לְאָחוֹר.
קָנוּ לִי צֶבַע אָדֹם
שֶׁצוֹבֵעַ שָׁחוֹר.

קָנוּ לִי
סַרְגֵל לֹא יָשָׁר
וְעִפָּרוֹן קָצָר.
כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בּוֹ
אֲנִי נִדְקָר.

קָנוּ לִי
רְאִי מוּזָר.
כְּשֶאֲנִי מִסְתַּכֵּל בּוֹ
אֲנִי לֹא רוֹאֶה אוֹתִי
אֲנִי רוֹאֶה עַכְבָּר.


מתוך: הספר הגדול של שלומית כהן-אסיף, עם עובד, תל אביב 1991





האריה והארנב  אגדה הודית

חיות היער עשו עסקה עם אריה אכזר אשר צד אותם להנאתו.
הוסכם ביניהם כי כל יום תלך חיה אחת מרצונה אל מאורת האריה האכזר להיות "ארוחת הערב" שלו, ובתמורה, לעולם לא ייצא האריה יותר לצייד.
הראשון שהלך אל מאורת האריה היה ארנב ביישן, שצעד לאיטו והגיע באיחור.
"למה איחרת?" שאג האריה כאשר הגיע הארנב.
"איחרתי בגלל האריה האחר", השיב הארנב.
"ביער שלי? קח אותי אל האריה האחר." אמר האריה בכעס.
הארנב הוליך את האריה לבאר עמוקה ואמר לו להסתכל לתוכה. האריה ראה את בבואתו במים ושאג!!!
קול שאגתו חזר אליו כהד מתוך הבאר.
"אני הוא מלך היער הזה," הוא שאג שנית.
והד קולו ענה לו: "אני הוא מלך היער הזה."
התרגז האריה מאד, הסתער על בבואתו וזינק לתוך הבאר העמוקה…
 

יותר לא נראה האריה ביער.


תרגם מאנגלית: חנוך אור
אפשר לקרוא את הסיפור באנגלית באתר STORY LIBRARY

* עיבוד אחר לאותה אגדה תוכלו לקרוא בפורום:  טובה חכמה מגבורה

חשבו על ההבדלים בין שתי הגירסאות.






המַראוֹת המְזַיְפוֹת אֶלסה בּוֹרְנֶמַן

בְּאוֹתוֹ יוֹם אַחר הצהרַיים מָשך דוֹדי בּצַמוֹתַי, ואַחר כּך הֵניף
אוֹתי מַעלה וסוֹבֵב אוֹתי, כְּשהוּא אוֹחֵז בּי ביַד אַחת וּברֶגל אַחת.
כּך נוֹהֵג דוֹדי להַראוֹת את אַהֲבָתוֹ אֵלַי, לאַחר שאֵינֶנוּ מִתרָאים
יָמים אֲחָדים.

"סוֹף סוֹף בָּאת, יַלדוֹנֶת", קָרא בְּשִׂמחה. "אני מְקַוֶה מְאוֹד
שֶתַעזרי לי לפתוֹר בְּעָיה רְצינית", והוֹביל אותי לחַדרוֹ.
"הִסתַכְּלי בַּמַראוֹת".
"מה קוֹרֶה לַמַראוֹת שֶלךָ?" שָאלתי.
"הֵן מְזַיְפוֹת", הֵשיב כְּשֶהוּא מוּטרָד מְאוֹד. "אַחת מְפַגֶרת ואַחֶרת
מְמַהֶרת".
"כְּמוֹ שְעוֹנִים?"
"בְּדיוּק. ואיש לא הִצליחַ לתַקֵן אוֹתָן. רְאי בְּעַצמֵך," אָמר והוֹביל
אוֹתי אֶל מוּל אַחת משְתֵי המַראוֹת התְלוּיוֹת על קירות חַדרוֹ.
"המַראה הזֹאת מְפַגֶרת. היא זָזה לאחוֹר בַּזמן", קָראתי
בִּפליאה, כְּשֶרָאיתי מוּל עֵינַי יַלדה קְטַנה שמוֹצֵץ בְּפיהָ, המַחזיקה
בּיָדוֹ של בָּחוּר צָעיר ששְׂעָרוֹ בָּהיר ושוֹפֵע. דוֹדי גוּסטַבוֹ וַאֲני
נִראֵינוּ בְּמַראָה זוֹ בְּדיוּק כּפי שנִראֵינוּ שָנים אֲחָדוֹת לִפנֵי כֵן.
"והעֵץ היָרוֹק הזֶה?" שָאלתי בתימָהוֹן גוֹבֵר, והִצבַּעתי עֵל עֵץ
אַלוֹן עַב גֶזַע שנִראָה בַּמראָה מֵאֲחוֹרֵינוּ. דוֹדי פָּתח את החַלוֹן כְּדֵי
שעַנפֵי העֵץ יִתפָּרסוּ ויֵצאו מִמֶנוּ החוּצה, אל הרְחוֹב, ואַחר כָּך
אָמר: "השוּלחָן והכּיסְאוֹת, יַלדוֹנֶת, הָיוּ העֲנָפים והגֶזַע של העֵץ
שבַּמראָה, לִפנֵי שעָשׂוּ מֵהם רָהיטים." "המַראָה שמְפַגֶרת…"
אָמרתי, כּשלְפֶתַע קיפּצוּ לְפָנַי שְתֵי כְּבָשׂים.
"הכְּבָשׂים…" נֶאנַח דוֹדי.
ואילוּ אני גיליתי את המָקוֹם שמִמֶנוּ יָצאוּ: "השָטיחַ, שְטיחַ
הצֶמר".
שׂיחַקתי עִם הכְּבָשׂים דַקוֹת אֲחָדוֹת, כּשפִתאוֹם נָחֲתה על ראשי
תַרנְגוֹלֶת שְחוֹרה וּמְקַרקֶרת "מַטאֲטֵא הנוֹצוֹת", קָרא דוֹדי
ביֵאוּש. אני הוֹלֵך להַחבּיא אוֹתוֹ, ואת השוּלחָן ואת הכּיסאוֹת…
אם לא אֶעשֶׂה זאת, יֵהָפֵך החֶדר לחַוָה! אַתְ רוֹאה עד כּמה
המַראָה הזֹאת מְשוּנה?"
וּבעוֹד דוֹדי הנִרגָש מְנַסֶה להַכניס את השוּלחָן לָאָרוֹן, כּיסיתי את
המַראָה בִּזהירוּת בְּסָדין. גוּסטַבוֹ נָשם לִרוָחה.
"מֶה הָייתי עוֹשֶׂה בִּלעדַיִך, יַלדָתי החֲכָמה", אָמר, כְּשהוּא מַרכּיב
אוֹתי על כְּתֵפָיו. שְנֵינוּ עָזבנוּ את החֶדר.

דוֹדי לא יָכוֹל היה להִסתַכֵּל בּמַראוֹת. הוּא היה נִרגָש מאוֹד. אֲבל
אני … חָזרתי. הסַקרָנוּת מָשכה אוֹתי פְּנימה. רָציתי מְאוד
להִתבּוֹנֵן בַּמַראָה המְמַהֶרת. הִסתַכַּלתי ונִבהַלתי. הִנֵה אני זְקֵנה
שעוֹמֶדת בְּאֶמצַע כּיכָּר…בָּרחתי החוּצה יָשר אל תוֹך זְרוֹעוֹתָיו של
דוֹדי, שנָח לוֹ על כּיסֵא בֶּחָצֵר.
"גוּסַטבוֹ, אַתה מוּכרָח לַעֲבוֹר מִכָּאן לְבַיִת אַחֵר. בּמָקוֹם שבּוֹ
עוֹמד הבַּיִת הזֶה תִהיֶה כּיכָּר, וַאֲני, אני זְקֵנה מְאוֹד…" "אֲבל אַתְ
יַלדה קְטַנה, שבְּקוֹשי מַגיעה לַגוֹבַה הזֶה…" אָמר, וליטֵף
בַּעֲדינוּת את האֲויר.
"וחוּץ מִזה, אַת יַלדה מְאוֹד לא צַיְתַנית. הָלַכתְי לְחַדרי להִתבּוֹנֵן
במַראָה המְמַהֶרת בּשָעה שנַחתי…" הוֹסיף. "כָּעֵת בּוֹאי נֵצא
לטִיוּל קָצר.

לַמָחֳרָת נִכנַסתי לחַדרוֹ כּשֶאני מִשתוֹקֶקת להִתבּוֹנֵן שוּב בּמַראוֹת
המְזַיְיפוֹת. אֲבל הפַּעם לא קָרה דָבר. המַראוֹת תוּקנוּ. בְּכל אַחת
מֵהן נִראֵיתי אני. "זוֹ כְּבָר אֵינה מְמַהֶרת וזוֹ כְּבָר אֵינה מְפַגֶרת",
אָמר דוֹדי, "אֶתמוֹל גיליתי את סיבַּת הקִלקוּל ותיקַנתי אוֹתָן בְּעצמי".
"אֵיך?" שאלתי.
"אֶת זוֹ שפּיגְרה מָתַחתי וְכיוַנתי".
"ואֶת המַראָה המְמַהֶרת כֵּיצַד?"
"אה, זֶה סוֹד, יַלדוֹנֶת", אָמר, ויַחד הָלַכנוּ לַמִטבַּח ואָכלנוּ אֲרוּחַת
בּוֹקֶר.



הסיפור תורגם מספרדית מתוך קובץ סיפורים של הסופרת הארגנטינית על ידי הצוות
לחינוך לשוני של האגף לתכניות לימודים. הוא נמצא בתוך חלונות ג (1994), ת"ל, מט"ח,
עם עובד, ירושלים ותל אביב, עמ' 29.
הסיפור נמצא גם במדריך למורה, ילדים בקהילה, חשיבה פילוסופית וצמיחה אישית,
לומדים ומחנכים בקהילה חוקרת, תיעוד של מפגשים,
חלק ג' (התשנ"ח), עמ' 15-23,
וגם במה בעצם? (התשס"א), עמ' 150.


    * על היצירה

    ליצירה המראות המזייפות, מאת אלסה בורנמן יש אופי סוריאליסטי; זוהי מעין התבוננות בנושא הזמן בעזרת אנלוגיה בין מראה לבין שעונים. את המראות 'מכוונים', הן ממהרות או מפגרות, והמתבונן בהן מתרגם את ההשתקפות במראה למונחים של זמן. שלא כמו במראות המעוותות שבקרקס, המראות כאן נותנות תמונה של מציאות אמיתית, שניתנת למבחן אמת במראה המפגרת, ועל כן מקבלת תוקף של אמת גם המראה המקדימה את הזמן. יש בהתבוננות במראות משחק, אך גם איום, האיום שטמון בכל הצצה לעתיד הלא נודע. התבוננות זו שזורה במסגרת יומיומית של יחסים קרובים בין דוד לילדה סקרנית. כדי להתגבר על האירוע שהוציא אתם משלוותם, הם פועלים באופן מעשי - הילדה מכסה את המראה בסדין, ולאחר מכן הדוד מצליח לתקן את המראות ש'זייפו'. המסגרת הריאליסטית מעוררת תחושה, שאירוע סוריאליסטי כזה אכן עשוי לקרות במציאות. הסוף אינו פותר את התעלומה, אין הסבר על הדרך שבה תוקנה המראה הממהרת, והמתח בין הרובד המציאותי לרובד הפנטסטי נמשך.

    מתוך: מדריך למורה חלונות ג (1994), ת"ל, מט"ח, עם עובד, עמ' 38.





בית המראה,  קטע מתוך הספר
מבעד למראָה ומה אֶליס מצאה שם,  לואיס קרול

אליס נואמת לתולי, החתולה שלה וגם מתארת לה איך נראה בית
המראה:


"תולי, את יודעת לשחק שח? טוב, אל תחייכי, יקירה, אני שואלת
ברצינות. כי כששיחקנו לפני רגע, עקבת ממש כאילו הבנת את המשחק:
וכשאמרתי "שח!" נהמת! טוב, זה באמת היה "שח" נחמד, תולי, ובאמת
יכולתי לנצח, לולא הפרש הנבזה, שבא מתעקל בין הכלים שלי. תולי,
חביבה, בואי נגיד ש - "וכאן הלוואי שיכולתי לספר לכם חצי מן הדברים
שאליס היתה אומרת, כשהיא פותחת במשפט החביב עליה: "נגיד ש…"
היה לה ויכוח די ארוך עם אחותה רק יום קודם לכן - הכול מפני שאליס
פתחה ב"נגיד שאנחנו מלכים ומלכות; " ואחותה, שאהבה לדייק מאוד,
טענה שזה לא ייתכן, מפני שהן רק שתיים, ובסוף אליס נאלצה לומר
"טוב, אז את יכולה להיות אחד מהם ואני אהיה כל היתר!" ופעם היא
באמת הפחידה את האומנת הזקנה שלה כשצעקה לה פתאום לתוך האוזן,
"אומנת! נגיד שאני צבוֹע רעב, ושאת עצם!".
אבל זה מרחיק אותנו מהנאום של אליס לחתלתולה. "בואי נגיד שאת המלכה האדומה, תולי! את יודעת, אני חושבת שלו ישבת זקופה ושילבת כפות, היית נראית בדיוק כמוה. בואי נסי, ככה, יופי!" ואליס הורידה את המלכה האדומה מן השולחן, והעמידה אותה לפני החתלתולה כדוגמה לחיקוי: אבל זה לא הצליח, בעיקר, אמרה אליס, מפני שהחתלתולה סירבה לשלב את כפותיה כראוי. וכך, כדי להעניש אותה, היא הגביהה אותה מול המראה, כדי שתראה כמה היא עקשנית, "- ואם לא תהיי טובה תכף ומיד," הוסיפה, "אעביר אותך אל תוך בית המראה. איך זה ימצא חן בעינייך?".
"כעת, אם רק תקשיבי, תולי, ולא תדברי כל-כך הרבה, אספר לך כל מה שאני יודעת על בית המראה. ראשית, יש בו החדר שאת יכולה לראות מבעד למראה - הוא ממש זהה לחדר-האורחים שלנו, רק שהדברים עומדים הפוך. כשאני עולה על כיסא אני יכולה לראות את כולו - כולו חוץ מהחלק שמאחורי האח. הו! כל-כך הייתי רוצה לראות את החלק ההוא! אני כל-כך רוצה לדעת אם הם מבעירים את האח בחורף: אין דרך לדעת, את מבינה, אלא אם כן האח שלנו מעלָה עשן, ואז העשן עולה גם בחדר ההוא - אבל זו יכולה להיות רק העמדת פנים, כדי שייראה כאילו גם להם שם יש אח. טוב, והספרים דומים לספרים שלנו, רק המלים כתובות הפוך: את זה אני יודעת, מפני שהראיתי להם ספר שלנו לפני המראה, ואז גם הם הראו לי ספר בחדר השני.
"איך היה מוצא חן בעיניך לגור בבית המראה, תולי? מעניין אם היו נותנים לך שם חלב! אולי חלב-של-מראה אינו טוב לשתייה - אבל תראי, תולי! הנה אנחנו מגיעים לפרוזדור. תוכלי לראות רק טיפונת מן הפרוזדור בבית המראה, אם תשאירי את דלת חדר-האורחים שלנו פתוחה לרווחה: והוא דומה מאוד לפרוזדור שלנו עד כמה שאפשר לראות, רק הוא עלול להיות שונה לגמרי בהמשך, את יודעת. הו, תולי, כמה נחמד היה לו יכולנו לעבור את תוך בית המראה! אני בטוחה שיש בו כאלה דברים יפים! נגיד שיש דרך לעבור לתוכו, איכשהו, תולי. נגיד שהזכוכית התרככה כולה כמו מלמלה, כך שאנחנו יכולות לעבור בעדה. הנה, עכשיו היא הופכת למין ערפל, תראי! עכשיו יהיה די קל לעבור בעדה -" היא עמדה על כרכוב-האח כשאמרה זאת, אם כי בקושי ידעה איך הגיעה לשם. ואין ספק שהזכוכית באמת התחילה להתמוסס, ממש כמין ערפל כסוף זוהר.
עוד רגע ואליס עברה מבעד למראה, ונחתה בקפיצה קלה את תוך חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לראות אם יש אש באח, והיא שמחה לגלות שם אש אמיתית, בוערת בזוהר עז, ממש כמו האש שנטשה מאחור. "אז יהיה לי כאן חם כמו שהיה לי בחדר הישן," חשבה אליס: "יותר, אפילו, מפני שלא יהיה כאן מי שירחיק אותי מן האש בגערה. הו, כמה זה יהיה משעשע, כשיראו אותי כאן מבעד למראה, ולא יוכלו להגיע אלי!" היא התחילה להתבונן סביבה, והבחינה שמה שניתן היה לראות מן החדר הישן היה די רגיל ולא מעניין, אבל כל השאר היה שונה בתכלית. למשל, התמונות על הקיר ליד האח נראו חיות לגמרי, ואפילו לשעון שעל כרכוב-האח (אתם יודעים שאפשר לראות במראה רק את גבו) היה פרצוף של זקן קטן והוא חייך אליה…
(עמ' 21-27)


…על השולחן ליד אליס היה מונח ספר, וכשישבה מתבוננת במלך הלבן (עדיין דאגה לו קצת, והדיו היתה מוכנה בידה להתיז עליו, במקרה שיתעלף שוב), דיפדפה בו, בתקווה למצוא איזה קטע שתוכל לקראו, " - כי הכול כאן בשפה שאני לא מכירה," אמרה לעצמה. זה נראה כך.



היא תהתה זמן מה, אבל לבסוף הבזיק בראשה רעיון. "הרי זהו ספר-של-מראה, זה ברור! ואם אקרב אותו לפני מראה, המלים תתהפכנה בכיוון הנכון." זה היה השיר שאליס קראה



(עמ' 32-33)
__________________________________
מתוך: מבעד למראָה ומה אֶליס מצאה שם, לוּאיס קֶרוֹל
Through the Looking-Glass, Lewis Carroll
מאנגלית: רִנה ליטוין, הקבוץ המאוחד, 1999

אפשר לקרוא את הסיפור באנגלית בספרייה הוירטואלית.






אנשי המראות ובני האדם,  אגדה סינית

בעבר הרחוק היו שני עולמות: עולם המראה שבו חיו אנשי המראות, ועולם בני האדם.
אנשי המראות ובני האדם היו שונים זה מזה בצורה ובצבע, אבל חיו בשלום ובהרמוניה. באותם הימים, בני האדם ואנשי המראות עברו מבעד המראה וביקרו איש את רעהו.
לילה אחד, הגיעו אנשי המראות ל'ביקור' מסוג אחר בעולמם של בני האדם.
הם באו כדי להשתלט על עולמם של בני האדם ולשבש את חייהם.
אנשי המראות צברו כוח רב, אבל הקיסר של ממלכת בני האדם הצליח להביס אותם ולגרשם בחזרה לארץ המראה.
הקיסר, שהיה רב-מג, הטיל כישוף על אנשי המראות שאילץ אותם לחקות את תנועותיהם של בני האדם, כאשר נפגשו משני צידי המראה המחברת בין שני העולמות.


תרגמה: שרית רביד
הסיפור באנגלית נמצא בכתובת:   http://www.qi-whiz.com/Debunking/flutesNmirrors.html







ראי, ראי שעל הקיר, קטע מתוך המעשייה שִׁלְגִּיָה,
האחים גרים

להלן הקטע הפותח של הסיפור על שלגייה ועל המלכה, אמהּ החורגת,
שרצתה במותה.
על קורותיה, על שבעת הגמדים שבביתם גרה וכיצד ניצלה ממוות, תוכלו
לקרוא בספר.

פעם אחת, באמצע החֹרף, כשפתיתֵי השלג ירדו על הארץ כמו נוצות מן השמים, ישבה לה מלכה אחת בחלון שהיתה לו מסגרת עץ הָבְנֶה שחֹר, ותפרה. וּבשעה שכך ישבה לה ותפרה, והביטה החוצה על השלג, דקרה את אצבעהּ במחט ושלוש טפות של דם צנחו אל תוך השלג. וּמכיון שהַאֹדֶם נראֶה יפה כל כך בתוך השלג הלבן, חשבה המלכה לעצמה "הלואי שהיה לי ילד לבן כשלג, אדֹם כַּדָּם וְשָׁחֹר כמו העץ שבמסגרת החלון."

לא עבר זמן רב והמלכה ילדה בת קטנה שהיתה לבנה כַּשלג, אדֻּמה כַּדָּם וּשְׁחֹרַת שער כמו עץ הַהָבְנֶה, ולכן העניקו לה את השם שלגיה (כי היתה לבנה כמו השלג), ובשעה שהתינקת נולדה, מתה המלכה. אחרי שנה אחת לקח לו המלך אשה אחרת. המלכה החדשה היתה אשה יפה, אבל גאה ומתנשאת כל כך עד שלא יכלה לסבֹּל את המחשבה שמישהי תעלה עליה בְּיָפְיָהּ. למלכה היה ראי פלאים. היא באה ונעמדה מולו, הביטה בדמותה, ואמרה:
 
"ראי, ראי שעל הקיר,
מי היפה מִכֻּלָן בכפר וּבעיר?"
והראי ענה לה:
"גברתי המלכה, את היפה מִכֻּלָן בכפר ובעיר."

והיא היתה מרֻצה כי ידעה שהראי אומר אמת.
ואולם שלגיה הלכה וגדלה מיום ליום, ונעשתה יפה יותר ויותר, וּכשמלאו לה שבע שנים היתה יפה כמו קרן אור, ויפה אפִלו יותר מן המלכה עצמה. ופעם אחת, כשהמלכה הלכה אל הראי ושאלה אותו:
 
"ראי, ראי שעל הקיר,
מי היפה מכלן בכפר ובעיר?"
ענה לה הראי:
"את היפה מכלן כאן, גברתי המלכה,
אבל יפה ממך פי אלף שלגיה."

המלכה נבהלה מאֹד ונעשתה צהֻבּה וִירֻקה מרֹב קנאה. מאותה השעה היה לִבָּהּ מתהפך בקרבה מֵרֹב שנאה בכל פעם שראתה את שלגיה, והקנאה והגאוָה הלכו והתפשטו כמו עשבים שוטים בתוך לבה, והלכו וגברו עד שלא מצאה לה מנוח יומם ולילה…


____________________________
מתוך: שלגיה ועוד 30 אגדות אחרות, (מגרמנית: חנה לבנת)
הוצאת מחברות לספרות, תל אביב 1997
קראו את הסיפור באנגלית: Little Snow-White





בַּת הַשּוּעָל, מעשיה סינית


אין גורל מְאֻשַּׁר יותר מֵאֲשֶׁר להיות בנו או בתו של שועל. כַּיָדוּע, השועל הוא קוסם גדול ושולט בְּכל כֹּחוֹת הקסמים. בנו או בתו של שועל יורשים גם הם כֹּחוֹת קסמים. לעתים קורה כי הם הופכים לבני אָדָם יְפֵי תֹאַר וּבִידֵיהֶם נשאר כֹּח קסמים רב.
לפני שנים רבות, רבות מאד, חי בחור צעיר וִיפֵה תֹאַר. לאביו היתה אֲחֻזָּה גדולה וְרַחֲבַת-ידים וְכֵן כסף רב. לִיוֹ היה שמו של הבחור הצעיר. הוריו תלו בו תקוות רבות. הוא היה צריך לגשת לִבְחִינוֹת גְּמָר וּלְקַבֵּל תעודת רופא. אך במקום להתכונן לִבְחִינוֹתָיו וְללמֹד יומם וְלַיְלָה היה ליו משוטט בַּאֲחֻזַּת אביו, רוכב על סוּסוֹ, או מפליג בַּסירה בַּנהר רְחַב הַיָּדַיִם.
יום אחד, בשעה ששט בסירתו בנהר, ראה בְּאחד האיים הקטנים אשר בלב הנהר נַעֲרָה יפהפיה. הוא חתר במהירות לעבר האי, הֶעֱלָה את סירתו לְחוֹף האי וקשר אותה לאחד מֵעֲצֵי הערבה, שצמחו שם לרב. אחרי-כן החל לחפש את הנערה באי.
הוא חפש וחפש, אך לשוא. הוא לא מצא אותה בכל חפושיו וּבְמֶשֶךְ כל הזמן שמע צחוק של לעג. הוא פנה ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה ורץ במהירות לעבר כוון הצחוק. בגדיו נקרעו, פניו נפצעו, אך הוא המשיך בחפושיו ללא הרף. לבסוף, כעבור שעה ארֻכּה, ראה את הנערה היפהפיה נשענת על אחד העצים וּמְחַיֶכֶת חיוך קוסם. הוא התבונן בה עוד ועוד ולבו נתמלא אהבה אליה. לפתע פנתה אליו הנערה ואמרה:
"אם היית, ליו, מתמיד כל כך בלמודיך כשם שהתמדת בחפושיך אחרי, בְּוַדַּאי היית עובר את הבחינות בהצטינות. אך אתה בטלן גדול ואינך חושב על עתידך ואינך שוקד על למודיך".
ליו התבונן בה בתמיהה גדֵלה והולכת ושאל אותה:
"אמרי נא לי מה שמך? איך הגעת לאי זה? ומנין יודעת את כה הרבה על אודותי?"
"שמי הוא פֶּנְג-לִין", ענתה העלמה. "כיצד הגעתי לְאִי זה לא אֲסַפֵּר לך, וְדַע לְךָ כי ברגע שארצה אוכל להעלם מבלי שתרגיש אפִלו בכך". (אין כל פלא בדבר, כי העלמה פנג-לין היתה בתו של שועל אשר הפכה לעלמה יפהפיה וּבִקְסָמֶיהָ יכלה להופיע וּלהעלם כהרף עין).
כשסיְמה פנג-לין את דבריה הושיטה ידה לליו לשלום ואמרה ללכת. אך ליו התחנן לפניה ואמר:
"אנא, אל תלכי כה מהר, או לפחות אמרי לי היכן נוכל להפגש שנית".
"חַפֵּש אותי בִּסְפָרֶיךָ", השיבה לו העלמה. אך כשראתה כי פניו נֶעֶצְבוּ וְכִי עיניו מָלְאוּ דמעות, הושיטה לו מראה קטנה ואמרה:
"קח לך מראה זאת. כשתתבונן בה תוכל לראות את פני, אך לעולם לא תוכל לראות אותי אלא אם תרבה לִלְמֹד בִּשְקִידָה". בְּסַיְּמָה דבריה אליו נעלמה כְּהֶרֶף עין.
ליו חזר לסירתו, כשלבו מלא עצב, וחתר בה לביתו. הוא עלה לַחֲדַר עבודתו, התבונן בַּמַּרְאָה אך לא יכול היה לראות בה דבר.
געגועיו לְפֶּנְג-לִין הלכו וגברו משעה לשעה והוא החל ללמד. הוא קרא וכתב שעות רבות. הוא סֵרֵב לקבל את פניהם של חבריו וידידיו, סרב ללכת לִנְשָפִים וּמְסִבּוֹת ולמד ולמד כל הזמן. אחרי שחלפו עליו ימים אחדים בלמודים התבונן במראה והנה ראה בה את פניה של פנג-לין מחיכות ורומזות לו כי היא שמחה.
במשך למעלה מֵחֹדֶש למד ליו בַּהַתְמָדָה ושאב עידוד רב מִמַּרְאֵה פניה המחיכות של פנג-לין, אשר נשקפו אליו תמיד בתוך המראה. אך אט-אט פקעה סבלנותו והוא חזר לטיֵל בָּאֲחֻזָּה, לִרְכֹּב על סוסו ולשוט בנהר. עכשו, בהתבוננו במראה, שוב לא ראה את פניה של פנג,-לין.
יום אחד, אחרי שבועות של בטלה, התבונן במראה וראה את פניה של פנג-לין עצובות ועיניה מלאות דמעות. לפתע הפנתה לו את ראשה ונעלמה לַחֲלוּטִין. ליו נֶעֱצָב אל לבו וְהֶחְלִיט לַחֲזֹר את למודיו. שוב החל ללמֹד בשקדנות וּבְהַתְמָדָה ושוב חזרו פניה של פנג-לין להשתקף במראה, והפעם היו מלאות שמחה וצחוק. כך חלפו שנתים ימים. ליו הרבה ללמֹד וּלהשׂכּיל וּבְסוף השנתים נגש לִבְחִינוֹת הַגּמָר ועמד בהן בהצטינות וקבל תעודת רופא. הוא חזר הביתה בשמחה. התבונן שעה ארוכה בפניה המאושרות של פנג-לין המשתקפות בַּמַּרְאָה.

ליו התבונן שעה ארוכה בפניה המאושרות של פנג-לין המשתקפות בַּמַּרְאָה.














לפתע נעלמה המראה ובמקומה נִצבה לפניו פנג-לין. שניהם שמחו שמחה גדולה. ליו הביא את פנג-לין לפני אביו, וכעבר ימים אחדים נערכה להם חֲתֻנָּה מפֹארת. מאותו יום חיו חיים מאשרים כְּשֶלִיוֹ משמש רופא מְפֻרְסָם בסין וְפנג-לין עוזרת לו וּמְעוֹדֶדֶת אותו תמיד.


מתוך: הספר הגדול של הקוסמים והמכשפות,
בעריכת אדיר כהן, הוצאת שמעוני, 2002, נתניה.





על מראה ועל פעמון  אגדה יפנית עתיקה

סיפר: לַפְסַדְיוֹ הֶרְן

לפני כִּשמונה מאות שנה החליטו כוהני הדת של מוּגֶנְיָאמָה לבנות פעמון גדול עבור המקדש בִּכְפרם.
הם ביקשו מכל נְשות הכפר לתרום להם את מראות הברונזה שלהן עבור פעמון המתכת.
באותו זמן, גרה במוּגֶנְיָאמָה אישה צעירה, אשת איכר, אשר תרמה גם היא את המראָה שלה למקדש כדי שתשמש מתכת לפעמון. אבל תֵכף וּמיד היא הצטערה מאוד שוויתרה על המראָה שלה. היא זכרה דברים שאמהּ סיפרה לה על המראה; היא זכרה שהמראה הייתה שייכת לא רק לאִמָהּ אלא גם לאֵם-אִמהּ ולסבתא של אמהּ; והיא זכרה חיוכים מאושרים שהשתקפו במראה.
אילו יכלה להציע לכמרים סכום כסף במקום המראה, הייתה מבקשת שיחזירו לה את החפץ המשפחתי. אבל לא היה לה הכסף הדרוש.
בכל פעם שהלכה למקדש, היא ראתה את המראָה שלה מונחת בחצר מאחורי הגדר בתוך ערמה גדולה של מראות אחרות. היא זיהתה אותה על פי שלושת סמלי המזל - אורן, חיזרן (במבוק) ופרחי שזיף - המתוארים בתבליט שעל גבהּ. היא זכרה כמה התענגה לְמַרְאָם, כאשר אמה הראתה לה את המראה בפעם הראשונה בהיותה תינוקת.

האישה ציפתה להזדמנות לגנוב את המראה וּלְהַחְבִּיאָהּ, כדי שתוכל לשמור על אוֹצָרָהּ לתמיד. אבל ההזדמנות לא הגיעה. האישה הפכה מדוכאת והרגישה שֶבְּטִיפְּשוּתהּ ויתרה על חלק מחייה. היא חשבה על האִמרה הישנה שהמראה היא נפש האישה* וחששה שמא יש אמת באִמרה זו, אבל היא לא הֵעֵזָה לספר לאיש על מחשבותיה ועל כאבהּ.
אחרי שכל המראות שנתרמו לפעמון מוּגֶנְיָאמָה נשלחו לבית היציקה, גילו ַמַתִּיכֵי הפעמון שבאופן מסתורי רק מראה אחת לא הותכה. הם ניסו שוב ושוב לְהַתִיכָהּ, אבל המראה התנגדה לכל מאמציהם.
יכול להיות שֶׁנַפְשָׁהּ של האישה שתרמה את המראה למקדש הייתה עדיין קשורה למראה והיא לא תרמה אותה בכל לבהּ, ולכן המתכת של המראה נשארה קשה וקרה בתוך הכבשן.

סיפור המעשה נודע לכולם, ומיד פשטה השמועה שהמראה שאינה ניתכת שייכת לאשת האיכר. סודהּ נחשף ברבים. האישה המסכנה והכועסת לא יכלה לסבול את הבושה והטביעה את עצמה בנהר. במכתב שהשאירה אחריה היה כתוב: "כשאמות, לא יהיה קשה להתיך את המראה ולצקת את הפעמון. אבל, לָאיש אשר ישבור את הפעמון בעודו מצלצל בו, תיתן רוּחי עושר רב."**
המראה הותכה, הפעמון נבנה בהצלחה אבל האנשים לא שכחו את דבריה שבמכתב. הם היו בטוחים שרוחהּ של האישה תעשיר את שובר הפעמון.

מיד לאחר שהפעמון נתלָה בחצר המקדש באו האנשים בַּהֲמונֵיהם לצלצל בו. הם הניעו אותו בכוח ובעוצמה רבה, אבל הפעמון היה חזק מאוד ועמד בכל התקפותיהם. הם לא ויתרו. יום אחרי יום, בכל שעה מִשְׁעוֹת היום, המשיכו האנשים לצלצל בפעמון בחוזקה, מתעלמים מִמְחָאוֹתֵיהֶם של הכמרים. הצלצול גרם סבל רב לתושבים ואף לא אחד מהם יכול היה לשאת זאת יותר.
הכמרים הסירו את הפעמון ממקומו וגלגלו אותו במורד הגבעה לתוך בִּיצָה. הביצה הייתה עמוקה והפעמון נבלע בתוכה… זה היה סופו של הפעמון. רק האגדה סביבו נשארה. באגדה הוא נקרא: הפעמון של מוּגֶן. ____________________________
* אִמרה זו כתובה על גב מראות ברונזה רבות.
** הקורא צריך לדעת שהמשאלה האחרונה של מי שמת כשהוא כועס, מתממשת באופן     מסתורי על ידי כוח על-טבעי.


* * *


אחרי שהפעמון של מוגן שקע בבִּיצָה, אי-אפשר היה לצלצל בו או לשבור אותו. האנשים שהצטערו על אובדן ההזדמנות להתעשר, המשיכו לשבור חפצים שנראו בדמיונם תחליף לפעמון. הם קיוו לְרַצוֹת את רוחהּ של מוּגֶן "בעלת הפעמון", שגרמה בעיות כֹּה רבות.

תרגמה: שרית רביד

* אפשר לקרוא את האגדה באנגלית באתר Gaslight.


תצלומים של פעמוני ברונזה במקומות שונים בעולם:

פעמון ביפן, מאה 12 - 13. פעמון בקנדה, מאה 20.
פעמון בקוריאה, מאה 7 לספירה. פעמון החירות בפילדלפיה,
מאה 18.






הַיָּרֵחַ וְהַבְּאֵר סיפור עם

הָיְתָה זוֹ שְׁעַת עֶרֶב מֻקְדֶמֶת. חוּשָׁם טִיֵּל לַהֲנָאָתוֹ וְעָבַר לְיַד בְּאֵר עֲמֻקָּה. הוּא הֵצִיץ לְתוֹכָה וְרָאָה אֶת הִשְׁתַקְפוּת הַיָּרֵחַ. חוּשָׁם חָשַׁב שֶׁהַיָּרֵחַ נָפַל אֶל הַבְּאֵר. הוּא חָשׁ לְהַצִילוֹ, הֵבִיא חֶבֶל וְהִפִּילו אֶל תוֹךְ הַמַּיִם. הַחֶבֶל נִתְקַע בֵּין שְׁתֵּי אֲבָנִים וְחוּשָׁם נָפַל אֶל תּוֹךְ הַבְּאֵר. לְאַחַר מַאֲמַצִּים הִצְלִיחַ לַעֲלוֹת חֲזָרָה, וְאָז הִבִּיט רָטֹב כֻּלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וְרָאָה שָׁם אֶת הָיָּרֵחַ, חִיֵּךְ וְאָמַר: "נוּ… אָמְנָם נָפַלְתִי, אֲבָל הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל אוֹתְךָ!"


סיפרה מחדש: יהודית סבזרו
מתוך: חושם, מאה ספורים מצחיקים מאד, עופרים,
תל אביב, תשנ"ה 1995.






איך יצאו חֶלמָאים לצוד את הירח
שיאיר את עירם באורו הזורח

סיפור עממי

לילה אחד חזר רַבָּהּ של חֶלֶם לביתו מתפילת 'תִקוּן חֲצוֹת' בבית-המדרש. וּמֵאחר שהדבר היה בערב ראש-חֹדש וגם סימן של ירח לא נראָה בשמים, גִשש הרב את דרכו כְּעִוֵר בַּאֲפֵלָה, נתקל בְּמַהֲמוֹרוֹת, ורק בנס הגיע לביתו בלא רִסוּק איברים. למחרת היום נתכנסו פַּרְנְסֵי חלם וַחֲכָמֶיהָ לַאֲספה. קם ר' אַלְתֵר הדַיָן ואמר:
"אנשי עירנו הולכים בלילות האפלים ברחובות, נתקלים בַּמַּהֲמוֹרוֹת וּבִשאר מכשולים וּמְסַכּנים את נפשותיהם. חלם לא תהיה ראויה לַתֹאַר עיר כל עוד לא יהיו רחובותיה מוארים גם בלילות אפלים."
"יפה דברת," אמר ר' סֶנְדֶר, "כל מה שעלינו לפסוק עכשו הוא: מה לעשות כדי שהרחובות יהיו מוארים גם בלילות אפלים."
ישבו פַּרְנְסֵי חלם שעות וימים, אמצו את מוחם וקמטו את מצחם, התוַכּחו, העלו עצות וּבטלוּן, עד שלבסוף קם ר' לֵיזֶר חריף ואמר:
"יש עצה ויש תחבולה. באמצע החֹדש זורחת כידוע בַּשמים לְבָנָה עגֻלה וּמלאה. נעמיד אפוא באותו לילה חבית מלאה מים בְּכִכָּר השוק, וּבָרגע שהירח המלא ישתקף בתוך חבית-המים, נכסה את פי הֶחבית. הירח ישאר כלוא וסגור בפנים, וכך תהיה לנו לבנה עגלה ומלאה להאיר את רחובות חלם בלילות אפלים."
השתאו כֻּלם על חריפות שכלו של ליזר והצעתו נתקבלה פה אחד.
כשהגיע אמצע החֹדש, וּבַשמים הגבוהים טיְלה לבנה עגלה ומלאה, העמידו פּרנְסי העיר חבית מלאה מים בְּכִכָּר השוק. הֵציצו ר' אַלתֵר הדַיָן ועוזריו אל תוך הֶחבית וקראו:
"הנה ירדה הלבנה לִטְבֹּל במים. זה הרגע לצוד את הירח! הָביאו מהר שמיכות, נכסה את פי הֶחבית והלבנה תשאר כלואה בתוכה!"
מהרו אנשי חלם והשליכו על פי הֶחבית שמיכות ושקים, סדינים וּמַחצָלות. ור' אלתֵר ועוזריו קשרו את כל הכסויים הללו בַּחֲבלים, הדקו את הקשרים וחתמו אותם בְּחוֹתַם הרב. לבסוף נשאו את הֶחבית אל בית הַוַעַד, נגבו את הזעה הנִגֶרת מִמצחם ואמרו: "מלאכה יפה וַהגונה עשינו. עכשו לא נשאר לנו אלא לחכות לסוף החדש, שאז לא תזרח הלבנה בשמים".
כעבֹר שבועים ימים הגיע סוף החֹדש. הלבנה לא זרחה בשמים ולילות אפלים פקדו את חלם. אז נאספו אנשי העיר בְּכִכַּר השוק, הוציאו את חבית המים אל הככר, שברו את החותם, התירו את הקשרים, ועוד מעט יוציאו את הלבנה מתוך המים ויתלו אותם בשמי חלם, אבל... אך הֵסירו פּרנְסי חלם את השמיכות מעל החבית המלאה מים וַחֲרדה גדולה ונוראה מלאה את לבם: הירח נעלם ואיננוּ!
"אוי לנו כי שֻׁדַדְנוּ!" קוֹננוּ בני חלם, "נעלמה הלבנה ואיננה!... גנבו אותה, גנבו... בא גנב אל בית הוַעד וגנב את הלבנה היפה שלנו..."
צִווּ פרנסי העיר על קְצין המשטרה כי ימצא את הגנב וִיאַלְצוֹ להחֲזיר את הלבנה אל מקומה בֶּחבית. שבעה ימים ושבעה לילות חפשו הקצין ועוזריו את הגנבה בכל פִּנות העיר וּמַרתְפֶיהָ - ולשוא: אין גנב ואין ירח.
"ודאי מכר הגנב את הלבנה שלנו לאחת הֶערים הסמוכות," אמרו פרנסי חלם זה לָזה, ושוב התכנסו לישיבה, כדי למצֹא תשובה לשאלה הנושנה: מה לעשות כדי שיהיה אור בִּרחובות העיר גם בְּלילות אפלים?
ישבו הפּרנָסים שעות וְימים, אמצו את מֹחם וקמטו את מצחם, השמיעו עצות וּבִטלוּן, וּלְבסוף קם ליזר חריף ואמר:
"בעוד ימים אחדים יוצאת משלחת מֵחלם לְסַיֵר בֶּערים השכנות. נבקש מהם כי יראו כיצד מאירים שם את הרחובות בְּלילות אפלים. והיה אם ימצאו שם ירח נאה, או תחבולה מֻצלחת אחרת, יביאו אותו אִתם."
היו הדברים טובים וּנבונים, ועוד באותו יום נמסרו מִלה במלה לר' אלתר, ראש המשלחת, והוא חרת אותם על לוח לבו למשמרת.

כעבור ימים אחדים יצאה המשלחת לדרך, וכל אנשי חלם לִווּ אותה בְּשיר וּנגינה וּברכות עד שַׁעֲרי העיר.
יום תמים הלכו עֲשֶׂרֶת חכמֵי חלם בַּדרך, וגם למדו את תורת הספירה וההתפקדות, ועם ערב הגיעו לְאַכסנְיה בְּצִדֵי הדרך.
נכנסנו החלמאים אל האכסניה, סעדו את לבם והִניחו את צרורותיהם בחדר. אחר-כך יצאו אל הֶחצר, לשאוף אויר צח וְלֵהָנוֹת מֵרוח הערב. ישבו כֻּלם מסביב לִבְאֵר-המים אשר בֶּחצר, הביטו אל שמי הלילה הבהירים והֶחֱליפו ביניהם רשמים מֵחֲוָיוֹת היום הָאָרֹך. פתאֹם הצביע ר' אלתר, זְקַן הדַיָנים, בידו אל הבאר וקרא בקול נרעש: "הַבּיטו, רבותי, הביטו אל תוך הבאר! האם גם אתם רואים את אשר אני רואה שם?"
הביטו כֻּלם לתוך הבאר וראו: לבנה עֲגֻלָה וּמלאה, בהירה ויפה, נשקפת אֲליהם מתוך המים שֶבְּמַעֲמַקֵי הבאר.
אמר ר' פַיְבְל הקצב: "לבנה יפה וּמאירה שכזאת לא ראיתי מעולם בחלם שלנו." ואִלוּ ר' הירש הגזבר אמר: "וַאֲני ראיתי גם ראיתי. הרי לבנה עגלה וּמאירה בְּדיוק כזאת ראיתי לפני חדש בדיוק בתוך מֵימֵי הֶחבית שעמדה בְּכִכַּר השוק..." נעצו תשעת החלמאים עיניהם בר' הירש, ור' אלתר הזקן דבר חֶרֶש:
"האם רצונך לומר, כי זו הלבנה שנגנבה מֵחבית-המים שלנו?" "אולי כן ואולי לא", אמר ר' הירש הגזבר, "אולי חמק הגנב עם הלבנה מֵחלם והחְליט להחביא אותה בַּבְּאֵר הזאת, ואולי הלבנה הזאת היא רק אחותה של הלבנה שלנו. אם כך או כך, דבר גדול היינו עושים אלו יכֹלנו להביא לבנה יפהפיה זו לחלם, למען תאיר את רחובות העיר בַּלילות האפלים."
קמו עשרת החלמאים, נכנסו אל בעל האכסניה ואמרו לו: "לבנה עגלה וִיפהפיה מצאנו בבאר שבַּחֲצֵרךָ ורוצים היינו להביאהּ אל חלם עירנו, למען תאיר את הרחובות בְּלילות אפלה." שמע בעל האכסנְיה כי עשרת האנשים הללו מֵחכמי חלם הם ואמר להם:
"לא בכל יום מזדמנים בָּאַכסנְיָה הזאת אורחים נכבדים וּנבונים כְּמוכֶם. אתם גליתם את הלבנה בבאר, ועל כן שלכם היא."
"וּמה המחיר שמבקש אתה בַּעֲדָהּ?" שאל ר' הירש הגזבר בִּזהירות.
"הבאר עמֻקה מאד," אמר להם בעל האכסניה, "אם תצליחו להוציא מתוכה את הלבנה - אתן לכם אותה בְּמתנה. אף פרוטה אחת לא תצטרכו לשלם תמורתה." הוֹדוּ החלמאים לְבַעַל האכסניה הנדיב על טוּב לבּו והתכנסו לִישיבה, לְטַכֵּס עצה ותחְבולה, כיצד ראוי להוציא את הירח מתוך הבאר. אִמצו את מֹחם וקמטו את מצחם, השמיעו עֵצות וּבִטלוּן, דִבּרו והתוַכּחו, עד שלבסוף קם ר' אַלתֵר זְקַן הדַיָנים ואמר: "יש לי רעיון מֻצלח מאין כמוהו! וְאתם הַקשיבו לי היטב! " עשו כֻּלם אָזניהם כַּאֲפרכּסת, ור' אלתר המשיך ואמר:
"ראשית חכמה, נניח מוט עבה על-פי הבאר. אחד מֵאִתנו יחֲזיק את המוט היטב בִּשתי ידיו, כשרגליו תלויות מטה אל תוך הבאר. אחר-כך ירד השני וְיַחֲזיק את קַרסֻלי רגליו של הראשון; אחר-כך ירד השלישי וְיַחֲזיק את קרסליו של השני; וכך הלאה וָהלאה, עד שנגיע אל תחתית הבּאר. אז יתפוס האחרון מבינינו את הלבנה היפה, יכניס אותה לתרמילו ויעלה אתה החוצה."
"ואיך נֵצא כֻּלנו מן הבאר?" שאל יוסְל תָם.
"ממש כמו שנכנסנו, אבל בסדר הפוך," ענה ר' אלתר. "מי שֶיָרד אחרון יעלה ראשון; זה שלפני אחרון יעלה אחריו, וכך הלאה, עד שנצא כלנו. ואז נֶאֱרֹז את הלבנה יפה יפה בתוך קֻפסה ונשוּב אִתה לחלם."
אמרו - ועשו: הניחו מוט חזק על-פי הבאר. ר' פַיְבְל הקצב, שהיה הֶחזק מכֻּלם, תפס בִּשתי ידיו את המוט והכניס רגליו לַבְּאר. אחריו ירד ר' הירש ותפס בְּקַרסֻליו של פיבל. אחריו ירד יוסל תם ותפס בקרסֻלֵי ר' הירש, וכן הלאה, עד שירד גם האחרון, ר' אלתר, שאמור היה לתפֹּס את הלבנה וּלְהַכניסהּ לתרמילו. ואז, בָּרגע שעמד ר' אלתר להושיט ידו אל הלבנה נשמע פתאם קולו של יוסל תם, והוא גונֵחַ חֲלוּשוֹת: "הידים… הידים… אין לי כבר כֹּחַ להחזיק את רֶבּ הירש…"
שמע ר' אלתר מלים אלה ונזכר בַּתחבּולה שלמד בִּנעוריו, שכָּל היורק לתוך כפות-ידיו מוסיף להן כח. הרים מיד את ראשו כלפי מעלה וקרא:
"הַקשיבו לי, רבותי! מַהֲרוּ לירֹק לתוך כפות-הידים שלכם ויהיה לכם כח לְהַחֲזיק איש את אחיו!"
שמעו החלמאים בקולו וּמִהרו לקרֵב את כפות-הידים אל הפה, לירֹק לתוכן, אבל אז... הוי ששון והוי שמחה! בִּן-רגע נקרעה השרשרת וְכֻלם נפלו כְּאיש אחד לתוך המים!
שמע בעל-האכסניה את קול השכשוך בְּמֵי הבאר, ויחד אתו את הקריאות "הצילו", ויצא לראות מה קרה שם. כשראה את עשרת החלמאים טובלים בְּמֵימֵי הבאר, שִלשל חבל ארֹך אל קרקעית הבאר והוציאם אחד אחד. יצאו כֻּלם וּבֵרכו בִּרכַּת 'הגומל', הֵציצו שוב אל הבאר, והפעם לא גִלו בַּמים גם צל של ירח.
"חֲבל, חבל," נֶאֱנחו, "בשעה שנפלנו מַטה שברנו את הלבנה לרסיסים.
יְהי זִכרהּ ברוך..."
כך זכו עשרת החלמאים לִטבילה שניה באותו יום. אלא שבעל האכסניה היה, כאמור, אדם נְדיב-לב ולא בקש מֵהם כל תשלום, לא בְּעד הטבילה ולא בעד ההצלה. הודו לו החלמאים על נדיבות לבו וּפָנוּ לעלות על משכבם לנוּח מֵעֲמל היום.

לְמָחֳרַת היום השכימו החלמאים קוּם, שלמו לבעל האכסניה את דמי הלינה, נפרדו ממנוּ לשלום ויצאו שוב לדרך. הלכו כל אותו יום, ראו מה יפה העולם וּמה רבים נפלְאות הבורא, וְלִפנות-ערב הגיעו אל אכסניה שניה שעמדה בצד הדרך. נכנסו החלמאים אל האכסניה, סעדו את לבם והשאירו בחדר את תרמיליהם. אחר-כך יצאו אל הֶחצר, לשאֹף אויר צח וְלֵהָנות מֵרוח הערב. ישבו בַּחוץ, הִבִּיטו אל שמי הלילה הבהירים והנה ראו יָרֵחַ מלא וְעָגֹל עולה בַּמזרח; ירח בהיר כְּכֶסף וְכֻלוֹ יפה לְהַלֵל.
"ברוך שנתן מֵאורו לִירֵאָיו," אמר ר' אלתר, "מה טוב ונעים היה חֶלקנו אלו זרחה לבנה יפהפיה כזאת בחלם..."
"אם נצליח לקנות אותה," אמר כ' הירש נגזבר, "נוכל להביאהּ אתנו לחלם."
"מי ימכֹּר לנו לבנה יפהפיה כזאת?" שאל יוסל תם.
"נכּנס ונשאל את בעל האכסניה," אמר ר' אלתר.
הלכו החלמאים אל בעל האכסניה ואמרו לו: "לבנה יפהפיה זורחת בֶּחצר ורוצים היינו לקנות אותה, למען תאיר את חלם עירנו בְּלילות אפלה."
שמע בעל האכסניה כי עשרת אורחיו מֵחכמי חלם הם, ואמר להם:
"הלבנה הזאת, המאירה את החצר שלי, שייכת לי, כמובן. אם תשלמו בעדה מאה רוּבַּל כסף, אֶאֱרֹז לכם אותה יפה יפה ותוכלו להביא אותה לְחלם."
שלמו לו החלמאים מאה רובל כסף, והוא יצא אתם החוצה, העמיד דלי מלא מים בלב הֶחצר ואמר:
"הַבּיטו לתוך הדלי. מה אתם רואים בו?"
הִבּיטו החלמאים בַּדלי וקראו בשמחה: "לבנה! לבנה מֵאֵין כּמוֹהָ..."
"שלכם היא," אמר להם בעל האכסניה, "קחו אותה אִתכם וַהֲביאוּהָ לחלם." לקחו החלמאים פִּסת בד גדולה, כסו את הדלי וקשרו סָביב סביב בְּחבל. לְמָחֳרָת השכימו קום ויצאו לדרך, ולפנות ערב שבו לחלם וּבִשׂרו בְּחוּצוֹת העיר:
"לבנה יפהפיה הבאנו אתנו, לבנה בָּרה וּטהורה - עַין לא ראתה! בואו בעוד שעה אל ככר השוק, נזין עֵינֵינו בה ונֹאמר לאורהּ את בִּרכַּת קִדוש לבנה."
כַּעֲבֹר שעה התאספו אנשי חלם בְּככר השוק, ור' אלתר הִתיר את קִשרי הַחבל, הֵסיר את הכסוי מֵעל הדלי - והנה אין לבנה, גם לא צִלו של ירח.
תמהו כלם למראֶה תעלומה זוֹ ונסו למצֹא לה פּתְרון: אולי שִטָה בהם בעל האכסניה וּמכר להם דלי מים בלי ירח? ואולי גם הפעם הצליח גנב אלמוני לִגזֹל מהם את הירח היקר? או שמא יש חור בַּדלי והירח נזל מתוכו החוצה? עמדו אנשי חלם נְבוכים מִסָביב לדלי ולא ידעו מַה לעשות.
ואז, באותו רגע ממש, התפזרו העננים בִּשְמֵי המזרח - וְירח מלא וְעָגֹל זרח מעל רֹאשם וזרע את אורו על חלם כֻּלה.
מִלאה השמחה את לִבּותיהם של בני חלם ונתנו תודה לאלהים, כי לעולם חַסדו: נס עשה להם וּבן-רגע הֶעֱלָה את הלבנה שלהם מן הדלי ותלה אותה בִּשְמֵי עירם. אחר-כך אמרו את בִּרכַּת קִדוּש לבנה, שלבו זרועות ויצאו בְּרקודים וּמחולות.
והלבנה הִביטה מלמעלה על החלמאים השמחים ורוקדים לכבודה ורקדה יחד אִתם; כי שִׂמחה משֻתפת היתה להם וְלָהּ.

מתוך: חלם עיר החכמים, עיבד אופק אוריאל, כתר, 1992, עמ' 38 - 47.






ארץ המַראָה
מאת: טרי ברטון



תרגמה: שרית רביד

:In: Learn Peace
http://www.ppu.org.uk/learn/early/early_index.html
http://www.learnpeace.org.uk






מנדריק הקוסם, קטעים מתוך הקומיקס
מנדריק הקוסם וסוד המראה, מחבר לא ידוע


בסיפור שלפנינו אנו פוגשים את כנופיית הכפילים מ"העולם שמעבר למראה" המנסה להשתלט על העולם הממשי.
יש ברשותם תרסיס המאפשר להם לעבור לצד השני של המראה (כלומר אלינו) ובחזרה.

מנדריק הקוסם ועוזרו לותאר מגלים "אורח" לא קרוא בביתם.
זהו קירדנמ, הכפיל של מנדריק, שחצה את המראה שבביתו של הקוסם.



מנדריק מנסה לתפוס את הכפיל, אך השפעת התכשיר פגה, והראי נסגר בפניו. בשנייה האחרונה הוא רואה שאנשי העולם שמעבר למראה חטפו אליהם את חברתו נרדה!





מסתבר שהמצב חמור - כפילי "העולם שמעבר למראה" יכולים לעבור לעולם הממשי ומשם להמשיך דרך מראה אחרת למקום אחר.







נרדה מצליחה להימלט מידי הכפילים שמעבר למראה, ובדרכהּ היא גונבת דף מכיסו של קירדנמ.
מסתבר כי מחצית הנוסחה להכנת התכשיר הסודי נמצאת בידהּ ואנשי הכנופיה מגלים שהם בצרה -
התכשיר שבידיהם נגמר! הם לא יכולים לייצר חומר חדש ללא הנוסחה. ועכשיו הם כלואים במראה ומחפשים את האשמים...





סוף טוב הכל טוב.

קטעים מתוך מנדריק הקוסם וסוד המראה חוברות 4-3.
חוברות בוקי, 1967, הוצאת "ארמול" בע"מ, רמת גן.

* תודה לאודי מוטלו שהביא את הסיפור לידיעת חברי הפורום
סיפורים על מראות בקומיקס תוכלו לקרוא באתר שאודי בנה:המראה בעולם הקומיקס




תמרה הולכת על המים, קטע מתוך הספר, שפרה הורן

כמה משפטי רקע לפני קריאת הקטע:
לתמרה היו שתי סבתות. מצד אמהּ היתה לה את סבתא שמחה שגידלה אותה מהיום שנולדה, כי אמהּ מתה בלידתה ואביה השתגע מרֹב צער. מצד אביה היתה לתמרה את סבתא אבולעפיה, שאותה הרבתה לבקר.
שתי הסבתות נהגו לריב ביניהן על השיטות לגדל ולחנך את נכדתן המשותפת - האחת החמירה והשנייה פינקה, אבל על דבר אחד הן הסכימו - שצריך לשמור על תמרה שלא יאונה לה כל רע.


....ואמנם, בדרכי עורמה ותעתוע החדירה סבתי שמחה לראשי שאני מכוערת, וסבתא אבולעפיה שיתפה עמה פעולה בתום לב, והיא לא רצה אלא להרחיק ממני את עין הרע....(עמ' 133)
....בשנה האחרונה לחייה סיפרה לי האלמנה זיסו שהייתי תינוקת יפה דווקא. כבר אז, כשנטלה אותי סבתי עמה והלכה אל הפרדסים, הציצו נשות יפו בסקרנות אל כיס הבד המפואר שנישא על חזהּ ותמך בישבני, ומיד עלתה קושיה חדשה: איך אפשר שמיהודה נטול החן ומנחמה הירקרקה יצאה ילדה יפה כזאת. והאלמנה זיסו גרסה, שערבוב של שני סוגי דם שלא נמהלו זה בזה מעולם, דם ספרדי עם דם אשכנזי, למשל, מעניק לצאצאים רק את התכונות הטובות של הוריהם. אבל אני, בנבערות ובתמימות של ילדה קטנה, האמנתי לדברי סבותי, וכשהייתי מסתכלת בראי, הייתי רואה מולי ילדה גמלונית וגרומה, מרפקיה מחודדים, אפה קטן מדי וכפות רגליה רחבות וגדולות מדי. פעם אחת גם ערכתי לי רשימה של חמישה-עשר אברים וחלקי אברים שרציתי לשנותם, לתִתם לחברותי בתמורה לאבריהן, שהיו מושלמים בעיני. בייחוד שנאתי את בהונות רגלי, שנראו לי תפוחות וחסרות חן כראש של צב מים בא בימים. אבל גם את עצמות לחיי לא אהבתי: בולטות היו וגבוהות כמו של טטארית, לדברי סבתי שמחה, ולא את שערי החלוד, שהיה קצוץ בתספורת של בן, ולא את הנמשים הזרועים על פני ועל גופי. בכל הזדמנות הייתי בוחנת בדאגה את בבואתי - כל ראי, מקווה מים או זכוכית חשוכה שנקרו לי בדרכי נאלצו לקלוט את דמותי ולשקף אותה לעיני. ושוב ושוב הייתי מתחלחלת למראי ונודרת נדר, שמעולם לא הצלחתי לקיימו, שלא אביט בבבואתי שבוע שלם. וכשהתחלתי ללכת לבית-הספר, הייתי ממרה את פי סבתי שמחה וסוטה מהדרך אל ביתה של סבתא אבולעפיה, ששם, בחדר ההסבה שלה, נכפלתי פעמים אין-ספור בארבע המראות, מראה לכל קיר, שהיו נתונות במסגרות עץ עתירות פיתוחים. ופעם אחת, כשהשתעממתי, החלטתי לספור את כל התמרות שאני רואה: כיתה שלמה של בנות, כולן אדומות שער, מנומשות, דקות ועקשניות, נשקפו מולי, חורצות לעומתי בחוצפה את לשונן. וכשהגעתי למספר מאה, שהיה המספר הגדול ביותר שהכרתי, שוב נדרתי שלא אציץ בבבואתי משך שבוע. למחרת, כשהתבוננתי בראי שמעל הכיור הקטן שבחדר שלנו, הבטחתי לעצמי שכשאגדל לעולם לא יהיו לי מראות משלי, וכי אצבע בשחור את המראות המקובעות לדלתות הארון, כדי שתיחסך ממני עוגמת-נפש גדולה.

היום, בשעת כתיבת שורות אלה, כשאני מביטה בתצלומי, אני רואה ילדה חיננית, שגדלה והיתה לנערה יפה, ואני לא ידעתי… (עמ' 134 - 135)


עם עובד, 2002






הנזיר שמכר את הפרארי שלו , קטע מתוך הספר, רובין ס' שארמה

זהו סיפורו של ג'וליאן מנטל, עורך דין מצליח שסגנון חייו הבלתי מאוזן מוביל אותו להתקף לב .בתקווה למצוא אושר ומימוש עצמי, הוא יוצא למסע להכיר תרבות עתיקת יומין במזרח.

... "רוב האנשים לא מכירים את עצמם. הם לא הקדישו זמן ללמוד את הכוחות שלהם, התקוות, החלומות.
הסינים הגדירו דימוי עצמי במונחים האלה: שלוש מראות יוצרות את בבואתו של האדם; הראשונה משקפת איך אתה רואה את עצמך,
השנייה - איך אחרים רואים אותך, והמראה השלישית משקפת את האמת . דע את עצמך, ג'ון. דע את האמת....

כתר, 2000, עמ' 87.





הד החיים , מחבר לא ידוע

איש ובנו טיילו יחדיו ביער, ולפתע מעד הילד ועיקם את רגלו.
"איי !!!" צעק הילד בכאב.
"איי !!!" ענה לו קול מן ההרים.
הילד, שהקול הפתיעו, הסתקרן וקרא: "מי זה?"
והקול ענה לו: "מי זה?"
מאוכזב ומעוצבן מכך שלא קיבל תשובה, צעק הילד: "פחדן! מי אתה?"
והקול ענה לו: "פחדן! מי אתה?"
הביט הבן באביו בתמיהה ושאל: "אבא, מה קורה כאן?"
"שים לב", השיב לו האב.
"אני מעריץ אותך!"
"אני מעריץ אותך!" השיב לו הקול מבלי להתמהמה.
"אתה נהדר!"
"אתה נהדר!" השיב הקול.
הבן שהיה מופתע מכל העניין, עדיין לא ממש הבין מה קורה.
הסביר לו האב: "אנשים נוהגים לכנות תופעה זו 'הד', אבל למען האמת, יש לכנותה 'החיים'. החיים תמיד מעניקים לך חזרה את מה שאתה מעניק להם. החיים הם המראה של פעולותיך.
רוצה עוד אהבה? תן עוד אהבה.
רוצה עוד אכפתיות? תן עוד אכפתיות.
רוצה הבנה וכבוד? תן הבנה וכבוד.
רוצה שאנשים יהיו יותר סבלניים ואכפתיים כלפיך? היה סבלני ואכפתי בעצמך.
חוק טבע זה חל בכל מישורי חיינו.
החיים מעניקים לך את מה שאתה מעניק להם.
התנהלות חייך אינה מקרית.
התנהלות חייך היא מראה של מעשיך".


הסיפור נמצא באתר שעת סיפור
הסיפור באנגלית: The Echo Of Life






מִבֵּית אִמִּי , לאה גולדברג

מֵתָה אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי
בַּאָבִיב יָמֶיהָ. וּבִתָהּ
לֹא זָכְרָה אֶת פָּנֶיהָ. דְּיוֹקָנָהּ הֶחָרוּט
עַל לִבּוֹ שֶׁל סָבִי
נִמְחָה מֵעוֹלָם הַדְמֻיּוֹת
אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

רַק הָרְאִי שֶׁלָהּ נִשְׁתַּיֵּר בַּבַּיִת,
הֶעֱמִיק מֵרֹב שָׁנִים בְּמִשְׁבֶּצֶת הַכֶּסֶף.
וַאֲנִי, נֶכְדָּתָה הַחִוֶּרֶת, שֶׁאֵינֶנִּי דוֹמָה לָהּ,
מַבִּיטָה הַיּוֹם אֶל תוֹכוֹ כְּאֶל תּוֹךְ
אֲגַם הַטּוֹמֵן אוֹצְרוֹתָיו
מִתַּחַת לַמַּיִם.

עָמֹק מְאֹד, מֵאֲחוֹרֵי פָּנַי,
אֲנִי רוֹאָה אִשָׁה צְעִירָה
וְרֻדַּת לְחָיַיִם מְחַיֶכֶת.
וּפֵאָה נָכְרִית לְרֹאשָׁהּ.
הִיא עוֹנֶדֶת
עָגִיל מָאֳרָך אֶל תְּנוּךְ אָזְנָהּ, מַשְׁחִילַתְהוּ
בְּנֶקֶב זָעִיר בַּבָּשָׂר הֶעָנֹג
שֶׁל הָאֹזֶן.

עָמֹק מְאֹד, מֵאֲחוֹרֵי פָּנַי, קוֹרֶנֶת
זְהוּבִית בְּהִירָה שֶׁל עֵינֵיהָ.
וְהָרְאִי מַמְשִׁיךְ אֶת מָסֹרֶת
הַמִּשְׁפָּחָה:
שֶׁהִיא הָיְתָה יָפָה מְאֹד.

מתוך: שירים, כרך שני, ספרית פועלים, תשל"ג 1973, עמ' 256.





הָרְאִי   לאה גולדברג

בְּקִפְלֵי הַוִּילוֹן מִתְחַבְּאִים הָרוּחוֹת
וְהַחֶדֶר הוּא אִי בְּיָם הַסַּהַר.
בִּרְאִי מִשְׁתַּקְּפוֹת אַגָּדוֹת הֲפוּכוֹת -
הַסּוּסוֹן הַגִּבֵּן מְגַמֵּא מַמְלָכוֹת,
מְהַלְכִים בְּיַעַר אָח וָאָחוֹת,
וּזְאֵב וְצַיָּד בַּיַּעַר.

וְשִׁבְעָה גְדָיִים מְצַפִּים לְאִמָּם,
וּמַלְכָּה אֶצְבָּעָהּ בַּמַחַט דּוֹקֶרֶת,
וְשִׁבְעָה גַמָּדִים חוֹגְגִים אֶת חַגָּם,
וְהָאִי הוּא אַרְמוֹן, וְהָרְאִי הוּא אֲגָם
וְשָׁטָה בּוֹ סְפִינָה עִם הַתֹּרֶן הָרָם -
וְיַלְדָה - לִכְלוּכִית מְאֻשֶׁרֶת -

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בִּסְפִינָה לְבָנָה
מַפְלִיגָה אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.

מתוך: שירים, כרך ראשון, ספרית פועלים, תשל"ג 1973, עמ' 106





מַרְאָה  עבדאללה עזייזה

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?
הֵשַׁבְתִּי: לֹא.
מִנַּפְשִׁי אֲנִי בּוֹרֵחַ
וְנִכְנָס לְתוֹךְ מַרְאָה,
שָׁם אֲנִי שׁוֹמֵעַ הֵד
וּמְשִיב מִלִּים.

מערבית: און ברק

מתוך: הליקון, גיליון 44, שירה עברית-ערבית, חורף 2001.

 






הָעִיר וַאלְדְרָאדָה, קטע מתוך הספר
הֶעָרִים הַסְּמוּיוֹת מֵעַיִן,
איטאלו קאלווינו


הקדמונים בנו את וַאלְדְרָאדָה על גדותיו של אגם, ובה בתים שכל כולם גזוזטראות זו על גבי זו ורחובות גבוהים המבליטים על-פני המים את מעקי-מרפסותיהם. לפיכך, רואה הנוסע בבואו לכאן שתי ערים: האחת זקופה מעל האגם והאחרת נשקפת בו הפוכה. לא קיים או מתרחש בוואלדראדה זו דבר שלא ישתקף מיד בוואלדראדה האחרת, כי העיר נבנתה כך שכל נקודה ונקודה שבה תשתקף במַרְאָה שלה, והעיר ואלדראדה שבמים מכילה בתוכה לא רק את כל החריצים והתבליטים שבחזיתות-הבניינים המזדקפות מעל לאגם, אלא גם את תוך-תוכם של החדרים, עם התקרות והרצפות, עם פרספקטיבת-הפרוזדורים והמראות שבדלתות-הארונות…

…לעיתים מוסיפה המראה על ערכם של דברים ואילו לעיתים שוללת מהם כל ערך. לא כל מה שנראה בעל-ערך מעל לפני המראה, שמר על כוחו בהשתקפות בה. שתי הערים התאומות אינן זהות, כי שום דבר מכל מה שקיים או מתרחש בוואלדראדה אינו סימטרי: כלפי כל קלסתר וכל תנועה נשקפים מן המראה קלסתר ותנועה שהם היפוכם המדויק של הראשונים, בכל תו ותו. שתי ואלדראדות חיות זו למען זו, מביטות ללא הרף זו בעיניה של זו, אולם אהבה איננה שרויה ביניהן.

מתוך: הֶעָרִים הַסְּמוּיוֹת מֵעַיִן, ערים ועיניים
(מאיטלקית: גאיו שילוני ), ספרית פועלים, 1984, עמ' 52.






הראי של ינפתא, קטע מתוך הספר
הארי פוטר ואבן החכמים,
ג'יי. קיי. רולינגס
תמונה


... זה נראה כמו חדר-כיתה מוּשבּת. שולחנות-עבודה וכיסאות שנראו שחורים בחושך נערמו ליד הקירות, והיה שם גם פח הפוך - אבל על הקיר שמולו עמד שעוּן דבר שלא נראה שייך לשם. זה נראָה כאילו מישהו שׂם אותו שׁם באופן זמני, בלית ברירה.
זה היה ראי מפואר, בגובה התיקרה, עם מסגרת זהב מהודרת, שעמד על זוג רגלי אריות מגולפות. בְראש הראי היתה כתובת חרוטה: "ךבלת לאש מת אם איכה אראך ונפתא אל".
הפחד שלו נמוג עכשיו, לאחר שפִילְץ' וסנֵייפּ התרחקו. הארי התקרב לראי. הוא רצה שוב להסתכל על עצמו ולא לראות בבואה. הוא נעמד מול הראי.
הוא היה חייב להדק את ידיו לפיו כדי לבלום את הצעקה שעמד להשמיע. ליבו פעם עוד הרבה יותר חזק מאשר כשהספר צרח - כי לא רק את עצמו הוא ראה בראי, אלא קהל שלם של אנשים שעמדו ממש מאחוריו.
אבל החדר היה ריק. מתנשם בכבדוּת הוא חזר ופנה לאט אל הראי.
ושוב ראה את עצמו משתקף בראי. חיוור ומבוהל. ושם, מאחוריו, לפחות עשרה אנשים נוספים. הארי הביט מעל לכתפו - אולם עדיין לא עמד שם אף אחד. האם גם הם בלתי נראים? האם למעשה הוא עומד בתוך חדר מלא אנשים בלתי נראים, והקסם של הראי הזה הוא שהוא משקף אותם. בלתי נראים או לא?
הוא הביט שוב אל תוך הראי. אשה שעמדה ממש מאחורי בבואתו חייכה אליו ונופפה לו בידה. לוּ באמת היא היתה שם, הוא היה נוגע בה, מפני שבבואותיהם היו כל-כך קרובות, אבל הוא הרגיש רק אוויר - היא וכל האחרים היו קיימים רק בתוך הראי....

… "אם כך," אמר דַמבֶּלדוֹר, מחליק מהשולחן כדי להתיישב על הרצפה ליד הארי. "אתה, כמו מאות אנשים לפניך, גילית את תענוגות הראי של ינפתא."

… היא מראה לנו אך ורק את משאלת ליבנו היקרה, הנואשת ביותר. אתה, שמעולם לא הִכּרת את בני משפחתך, רואה את עצמך מוקף בהם...

ג'יי. קיי. רולינגס, הארי פוטר ואבן החכמים, 2000, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג, (עמ' 214 - 220).

אתרי הארי פוטר:
באנגלית: http://harrypotter.warnerbros.com/home.html
בעברית: http://www.hpotter.co.il





העבד, קטע מתוך הספר, יצחק בשביס-זינגר

שיחה בין ואנדה לבין יעקב לאחר שהוא חזר לכפר לקחת אותה:

"… הלכתי אל המכשפה והיא הורתה לי מה לעשות. היא שהביאה אותך לכאן, היא ולא אחר."
"מה את סחה? מה את סחה? אסור להסתייע במעשי כישוף."
"לא באת לבדך, יעקב, לא מרצונך הטוב באת. לָשתי דמותך בטיט ועטפתיה בִּשערותי. קניתי ביצה שהטילה תרנגולת שחורה, קברתיה על אם-הדרך יחד עם שבר-מראה, הצצתי בו ועיניך נשקפו לי משם."
"מתי?"
"לאחר חצות."
"זה אסור, זה אסור. מעשי-כשפים הם חטא."
"בלעדי זאת לא היית בא…"

עם עובד, 1991 (עמ' 97).





מראָה, סילביה פלאת'

אֲנִי עֲשׂוּיָה כֶּסֶף וּמְדֻיֶּקֶת. אֵין לִי כָּל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת.
כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֲנִי בּוֹלַעַת מִיָּד
בְּדִיּוּק כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְלֹא עִרְפּוּל שֶׁל אַהֲבָה אוֹ סְלִידָה.
אֵינֶנִּי אַכְזָרִית, אֲנִי רַק אֲמִתִּית,
עֵינוֹ שֶׁל אֵל קָטָן בַּעַל אַרְבַּע פִּנּוֹת.
רֹב הַזְּמַן אֲנִי הוֹגָה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּל.
הוּא וָרֹד עִם כְּתָמִים. הִבַּטְתִי בּוֹ זְמַן כֹּה רַב
עַד שֶׁאֲנִי חָשָׁה שֶׁהוּא חֵלֶק מִלִּבִּי. אַךְ הוּא מְהַבְהֵב.
פָּנִים וַחֲשֵׁכָה שָׁבִים וּמַפְרִידִים בֵּינֵינוּ.

עַתָּה אֲנִי אֲגַם. אִשָּׁה גוֹחֶנֶת מֵעָלַי,
מְחַפֶּשֶׂת בְּכָל תְּחוּמַי מַה הִיא בֶּאֱמֶת.
וְאָז הִיא פּוֹנָה לְאוֹתָם שַׁקְרָנִים, הַנֵּרוֹת אוֹ הַלְּבָנָה.
אֲנִי רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ, וּמְשַׁקֶּפֶת אוֹתוֹ בְּנֶאֱמָנוּת,
הִיא גּוֹמֶלֶת לִי בִּדְמָעוֹת וּבְסַעֲרַת יָדַיִם.
אֲנִי חֲשׁוּבָה לָהּ. הִיא בָּאָה וְהוֹלֶכֶת.
כָּל בֹּקֶר פָּנֶיהָ מַחְלִיפוֹת אֶת הַחֲשֵׁכָה.
בְּתוֹכִי הִטְבִּיעָה נַעֲרָה צְעִירָה, וּמִתּוֹכִי אִשָׁה זְקֵנָה
צָפָה וְעוֹלָה לְעֶבְרָהּ יוֹם אַחַר יוֹם, כְּדָג נוֹרָא.

מתוך: אלקטרה בשביל האזליאות
תרגום: אורה סגל, הוצאת כרמל ירושלים, תשס"א 2000 .






הראי שנסדק יעקב כהן

נָפַל הָאַרְנָק וּבְתוֹךְ הָאַרְנָק
          הָרְאִי נִסְדָּק.
וְהִנֵּה גַם פָּנֶיהָ סְדוּקוֹת לְאָרְכָּן
          בָּרְאִי הַקָּטָן.

אוֹמְריִם אֲנָשִים, רְגִילִים לַחֲשׁוֹב:
          סִמָּן הוּא לֹא טוֹב.
אַךְ צְחוֹק הַדָּבָר, אֱמוּנָה תְפֵלָה -
          מִי לֵב יָשֶׂם-לָהּ.

אָכֵן לֹא נָעִים לָהּ, לֹא נוֹחַ לִרְאוֹת
          הַפָּנִים הַסְּדוּקוֹת -
אַךְ הֲלֹא רַק הָרְאִי הוּא וְלֹא כָל-דָבָר
          אַחֵר שֶׁנִשְׁבָּר.

וְהַאִם בֶּאֱמֶת יֵשׁ כַּאן רֶמֶז לְמָה
          שֶׁעָשְׂתָה לְעַצְמָהּ,
וְנִתַּק הַקֶּשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵינָהּ
          לְאֵין תַּקָּנָה?

אָמְנָם שׁוּב פָּרְצָה בֵּינֵיהֶם קְטָטָה,
          וְהַצֶדֶק אִתָּהּ,
הֵן יָשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד, וְאִם לֹא יָשׁוּב -
          אַף זֶה לֹא חָשׁוּב.

לֹא תִּשְׁקַע בְּיֵאוּשׁ, כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁקְעָה,
          הָרְאִי כִּי נִפְקָע -
וְאוּלַי הוּא סִמָּן בֶּאֱמֶת נֶאֱמָן,
          אַךְ לְטוֹב הַסִּמָּן.

וְלֹא בָּהּ הָאָשָׁם, אִם הַיַּחַס קֻלְקַל -
          כַּךְ רָצָה הַגּוֹרָל!
הוּא הוּא שֶׁגָּזַר, כּי הָרְאִי יִשָּׁבֵר -
          וְהַכֹּל יִגָּמֵר.

מתוך: כתבי יעקב כהן, שירים, כרך א, דביר, תל אביב (עמ' רעה).





הסיפור שאינו נגמר קטע מתוך ספר, מיכאל אֶנְדֶה

הסיפור שאינו נגמר הוא סיפורו של בַּסְטְיָאן, ילד אומלל ובודד שנקלע לחנות ספרים
עתיקים ומוצא שם ספר מיוחד במינו על ארץ פנטסיה שסכנה מאיימת על קיומה.
בַּסְטְיָאן קורא על הרפתקאותיו של אַטְרִיוּ, שיצא להציל את ארץ פנטסיה.
הוא מתעמק בקריאה על קורות אותה ארץ, עד שהוא הופך לחלק בלתי נפרד מן העלילה.
בקטע שלהלן אטריו ביחד עם פַלְקוֹר הדרקון בר המזל, מגיעים לגבולות פנטסיה,
אך כדי להיכנס אליה הם חייבים לעבור דרך שלושת השערים המכושפים של האוֹראקל -
שער החידות הגדול, שער הראי הקסום ושער אין-מפתח.

קטעים מתוך פרק 6: שלושת השערים המכושפים

…"איפה הפסקנו?" שאל אנגיווק.
"בשער החידות הגדול", הזכיר לו אטריו.
"נכון. עכשיו נניח שהצלחת לעבור. אז - ורק אז - יהיה קיים שם בשבילך השער השני. שער הראי הקסום. כפי שאמרתי, לא אוכל לספר לך דבר עליו מניסיוני האישי, אלא רק ממה שאספתי מתיאורי תיירים ודיווחיהם. השער השני היה גם פתוח וגם סגור. נשמע שיגעון, מה? אולי מוטב להגיד, שאיננו סגור ואיננו פתוח. אם כי זה איננו מפחית מן השיגעון שבדבר. בקיצור, מדובר כאן בראי גדול או משהו בדומה לזה, אם כי אין הוא עשוי זכוכית וגם לא מתכת. ממה הוא עשוי, לא יכול איש לאמור לי. בכל אופן, כשאתה עומד לפניו, אתה רואה את עצמך, אבל לא כמו שהיית רואה בראי רגיל. אינך רואה את בבואתך החיצונית; מה שאתה רואה הוא טבעך הפנימי כפי שהוא באמת, האני האמיתי שלך. אם אתה רוצה לעבור, אתה חייב - אם אפשר להתבטא כך - להיכנס אל תוך עצמך".
"טוב", אמר אטריו. "נראה לי שקל יותר לעבור בשער הראי הקסום מאשר בשער הראשון".
"טעות!" קרא אנגיווק. שוב החל להתרוצץ הלוך ושוב בהרגשות גדולה.
"טעות גדולה טעית, ידידי! הכרתי תיירים, שחשבו עצמם נקיים לגמרי מדופי ודווקא הם ברחו בצווחות פלצות מן המיפלצת שגיחכה לקראתם מן הראי. בכמה מהם היינו צריכים אפילו לטפל במשך שבועות אחדים, עד שהגיעו בכלל למצב שאיפשר להם לצאת לדרך הביתה".
"אנחנו!" נהמה אורגל, שבדיוק אותו רגע עברה לידם עם דלי אחר בידה.
"תמיד אני שומעת 'אנחנו'. מתי טיפלת אתה פעם במישהו?"
אנגיווק שילח אותה לדרכה בהינף יד נמרץ.
"אחרים", המשיך בהרצאתו, "ראו כנראה משהו איום עוד יותר, אבל עמד להם אומץ ליבם להמשיך ולעבור, למרות הכל. מה שראו אחדים לא היה מפחיד כל כך, אבל בכל זאת נדרשה מכל אחד מהם התגברות פנימית על הפחד. שום דבר שאומר לא יהיה נכון לגבי הכל. זוהי חוויה חדשה ושונה בכל פעם".
"טוב מאוד", אמר אטריו. "לפחות זה אפשרי לעבור בשער הראי הקסום?"
"אוה כן, מובן שזה אפשרי", אישר הננס, "שאחרת לא היה זה שער. איפה ההיגיון שלך, נער?"
"אבל גם אפשר להקיפו מסביב", אמר אטריו, "או שאי-אפשר?"
"אפשר", אמר אנגיווק, "בהחלט אפשר! רק שאז לא יהיה דבר מאחוריו. השער השלישי מופיע רק אחרי שעוברים א השני. כמה פעמים עלי להגיד לך את זה!"
"אני מבין. ומה בדבר השער השלישי?"…. (עמ' 68 - 69).

…הוא הרים את ראשו וראה, ששער החידות הגדול כבר מאחוריו. הספינקסים נתנו לו לעבור.
לפניו, במרחק שאינו עולה על עשרים צעד, ניצב עכשיו - במקום שקודם היתה רק השממה המישורית, המשתרעת לאין סוף - שער ראי-הקסם. הוא היה גדול וענוג כמו ירח שני (כי הירח האמיתי זרח עדיין גבוה בשמיים) ונצץ ככסף ממורט. קשה היה לדמות כיצד יוכל מישהו לעבור דרך מישטח מתכתי, אך אטריו לא היסס אף רגע. הוא לקח בחשבון, כפי שתיאר לו אנגיווק, שמן הראי תשקיף לעברו איזו בבואה מבעיתה שלו עצמו, אך לאחר שהשאיר כל פחד ומורא אחריו, לא מצא לנכון להקדיש מחשבה לעניין.
מה שראה היה בלתי צפוי לחלוטין. משהו שלא היה בו שום דבר מן המבעית, אך היה בלתי מובן לו וחסר פשר לחלוטין. הוא ראה נער שמן וחיוור-פנים - נער בן גילו בערך - שישב בשיכול רגליים על ערימת מחצלות, קורא בספר, מכורבל בשמיכה אפורה וקרועה. עיני הנער היו גדולות ועצובות מאד. מאחוריו אפשר היה להבחין באור המאפיל בכמה חיות חסרות-תנועה - נשר, ינשוף ושועל - ורחוק יותר הלבין באפלולית משהו שנראה כמו שלד. נבצר ממנו לקבוע מה בדוק היה הדבר.

בסטיאן התחלחל כשתפס את אשר קרא הרגע. הרי זה הוא בעצמו! התיאור היה נכון ומדוייק לכל פרטיו. הספר החל לרעוד בידו. זה כבר יותר מדי! איך יתכן, שבספר ייכתב דבר-מה, הנכון לגבי הרגע המסויים הזה בלבד ורק לגביו הוא? הרי כל מי שיקרא בספר הזה יקרא בו אותו דבר עצמו. לא יתכן שיש כאן משהו מעבר לצירוף מיקרים מטורף. אבל איזו מיקריות יוצאת-דופן ומוזרה!
"בסטיאן", אמר לעצמו בקול, "אתה באמת מטושטש. קח את עצמך בידיים".
הוא התכוון לאמור זאת בחומרה, אב קולו רעד במקצת. לא לגמרי היה משוכנע, שהיתה זו מיקריות גרידא.
תאר לך! חשב בליבו. מה אם באמת שמעו עליו בפנטסיה? איזה יופי זה יהיה!
אבל בקול רם לא העז להגיד זאת.

חיוך פליאה קל נח על שפתי אטריו כאשר נכנס לתוך התמונה הנשקפת בראי - הוא הופתע לא מעט מכך, שמעשה שנראה לאחרים קשה במידה שאין להתגבר עליו, צלח בידו בקלות כזאת. אך בעת המעבר הרגיש צמרמורת מוזרה, מעקצצת. שום חשד לא היה בליבו לגבי מה שקרה לו למעשה.
שכן, כאשר יצא מעברו האחר של שער הראי הקסום, אבד ממנו כל זיכרון על עצמו, על חייו בעבר, על מטרותיו וכוונותיו. נשתכח ממנו החיפוש הגדול שהביאו לשם ואפילו את שמו לא זכר עוד. הוא היה כתינוק שאך זה נולד… (עמ' 71 - 72).


תרגמה חוה פלץ, הוצאת ספרים 'לדורי', תל-אביב, 1980

# עוד על הסיפור תוכלו לקרוא במאמרה של נירה פרדקין:
כמה הערות להשוואה בין הספר לסרט











נקרא על היסודות התאורטיים שעליהם מבוסס האתר נקרא מדברי מורים ותלמידים שטיילו עם מראה נברר את יחסנו למראה ונתאר את המשתקף בה נראה כיצד אמנים מביעים את יחסם למראה נלמד על מראה בתרבויות שונות, בספרות, באגדה ובקולנוע נכיר תופעות הקשורות במראות מסוגים שונים נקרא על מכשירים שיש בהם מראות ונמציא המצאות הקשורות במראות (בהכנה) נפתור חידות ונתנסה במשחקי מראה (בהכנה)
תאריך עדכון אחרון:05/04/2006