Home
  education - חינוך






דת אינה ניתנת להפרטה


שלמה אבינרי

הדת היא לא רק עניין פרטי, ודווקא החילונים צריכים להבין זאת. בין הדת
למדינה מתנהל מאבק על רשות הרבים, ומי שמחזיק בעמדה דתית ינסה לממשה בתחום
הפוליטי. רצח רבין הוא המחשה מצמררת לכך, והפרדה בין דת למדינה לא תפתור
את הבעיה

ישיבת בית הנבחרים נפתחה בתפילה שנשא כהן דת, ובה ביקש מריבונו של עולם להנחות את
הבית בדיוניו ולברך את חבריו בתבונה. עוד קודם לכן נשבע נשיא המדינה אמונים, יד
ימינו על ספר הקודש, וסיים את שבועתו במלים "כה יעזור לי אלוהים". זה גם היה נוסח
שבועתם של כל חברי בית הנבחרים, שרי הממשלה ושופטי בית המשפט העליון.


היכן התרחשו סצינות אלה? באיראן החומייניסטית? במדינת ישראל עתידנית שהושלט בה,
רחמנא ליצלן, דין ההלכה?

מובן שלא. טקסים אלה מתרחשים מדי יום ביומו, ולעת השבעתם של נושאי התפקידים אחת
לכמה שנים, בארצות הברית - הדמוקרטית, הליברלית, הפלורליסטית. זו שהפרדת הכנסייה מן
המדינה חרוטה בחוקתה זה יותר ממאתיים שנה. זו שבמדינות אחרות - ובעיקר בישראל
הקרתנית - רואים בה מופת הראוי לחיקוי.

דוגמה אחרת: בכנסייה הגותית היפהפייה, שקבורים בה מלכי האומה, גיבוריה ומשורריה,
מוכתר המונארך בידי הארכיבישוף, ראש הכנסייה, והוא מתחייב בשבועה דתית להגן על
הכנסייה האחת, האמיתית והקדושה. ראש הכנסייה ואחדים מעמיתיו הם חברי הבית העליון
של הגוף המחוקק. הכמרים של כנסיית המדינה מתמנים על ידי המונארך ובשמו, ועל מטבעות
המדינה מופיעים, ליד שמו של המונארך, ראשי התיבות הלטיניים שמשמעותם "מגן האמונה".
דגל המדינה הוא צלב כפול, פעמיים שתי וערב.

היכן אנו? באימפריה הגרמנית הרומית הקדושה של ימי הביניים? במונרכיה האבסולוטית של
לואי ה- ‏14 בצרפת? חלילה: אנו בבריטניה בת-זמננו - אם הפרלמנטריזם והדמוקרטיה
הייצוגית, מופת לסובלנות דתית ולאומית. בבריטניה, שבניגוד לצרפת, למשל, שידעה גם
רפובליקאיות חילונית מיליטנטית וגם פאשיזם, מעולם לא עלתה לשלטון מפלגה גזענית או
אידיאולוגיה שחרתה הפליה על דגלה.

ודוגמה אחרונה: ברפובליקה העשירה והמשגשגת גרה קהילה יהודית, שאינה גדולה אך רוב
חבריה עושים חיל במסחר ובעסקים. ואולם שחיטה כשרה אסורה לפי חוקתה של אותה
רפובליקה, והיהודים נאלצים לייבא בשר מחו"ל. בעתות מלחמה העניין יוצר קשיים לא
מעטים.

האם מדובר בגטו היהודי שבוונציה של תקופת הרנסאנס? לא - זוהי שווייץ המודרנית
והדמוקרטית, שהחליטה בשעתה, מטעמים שמקורם בספרות אנטישמית על טיב השחיטה
היהודית, להעדיף את מה שנחשב עמדה של צער בעלי חיים על חירותם הדתית של היהודים.

דוגמאות אלה, הלקוחות ממדינות דמוקרטיות מערביות וסובלניות למופת, שיש בהן חופש
פולחן ופלורליזם דתי, מעידות עד כמה מורכבת סוגיית היחס בין דת למדינה. מי שמשמיע
בישראל את הסיסמה "הפרדת הדת מן המדינה" וסבור כי יש בכוחה של פראזה זו לפתור את
סבך הבעיות המורכבות והמטרידות של דת ומדינה כאן, אינו יודע הרבה על המציאות
במדינות אחרות. ואף בנוגע לארצות הברית הוא מתייחס לנוסחה כוללנית ולא למציאות
החברתית והחוקית, המורכבת פי-כמה.

אחת ההנחות המוטעות של חילונים רבים היא ההנחה שהדת היא אך ורק עניין פרטי. דווקא
הציבור החילוני צריך להבין כי לא כך הוא. ברור כי מבחינת ההכרה הדתית, הדת היא
עניין של הפרט: פרט זה או אחר מאמין או אינו מאמין בבורא עולם, פרט זה או אחר
מקיים או אינו מקיים דיני כשרות או שמירת שבת וכיוצא באלה. אך ביסודו של דבר יש
לדת - לכל דת - היבט פומבי, ובין הדת למדינה מתנהל מאבק בן דורות על רשות הרבים.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי רוצח שמניעיו גזורים מהשקפת עולם דתית רק מדגיש
כמה חמורה ועמוקה הדילמה הנובעת מכך שלאמונות דתיות יש השלכות מרחיקות לכת על
תפישות פוליטיות, העשויות להביא במקרים קיצוניים עד לידי רצח פוליטי. שום הפרדה
פורמלית ומשפטית בין דת למדינה לא היתה פותרת את הבעיה העמוקה שלא רק הרוצח, אלא
גם אלה שהשתמשו באותה רטוריקה דתית לאומית לפני הרצח, העמידו לפני המדינה
ורשויותיה. לא הפרדת הדת מן המדינה היא הפתרון לבעיות אלה.

מי שסבור כי אפשר לצמצם את תחום הדת לדלת אמות של הפרט - כי הדת ניתנת להפרטה -
מתעלם מאופיה של האמונה הדתית כתופעה סוציולוגית ואנתרופולוגית. אפילו במקרה
הקיצוני ביותר של הפרדה חוקתית בין דת למדינה, כבארצות הברית, מתברר כי אין שום
דרך לסלק את הדת מתחומה של רשות הרבים או מתחומו של השיח הפוליטי הציבורי.

למשל, עניין ההפלות. שום הפרדה חוקתית בין דת למדינה אינה יכולה למנוע מאנשים
מסוימים להאמין כי לפי השקפתם הדתית, הפלה היא סוג של רצח. כדי להסיר ספקות, אני
עצמי אינני סבור כך, אך אם יש אנשים הסבורים כי הפלה היא רצח, אינני יכול בשום דרך
דמוקרטית למנוע מהם להתארגן מבחינה פוליטית - לקיים הפגנות, לאסוף כספים, להשפיע
על מפלגות ומועמדים, לכנס עצרות מחאה מול מרפאות העושות הפלות (מובן שאם כרוכה
בכך אלימות, יש מקום להתערבות משטרתית).

כך נוצר מצב שבארצות הברית, שיש בה הפרדה חוקתית בין דת למדינה, השאלה הקשה ביותר
שנשאל כל מועמד בבחירות היא מה עמדתו בעניין ההפלות. הלובי של מתנגדי ההפלות
(שהשראתו דתית) מפיץ רשימות שחורות של תומכי הפלות וקורא לא להצביע בעדם - ואין
שום דרך דמוקרטית למנוע ביטוי זה של עמדה דתית בתחום הפוליטי. גם הגנרל קולין
פאואל, לפני שהודיע על פרישתו מהמרוץ, נשאל יותר על הפלות מאשר על המאזן האסטרטגי
בין ארצות הברית לרוסיה.

כך גם בקשר לתפילות בבתי הספר הציבוריים האמריקאיים: שום פסיקה של בית המשפט
העליון של ארצות הברית אינה יכולה לסלק עניין זה מן השיח הפוליטי האמריקאי - כי,
כאמור, דת ומדינה מתחרות ביניהן על רשות הרבים. אם לאנשים מסוימים יש עמדה דתית,
היא תשליך על ניסיונם להשפיע בתחום הפוליטי.

וכך הדבר אף בישראל. שמירת הכשרות היא, כמובן, שאלה של הכרעה אישית. אך אי אפשר
להתעלם מכך שאם אוכלוסייה יהודית לא מבוטלת שומרת כשרות, יש לכך השלכה על שאלות
של סוג המסעדות ושירותי האוכל במוסדות ציבוריים - החל בצה"ל ומשרדי ממשלה וכלה
באוניברסיטאות. אפשר להכריע לקיים מסעודת כשרות, אפשר להכריע לקיים מסעדות לא
כשרות, אפשר להחליט שיהיו גם מסעדות כאלה וגם כאלה - אך אי אפשר להימנע מהכרעה
ציבורית. והכרעה כזאת פתוחה כמובן לוויכוח, שיש בו מקום ללחצים פוליטיים ולשיקולים
מפלגתיים.

במוסדות כמו צה"ל גם קשה לשער שיוחלט לקיים שני מטבחים, שכן איך אפשר ליצור רוח
יחידה אם חייל אחד מתבקש לסכן את חייו למען חייל אחר - אך לאכול באותו מטבח אינם
יכולים? כך גם לא עירער איש ברצינות על כך שהקפטריות באוניברסיטאות יהיו כשרות,
שהרי ברור כי אי-הנעימות הנגרמת לאדם חילוני במצב זה קטנה פי כמה מאי-הנעימות
העשויה להיגרם לשומר כשרות אם לא יהיו מסעדות כשרות באוניברסיטה.

עניין זה בלט גם בתחום התחבורה הציבורית. כמובן, אם אני נוסע בשבת או לא, זו הכרעה
פרטית שלי, אך אם מתקיימת תחבורה ציבורית בשבת, זו שאלה של רשות הרבים. שכן
התחבורה הציבורית מעצם טבעה מסובסדת בתשלומי המסים של כלל האזרחים, לרבות שומרי
השבת, והללו סבורים כי סיוע בתחבורה בשבת ליהודי אחר היא גם כן שותפות בעבירה.
מבחינתו של אדם חילוני אפשר להצטער על טיבה של תפישה כזאת של אחריות קולקטיווית,
אך אם זו דעתם של אנשים, אי אפשר למנוע מהם להתארגן התארגנות פוליטית כדי לממש את
עמדתם.

לדת יש איפוא ממד של פרהסיה, רשות הרבים. הניסיון להגדיר אותה כעניין פרטי גרידא,
משל מדובר בהעדפת מוסיקת בארוק על רוק כבד, הוא גם נואל וגם מעיד על בורות.
חילונים המתעלמים מן ההיבט הציבורי של הדת מתעלמים מעובדה חברתית קיימת
ולגיטימית.

פירושו המעשי של הדבר מבחינת הציבור החילוני, המבקש לשמר את אורחות חייו ולהמעיט
ככל האפשר בכפייה דתית, הוא לא להיגרר אחרי סיסמאות שאין בהן ממש, כגון "הפרדת הדת
מן המדינה", אלא לנסות לקבוע את התחומים. יש להחליט, בהסכמה חברתית ובמיקוח מורכב
בין רוב למיעוט, עד היכן מגיע כוחה של הדת בתחומיה של רשות הרבים. זהו תהליך מורכב
שיש בו מקום לפשרות ולמאבקי כוח - וגם לפתרונות שהם אבסורדיים הן מן הבחינה הדתית
הצרופה והן מן הבחינה החילונית הצרופה, אך מאפשרים מודוס ויוונדי בין הצדדים (כמו
העדר תחבורה ציבורית בשבת ברוב הארץ, בצד קיום שירותי מונית וכמובן נסיעה ברכב
פרטי).

מי שיבדוק על מה היו המחלוקות המרכזיות בארץ בשאלות דת ומדינה, יגלה כי הן לא
עסקו בשאלות העקרוניות, אלא בשאלות התיחום: אף על פי שחלק ניכר מן הציבור החילוני
לא נוח לו בנישואין הדתיים, רובו מקבל עליו את הדין או יוצר תרבות מקבילה של זוגיות
ללא חופה וקידושין - וזו כמובן זכותו. הוויכוח הוא על מקרי גבול - לפעמים קשים (כהן
וגרושה, ממזרות וכו'). גם הוויכוח על תחבורה בשבת אינו על העיקרון, אלא על עורקי
תחבורה המשיקים לשכונות דתיות.

אלה ויכוחי אמת, והציבור החילוני ראוי שיתארגן להילחם על זכויותיו ועקרונותיו. אך רק
אם יבין כי לדת יש היבט ציבורי, יש לו סיכוי לממש את מטרותיו שלו. רצח ראש הממשלה
רק העצים את הצורך להתמודד בדרך הנכונה עם בעיות היסוד שאמונות דתיות - קיצוניות
ולא קיצוניות - מביאות אל השיח הציבורי.