Home
  education - חינוך





"התקווה" לא תמות


שלמה אבינרי

אם יוביל הסכם אוסלו ב' להתפייסות עם הפלשתינאים, נימוקי ביטחון לא יוכלו
לשמש עוד איצטלה לאפליית ערביי ישראל. להרבה יהודים לא יהיה קל: צריך יהיה
להתרגל לכך שפקיד ערבי יחליט על זכאותך לשיכון, או יאשר את הלוואתך בבנק.

חתימת הסכם אוסלו ב' מקרבת את הרגע שבו תצטרך ישראל להתמודד בפעם הראשונה ביושר
עם סוגיית המיעוט הערבי, בלי ההקשר המיידי של בעיית הביטחון. המערכת המורכבת של
מעמד ערביי ישראל התפתחה, לטוב או לרע, בתנאי מלחמה ואיבה: לא רק מיעוט היה כאן,
אלא מיעוט שמבחינה אתנית ותרבותית היה חלק מן העולם הערבי, שנגדו היתה ישראל
נתונה במלחמת קיום.

כך נוצר מצב, שמצד אחד נהנו ערביי ישראל מזכות בחירה וממערכת חינוך המקיימת את
זהותם התרבותית והלשונית; ומצד אחר, היו נתונים שנים רבות תחת ממשל צבאי; גם לאחר
ביטולו בשנות השישים אין כל ספק שמעמדם הממשי, בכל הקשור לדיור, תעסוקה, זכויות
קרקע, השקעות בתשתית וכיו"ב, היה כרוך בהיבטים רבים של אפליה והזנחה. בשם הביטחון
אף הוטלו עליהם מגבלות שאין בינן לביטחון ולא כלום. גם אי החלת חובת השירות הצבאי
על מרבית האוכלוסייה הערבית, יחד עם שירותם של דרוזים ובדווים ביחידות רגישות,
הוסיפה לאנומליה זו.

ועם זאת, צריך לומר שבהשוואה למדינות דמוקרטיות שהיו במצב דומה, ישראל אינה הגרועה
ביותר: הדמוקרטיה האמריקאית הנאורה השליכה את כל אזרחיה ממוצא יפאני למחנות ריכוז
במלחמת העולם השנייה, לאחר שנישלה אותם מרכושם ומזכויות האזרח הבסיסיות שלהם.

כל זה יצטרך להשתנות, אם אכן יוביל הסכם אוסלו ב' להתפייסות של ממש. נימוקי ביטחון
לא יוכלו לשמש עוד איצטלה - אמיתית או מדומה - לדיון במעמדם של ערביי ישראל
כקבוצה. נכון שבאחרונה השכיל ציבור זה לנצל את מעמדו כ"גוש חוסם" ולתקן כמה מן
העוולות וההזנחות, אך נדרש משהו יסודי הרבה יותר.

ישראל תצטרך להתמודד עם העובדה שיותר מ-%‏17 מתושביה הם ערבים, ושאזרחותם
הישראלית אינה רק עובדה פורמלית, אלא חלק ממארג החיים של החברה. אלפי משכילים
ערבים חייבים למצוא מקומות עבודה נאותים בשירות הציבור ובסקטור העסקי - ולא רק
באזורי הגליל והמשולש; משרד החוץ חייב יהיה לקלוט יותר ויותר מתמחים ערבים, ולא רק
להסתפק - דבר שהוא עצמו הישג - בשגריר ערבי פה ובקונסול ערבי שם; יש משהו פגום בזה
שאין כמעט מרצים ערבים באוניברסיטאות; משרד השיכון יצטרך להירתם ברצינות להשקעות
גדולות במימון שיכון ציבורי בסקטור הערבי; לאורך ימים לא ייתכן מצב שבו אין שרים
ערבים בממשלה, ושופטים ערבים בבית המשפט העליון; ערבים, ולא יהודים, צריכים לקבוע
את תוכנית הלימוד בבתי הספר הערביים, והשקעות רבות יהיו דרושות כדי להשוות את תנאי
הלימוד בהם לאלה שבסקטור היהודי. גם סוגיית השירות הצבאי צריכה להיפתר, ואין
להתנגד לכך שוועד ראשי הרשויות הערביות - או כל גוף אחר - יהיה לא רק לובי לגיטימי,
אלא ייהפך לדובר הרשמי של האוכלוסייה הערבית בישראל (כמו ועד שלוחי הקהילות
היהודי בבריטניה).

פירוש תנאי השלום חייב להיות, שהרוב היהודי יתייחס סוף סוף לכל אזרחי ישראל בשוויון
של ממש, כי זו מדינתם. בין השאר יצטרכו גם להיעלם היועצים לענייני ערבים ברשויות
השלטון השונות, שהיו מתווך וגם חיץ בין המדינה לאזרחיה הערבים והוסיפו, לפעמים, נדבך
של שתדלנות ופטרונות ליחס שצריך להיות פתוח ושוויוני לכל אזרחי המדינה. אין ספק שזה
תהליך שיארך שנים, וליהודים לא מעטים לא יהיה קל: צריך יהיה להתרגל לכך שפקיד ערבי
יחליט על זכאותך לשיכון, או שיאשר את הלוואתך בבנק.

זה צדו האחד, הפנימי, של השלום החיצוני. מי שרוצה, יוכל להיזכר בחזונו של הרצל
ב"אלטנוילנד", על מעמד הערבים במדינה היהודית; אפיו לאנשי הליכוד ראוי להזכיר כי
היה זה ז'בוטינסקי שלא הוציא מכלל אפשרות נשיא ערבי במדינה היהודית (וראש ממשלה
יהודי, או להיפך). זה, ולא המצב הקיים, יהיה מימושו של החזון הציוני שביקש לשלב
לאומיות ואוניוורסליות. מה שהיה אולי מובן - גם אם לא מוצדק - בתנאי מלחמה, אינו
יכול להיות קביל לעת שלום.

אבל בצד תהליך זה, שהוא הכרחי, ככל שיהיה אולי קשה לחלק מהציבור היהודי, יחייב
המעבר לתנאי שלום גם הסתגלות לא קלה מצדו של הציבור הערבי, שאת עמדתו
האמביוולנטית כלפי ישראל בתנאי מלחמה אפשר היה להבין. הציבור הערבי יצטרך לקבל את
העובדה כי בתוקף קיומו של רוב יהודי, תישאר ישראל מדינה יהודית; ואפילו ביטוי זה
הוא עמום, שני הצדדים מבינים היטב למה הכוונה. מטרותיה, סמליה וערכיה של המדינה
ימשיכו לבטא את השאיפה הפוליטית של הרוב היהודי, גם לאחר שייעלמו, כמו שצריכים
להיעלם, כל אותם מרכיבי האפליה שהוזכרו לעיל.

לפעמים שומעים ערבים ישראלים (ויש יהודים המצטרפים לטענה זו) אומרים, שקשה להם
לקבל את "התקווה" כהימנונם הלאומי, שאולי דגלה של המדינה וסמלה צריכים להיות אחרים,
ושבסופו של דבר צריך גם חוק השבות להתבטל בשמם של ערכים אוניוורסליים - אם אכן
תהיה המדינה (בלשונם) "מדינת כל אזרחיה". כאן צריך לומר דברים ברורים. בהחלט אפשר
להבין את קשייו של ערבי ישראלי (ואם הוא רוצה לקרוא לעצמו פלשתינאי-ישראלי, זו
כמובן זכותו) להזדהות עם שורות כמו "נפש יהודי הומייה" או ,"עין לציון צופייה". אך
הימנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות
היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו.

ההימנון הבריטי, "אל, נצור את המלך", יוצר בעיות דומות: איך ישיר אותו אתאיסט בריטי?
ומה יעשה רפובליקאי המבקש לבטל את המלוכה? ואיך ירגישו יהודי או קתולי המודעים
לכך, שהאל מתבקש לנצור את המלך משום שהמלך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית? התשובה
היא שזו דרכם של הימנונים. בסופו של דבר, אין מי שמערער על ההימנון הבריטי
ברצינות.

דבר דומה קורה עם ה"מרסלייז" הצרפתי. ראשית, כל הומניסט רציונליסטי יזדעזע אם יאזין
היטב למלים התוקפניות והרצחניות - זה כמעט שיר חיילים של רפובליקה הלוחמת באויביה;
ומי שזוכר - ויש לא מעטים כאלה בצרפת - שהמהפכה הצרפתית לא היתה רק סיסמאות יפות
של חירות ושוויון ואחווה, אלא גם יעקובינים כרובספייר, טרור והוצאות להורג המוניות,
ניסיון לחסל את הדת הקתולית ואת הכנסייה - איך ישיר הוא את השיר הזה? שוב, התשובה
היא שזה טיבם של הימנונים.

כיוצא בזה גם עניין החגים. בהקשר אחר, הפרופ' ברוך קימרלינג אמר על כך באחרונה
דברים נכוחים ("הארץ" ‏19.9). הוא ציין בצדק שרוב חגי ישראל, להוציא יום הזיכרון
ויום העצמאות, מקורם דתי-יהודי, והביא דוגמאות מחגים "אזרחיים" הנהוגים בארה"ב. אך
התמונה מורכבת יותר: בארה"ב, שבה הפרדת הדת מהמדינה מעוגנת בחוקה, בכל זאת נחשבים
חג המולד וחג הפסחא - חגים נוצריים לכל דבר - כחגים רשמיים לפי החוק, לא פחות מ"חג
ההודיה". בישראל, לפחות - קצת בהמשך לשיטת ה"מילת" העותמנית, קצת מתוך מודעות
לסובלנות ופלורליזם - רשאים בני הדתות הלא-יהודיות לסגור את עסקיהם באורח רשמי
בימי חגם, ימים שיש להם מעמד זהה מבחינה זו לחגים היהודיים. כדאי גם לזכור שחג
המולד וחג הפסחא הם חגים רשמיים בכל מדינות אירופה, וכחלק מהדמוקרטיזציה הוכרזו
שוב כחגים רשמיים במדינות הפוסט קומוניסטיות. כל יהודי שחי בגולה מרגיש ודאי שיש
כאן קושי.

כך גם בעניין הדגל. אפשר להבין את הקושי של ערבי ישראלי להזדהות עם דגל תכלת לבן
עם מגן דוד. אבל גם בדגליהם של מדינות דמוקרטיות רבות מופיע הצלב: שווייץ ושוודיה,
דנמרק ונורווגיה, וכמובן, הצלב הכפול של אנגליה וסקוטלנד בדגל הבריטי. האם זה מונע
מיהודי אזרח המדינות הללו להישבע אמונים לדגל? כמובן, זה מקשה עליו, כי גם במדינה
דמוקרטית קשה להיות מיעוט. ברמה סמלית זו, ערביי ישראל הם בחברה טובה. מכל מקום,
אין שום נורמה דמוקרטית המחייבת לשנות את טיב סמליה של מדינת לאום.

אחרון אחרון - חוק השבות, שגם ביחס אליו אפשר להבין את עמדת ערביי ישראל. הוא אכן
מפלה לטובה יהודים במתן זכות אוטומטית להגירה והתאזרחות, והוא הביטוי המוסרי
למטרתה הנורמטיווית של ישראל, כמדינה יהודית. אך גם כאן יש לראות את החוק בהקשר
רחב יותר. זהו חוק המסדיר הגירה, וכל חוק הגירה - אם אינו מאפשר הגירה בלתי מוגבלת
לכולם - יש בו אפליה.

חוק ההגירה האמריקאי מפלה בין קבוצות שונות, לפעמים גם על בסיס אתני - במתן מכסות
להגירת קבוצות מאזורים שונים, כמו למשל פליטים ממשטרי דיכוי או יהודים
מבריה"מ-לשעבר. אך עיקר האפליה בארה"ב הוא על בסיס כלכלי: לרופא או למשקיע בעל
חשבון בנק מוכח קל יותר להגר לארה"ב מאשר למובטל ממקסיקו או מהאיטי. חוק ההגירה
בקנדה - מדינה דמוקרטית למופת - מבוסס כולו על הכישורים המקצועיים והכלכליים, קרי,
הוא מפלה לרעה על בסיס כלכלי (חוץ מכללים מסוימים במחוז קוויבק, המפלים לטובה
דוברי צרפתית). למדינות לא מעטות - לרבות שווייץ, גרמניה, יוון, ארמניה - יש חוקים
המאפשרים הגירה אוטומטית לצאצאי הפזורות האתניות שלהן, וצאצאיו של אזרח בריטי
(בריטי ממש, לא סיני מהונג קונג שיש לו דרכון בריטי) זכאי תמיד לשוב ל"מולדתו".

כל חוק הגירה מפלה; מה שמשתנה הוא בסיס האפליה. טעם קיומה של מדינת ישראל הוא
בביטוי סולידריות יהודית, וחוק השבות מבטא אותה. מהבחינה המוסרית, הוא עומד גם מעל
לחוק הגירה קפיטליסטי אנוכי כמו החוק הקנדי. אני עצמי מקווה שתקום מדינה פלשתינית
בגדה וברצועה. אני מניח שבמדינה כזו יהיה חוק שבות פלשתיני, שיבטיח את זכותם של כל
בני הפזורה הפלשתינית לשוב או להגר לתחומי המדינה הפלשתינית. זהו חוק שיפלה, כמובן
מאליו, יהודים (אפילו הוריהם נולדו בחברון); הוא יפלה כל ערבי שאינו פלשתינאי; והוא
יפלה כל אדם אחר - כי מטרתו, והלגיטימיות שלו, תהיה ביטוי זהותה הלאומית של המדינה
הפלשתינית.

אלה אינם עניינים קלים - ליהודים ולערבים. במשך עשרות שנים של סכסוך היה אפשר
להסתתר מאחורי מסך הביטחון; גם הציבור הערבי היה פטור מהתמודדות עם השאלה מה
משמעות חייו כמיעוט במדינה יהודית. אבל בעת השלום יצטרכו יהודים וערבים לתת דעתם
ברצינות לשאלות אלה שהן, ולא שאלות ביטחון ומלחמה, יהיו מארג השיח הפוליטי
בישראל.