Home
  education - חינוך






הפוליטיקה של ההסדרה -
יישוב קונפליקטים דתיים בישראל



בעיות דת ומדינה הן בין הנושאים המפלגים ביותר בפוליטיקה הישראלית. הן משקפות
הבדלים עמוקים בהשקפת ואורחות חיים בחברה היהודית בישראל. אעפ"כ, הצליחה המערכת
הפוליטית בדרך כלל להסדיר את הקונפליקטים בנושאי דת בדרכי שלום, ולשמור בתוך כך
על יציבותה ואחדותה ואופיה הדמוקרטי. מטרת מאמר זה היא לבחון כיצד נעשה הדבר, ומה
הם התנאים והשיטות שאיפשרו זאת.

השאלה אינה מיוחדת לישראל. חוקרים של מדע המדינה שמו לב לקיומן של מדינות, אשר
למרות פילוגים וניגודים עמוקים במבנה החברתי ובתרבות הפוליטית שלהן הצליחו לשמור
על מידה מפתיעה של יציבות פוליטית ולקיים את אופיו הדמוקרטי של משטרן. זאת, בניגוד
לתיאוריות מקובלות במדע המדינה ובסוציולוגיה פוליטית המצביעות על שיעור ניכר של
הומוגניות חברתית והסכמיות פוליטיות כתנאי מוקדם לקיומו וביסוסו של משטר דמוקרטי
יציב ויעיל. החוקר ההולנדי לייפהרט מבקש להסביר את תופעת הדמוקרטיה היציבה בחברה
מפולגת בדפוס מיוחד של קביעת מדיניות והסדרת סכסוכים, המוגדר על-ידו כ'פוליטיקה של
הסדרה' והמאפיין משטר מדיני שהוא מכנה בשם "דמוקרטיה קונסוציונלית" ("התאגדותית").
לדעת לייפהרט חברה שסועה ומפולגת על רקע אידיאולוגי או דתי עשויה לשמור על אחדות
וכושר פעולה במישור הפוליטי, ע"י הנכונות של מנהיגי הקבוצות היריבות בחברה לשתף
פעולה במאמץ לגבור על חילוקי הדעות ולשמור על יציבות המשטר ואופיו הדמוקרטי. לשם
כך מגלים מנהיגים אלה נכונות הדדית להידברות ופשרה במגמה להגיע להסדרים מוסכמים,
שיאפשרו ליישב את הסכסוכים בדרכי שלום.

מושג 'ההסדרה' מבטא את 'הסדרתן של בעיות וקונפליקטים פלגניים במקום שבו ישנה מידה
מינימלית של הסכמיות בלבד'. המגמה היא 'להמציא פתרונות פרגמטיים לכל הבעיות, ובכללן
אף הללו שהן בעלות הדגשים אידיאולוגיים ודתיים, והעמדות המנוגדות לגביהן עלולות
להיראות כבלתי ניתנות לישוב וכעלולות להביא לפיצולה של המדינה'. הדבר נעשה ע"י
ויתור על הכרעות רוב חד-צדדיות ושיתוף, נציגי הקבוצות העיקריות במוסדות המימשל
ובתהליכי קביעת המדיניות.

התאוריה של לייפהרט אינה עולה בקנה אחד עם המודל הקלאסי של הדמוקרטיה המבוסס על
עקרון הכרעת הרוב והסכמה של המיעוט לקבל על עצמו את דינה של הכרעה זו בשאלות
השנויות במחלוקת. "הדמוקרטיה הקונסוציונלית" משקפת מודל אלטרנטיבי של דמוקרטיה
שהוא 'המודל ההסכמי', ובמסגרתו מתקבלות החלטות כתוצאה של תהליך הידברות ומו"מ, שבו
מגלה הרוב נכונות לרסן את עצמו ולהתחשב בעמדת המיעוט בנושאים בעלי חשיבות מיוחדת
עבורו. בעקבות תהליך זה מושגת הסכמה בדיעבד גם במקום שבו לא היתה זו מצויה
מלכתחילה, וההחלטה משקפת את האיזון בין הגישות והאינטרסים השונים.

ייחודה של הדמוקרטיה הקונסיציונלית בכך שההסכמים הפוליטיים המאפיינים אותה אינם
מבוססים בעיקרם על קרבת עמדות ושותפות אינטרסים, אלא דוקא על ניגודים שמנסים
להתגבר עליהם ע"י הידברות ופשרות. שותפות זו של ניגודים מקורה בכך ש"דוקא מתוך
ידיעת הסכנות העלולות לנבוע מקיטוב עמוק בחברה, עשויים מנהיגי הקבוצות השרויות
במחלוקת לפעול כמיטב יכולתם על מנת לאזן ולבטל את ההשפעות נוגדות היציבות של
השסעים במבנה החברתי".

ישראל אינה "דמוקרטיה קונסוציונלית" במלוא מובנו של המושג. שכן, דפוסי הפוליטיקה של
ההסדרה המאפיינים משטר כזה אינם באים לרוב לידי ביטוי בחלק ניכר מתחומי המחלוקת
ומישורי היחסים הפוליטיים בישראל (כגון: יחסי יהודים-ערבים או היחסים בין העדות
השונות).
"פוליטיקה הסדרית" מאפיינת, לעומת זאת, את הטיפול בנושאי מחלוקת מן התחום הדתי,
והיא המפתח להסבר הצלחתה של המערכת הפוליטית הישראלית לישב בד"כ את הסכסוכים
בתחום זה בדרכי שלום, ותוך שמירה על האחדות הלאומית והיציבות הדמוקרטית. על כך
ניתן לעמוד מן העיון בדפוסי הפוליטיקה של ההסדרה המקובלים בדמוקרטיות
קונסוציונליות ובחינת המידה והאופן של יישומם לטיפול בשאלות דת בפוליטיקה
הישראלית.

נקודת המוצא לדיון זה היא השאלה: אילו הם התנאים המעודדים פיתוח דפוסים של
פוליטיקה הסדרית ומה הם השיטות והדרכים שנזקקים להם כדי לישב את חילוקי הדעות
ולפתור את הסכסוכים בדרכי שלום ועל בסיס מוסכם. התנאי המוקדם הבסיסי ל"פוליטיקה
של הסדרה" הוא: הנאמנות של נציגי הקבוצות השונות לקיומה ואחדותה של המערכת
המדינית. נאמנות זו היא הממריצה מנהיגים אלה למאמצים משותפים במגמה להתגבר על
חילוקי הדעות ולאפשר את הקיום יחדיו על בסיס של הידברות ופשרות. הנאמנות והמחויבות
לקיום המערכת עשויה לנבוע מגורמים שונים ובהם הסכמיות כוללת על ערכים בסיסיים
ותחושה של סולידריות לאומית, על אף הניגודים וחילוקי הדעות.

השאיפה המשותפת לשמירת האחדות הלאומית והיציבות המדינית אינה, עם זאת, מספקת. ויש
לצרף לה תנאים נוספים ככושרה של העילית הפוליטית להכיר בסכנות שבפילוג החברתי
ולגבור עליו על ידי שיתוף ומגע, ועיבודם של פתרונות מוסכמים העשויים להניח את דעתן
של הקבוצות או "התרבויות" השונות שבמערכת. המדובר ב"יכולת לפתח הסדרים מוסדיים
וכללי משחק ליישוב הניגודים".

החברה היהודית במדינת ישראל מאופיינת עוד מלפני קום המדינה ע"י תחושה חזקה של
סולידריות לאומית ונאמנות עמוקה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולשמירה על
אחדות המדינה ויציבות משטרה הדמוקרטי. רגשות אלה משקפים במידה רבה הסכמיות על
ערכים בסיסיים ובכללם ההכרה בחשיבותה של המסורת הדתית היהודית כגורם מרכזי
בהיסטוריה ובתרבות הלאומית היהודית, ובצורך להקנות משמעות ותוכן לזהותה היהודית של
מדינת ישראל ע"י שילוב ערכים וסמלים שמקורם בדת היהודית בחיים הציבוריים של
המדינה.

הסכמיות זו אין בה כדי לחפות על חילוקי הדעות בשאלת היקפה וביטוייה של הזיקה שבין
הדת למדינת ישראל. הנאמנות לקיום המדינה ולשמירת אחדותה ואופיה היהודי והדמוקרטי
משמשים כגורם ממריץ ליישוב חילוקי הדעות בדרכי שלום. אולם, השאלה היא: אילו הם
השיטות להם נזקקים למטרה זו, מהי מידת היעילות שלהם ומה הם העקרונות עליהם
מבוססות שיטות אלה?

שותפות קואליציונית
אחד מביטוייה המובהקים של הפוליטיקה ההסדרית היא השיטה של שיתוף בין נציגי קבוצות
ההשקפה ומגזרי האוכלוסיה השונים במסגרתן של קואליציות ממשלתיות. לייפהרט עומד על
כך ש"עקרון הגודל" של רייקר (הנטייה לכונן קואליציות המבוססות על רוב מינימלי) מתאים
רק לתרבויות פוליטיות הומוגניות. לעומת זאת נסיון ליישום עקרון זה לחברה המפולגת
בצורה עמוקה עלול לפגוע קשות באחדותו וביציבותו של המשטר הדמוקרטי. שכן, "קואליציה
מינימלית" פירושה: שליטה בלעדית של הרוב ללא מתן יצוג ל"תת-תרבויות" של מיעוט ומבלי
להתחשב בערכים ואינטרסים חיוניים שלו. לפיכך טוען לייפהרט מאופיינת דמוקרטיה
קונסוציונלית ע"י מאמץ מכוון לכינון "קואליציות גדולות הנתמכות ע"י רוב מכריע לשם
שמירת היציבות הדמוקרטית במערכת מפולגת".

בישראל "קואליציה גדולה" הכוללת את נציגי כל המפלגות או רובן המכריע אינה תופעה
שכיחה אולם, התיאוריה של לייפהרט יש בה כדי לסייע להסביר השותפות הקואליציונית
היציבה שבין מפלגת העבודה לבין המפד"ל - שותפות שהחזיקה מעמד כל עוד נשארה מפלגת
העבודה (ולפניה מפא"י) המפלגה הדומיננטית בישראל. כעדות לכך משמשת העובדה שמפא"י -
עבודה יכולה היתה לכונן קואליציות נוחות בראשותה גם ללא תמיכת המפד"ל. שכן לפחות
עד עליית הליכוד לשלטון ב- ‏1977 השתתפותה הכמעט רצופה של המפד"ל בקואליציות
הממשלתיות לא היתה נעוצה בשיקולים אריתמטיים של מנהיגי "העבודה" שחייבו לצרף את
המפד"ל לקואליציה שבראשות מפלגתם, כדי להקנות לה תמיכת רוב. שהרי תמיכה כזו יכלו
הללו להשיג גם ללא צרוף המפד"ל לקואליציה (ראה תרשים בעמ' ‏112). השתתפות המפד"ל
בקואליציות הממשלתיות משקפת כנגד זאת את הכרת מנהיגי המפלגות החילוניות בחשיבות
שבמתן שיתוף וייצוג במישור הממשלתי למפלגות דתיות, כדי למנוע "מלחמת תרבות" העלולה
לפגוע קשות באחדות הלאומית וביציבות הפוליטית של מדינת ישראל.

מפלגות דתיות בישראל הן "מפלגות מחנה", המייצגות תת-תרבויות מלוכדות ומאורגנות. הללו
הן קבוצות המובחנות ע"י ערכים ואורחות חיים המושרשים עמוק בתרבות הלאומית, ולהן
ציבור חברים נאמן הנכון להאבק להגנת ערכיו המקודשים ולשמירת האינטרסים החיוניים
שלו. בשל מעמדה המיוחד של הדת בהיסטוריה ובתרבות היהודית עשויות המפלגות הדתיות
לגייס תמיכה נרחבת למאבקיהם גם בחוגים שמחוץ למסגרות הארגוניות שלהן בישראל
וביהדות התפוצות. מצד שני עובדת היותן מפלגות מחנה, משמשת למפלגות הדתיות כתמריץ
רב עוצמה להשתתף בקואליציות הממשלתיות לשם הגנת האינטרסים של המחנה שהן מייצגות
במוקדי הכוח הפוליטי.

"הקואליציה היציבה", שבין נציגי מחנות שונים ומנוגדים באוכלוסיה, מאובחנת על ידי
נורדלינגר כאחת השיטות המובהקות להסדרת קונפליקטים ב"חברות המפולגות בצורה עמוקה",
דפוס הסדרי זה של קואליציה יציבה מסוגה של "השותפות ההסטורית" שבין מפא"י למפד"ל
אין בו, עם זאת, כדי להתיר את כל הקשיים. במיוחד אין בכך תשובה מספקת לשאלה" באילו
דרכים עולה בידי נציגי הקבוצות השונות בקואליציה ליישב את חילוקי הדעות שביניהם,
ולשמור על יציבותה של השותפות הקואליציונית ושל המערכת הפוליטית בכללותה.

לטענת רוברט דאהל "קונפליקטים הקשורים לתת-תרבויות, רק לעתים נדירות ניתן ליישבם
ע"י התהליך הפוליטי הרגיל לטיפול בנושאים אחרים": קונפליקטים ממין זה חמורים
ופלגניים מכדי שניתן יהיה לטפל בהם בשיטות קונבנציונאליות של זכייה בבחירות ומיקוח
על גיוס צירים בפרלמנט". דאהל מצביע על שש שיטות לטיפול בקונפליקטים בין
תת-תרבויות. שלוש משיטות אלה - "אלימות ודיכוי", "פרישה או הפרדה" ו"טמיעה תרבותית" -
אינן עולות בקנה אחד עם ה"מודל ההסדרי" המניח שיתוף מרצון לשם יישוב סכסוכים בדרכי
שלום תוך כדי שמירה על אחדות המדינה, וייחודן ומעמדן של תרבויות המשנה שבתוכה. כפי
שמציינים לייפהרט ודאלדר, הרי במסגרתה של דמוקרטיה התאגדותית המגמה היא ליישב
קונפליקטים באמצעות שלוש השיטות האחרות המוצגות ע"י דאהל שהן: "ייצוג יחסי",
"אוטונומיה" ו"ווטו הדדי".

"השיטה היחסית" (פרופורציונליות)
שיטה זו, שעניינה "הענקת ייצוג לקבוצות שונות באופן פרופורציונאלי פחות או יותר
למשקלן באוכלוסיה", ניתן ליישמה למכלול של ארגונים ומוסדות, וגם להקצאת כספים
וסוגים אחרים של משאבים בין המחנות השונים באוכלוסיה. בדמוקרטיה קונסוציונלית הסדר
זה בא במקום שליטת הרוב כשיטה הדומיננטית לקביעת מדיניות ולהקצאת משאבים. השיטה
היחסית או הפרופורציונאלית הידועה בישראל כ"שיטת המפתח המפלגתי" הוא מאפיין משותף
לישוב היהודי ולמדינת ישראל. שיטה זו יושמה להקצאות כספי מגביות מחו"ל בין התנועות
הפוליטיות השונות לחלוקת קרקעות להתיישבות, ובתקופת הישוב אף להקצאת רשיונות עליה
לאוהדי התנועות הפוליטיות.

כפי שעולה מן הנאמר, יישומה של "שיטת המפתח" בישראל אינו מוגבל למישור היחסים שבין
מפלגות דתיות וחילוניות. אולם, בתחום זה השיטה היחסית באה לידי ביטויה המובהק
ביותר. במידה רבה ניתן להסביר זאת בהצלחת המחנה הדתי לטפח את זהותו וייחודו,
ולשמור אמונים לערכיו ולאורחות חייו ולקיים את מערכת מוסדותיו. לעומת זאת, לא עלה
בידי המחנות החילוניים בישראל לשמור על מעמדם כתרבויות-משנה מאורגנות ומובחנות.
לפיכך, כיום הדוגמאות הבולטות ליישומה של "שיטת המפתח" בישראל הן: ההסדרים להקצאת
משאבים למוסדות ולשירותים דתיים בישראל, וביחוד למערכת החינוך הדתית.

השיטה היחסית אינה יכולה, עם זאת, לשמש כפתרון להסדרת קונפליקטים בתחום הדתי בכל
התנאים והמצבים. כמה וכמה מנושאי המחלוקת החשובים בתחום זה אינם ניתנים כלל לטיפול
באמצעות הקצאה הדדית של משאבים. אין אפשרות ליישב בשיטה זו חילוקי דעות על תוכנו
ואופיו של החינוך, או הבדלי השקפות בשאלת "מיהו יהודי". ומכאן, שיש לבחון שיטות
נוספות ליישוב סכסוכים בשאלות דת בפוליטיקה הישראלית.

עקרון האוטונומיה
קונפליקטים בשאלת תכני החינוך ניתנים להסדרה ע"י עקרון האוטונומיה. על-פי עקרון זה,
הרלוונטי גם לחלק ניכר מתחומי המחלוקת האחרים, מוכרת זכותן של הקבוצות או
"תת-התרבויות" השונות שבחברה לנהוג על פי ערכיהן ואורחות חייהן, וניתנת לקבוצות אלה
יד חופשית בניהול המוסדות והפעילויות שלהן. חשיבותו המיוחדת של עיקרון האוטונומיה
בתחום החינוך נובעת מן הערך המרכזי, שמיחסים חוגים דתיים ואידיאולוגיים לשילוב בני
הנוער שלהם במסורת התרבותית ובמערכת הערכים של הקהילה הדתית, או התנועה
האידיאולוגית.

בישראל, כבדמוקרטיות מערב-אירופאיות מסוגן של הולנד ובלגיה, נודעת לעקרון
האוטונומיה חשיבות רבה בפתרון חילוקי דעות בין המחנות הדתיים והחילוניים, בייחוד
בתחום החינוך. במערב אירופה, אחד מהישגיה העיקריים של הפוליטיקה ההסדרית
בדמוקרטיות הקונסוציונליות היה - יישובה של "בעיית בתי הספר". הדבר נעשה על ידי
שימוש בשתי השיטות שצוינו: למוסדות החינוך הדתיים הוענק מעמד אוטונומי וכן מימון
ממשלתי בהתאם לחלקם במערכת החינוך הכוללת.

בינגוד למדינות מערב אירופה, פתרונה של בעיית החינוך בישראל לא היה בה כשלעצמה
כדי להביא לרגיעה ביחסים שבין המחנות, הדתיים והחילוניים. שכן, שאלות נוספות מתחום
הדת והמדינה מוסיפות לשמש מקור לניגודים חריפים בפוליטיקה הישראלית, ובניגוד
לבעיית החינוך שאלות אלה בחלקן אינן ניתנות להסדר באמצעות עקרון האוטונומיה או
השיטה היחסית. כאן ראוי לעמוד על אחד ההבדלים הבולטים שבין המפלגות הדתיות
שבישראל, והללו שבמערב אירופה. פעילותן של המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות שבאירופה
בנושאי דת מובהקים היא כיום מוגבלת למדי, ועיקר עיסוקן של מפלגות אלה הוא בנושאי
מדיניות "כלליים". הדבר קשור בטבען כ"מפלגות של הגנה דתית", שמטרתן העיקרית בתחום
הדתי היא: שמירת המעמד והאינטרסים של מוסדות דתיים, ובייחוד בתי-ספר כנסייתיים.
מפלגות אלה אינן חותרות בדרך כלל להטביע את חותמה של הדת על המדינה בכללה,
ומערכות החקיקה והשיפוט שלה. לפיכך, יישובה של "שאלת בתי-הספר" ובעיות אחרות מסוגה,
באמצעות השיטות שצוינו, היה בה כדי להקטין את מעורבותן של המפלגות הנוצריות
דמוקרטיות בתחום הדתי, ולהפחית במידה רבה את הבולטות הפוליטית של סוגיות הדת
והמדינה.

המפלגות הדתיות בישראל, בניגוד לאלה שבאירופה, אינן נכונות להסתפק בתפקיד הגנתי
בנושאי דת ומדינה. לפיכך אין הן יכולות להסתפק בהשגת מעמד אוטונומי ומימון ממשלתי
למוסדות ושירותים דתיים ולמערכת החינוך הדתית. שהרי, שאיפתן של מפלגות אלה היא:
להקנות למסורת הדתית תפקיד מרכזי בעיצובה של החברה הישראלית ולהטביע את חותמה על
המדינה בכללה.

משום כך, הכינוי "מפלגה דתית" הולם מפלגות כמפד"ל או "אגודת ישראל" הרבה יותר מן
המפלגות הדמוקרטיות-נוצריות שבאירופה. אופיין זה של המפלגות הדתיות בישראל משקף את
השפעתם של שני גורמים עיקריים שהם: טבעה המיוחד של הדת היהודית, והקשר ההדוק שבין
הדת והזהות הלאומית ביהדות. הדת היהודית מאופיינת על ידי הריבוי והפירוט של
מצוותיה, ושואפת להקיף ולכוון את אורחות החיים של היחיד ושל החברה בכל התחומים.
הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ותפקידה המרכזי של הדת בהסטוריה ובתרבות הלאומית
היהודית מביאים לכך, שזיקתם של יהודים רבים למדינת ישראל מותנית בקיום הזיקה שבין
המדינה לדת היהודית.

להכרת הצורך במתן מעמד והשפעה לדת בחיים הציבוריים של המדינה שותפים גם רבים
מאלה שאינם מדקדקים במצוות בחייהם הפרטיים, אך הם מבקשים להקנות ביטוי ותוכן
לזהותה היהודית של מדינת ישראל על ידי שילובם של ערכים ונוהגים וסמלים דתיים
בתרבותה הלאומית ובחייה המדיניים.

בישראל ישנם עם זאת גם חוגים המצדדים בהפרדת הדת מן המדינה. גם בין המסתייגים מכך
רבים הם החולקים על עמדות המפלגות הדתיות ותומכיהן בשאלות הנוגעות לאופיה ולהיקפה
של מעורבות הדת במדינה, והדרכים לשמירת צביונה היהודי. על רקע זה מתגלעים לפעמים
ניגודים חריפים, שבחלקם אינם ניתנים ליישוב על ידי עיקרון האוטונומיה או השיטה
היחסית. שיטות אלה אינן יכולות לפתור לדוגמא את בעית "מיהו יהודי", או את חילוקי
הדעות בשאלת סמכות הדין הדתי ובתי הדין הרבניים בענייני המעמד האישי. לשם הסדרת
בעיות מסוג זה נעשה שימוש מורכב בשיטה השלישית שדאהל מגדירה כעקרון "הווטו ההדדי",
ובישראל היא ידועה כ"פתרון הסטטוס-קוו".

פתרון "הסטטוס קוו"
דאהל מגדיר "וטו הדדי בתחום המדיני" כמערכת המאפשרת לכל אחד מהיריבים "להטיל וטו
על שינויים הנעשים בסטטוס קוו הקיים, והנוגעים לתרבות-המשנה שלהם". ההסכמה על
סטטוס-קוו ע"י מפלגות יריבות מאפשרת לצדדים החלוקים בדיעותיהם להמנע מהחלטות
העלולות להביא לעימותים חריפים ומשברים עמוקים במערכת הפוליטית.

בישראל קיבל "הסטטוס-קוו" הילה כמעט קדושה. הוא מתפקד מבחינות רבות כחוקה שאיש
אינו מבין אותה במלואה והנתונה לפרשנות רחבה. למרות זאת, הוא ממלא תפקיד מיתי חשוב
בהפצת האמונה, שקיימים קריטריונים מוצקים והליכים קבועים לפיתרון מחלוקות פוליטיות.
יתרה מזאת, הוא מרמז שהמשך קיומו של הליך זה חשוב אף יותר מהיתרון בו עשוי צד זה
או אחר לזכות כתוצאה מעימות כלשהו.

עקב החשיבות העליונה שמיחסים כאן לסטטוס-קוו כפתרון פוליטי לקונפליקטים דתיים,
תולדותיו הם במידה רבה תולדות יחסי הדת והמדינה בישראל. לפיכך יוקדש חלק ניכר
מדיוננו להלן לבחינת מערכת זו של ישוב סכסוכים, ויישומה לבעיות דתיות בפוליטיקה
הישראלית.

קשה לתאר את ראשית היווצרותה של המציאות הפוליטית, שעקרון הסטטוס-קוו בא לקיים
ולשמר. במקרים רבים היתה התפתחותה טבעית ללא החלטה מכוונת, ובמקרים אחרים היה
מעורב גורם חיצוני ביצירת המציאות הפוליטית שבה הפך הסטטוס-קוו לפתרון. במקרה של
ישראל סמכות בתי-הדין הרבניים בענייני המעמד האישי מבוססת במידה רבה על המערכת
המשפטית שהוכנסה לארץ ע"י השלטון העות'מאני, ולאחר מכן הוכרה כחוקית ע"י הבריטים.
נוהלים רבים אחרים מבוססים על הסדרים שהושגו במשא ומתן בין מנהיגים דתיים
וחילוניים בתקופת טרום-המדינה. נוהלים אלו הפכו לחלק ממערכת הסטטוס קוו במדינת
ישראל.

כפי שדוגמא זו מראה, ניתן להשתמש בעקרון הסטטוס-קוו על מנת לקיים ולשמר הסדרים
פוליטיים ע"י הסכמה מפורשת או סמויה של המפלגות המעורבות להמנע מדיון מחודש בהם,
ובכך למנוע עימות מחודש ביניהן. בדרך זו ניתן לראות את עקרון הסטטוס-קוו כמשלים את
השיטות האחרות להסדרת קונפליקטים, ומסייע לקיים ולייצב הסדרים המבוססים על שיטות
אלה. מצד שני ניתן להצביע על שיטות המשמשות כהשלמה לפתרון ה"סטטוס קוו", והמבטאות
אותה מגמה המונחת בבסיסו. בשיטות אלה, שה"דה-פוליטיזציה" היא הבולטת שבהן, נדון
להלן.

דה-פוליטיזציה ושיטות נוספות של הימנעות מהכרעה
כפי העולה מדיוננו משקף ה"סטטוס-קוו" את המגמה לנטרל את חומר הנפץ הפוליטי שבשאלות
השנויות במחלוקת ע"י הימנעות מהכרעה בהן. לעתים מתעוררות בעיות חדשות אשר לא ניתן
לפותרן ע"י פנייה להסדרים הפוליטיים הקיימים ובכל זאת משתדלים הצדדים היריבים
להימנע ככל האפשר מן הצורך להכריע בבעיות אלה. דבר זה משתקף באיסטרטגיה של
ה"דפוליטיזציה". לפי לייפהרט, שימשה בהולנד כ"שיטה לניטרול בעיות רגישות והצדקת
הפשרות בעיני הציבור הרחב". בדיונו על נוהלי הסדרת קונפליקטים בחברות מפולגות,
מגדיר נורדלינגר "דפוליטיזציה" כמצב שבו "מנהיגי הקבוצות היריבות מסכימים שלא לערב
את הממשלה בתחומים הציבוריים הנוגעים לערכים ולאינטרסים של הקבוצות השונות".
נורדלינגר מצטט את דוגמת לבנון (מלפני מלחמת האזרחים) שבה "דיון ציבורי בבעיות
הנוגעות לקהילות דתיות נחשב לטאבו בחוג של פוליטיקאים". דוגמא מוצלחת יותר הינה
עקרון ההפרדה בין הכנסיה והמדינה בארה"ב, המכוון להסרת שאלות דתיות מסדר היום
הפוליטי. בשל טבעה המיוחד של שאלת הדת בישראל - שיטת ה"דפוליטיזציה" אינה יכולה
להתקבל בה כפתרון כולל לבעיות דת ומדינה. למרות זאת, אימצה התנועה הציונית בשנותיה
המוקדמות אסטרטגיה של אי התערבות בנושאים תרבותיים וחינוכיים על מנת להמנע
מעימותים פנימיים חריפים בין חוגים דתיים וחילוניים.

קיימות צורות מוגבלות ומתונות יותר של אי התערבות, כגון: העברת הטיפול בשאלות
השנויות במחלוקת עקרונית מן המישור הלאומי למישור המקומי. דאהל מציין שבארה"ב,
שאלות רבות מופקדות בידי אירגונים פרטיים, ארגונים ציבוריים-למחצה ומוסדות שלטון
מקומיים. גם בישראל, חקיקה בנושאי שמירת שבת או כשרות נמסרה במקרים רבים לרשויות
המקומיות. בדרך זו יכלו המפלגות היריבות להגיע לפתרונות המתאימים לתנאים הספציפיים
ולמאזן הכוחות בקהילות מקומיות שונות. העברת הסוגיות לרמה המקומית גם מפחיתה את
הנטל מן המנהיגות הלאומית. בישראל משמשת שיטה זו לניטרול נושאים השנויים במחלוקת
ע"י הצגתם כנושאים מקומיים, ולא כנושאים בעלי משמעות לאומית. מטרה זהה מושגת גם ע"י
שימוש במספר אמצעים מקבילים, ובהם: העברת הנושאים הדתיים לטיפול במערכת המנהלית
או השיפוטית, והצגתם ע"י כך כשאלות בעלות אופי טכני או משפטי. אמצעי אחר הוא: הנטיה
לטפל בנושאי דת ומדינה באמצעות תחיקת משנה של שרים ופקידי ממשלה, ולהימנע בכך מן
הצורך בחקיקה פרלמנטרית בעלת האופי העקרוני והפומבי. נוהגים אלה משקפים את הנסיון
להסדיר שאלות השנויות במחלוקת, מבלי להיחשף לביקורת ציבורית על ויתור ופשרה
בנושאים עקרוניים.

אמצעי שלישי הוא: הנוהג ליישב בעיות דת ע"י הסדרים בלתי פורמליים בין המפלגות. גם
כאשר נושאים כאלו מובאים ע"י הממשלה לכנסת, הנטיה היא להימנע מחקיקה ברורה
ומפורטת. החוקים המוצעים מנוסחים בשפה כללית המשתמעת לכמה פנים, ומאפשרת לכל צד
לפרשה על פי הגירסה שלו. קיימת גם נטיה לקבל החלטות וחוקי "אד-הוק" ספציפיים
וקונקרטיים שתוקפם מוגבל לתנאים ולנסיבות מסויימים בלבד.

בדרך זו, גם לחקיקה פרלמנטרית אפשר לשוות צורה של תקנות אדמיניסטרטיביות או
הסדרים בלתי-רשמיים, הנוטים להיות בעלי אופי מוגבל וגמיש, ופחות מחייב. שיטות כאלו
של הסדרת קונפליקטים היו בשימוש נרחב בישראל בנושאים כגון: ארגון המוסדות והשרותים
הדתיים, או מעמדם ודרכי בחירתם של מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים
והמקומיים.

חילוקי הדעות בין המפלגות הדתיות ומפא"י בתחום השרותים הדתיים התמקדו בארגונן
ובהרכבן של המועצות הדתיות, שהן הגופים האחראים על נושאים כמו פיקוח על הכשרות
ורישום נישואין. בשל הקושי להגיע להסדר בתחום זה נמנעו המפלגות היריבות מקבלת חוק
קבוע וברור בנושא המועצות הדתיות. במקום זאת הן העדיפו קבלת חוקי "אד-הוק" שחודשו
מדי שנה או שנתיים. חוקים אלו נוסחו במכוון במונחים כוללים, שהותירו נושאים חשובים
רבים להכרעה ע"י תקנות אדמיניסטרטיביות או הסכמים בלתי רשמיים בין המפלגות. רק
לאחר עיכובים רבים הסבירה הכנסת את נושא המועצות הדתיות בחוק של קבע, שאף הוא
אינו מפורט וברור די הצורך. משמעותית העובדה שגם חקיקה זו נכפתה על מפלגות
הקואליציה ע"י פסיקה של ביהמ"ש העליון, שקבע שאין תוקף לתקנות שהוציא שר הדתות
בנושא המועצות הדתיות.

פתרון ה"סטטוס-קוו" - המימד הדינמי
עקרון ה"סטטוס-קוו", כמוהו כשיטות האחרות של "הימנעות מהכרעה" אין בו כדי למנוע
שינויים למעשה בתחום הדת והמדינה בישראל, ובכוחו רק לשלול מתן לגיטימציה ותוקף
רשמי ופומבי לשינויים אלה בדרך של חקיקה. לפיכך ישנה מידה מסויימת של הטעייה במונח
"סטטוס-קוו". שכן, המדובר למעשה במערכת גמישה ודינמית המתאימה את עצמה לנסיבות
ותנאים חדשים, אך מאפשרת, עם זה, לצדדים היריבים להתעלם משינויים שבפועל במצב
הקיים, בכך שהיא מונעת מהם הכרה וגושפנקא מכח החוק.

פתרון הסטטוס-קוו בישראל גם אינו מונע קונפליקטים בנושאי דת. למעשה הפרשנות של
הסטטוס-קוו עלולה להיות בעצמה מקור לעימותים בין מפלגות יריבות. במחלוקות רבות בין
גורמים פוליטיים דתיים וחילוניים בישראל, המפלגה הנפגעת (ולעתים שתיהן) תובעת את
עלבונו של ה"סטטוס-קוו" בטענה שהצד השני הפר את סעיפיו. כך היה במחלוקת על שידורי
הטלויזיה בשבת ובשאלת "מיהו יהודי". חשוב לציין, עם זאת, שעיקרון הסטטוס-קוו יעיל
בדרך כלל בהסדרת העימותים הדתיים. הוא עוזר למתנם ומקל על המפלגות המעורבות לשאת
ולתת בנושא ולהגיע לידי פשרה. לייפהרט ציין מבנה דומה ב"חוקי המשחק" בפוליטיקה
ההולנדית, שם "דפוליטיזציה נעשית ע"י הפנייה לכללים משפטיים ותחוקתיים". דבר זה
מאפשר למפלגות היריבות לפקח על נושאים רגישים ע"י "שימוש מיומן בעיקרון חוקתי
המוסכם על הכלל", וכך מתאפשר "ניסוח הבעיה" במונחים משפטיים ולא אידיאולוגים. דבר
דומה ניתן לאמר על אופיו הדמוי-חוקתי של הסטטוס-קוו בישראל. הוא מאפשר למפלגות
דתיות וחילוניות כאחד להציג את חילוקי הדיעות שביניהן כהבדלי פירושים הנוגעים
ליישום הסטטוס-קוו במקרים ספציפיים. נוהג זה אינו מונע עימותים אבל הוא מאפשר להסיר
מהם את המתח האידיאולוגי-פוליטי או לרככו, ומקל בכך על ההידברות וההסדר בשאלות
השנויות במחלוקת.

כפי שציינו, ניתן למצוא את "דגם ההימנעות", המשתקף בדפוליטיזציה ובסטטוס קוו,
במערכות פוליטיות שונות, אולם, יישומן נפוץ במיוחד בתחום הדת והמדינה בישראל. עד
עצם היום הזה נמנעה קבלתה של חוקה כתובה בישראל משום החשש שהדבר יחייב הכרעות
עקרוניות בנושאים השנויים במחלוקת, במיוחד בשאלת דת ומדינה. אפילו חקיקתם של חוקים
רגילים בתחום זה קשה, ולעתים אף בלתי אפשרית. עובדה זו ניתנת להסבר ע"י שני היבטים
של התרבות הפוליטית בישראל, ששורשיהם נעוצים בתחומה של המסורת המדינית היהודית.
הראשון הוא הנטיה להתבצר בעקרונות, ולייחס חשיבות רבה לאידיאולוגיה. השני הוא קיום
רגשות עמוקים של סולידריות לאומית וצורך עמוק בשמירה על האחדות הלאומית והיציבות
הפוליטית. שני המאפיינים המסורתיים הללו מתנגשים לעתים קרובות. הראשון מקשה על
ניהול משא ומתן והתפשרות בשאלות עקרוניות כנושא דת ומדינה; השני, לעומת זאת, מדרבן
יהודים ישראלים לשתף פעולה ביניהם על מנת לגשר על פני הניגודים ולשמור על השלום
והאחדות הלאומית. דגם ה"הימנעות" מאפשר ניטרול הפוטנציאל המפלג בנושאי דת השנויים
במחלוקת, מבלי שייאלצו הצדדים היריבים "לבגוד בעקרונותיהם".

אך קיימים מקרים רבים בהם מרגישים מנהיגים פוליטיים ישראליים מחויבות לקבל החלטות
ברורות בנושאי דת, ולהעניק להן מעמד של חקיקה פרלמנטרית. תחושה זו מתחזקת לנוכח
בעיות סבוכות וחדשות, המתעוררות בד"כ בעקבות שינויים חברתיים ופוליטיים. בשל החידוש
שבהן, בעיות אלו אינן ניתנות לפתרון בעזרת הסטטוס-קוו, ובשל מורכבותן ומרכזיותן גם
לא ניתן לטפל בהן ע"י החלטות "אד-הוק" ספציפיות ומעורפלות, או ע"י הסכמים בלתי
פורמליים. שאלות בנושא המעמד האישי, לדוגמא, הוסדרו ע"י חקיקה פרלמנטרית מפורטת,
המגדירה גם את מבנה בתי הדין הרבניים וסמכויותיהם. בהקשר זה יש לציין את המקרים
בהם ביטל ביהמ"ש העליון את תוקפן של תקנות ממשלתיות או חוקי עזר עירוניים בנושאי
דת; ובכך אילץ את המפלגות להסכים לתהליך של חקיקה פרלמנטרית. דוגמא אחרת היא שאלת
"מיהו יהודי". רק פסילת התקנות בנושא זה ע"י בית המשפט העליון הניעה את שותפות
הקואליציה להסכים על הסדרת הבעיה במסגרת של חוק הכנסת. במקרים מסוג זה מיושבות
המחלוקות ע"י עקרון הפשרה, לעתים קרובות לאחר מיקוח קשה ומשא ומתן מייגע. אבל כאשר
מושג הסכם כזה הוא הופך לחלק ממערכת הסטטוס-קוו, דבר העוזר לשימורו וליציבותו.

שברים ושינויים במערכת ההסדרית: משבר החינוך
שינויים והתפתחויות במערכת הפוליטית-חברתית עשויים ליצור נסיבות חדשות, המונעות
מהסטטוס-קוו מלשמש כמכשיר יעיל בשמירת האחדות הלאומית והיציבות הפוליטית. התפתחות
כזו אירעה בישראל בעקבות התמורות שחלו במערכת החברתית הפוליטית בשנים הראשונות
לקיום המדינה. שינויים אלו גרמו להתגלעות קונפליקטים חריפים שלא ניתנו להסדרה ע"י
השיטות המסורתיות של תקופת טרום המדינה, והיוו איום רציני ליציבות המערכת הפוליטית
המתחדשת. מצב זה הביא לכך שמנהיגים פוליטיים של המחנות היריבים נחלצו למאמצים
משותפים במגמה לחפש מוצא מן המשבר, ולחדש את שיתוף הפעולה בעזרת הסדרים שהושגו
ע"י משא ומתן. הסדרים אלה הפכו לבסיס של הסטטוס-קוו החדש בתחום הדת והחינוך.

המקרה הישראלי מוכיח כי קיים צורך לערוך שינויים מסויימים בדגם הקונסוציונאלי. דגם
זה, כפי שהוא מוצג ע"י לייפהרט וחוקרים אחרים, הינו בעל אופי סטטי. אינו מניח אפשרות
לשינויים מרחיקי לכת במערכת החברתית הפוליטית, ואינו מתחשב בהשפעה האפשרית של
שינויים אלו על אופיים ויעילותם של ההסדרים לפתרון הקונפליקטים. גישה זו מושפעת
כמסתבר מן היציבות היחסית בגודלן ובהרכבן החברתי של האוכלוסיות במדינות מערב
אירופה, אשר היוו דוגמא עיקרית ל"דמוקרטיה קונסוציונאלית". יציבות דמוגרפית זו
איפשרה את השימוש באמצעי הפוליטיקה ההסדרית לשמירה על מאזן הכוחות בין הקבוצות
החברתיות העיקריות, ועובדה זו תרמה לשמירת היעילות של ההסדרים הפוליטיים והיציבות
של המערכת הדמוקרטית.

בשנותיה הראשונות לא זכתה מדינת ישראל ביציבות חברתית ופוליטית. העלייה ההמונית
שהגיעה לארץ בשנים אלה הביאה לתמורות מפליגות בהיקפה והרכבה של האוכלוסיה
היהודית ובתרבותה הפוליטית. התפתחויות אלו שאיימו לנפץ את מאזן הכוחות החברתי
שנשתמר מתקופת הישוב, עוררו ניגודים עמוקים לא ניתן היה ליישבם בשיטות
הקונבנציונליות, שהיו יעילות למדי בתנאי החברה הטרום-מדינתית, היציבה יחסית.

היקפה העצום של ההגירה אשר הגדילה פי שניים ויותר את אוכלוסיית המדינה תוך שלוש
שנים, היה בו כשלעצמו כדי לגרום לתחרות פרועה בין המפלגות על הסוציאליזציה
הפוליטית של העולים. המנהיגים הפוליטיים בתקופה זו הבינו שהצלחה במאבק של העולים
עשויה להגביר ולהאדיר את כוחה והשפעתה של תנועה פוליטית, להעלותה לשלטון או לבססה
בו. כשלון היה עלול לשבור את כוחה של תנועה זו ולהדיחה מעמדותיה בתחום החברתי
והפוליטי. בעקבות זאת ניסתה כל מפלגה לשלב את העולים במערכת האירגונית
והאידיאולוגית שלה. נמצאו גורמים נוספים שהביאו להחרפת התחרות העזה שהתפתחה. לרבים
מהבאים היתה המערכת המדינית הדמוקרטית זרה לחלוטין, ובנוסף לכך היו מרבית העולים
תלויים לחלוטין במימסד הפוליטי הותיק להספקת אמצעי מחייתם הבסיסיים. המפלגות ניצלו
נסיבות אלה לשם גיוס תמיכת העולים ע"י הבטחת טובות הנאה חומריות. בתנאים אלה
כשהרווח או ההפסד עשויים היו להיות גבוהים ביותר, קשה היה לצפות שהצדדים השונים
יגלו דבקות ב"כללי התחרות" להן נזקקו בתקופת טרום המדינה.

כשלונה של המערכת הקונסוציונאלית הטרום-מדינתית התבטא בצורה החריפה ביותר בתחום
החינוך. יישום שיטות האוטונומיה והפרופורציונליות בתחום זה קשור בעיקרון "ההגדרה
העצמית" המכיר בזכותם של הורים לקבוע את צורת חינוך ילדיהם. אולם קשה היה ליישם
עקרון זה בתנאי העליה ההמונית. שכן, מרבית העולים לא התמצאו בהבדלים האידיאולוגיים
והפוליטיים בין התנועות השונות ומערכות החינוך השייכות להן. נסיבות אלה עודדו
והמריצו גורמים פוליטיים לפעול למשיכת ילדי עולים למוסדות החינוך הקשורים בהם ע"י
הפעלת לחצים ופיתויים, שהיו כרוכים בסטיות מכללי התחרות וההסדרים המוסכמים שנקבעו
בתחום זה בתקופת הישוב.

מכל המפלגות הנוגעות בדבר, היתה מפא"י זו שנטתה ביותר להפרת עקרון "ההגדרה העצמית"
והסדרים מקובלים אחרים בתחום החינוך. רוב העולים מארצות המזרח היו יהודים שומרי
מצוות. לו היתה מתממשת זכותם ל"הגדרה עצמית" באשר לחינוך ילדיהם, סביר שהיו בוחרים
באופן טבעי בחינוך דתי. פעילים פוליטיים ואנשי חינוך בתנועת העבודה העריכו שאם
תמומש אפשרות זו, היא תביא לאובדן ההגמוניה הפוליטית והתרבותית אשר ממנה נהנו
מפלגותיהם עד כה. לכן ניסו למנוע הקמת בתי-ספר דתיים בישובי העולים. במקום בו הוקמו
בתי ספר דתיים שוכנעו הורים או "פותו" ע"י לחצים פוליטיים או כלכליים לשלוח את
ילדיהם לבתי הספר היריבים, החילוניים, שבחסות תנועת העבודה.

המפלגות הדתיות הגיבו בחריפות, ומנהיגיהן איימו ב"מלחמת אזרחים" באם לא יופסק "ציד
הנפשות והכפיה האנטי-דתית". מסע זה, בצרוף גינוי ציבורי חריף בישראל ובתפוצות, גרמו
לשינוי בטקטיקה של מנהיגי תנועת העבודה. הנסיונות למנוע חינוך דתי מילדי העולים
פסקו. במקום זאת הוקמו למען העולים בתי ספר דתיים במסגרת מערכת החינוך של תנועת
העבודה. האסטרטגיה החינוכית החדשה של מפלגות הפועלים גונתה ע"י המפלגות הדתיות
כהפרת הסכמי הסטטוס-קוו, מתקופת הישוב, שלטענתם היקנו להן את מלוא האחריות על
מערכת החינוך הדתית. הקונפליקט בין מפא"י והדתיים יצר משבר קואליציוני שהביא
להתפטרות הממשלה בפברואר ‏1951 ולעריכת בחירות מוקדמות לכנסת השנייה.

התנהגותן של המפלגות במשבר החינוך מלמדת על מרכזיות המימד הפוליטי של התחרות על
שליטה וכח במאבקים על חינוך העולים. כל עוד היתה האחריות לנושא החינוך נתונה בידי
תת-מערכות אידיאולוגיות חינוכיות מתחרות בחסות המפלגה, לא ניתן היה ליישב את העימות
החריף בנושאי החינוך והסוציאליזציה הפוליטית של העליה ההמונית. ההכרה בסכנה החמורה
הטמונה במצב זה ליציבות הפוליטית היא שהביאה את מפא"י והמפלגות הדתיות הציוניות
לשולחן הדיונים כדי למצוא הסדר חדש, שיאפשר את חידושה של השותפות ביניהן. ההסדר
שהושג בא לידי ביטוי בחוק החינוך הממלכתי של ‏1953, אשר העביר את הסמכות
והאחריות על החינוך במדינה למוסדות ממלכתיים. השיטה של "זרמים הנשלטים ע"י מפלגות"
בוטלה והוחלפה במערכת חינוכית ממשלתית, שכללה מערכת משנה דתית אוטונומית.

החינוך הממלכתי הפך לבסיס לסטטוס קוו חדש. הוא כלל, אם כי בצורה שונה, את העקרונות
הקונסוציונאליים הטרום מדינתיים של אוטונומיה, פרופורצינליות ו"הגדרה עצמית" בתחום
החינוך. התפתחות אשר סייעה להסדרת קונפליקט ולמיתון המשבר היתה - ההאטה בקצב
העליה ובהיקפה, במיוחד לאחר , התפתחות זו הביאה לייצובה מחדש של המערכת החברתית
והפוליטית בישראל. החזרת מאזן הכוח הפוליטי בחברה, ובדרך זו היא תרמה להשגתם
וביסוסם של ההסדרים החדשים בתחומי הדת והחינוך.

"הסטטוס-קוו החדש" שנוצר בדרך זו לא פתר אמנם את כל הבעיות. חוק החינוך הממלכתי לא
יישב את כל הבדלי הגישות והניגודים בתחום זה בין המפלגות הדתיות והחילוניות.
חיכוכים נתגלעו גם בשאלות הקשורות בהיקף האוטונומיה והחינוך הממלכתי דתי, וחלוקת
המשאבים בין מערכת החינוך הדתית וה"כללית". התעוררו הבדלי גישות בכל הנוגע למעמדה
של המסורת היהודית בחינוך הממלכתי ה"כללי". אך קונפליקטים מסוג זה לא נשאו בד"כ
אופי חריף במיוחד. בהיותם נוגעים לפרשנותה ודרכי יישומה של החקיקה הקיימת, הם
נפתרו בד"כ במגעים חשאיים, שקוימו בין ובתוך אגפים אדמיניסטרטיביים שונים של משרד
החינוך והתרבות. עם ניסוחם הפכו הסדרים אלה לחלק מהסטטוס-קוו בתחום הדת והחינוך,
וככאלה הם עשויים לשמש בסיס להסדרת חילוקי דעות העשויים להתגלע בתחום זה.

בצורתו החדשה, הסטטוס-קוו בתחום החינוך הוא דינמי באופיו. ואף שנשתמרו רעיונותיו
הבסיסיים הוא הסתגל לשינויים שחלו בתנאי המציאות. רוב ההתפתחויות שחלו בתחום
החינוך מאז ‏1953 היו לטובת המפלגות הדתיות. דוגמא אחת היתה הכללת בתי הספר
התיכוניים הדתיים בתת המערכת האוטונומית של החינוך הממלכתי-דתי ב- ‏1962.

עליית הליכוד לשלטון ב- ‏1977, אשר הרחיבה את השפעתן של המפלגות הדתיות, שאפה אף
היא לחזק את מעמדו של החינוך הדתי. לראשונה מונה נציג מפלגה דתית, זבולון המר
מהמפד"ל, לשר החינוך והתרבות. בתקופת כהונתו ניצל את סמכותו על מנת לחזק את התודעה
היהודית בזרם הממלכתי הלא-דתי. השינויים שחלו בעקבות עליית הליכוד לשלטון לא הביאו
עם זאת לסטייה מן הסטטוס-קוו בתחום החינוך. החזרת תיק החינוך למערך בממשלת האחדות
הלאומית אף היא לא הביאה לערעור הסטטוס קוו בתחום זה, למרות שינויים שחלו בתכניות
הלימודים של החינוך הממלכתי "הכללי".

שינויים בסטטוס-קו הדתי: שמירת שבת בציבור
שינויים בסטטוס-קוו הדתי לא תמיד היו לטובת הציבור הדתי או המפלגות הדתיות. דוגמא
בולטת היא ההדרדרות שחלה בשמירת השבת בפרהסיה, שביטויה המובהק הוא הנטייה הגוברת
להפעלת מוסדות בידור ואמנות בשבת. במקרים רבים הפרו פעולות אלו חוקי עזר עירוניים
או הסכמים והסדרים שהתקיימו משך שנים רבות. מקורה העיקרי של ההדרדרות בשמירת השבת
בפרהסיה הוא בתמורות שחלו בדפוסי הבידור ופעולות הפנאי של האוכלוסייה, ובהתנגדות
הגוברת מצד הציבור הלא-דתי להתערבות בתחומי פעילות אלה שלו. ההתפתחויות שחלו
בנושא זה נסתייעו בעובדה, שבניגוד למצב בתחומי החינוך או המעמד האישי, הסטטוס-קוו
בנושא שמירת השבת אינו מוגן ע"י חוק שבת לאומי. ואולם, אי קבלת חוק כזה, למרות
הבטחות שניתנו בענין למפלגות הדתיות, היא עצמה מוסברת בהתנגדות הנמרצת של חוגים
רחבים באוכלוסייה להגבלות על הרגלי הבידור והנופש שלהם.

משמעותית היא העובדה, כי עליית הליכוד לשלטון לא שינתה את הנטייה הקיימת. במקרים
מסוימים אמנם גרם המהפך הפוליטי של ‏1977 לעמידה עיקשת וקפדנית יותר על יישום
תקנות שמירת השבת. דוגמא חשובה לכך היא המחלוקת שנתגלתה סביב טיסות "אל על" בשבת.
מחלוקת זו נסתיימה בהפסקת הטיסות בשבת, אלא שמקרה זה אינו אופייני למגמה הכללית.
ניתן ללמוד יותר על מגמה זו מהמאבקים המתנהלים סביב חילול השבת בפתח תקוה.

אירועי פתח-תקוה מוכיחים את צדקת טענותינו בענין אופיה של מערכת "הסטטוס-קוו"
להסדרת קונפליקטים בתחום הדת והמדינה בישראל. בלא הסטטוס-קוו לא ניתן להסביר את
עוצמת העימות בפתח-תקוה, על רקע הפעלת בית קולנוע בעיר בלילות שבת. שהרי מספר
ניכר של בתי קולנוע ותיאטראות פועלים בשבת, זה מכבר, במקומות אחרים. אף לא אחד
מאלו עורר תגובה כה עזה מצד החוגים הדתיים כמקרה של פתח-תקוה.

עצמת התגובה הדתית בפתח-תקוה נובעת, בעיקר, מהקשר הרחב יותר. הפעלת בית הקולנוע
המקומי בשבת היתה קשורה בניסיון המועצה המקומית בהנהגת המערך להחיל חוק עזר
שיעניק לראש העיר את הסמכות להתיר הפעלת בתי קולנוע, תיאטראות ומסעדות בשבת,
למרות קיומם של חוקי עזר קודמים האוסרים פעולות מעין אלו. חוגים דתיים פירשו פעולה
זו כמתקפה גלויה וחזיתית על עקרון הסטטוס-קוו ומתן לגיטימציה להפרתו. שכן, הפעולה
העניקה למעשה תמיכה חוקית והכרה רשמית לסטיות מהמוסכמות והנוהלים המקובלים בתחום
שמירת השבת. כך ניתן להבין גם את הגינוי להצעות ראש העיר על ידי גופים חילוניים
רבים, כולל מנהיגים במפלגת העבודה שאליה משתייך ראש העיר. גם הללו תפסו פעולה זו
כהפרה גלויה של עקרון הסטטוס-קוו, שהם חשו מחויבות כלפיו גם בהיותם באופוזיציה.
פרשת פתח-תקוה הסתיימה בכישלון ראש העיר להחיל שינויים בחוקי השבת המקומיים
ובכשלון החוגים הדתיים להביא לסגירת בית הקולנוע בשבת. כתוצאה מכך הצטרפה למעשה
פתח-תקוה למקומות אחרים שאף בהם מופעלים בתי קולנוע בשבת מבלי שיוענק לכך אישור
חוקי. מקרה פתח-תקוה, מדגים אפוא את טבעו הדינמי של הסטטוס-קוו הישראלי, המאפשר
שינויים ותיקונים בתחום הדתי, אך מונע את הלגיטימציה לכך על ידי שינוי בחוק.

הערות מסכמות
מחקרנו מצביע על כך שהתפתחויות פוליטיות אשר השפיעו רבות על מעמדן וכוחן של
המפלגות הדתיות, לא השפיעו כמעט על הסטטוס-קוו הקיים. וכך גם לא הושפעה מערכת זו
באופן משמעותי ע"י הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב- ‏1984. הסיבה העיקרית לכך היא
שעקרון הסטטוס קוו מהווה חלק מהדגם הרחב יותר של "פוליטיקה הסדרית", אשר משקף את
הצורך בשיתוף פעולה והתפשרות על מנת להתגבר על מחלוקות ופילוגים במערכת
החברתית-הפוליטית. דגם זה לטיפול בקונפליקטים יועדף בישראל בתחום דת ומדינה, כל
עוד ימשיכו המפלגות הפוליטיות העיקריות להכיר בצורך לשיתוף פעולה לפיתרון בעיות
מפלגתיות בתחום הדתי, לשם שמירת האחדות הלאומית והיציבות הפוליטית של מדינת ישראל.



* הכותב הוא מרצה בכיר בחוג למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן