Home
  education - חינוך






האיכויות היהודיות של הדמוקרטיה הישראלית


אליעזר שביד

במאמר זה מציג פרופ' שביד את עמדתו בוויכוח: האם הגדרת מדינת ישראל כמדינה
יהודית סותרת את היותה דמוקרטית? על פי פרופ' שביד, אין סתירה בהגדרת מדינת
ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית; זאת משום שישראל היא מדינה יהודית מכוח
היותה דמוקרטית ודמוקרטית - מכוח היותה יהודית.
המאמר הזה שונה מקודמיו. הוא מביא אותנו אל ענייני דיומא ונוגע בשאלות יסוד המנסרות
בימים אלה ממש בחללה של המדינה. יהדות ודמוקרטיה, חוק השבות (הידוע בכינויו "מיהו
יהודי") ומקומה של ההלכה האורתודוקסית בחיי המדינה, יחסי היהודים והמיעוטים היושבים
בקרבם, מקומה של תודעת השואה בחברה הישראלית, הדגל ושאר סמלי הריבונות - כל אלה
ואחרים נסקרים ונחקרים במאמרו של פרופ' אליעזר שביד, מרצה בחוג למחשבת ישראל
באוניברסיטה העברית בירושלים. הרב קוק ודוד בן-גוריון, הרצל ואחד העם, מגילת
העצמאות ו"התקוה" - לכולם תפקיד ותרומה לעיצובה של ההוויה שבה אנו נתונים כיום;
הבנת שורשיה של המציאות שבה אנו נתונים היא כלי ראשון במעלה לדיון נכון והוגן
בשאלות שהזמן גרם, ואולי אף יסוד להצעת פתרונות לבעיות חדשות. ויאה לה לחוברת
הראשונה של "עט הדעת" שיבוא בסוף חטיבת המאמרים שבה מאמר המציע אף דרכים ללכת
בהם אל העתיד.


(א) מדינה יהודית מכוח הדמוקרטיה ודמוקרטית מכוח היהדות
הטענה הרווחת בחוגי שמאל וימין קיצוניים, שיש סתירה בין הגדרתה של ישראל כמדינת
לאום יהודית לבין מהותה הדמוקרטית, מבטאת ניגודי דעות וניגודי אינטרסים, אי-נחת
ורצון לחולל שינויים מפליגים במצב הקיים, אבל היא איננה מתארת נכונה את המדינה
כמות שהיא. לא רק מגילת העצמאות וחוקי היסוד שלה מעידים על ישראל שהיא מדינה
יהודית מכוח היותה דמוקרטית, ודמוקרטית מכוח היותה יהודית, אלא גם מציאותה
הקונסטיטוציונית, תפקודה ומדיניותה: מדינת ישראל היתה מראשיתה, והנה בפועל, מדינה
יהודית-דמוקרטית. היא קמה לשם אינטרס הקיום והזהות של העם היהודי מכוח הזכות
הדמוקרטית, שהתאשרה על ידי חבר הלאומים וארגון האומות המאוחדות, על יסודות
דמוקרטיים ועל תשתית של חברה יהודית בעלת תרבות לאומית היונקת את זהותה ממקורותיה
ההיסטוריים. התשתית החומרית והערכית של המדינה נוצרה על ידי התנועה הציונית ועל
ידי היישוב היהודי הארצישראלי, תחת חסות מנדטורית של מדינה דמוקרטית אשר קיבלה על
עצמה לטפח קהילייה (commonwealth) יהודית-דמוקרטית, וכאשר קמה המדינה היא קיבלה
את התשתית הזאת, פירשה ופיתחה אותה בהתמדה, וככל שהגדילה וחיזקה את זהותה היהודית
הלאומית - כך נעשתה דמוקרטית יותר, וככל שנעשתה יותר דמוקרטית - יצקה עוד ועוד תוכן
ערכי אל זהותה כמדינת לאום יהודית.

מעיד על כך גם העימות האקטואלי בין הדורשים שישראל תזדהה כמדינה דמוקרטית בלבד
ותניח את היהדות לחברות ולתנועות שונות החפצות בה (אך האם אפשר להגשים דרישה כזאת
הלכה למעשה?), לבין השואפים שישראל תגביל את אופיה הדמוקרטי בגדרי אינטרס הזהות
של העם היהודי (אך האם יש דמוקרטיה המוגבלת בהחלת עקרונותיה? האם יש מעבר
לדמוקרטיה הסכמה כל-יהודית על הגדרת אינטרס הזהות היהודית?). לפנינו עימות רעיוני
ואינטרסנטי בתוך הלאום היהודי, שהקים לעצמו את המדינה (והוא בלבד חפץ בקיומה
הנבדל), כחלק ממאבק פנימי על הבנת הערכים ודרכי המיסוד של הזהות היהודית, מזה, ושל
הדמוקרטיה, מזה, והוא מתנהל במסגרת הדמוקרטית שהתחזקה והעמיקה דיה כדי לעורר
ולאפשר את הוויכוח בתוכה. אכן, אם ויכוח זה לא יסתיים בפשרה מאוזנת, אשר תעמיק את
האופי היהודי והדמוקרטי כאחד של מדינת ישראל, הוא יסכן לא רק את יהדותה ואת אופיה
הדמוקרטי, כי אם גם את עצם קיומה.

(ב) הסכסוכים המהווים אתגר לתהליך הדמוקרטיה
כל הנאמר לעיל לא בא אפוא כדי להכחיש או לטשטש את העובדה, שזהותה
הלאומית-יהודית-דמוקרטית של מדינת ישראל יוצרת סכסוכים ומאבקים פנימיים, המטילים
צל כבד על התהליכים הפוליטיים המתחוללים בה ועל אופיה היהודי. אדרבא, האמור לעיל
בא לקבוע שההתמודדות עם סכסוכים ומאבקים כאלה, לשם המשכת חיי-יחד פוריים ומועילים
לכל, היא היא מהות התהליך הדמוקרטי ולא סתירתו.

כך הוא הדבר בכל המשטרים הדמוקרטיים: כל המדינות הדמוקרטיות הקיימות בזמננו נוסדו
על ידי קבוצות רוב לאומיות אשר חיפשו ביטוי פוליטי לזהותן, וכולן התאימו את מבנה
משטרן, חוקותיהן, מוסדותיהן, סמליהן ומדיניותן לתנאי קיומן ההיסטורי, לערכיהן
ולצרכיהן התרבותיים הייחודיים. כתוצאה מכך יש בכולן ניגודים וסכסוכים, לעיתים
גדולים, עד כדי סיכון אופיין הדמוקרטי ויציבות משטרן, על רקע של יחסים בין קבוצת
הרוב הלאומי לבין מיעוטים לאומיים אחרים, ועל רקע ניגודים בין דתות ותנועות רוחניות
אחרות השואפות להגשים את האידיאלים שלהן בהיקפה הכולל של החברה. מדינת ישראל אינה
יוצאת דופן מבחינה זו, אף כי, כמו כל שאר המדינות הדמוקרטיות, גם היא מיוחדת
בנסיבות הקמתה, בזהותן של הקבוצות הלאומיות החיות בה, בדתות ובתנועות הרוחניות הלא
דתיות הפעילות במסגרתה, ביעדיה ובמטלותיה, וממילא גם בפתרונות שמצאה כדי להגשים את
מטרותיה ולהתמודד עם אתגריה.

הדברים אמורים, כמובן, לא רק במדינות הדמוקרטיות, אלא בכל המדינות. זוהי גזרת טבעם
של בני אדם, שהם שואפים להתאחד במסגרת מדינית וליצור ביניהם יחסי גומלין מסודרים
ופוריים - דווקא מפני שיש ביניהם הבדלים וניגודים, הפוגעים ביכולת כולם להגשים את
מטרותיהם האישיות והחברתיות. יחודו ועליונותו הערכית של המשטר הדמוקרטי נעוץ בכך
שהוא מקבל את הריבוי וניגודיו לא ככורח וכהפרעה אלא כנורמה רצויה לשמה, נורמה
המגלמת בתוכה את ערכי היסוד של חירות האדם וכבודו, והוא מחפש דרך לחיות עם
המאבקים החברתיים הנובעים מיישומה של נורמה זו, תוך הגברת יתרון השותפות ואינטרס
יחסי הגומלין בין השונים.

משטר דמוקרטי לא נוסד אפוא כדי לסלק מתחים לאומיים ודתיים או כדי לחסל את
הניגודים הרעיוניים שיש בין אזרחיו. אי אפשר לעשות זאת אלא על ידי דיכוי כל
המתנגדים לאינטרסים של הקבוצה שתפסה את השלטון ולדעותיה. רק משטרי עריצות חותרים
לאחדות כזאת ומוכנים לשלם בעבורה את מחיר הדיכוי והעוול, השינאה וההתנגדות האלימה
(אשר גם השליטים עצמם נאלצים בסופו של דבר לשלם). משטר דמוקרטי קם כדי לאפשר לכל
היחידים, לקבוצות ולתנועות, לחיות יחדיו למרות הניגודים שביניהם, כדי שיוכלו לבטא את
עצמם בחופשיות, וגם להיאבק זה עם זה, עד גבול הפגיעה בזולת ובאינטרס המשותף של
הכלל.

לכל נדרש בסיס של חוקי מוסר ואזרחות, כללי משחק פוליטיים מוסכמים המבוססים על
עקרונות הצדק החברתי והמדיני, סובלנות הדדית ופשרות. מטרתם של כל אלה לעשות את
הצדק המירבי לכל היחידים ולכל הגופים הקיבוציים, וצדק זה מתבסס בהכרח על פשרות
ועל ויתורים הדדיים פרגמטיים. פשרות הן כמובן זמניות ומותנות בנסיבות משתנות; אין
לצפות שהן תסלקנה את הניגודים והמאבקים אחת ולתמיד, ויש לבחון אותן כפעם בפעם,
לחדשן ולהתאימן, אבל כל זמן שהיתרון העולה מקיום זיקות גומלין חיוביות יהיה גדול
ומוחשי יותר ממועקת ההגבלה והחסר הכרוכה בוויתורים הדדיים, תהיינה הפשרות שנעשו
בעבר יסוד להתאמות שיידרשו עם שינויי הזמנים והנסיבות; וכל זמן שיתקיימו בין
היריבים לשון משותפת, הבנה, התחשבות וכללי החלטה מקובלים - יהיו המאבקים בגדר
היישום התקין של התהליך הדמוקרטי, ולא סתירתו.

(ג) קיטוב הסכסוך בדמוקרטיה הישראלית
על רקע קביעות אלה ברור, כי הטענה שיש סתירה בין זהותה היהודית של המדינה לבין
זהותה כמדינה דמוקרטית מבטאת אי נחת מכמה פשרות שנעשו בעבר, ואולי גם הרגשה של
שתי אליטות, מקצוות שונים של הקשת הפוליטית, שמצוקות הוויתור זה לזה עברו את גבול
הנסבל מבחינתן, והן עולות בעיניהן על יתרון ההשתתפות במסגרת פוליטית אחת. נראה
שהגיעו מכאן למסקנה, שצריך לחולל שינוי מהותי במבנה הקונסטיטוציוני של המדינה או
לפרק את האחדות. ואם זה הוא אכן מצב הדברים, כי אז גם הטוענים לביטול זהותה
היהודית-פוליטית של המדינה בשם הדמוקרטיה מערערים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית
לא פחות מאלה שהיו רוצים לראות את ישראל כמדינה יהודית, המעניקה זכויות דמוקרטיות
מלאות אך ורק ליהודים, או אך ורק לצורה אחת של יהדות.

מן הדברים האלה נובעת מסקנה פשוטה: לשם חיפוש הפתרונות הנאותים לבעיות, למצוקות
ולתביעות הסותרות שעלו בחברה הישראלית על רקע השאיפה לשלום וליישוב מלא של
הסכסוך ההיסטורי עם האומה הפלשתינאית, ועל רקע "מלחמת התרבות" הנטושה בין מפלגות
דתיות וחילוניות בישראל, צריך לקיים את המאבק והוויכוח בתוך המסגרת
הדמוקרטית-יהודית של מדינת ישראל ועל בסיס הסכמותיה, ולא מעבר לה - היינו: לא מתוך
כוונה להמירה כולה ולהפוך את הגדרתה על פיה. מובן מאליו שצריך לדון בתיקוני המסגרת,
אבל תיקון של מסגרת דמוקרטית, שכוונתו לחזק ולא לערער אותה, חייב לבוא מתוכה
וליישם את העקרונות שכוננו אותה.

בהקשר זה יש להדגיש שוב": מדינת ישראל נוסדה על הנחת שילוב מלא, ולא על הנחת צירוף
טכני גרידא, בין זהותה היהודית לבין צורתה הדמוקרטית: זהותה היהודית מפרשת את
אופיה הדמוקרטי וצורתה הדמוקרטית מפרשת את זהותה היהודית. עלינו לפתח אפוא את
המשמעות העניינית של קביעה יסודית זו, מתוך עיון מדוקדק ביסודות הקונסטיטוציוניים
של מדינת ישראל, כתשתית קודמת לדיון מעשי בתיקונים ובשינויים הנדרשים לשם ישוב
המחלוקות.

(ד) שני מקורות לדמוקרטיה הישראלית - החיצוני והפנימי
מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, מפנה את המעיין בה לשני מקורות שבהם
היא נעגנה מבחינה הצהרתית וחוקתית: (א) הקשר המורשתי-היסטורי של עם ישראל אל ארצו
ואל מקורות תרבותו, כפי שהוגדר על ידי האידיאולוגיה הציונית, כמקור הזכות הטבעית של
העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארצו ולהמשיך את מורשתו הרוחנית הייחודית; (ב)
שורה של החלטות בינלאומיות, מהצהרת בלפור ועד החלטת עצרת האומות המאוחדות, שנתנו
תוקף בינלאומי להקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית בארץ ישראל.

מנקודת הראות של עיוננו יש להדגיש מיד, כי מגילת העצמאות קבעה מחויבות מוחלטת,
מכוח סמכות חיצונית וסמכות פנימית, לאופיה היהודי-הדמוקרטי של המדינה: שני המקורות
משתלבים על ידי חיוב הייעוד הלאומי-יהודי של מדינת ישראל ועל ידי חיוב אופיה
הדמוקרטי, ולא רק מבחינת מימוש הזכות הטבעית של העם היהודי, הגולה והנרדף בין
העמים, לחיות כלאום ריבוני בארצו, אלא גם מבחינת הבטחת המעמד האישי, החברתי
והפוליטי של כל בני העם היהודי ושל כל שאר אזרחי המדינה העתידה לקום, ללא הבדלי
מין, גזע ולאום.

לשם הבנת הקביעה שמדינת ישראל קמה כמדינה יהודית מכוח הדמוקרטיה ולא היתה יכולה
לקום אלא כמדינה דמוקרטית, יש להצביע קודם כל על כך, שרעיון הדמוקרטיה המודרנית,
בצורתו הלאומית המקורית, מעוגן בהכרה אוניברסלית בזכויות הטבעיות של כל העמים ושל
היחידים בתוך כל עם. הכרה אוניברסלית זו, שהיוותה יסוד ליחסים הבינלאומיים בזמן
החדש, ובמיוחד במאה העשרים, היא שיצרה למעשה עבור התנועה הציונית את "מקומה בחיים"
הפוליטיים הבילנאומיים, עוד מימי חיבת-ציון הראשונים. היהודים דרשו "אמנסיפציה"
כאזרחים שווים במדינותיהם על יסוד משטרן הדמוקרטי, המבוסס על הכרה אוניברסלית
בזכויות האדם, והם חזרו ודרשו לעמם "אוטואמנסיפציה" לאומית על יסוד אותה הכרה
אוניברסלית, החלה על כל העמים. מובן מאליו, כי באופן זה נוצרה מחויבות עצמית של
התנועה הציונית להתארגן כתנועה דמוקרטית ולחתור באמצעים דמוקרטיים להקמת מדינה
שתיישם את העקרונות הללו, כי רק מדינה יהודית שתעניק לכל אזרחיה, יהודים ולא
יהודים, את אותן זכויות דמוקרטיות שהיהודים דורשים לעצמם, כיחידים, במדינות לאום
אחרות, תוכל לקבל אישור, הכרה ותמיכה בינלאומית, החיונית להקמתה ולקיומה. אין זו
קביעה תיאורטית גרידא. היא מעוגנת בכל המסמכים המכוננים של התנועה הציונית ובכל
המסמכים הבינלאומיים שהיוו אסמכתא לבניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, מהצהרת
בלפור ואילך. בהקשר זה יש לשים לב במיוחד להחלטת עצרת האו"ם משנת תש"ח (כ"ט
בנובמבר ‏1947). מדובר בהחלטה מעשית ולא הצהרתית גרידא, החלטה שהציגה תוכנית
כוללת ומפורטת של חוקה וממשל, וקבעה את תהליך הכינון של המדינה היהודית על יסודות
הדמוקרטיה ומגילת זכויות האדם.

מגילת העצמאות קובעת אפוא שמדינת ישראל תהיה "מדינה יהודית", שהיא תגשים את זכותו
הטבעית של העם היהודי לריבונות בארצו, ושהיא -

תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל גזע, דת ומין; תבטיח
חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה
נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

ניסוח זה הוא קבלת תנאי ההחלטה הבינלאומית שנתנה לגיטימיות להקמת המדינה. עם זאת
באה המגילה לקבוע, שלא מדובר באילוץ חיצוני אלא במחויבות עצמית הנובעת מן המהות
הציונית והיהודית של המדינה העתידה לקום.

המחויבות המעוגנת במהות הציונית של המדינה מוגדרת באורח הצהרתי ומעשי בקביעה
שהמדינה היהודית תהיה "...פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות". ושהיא
"תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות
זכויות בתוך משפחת העמים". ברור שזהו היסוד לחוק השבות שנחקק כעבור שנתיים, וראוי
להדגיש כבר כאן את המשמעות הדמוקרטית שלו: מימוש הזכויות הטבעיות של העם הגולה,
המקופח כעם בין העמים, ומימוש הזכויות הטבעיות של כל יחידיו שקופחו עד עתה מבחינת
זכותם הלאומית, גם במדינות שבהן קיבלו זכויות אישיות-פרטיות מלאות.

אך במה מעוגנת המחויבות לדמוקרטיה מבחינת המהות היהודית המורשתית? התשובה מכונסת
במשפט התמציתי הבא" "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד
על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור
חזונם של נביאי ישראל...".

חלקו הראשון של משפט זה חוזר ומאשר את הייעוד הלאומי-ציוני של המדינה, שנועדה
להגשים את חזון יציאת העם היהודי מעבדות לחירות ומגלות לגאולה (בחינת קיום חזון
הגאולה שבמקורות, כפי המשתמע מן הביטויים "עלייה" ו"קיבוץ גלויות"). חלקו השני של
המשפט קובע את הערכים החברתיים-מדיניים המכוננים, שמקורם במורשת הנביאים: החירות,
הצדק והשלום. בכך נאמר מכללא שהעקרונות האוניברסליים שהאומות הדמוקרטיות הנאורות
אימצו לעצמן מבוססים על מורשת ישראל, ובפירוש נאמר שהייחוד הרוחני-תרבותי של העם
היהודי מתבטא בערכים האוניברסליים הללו ויוצר התאמה מלאה בין הייחוד הלאומי של
המדינה - הן מצד יעודה הציוני והן מצד ערכיה הרוחניים הנשאבים ממקורותיה
ההיסטוריים - לבין המחויבויות הדמוקרטיות שלה לעקרונות האוניברסליים של מגילת
האומות המאוחדות.

כדי להוכיח נכונותה של פרשנות זו ולהדגיש את חשיבותה בעיני מייסדי מדינת ישראל מן
הראוי לצטט כאן מדברי דויד בן-גוריון ב"הודעת ראש הממשלה בכנסת על העברת הבירה
לירושלים", ביום י"ד בכסלו תש"י, שיש בה אישור והשלמה לנאמר במגילת העצמאות:

מדינת ישראל היא חברת האומות המאוחדות, לא מתוך נוחות פוליטית, אלא מתוך אדיקות
עמוקה ומסורתית בחזון שלום עולמי ואחוות עמים, שהנחילו לנו נביאי ישראל - ושארגון
או"מ חרת על דגלו. חברותנו זו מחייבת אותנו להגיד כאן, מעל במת הכנסת הראשונה
לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו"מ ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב
עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דויד המלך לפני שלושת אלפים שנה -
בדבר ירושלים עיר קודשו ובדבר יחסו לקודשי כל הדתות...

ולהלן שב ראש הממשלה והבטיח שישראל תקיים את זכויות כל הדתות במקומות הקדושים
ותהיה נאמנה לכל העקרונות האוניברסליים של האומות המאוחדות, אך בד בבד, ובהתאמה
מלאה למחויבות זו, הצהיר שירושלים היהודית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל - כשם
שהיא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. "ירושלים
היא לב לבה של מדינת ישראל..." - וכדי לבאר את הקביעה הזאת פירש את משמעותה
ההיסטורית של ירושלים לעם ישראל כסמל המבטא את נאמנות העם לארצו ואת שאיפתו
לעצמאות לאומית בארצו, ועם זאת כסמל לייעוד האוניברסלי שהעם היהודי נשא לאורך
הדורות.

(ה) חזון הצדק החברתי - הייעוד היהודי-אוניברסלי של הדמוקרטיה הישראלית
"מדינת ישראל תהא... מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי
ישראל". האם מדובר במליצה כוללנית או שמא בקביעה בעלת משמעות עניינית המייחדת את
ישראל כמדינה יהודית במשפחת המדינות הנאורות? אין ספק שהניסוח הוא כוללני ואין בו
הצבעה על דרכים ליישומו, אבל עיון דייקני מלמד שהוא גם איננו סתמי, אלא מתייחס
למסורת רעיונית מסוימת וצריך לפרשו באמצעותה: הצירוף של שלושת הערכים הללו כסדרם
- חירות, צדק ושלום - אמנם מגלם את המורשת העתיקה שהתפרשה מחדש בהגות היהודית
המודרנית ובאידיאולוגיה הציונית. זוהי הטעמה מודעת ומכוונת: חירות, צדק ושלום (ובסדר
רעיוני זה) הם היסודות של חזון הגאולה המשלב את גאולת העם היהודי ואת גאולת
האנושות; ראשית - כפי שהוא בא לידי ביטוי בדברי הנביאים האחרונים: עמוס והושע,
ירמיה, ישעיה ויחזקאל, ושנית - כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבי אבות הציונות (מכל
הזרמים, למרות הניגודים שביניהם), אשר עיגנו את דבריהם במסורת העתיקה והציעו לה
פירושים מעודכנים לזמנם. נזכיר רק את הבולטים שביניהם: משה הס, ליאו פינסקר, אחד
העם, הרצל והרב קוק. אך עוד מעבר לכך: ערכים אלה, כסדרם, הם היסודות הערכיים של
חוקת תורת משה, שניתנה במקורה כחוקה המכוננת לעם שיצא מעבדות מצרים והמתכונן לחיי
חירות בארצו. חוקת תורת משה מפרשת את משמעותם של חיי החירות ומכוננת אותם על
יסודות הצדק החברתי, שקיומו לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם הוא שיבטיח לעם שלום על
אדמתו, שלום פנימי ושלום בינו לבין שכניו.

ראוי לשים לב במיוחד למקום המרכזי שניתן במגילת העצמאות לערך הצדק, בהגדרתו
החברתית, בין הערכים המכוננים של ישראל כמדינה יהודית הנאמנה לערכים האוניברסליים
של האנושות. במיוחד יש לתת את הדעת למשפט הנמשך מן ההסתמכות על תורת הנביאים, כדי
לקבוע שהמדינה היהודית תהיה מחויבת לעקרונות מגילת האומות המאוחדות: מגילת
העצמאות אינה מסתפקת בהבטחת שוויון זכויות מדיני לכל אזרחיה בלי הבדל גזע, דת ומין,
אלא קובעת "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור...". בדוק ותמצא כי התחייבות לשוויון
זכויות (צדק) חברתי איננה נכללת בדרישות של החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה,
אלא היא מחויבות עצמית, שמקורה במורשת ישראל לדורותיה ובאידיאולוגיה הציונית. היא
מגלמת אפוא את הכרת החובה הייעודית שהמדינה מקבלת מכוח הייעוד ההיסטורי של עם
ישראל כעם סגולה: להיות לא רק מדינה מתוקנת במשפחת העמים הנאורים, אלא מדינה
למופת, שהגשמת הצדק החברתי היא נר לנתיבה.

מאחר שבזמננו אנו עדים להתפוררות ולהכפשה של שיורי המפעל החברתי המפואר, שהוקם
בדי עמל בתקופת היישוב כמסד למדינת ישראל, מן הראוי להזכיר, כי השאיפה להקים בארץ
ישראל חברת מופת, שתהיה דגם אידיאלי לפתרון הבעיה החברתית שהלכה והכבידה על
החברה המערבית במאה העשרים, פתרון שיושג בדרכי בניין ושלום, מתוך חופש אישי ובחירה,
ועל ידי הגשמה עצמית, ולא בדרך המהפכה המעמדית, כיבוש השלטון ומשטר עריץ, שאיפה זו
היא שהנחתה את ההגשמה המעשית של הציונות בארץ ישראל. ועוד מן הראוי להזכיר, שיצירת
התשתית המשקית-חברתית, ועל יסודה פיתוח התרבות העברית החדשה כתרבות
לאומית-חברתית, קדמו להקמת המדינה והם שאיפשרו אותה.

עם זאת יש להוסיף ולומר, שהדרישה להגשמת צדק חברתי בבניין הארץ נחשבה לא רק לחזון
אידיאלי אלא לתנאי הכרחי הנובע מן הציפיות העמוקות ביותר של בני העם היהודי, אשר
לא השלימו עם חיי עוני וניצול, וכן מן התשתית הקהילתית המסורתית, האמונה על ערכי
הערבות ההדדית, הצדק והצדקה, שהם תנאי לקיום הקהילה ואורחות חייה. כמובן לא היתה
הסכמה על דרכי ההגשמה של ערכים אלה בארץ ישראל, אבל היתה הסכמה שהדאגה לצדק
חברתי היא הכרחית להמשך העלייה מתוך משיכה ובחירה (להבדיל מן ההגירה), ולהגשמת
חזון קיבוץ הגלויות, כי "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ויתר על כן - שהגשמת צדק
חברתי היא דרך המלך לקדם שלום עם השכנים הערביים. גם קביעה זו מבטאת הסכמה בין
רוב הזרמים בציונות: הציונות הרוחנית (אחד העם), הציונות המדינית (הרצל) והציונות
הסוציאליסטית (בורוכוב, א"ד גורדון, ברל כצנלסון ודויד בן-גוריון). היתה הסכמה על כך
שהדרך לגישור הסכסוך בין שבי ציון היהודים לבין יושבי הארץ הערבים היא אחריות
כוללת לצדק חברתי במשק הכלכלי הארצי שישרת את כל תושבי הארץ. אחריות זו תקדם את
הזכויות החברתיות של רוב בני העם הערבי העניים, המדוכאים והמנוצלים, תיצור יסוד
לברית חברתית בין היהודים לערבים, ותקדם את הגשמת חזון אחוות העמים במסגרת אחדות
בינלאומית מקפת בעולם כולו. יש לזכור כי בזמן הקמת המדינה נראו הרעיונות הללו
עדכניים ומתאימים כל צרכם להמשך הגשמת הציונות וליצירת ההידברות עם אזרחי ישראל
הערבים. לפיכך ראו כותבי המגילה וחותמיה צורך להבליט את עקרון הצדק החברתי כגשר
בין ייעודה הלאומי של המדינה לבין ייעודה הדמוקרטי.

קשה להמנע מלהעיר לבסוף, שבוויכוח המתנהל כיום סביב החלת עקרונות הדמוקרטיה
הישראלית על כל אזרחיה, יהודים כערבים, נעלמה לחלוטין דרישת הצדק החברתי, ועמה
נעלמה השאיפה למילוי יעוד חברתי-מוסרי בעל משמעות אוניברסלית, ולמרבה הפליאה -
דווקא מדבריהם של בעלי הדרישה הרדיקלית שישראל תוותר על הגדרתה כמדינה יהודית
ותסתפק בהגדרתה כמדינה דמוקרטית, "מדינת כל אזרחיה". הדגש ניתן על הזכויות
האישיות-המשפטיות והפוליטיות בלבד. צדק חברתי איננו נכלל בהם, כשם שאינו נכלל
בתפיסת הדרכים לביסוס המדינה ולקליטת העלייה. יתר על כן, קשה להתעלם מהעובדה
שהעלם זה משקף מציאות חברתית המהווה רקע להליכים הפוליטיים המכוננים את השלום בין
ישראל לאומה הפלשתינאית: ישנה ציפייה להתפתחות של כלכלת שוק קפיטליסטית המבוססת
על "תחרות הוגנת", וממילא על העמקת הפערים בין עניים לעשירים, ודחייה מפורשת של
תביעות הצדק החברתי שרווחו בדור הקודם. תפיסה זו היא המעצבת את היחסים
הסוציו-אקונומיים שנוצרו בין היהודים לבין הערבים הפלשתינאים, מכאן, ובתוך החברה
הישראלית על כל חלקיה ורבדיה, מכאן. הציפייה המודגשת היא שיתרון כוחה הכלכלי של
ישראל הוא שיבטיח את קיומם של אינטרסים כלכליים משותפים, והוא שיערוב לישראל
שהעצמאות המדינית הישירה שהפלשתינאים ישיגו לא תפעל נגדה כי אם אדרבא, תגביר את
כוחה.

כמו כן נראה שמנהיגי ישראל מאמינים שכלכלת השוק התחרותי תהיה התשתית היעילה
לתהליכי קליטת העלייה ולעיצובה של ישראל כמדינה דמוקרטית "נורמלית" במשמעות
הניאו-ליברלית המקובלת בארצות הברית. אם נבחן התפתחות זו מנקודת הראות
היהודית-ציונית של מגילת העצמאות ניווכח, כי לפנינו השמטה מכוונת של הנדבך
החברתי-הייעודי, שעליו ביקשו מייסדי מדינת ישראל לכונן את השילוב ואת התואם בין
הגדרת ישראל כמדינה יהודית להגדרתה כמדינה דמוקרטית. לא רחוק מן הדעת שהשמטה זו,
והמרתה בתפיסה התחרותית הניאו-ליברלית, היא שחידדה את הטענה שהיהדות, על פי
הגדרתה כדתית וכנטולת ערכים אוניברסליים, סותרת את העקרונות האוניברסליים של
הדמוקרטיה.