Home
  education - חינוך






האיכויות היהודיות של הדמוקרטיה הישראלית


אליעזר שביד

במאמר זה מציג פרופ' שביד את עמדתו בוויכוח: האם הגדרת מדינת ישראל כמדינה
יהודית סותרת את היותה דמוקרטית? על פי פרופ' שביד, אין סתירה בהגדרת מדינת
ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית; זאת משום שישראל היא מדינה יהודית מכוח
היותה דמוקרטית ודמוקרטית - מכוח היותה יהודית.
המאמר הזה שונה מקודמיו. הוא מביא אותנו אל ענייני דיומא ונוגע בשאלות יסוד המנסרות
בימים אלה ממש בחללה של המדינה. יהדות ודמוקרטיה, חוק השבות (הידוע בכינויו "מיהו
יהודי") ומקומה של ההלכה האורתודוקסית בחיי המדינה, יחסי היהודים והמיעוטים היושבים
בקרבם, מקומה של תודעת השואה בחברה הישראלית, הדגל ושאר סמלי הריבונות - כל אלה
ואחרים נסקרים ונחקרים במאמרו של פרופ' אליעזר שביד, מרצה בחוג למחשבת ישראל
באוניברסיטה העברית בירושלים. הרב קוק ודוד בן-גוריון, הרצל ואחד העם, מגילת
העצמאות ו"התקוה" - לכולם תפקיד ותרומה לעיצובה של ההוויה שבה אנו נתונים כיום;
הבנת שורשיה של המציאות שבה אנו נתונים היא כלי ראשון במעלה לדיון נכון והוגן
בשאלות שהזמן גרם, ואולי אף יסוד להצעת פתרונות לבעיות חדשות. ויאה לה לחוברת
הראשונה של "עט הדעת" שיבוא בסוף חטיבת המאמרים שבה מאמר המציע אף דרכים ללכת
בהם אל העתיד.



(ו) סמליה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית
על יסוד הקביעות של מגילת העצמאות עלינו להמשיך ולבחון את הפירושים המיישמים
שניתנו לסמליה של המדינה ולחוקיה, תחילה מבחינת המחויבות הציונית של מדינת ישראל,
ואחר כך מבחינת המחויבות למורשת היהדות, כשני הבטים משלימים של זהות יהודית
ודמוקרטית.

נקדים ונאזכר בהקשר זה את הסמל העיקרי המאחד את שתי המחויבויות הללו ומשווה להן
משמעות אוניברסלית: ירושלים כעיר הבירה הנצחית של העם והמדינה. כל עיר בירה מסמלת
ייחוד של אומה ומדינתה, אולם לירושלים כעיר הבירה של המדינה היהודית שקמה מחדש
אחרי אלפיים שנות גלות יש ייחוד חד-פעמי מדרגה אחרת: ירושלים מסמלת את הקשר
ההיסטורי הלאומי-דתי המיוחד במינו של עם ישראל לארצו, בין כשחי בה ובין כשגלה ממנה,
וסימול זה הוא מקור ההשראה ופיסגת חזונה של הציונות כתנועת התחייה של העם היהודי,
והיא מסמלת את הייעוד האוניברסלי והמשמעות האוניברסלית של היהדות כעיר קדושה גם
לנצרות ולאיסלאם.

אכן, האקטואליות המיוחדת של סמליות ירושלים מתבטאת בעובדה שבגלל ייחוד מעמדה היא
היעד שהתנועה הציונית ומדינת ישראל נאלצו, ועדיין נאלצות, להיאבק על הגשמתו, כלומר
על השליטה הריבונית בעיר ועל ההכרה הבינלאומית בהיותה הבירה המאוחדת והמיוחדת של
העם היהודי ושל מדינת ישראל. הדבר מודגש ומפורש כל צרכו בנאום המצוטט לעיל של
דויד בן-גוריון. בין כה וכה ישראל מבטאת במאבקה על ההכרה בירושלים כעיר בירתה, ועל
הכרת זכותה ואמינותה כמדינה המכבדת את משמעותה האוניברסלית של העיר, את מלוא
ייחודה היהודי הלאומי והמורשתי מזה ואת מלוא יחודה הייעודי-האוניברסלי מזה.

מדינה מזהה את עצמה בסמלים שתפקידם לאחד את ציבור האזרחים מעבר ליחידותם כישות
קיבוצית, ולעצב על ידי כך את הסולידריות ואת הנאמנות המהווים תשתית לקיומה של
מדינה, לתפקודה התקין, וליכולתה להגן על עצמה מפני אויבים ולשמור על יציבות המשטר.
הדברים אמורים בכל מדינה ובכל משטר, אך יש להדגיש כי לגבי משטר דמוקרטי המבוסס
עקרונית על רצונם החופשי של האזרחים הבוחרים לחיות במדינתם ולהשתייך ללאומיותם,
ועל יסוד בחירה זו הם בוחרים את נציגיהם למוסדות השלטון ומנחים אותם בחקיקתם
ובמדיניותם, האחדות והסולידריות הבסיסית של ציבור האזרחים הם התשתית המוסרית
ההכרחית לקיומו.

מה הם אפוא סמליה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית? ככל מדינה לאומית
מודרנית סמליה של ישראל הם בראש וראשונה הדגל וההמנון וטכסי יום כינון המדינה - יום
העצמאות, שהוא ביסוד תוכנו יום הנפת הדגל ושירת ההמנון - פעולה סמלית של הבעת
אמונים ואישור ההסכמה הלאומית המכוננת. ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מתבטא
במישור זה בכך שישראל קיבלה את הדגל וההמנון מן התנועה הציונית שכוננה אותה,
ושיוותה לעצמה על ידי כך משמעות לאומית ייעודית: מדינת ישראל היא הביטוי להגשמה
נמשכת והולכת לשאיפתו של כל העם היהודי לשוב לארצו מן הגלות שנגזרה עליו, לחיות בה
חיי עם חופשי ולהגשים את ייעודיו המיוחדים. משמע שלהבדיל מעמים אחרים, שישיבתם על
אדמתם מדורי דורות היא התשתית לאחדותם הפוליטית, מדינת ישראל מבוססת על הזיקה
הייחודית העתיקה של העם לארץ שממנה גלה ושאליה נכסף לחזור. מדינת ישראל נחשבת
אפוא לשלב מכריע בהגשמת השאיפה הזאת, ועם זאת המדינה היא כלי להמשך ההגשמה, ראשית
מפני שרוב העם עדיין אינו מכונס בה, ושנית מפני שישראל תהיה תמיד מדינת כל חלקי
העם היהודי, בין אלה המכונסים בה ובין אלה שיישארו בתפוצות.
דברים אלה נאמרים בפירוש בהמנון "התקוה". מילותיו מבטאות את המהות הדמוקרטית של
מדינת ישראל מבחינת הגשמת הזכויות הלאומיות של העם היהודי והזכויות הלאומיות של כל
בניו. כמובן, קביעה זו מעוררת שאלה המלווה כל מדינה דמוקרטית-לאומית: הביטוי הבלעדי
לזיקת העם היהודי לארצו מתעלם מזיקתם הלאומית של אזרחי ישראל הערבים ובני שאר
המיעוטים הלאומיים. שאלה זו התעוררה עם הקמת המדינה אך לא הטרידה איש, כל זמן
שביסוסה והבטחת קיומה היו חזון לעתיד, בעיקר מפני שהמדינה לא התקבלה על ידי
סביבתה הערבית. כל זמן שאזרחיה הערבים של ישראל לא התגייסו לצבאה העומד על משמר
קיום המדינה נגד איבת עמי ערב השכנים, לא היה קושי להצדיק העברה רצופה של סמלי
התנועה הציונית אל המדינה שהוקמה על ידה. אך ברור כי השכנת שלום שיבטא התקבלות של
ישראל כמדינה ריבונית בין שכנותיה הערביות והזדהות מלאה של אזרחי ישראל הערבים עם
מדינת ישראל כמדינתם, תחייב התקנת סמלים שיבטאו את המשותף המבסס את הסולידריות של
כלל אזרחי המדינה בתור שכאלה, כל אחד ואחד מתוך זהותו הלאומית שלו.

האם פירוש הדבר שהעם היהודי, שהקים לעצמו את ישראל כביתו וכמרכז חייו, יצטרך לוותר
על הביטוי הסמלי המזהה את מדינתו כמדינה ציונית? האם יש הצדקה דמוקרטית לוויתור
כזה? נראה שהדרך היחידה לצאת מן המבוך היא להוסיף לדגל הציוני סמל שיציין את
שותפות המיעוט הערבי בחיי המדינה ולחבר הימנון שיביע את המהות הייעודית הכוללת של
ישראל כמדינת העם היהודי, כלומר יבטא את הייעוד הציוני במישור האוניברסלי: נאמנות
לארץ ישראל, לירושלים ולמדינת ישראל כסמלים המבטאים תקוות גאולה, אחווה ושלום לכל
הנקרא בשם ישראל ובין כל העמים. המנון כזה יוכל לאחד את אזרחי המדינה, עם שכל אחד
מהם יבטא בו את ההזדהות הלאומית או הדתית שלו ואת מהות הקשר המיוחד לו לארץ
ישראל, לירושלים ולמדינת ישראל.

הלשון הרשמית של כל מדינה היא הביטוי היום-יומי המתמיד והכולל ביותר לזהותה
הלאומית ולתרבותה הייחודית. ברור אפוא כי החוק הקובע שעברית היא הלשון הרשמית של
מדינת ישראל מזהה אותה כמדינה יהודית במישור של חיי היום-יום. יתר על כן: המחויבות
הישירה, שהמדינה נושאת בה על חשבונה, להקנות את העברית לכל העולים למדינת ישראל
כחלק מרכזי של תהליך קליטתם כאזרחיה, היא ביטוי מרכזי למשמעותה הציונית המיוחדת
כמדינת ייעוד לכל העם היהודי, שכן מחויבות זו משווה לעברית ערך נוסף מעבר לערך
התפקודי של הלשון: לימודה הוא תהליך ההתאזרחות תוך מילוי חובת גומלין היוצרת
הזדהות תרבותית אישית. עם זאת מדובר בתנאי הכרחי של התאזרחות, שבתור שכזה אינו
חורג מן המקובל בכל המדינות, ומשום כך הוא אינו מעורר קושי מבחינת אזרחי ישראל
הערבים: ללשונם הערבית יש מעמד של לשון רשמית שנייה, וכל שנדרש, ועדיין אינו מקוים
במידה מספקת, הוא הפעלת חובת הוראת השפה הערבית בבתי הספר היהודיים באופן שרמת
ידיעת הערבית בפיהם של דוברי העברית לא תיפול מרמת ידיעת העברית בפיהם של דוברי
הערבית.

(ז) הברית הציונית הייעודית בין העם היהודי ומדינת ישראל
הביטוי המעשי המעצב את דמות מדינת ישראל בפועל כמדינה ציונית הוא חוק השבות והחוק
בדבר מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל. חוק
השבות ידוע יותר מפני שעורר ויכוחים רבים, אך אלה נגעו בעיקר להשלכותיו על
המחויבות של מדינת ישראל למורשת היהדות. נראה כי מבחינת המשמעות הכוללת וההתבטאות
במעשים שבפועל, החוק השני הוא שכונן את אופיה הציוני-הייחודי של ישראל במסגרתה
הדמוקרטית.

להלן הסעיפים הממצים את ההיבט הרעיוני שבחוק מרכזי זה, החוק בדבר מעמדן של
ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל:
(‏1) מדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל
יהודי הרוצה לעלות אליה;
(‏2) ההסתדרות הציונית העולמית מאז היווסדה לפני יובל שנים עמדה בראש תנועת העם
היהודי ומאמציו להגשים חזון דורות לשוב למולדתו, ובעזרת חוגים וגופים יהודים אחרים
נשאה באחריות מרכזית לכינון מדינת ישראל;
(‏5) ייעוד קיבוץ הגלויות העומד במרכז משימותיהן של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית
בימינו מחייב מאמצים מתמידים של העם היהודי לתפוצותיו; ולכן מצפה מדינת ישראל
להשתתפותם של כל היהודים, כיחידים וכגופים, בבניין המדינה ובעזרה לעליית המוני העם
לתוכה, ורואה צורך באיחוד כל קיבוצי היהודים למטרה זו;
(‏8) האמנה עם ההסתדרות הציונית העולמית תהיה מבוססת על הצהרת הקונגרס הציוני הכ"ג
בירושלים כי הפעולה המעשית של ההסתדרות הציונית העולמית ואירגוניה למילוי תפקידיה
ההיסטוריים בארץ ישראל מחייבת שיתוף פעולה ותיאום מלאים מצדה עם מדינת ישראל
וממשלתה בהתאם לחוקי המדינה.

ניתן למצות את משמעותן של קביעות אלה בהכרה הרשמית, שהמחויבות החוקתית של מדינת
ישראל לציונות מעוגנת בייחודה ההיסטורי: ישראל היא מדינה שהעם כולו יצר לעצמו מבלי
שיהיה מרוכז בה כולו, ומשום כך עצם תפקודה כמדינה הנאמנה ליעדיה מחייב שתהיה זיקת
גומלין ממוסדת בין חלק העם החי במדינה לבין חלקי העם שאינם חיים בה. יתר על כן:
צריך שיהיה גם לחלקי העם שאינם חיים במדינה דרך למלא כלפיה את חובתם על ידי
מעורבות ישירה בבניינה, כמובן באותם נושאים הנוגעים לתפקודה כמדינת העם כולו. הם
יראו בה את מדינתם לא רק במובן סמלי אלא גם במובן מעשי. בדוק וראה: גם כשיהודי
התפוצות אינם עולים ואינם מתאזרחים בה, יש להם, לפי חוק זה, זכות התערבות על ידי
תרומה המאפשרת להם מילוי חובה לאומית. אפשר לומר אפוא, כי לפנינו סוג יוצא דופן של
אזרחות אופציונלית במדינה, וממנו ובו סוג של התחייבות יוצאת דופן של המדינה כלפי
אזרחיה האופציונליים - בהתאם לחוקיה.

באופן זה מתפרש אפוא תפקידה של מדינת ישראל במרכז חייו וזהותו הלאומית של העם
היהודי כולו, וזה הוא כמובן הבסיס הדמוקרטי לחוק השבות. בניסוח כללי שיתפרט להלן
ייאמר, כי "חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ
ישראל" קובע באורח יישומי את ההשקפה הציונית, שלפיה עם ישראל זכאי לתבוע לעצמו,
בשם כל בניו, מן המעצמות והמוסדות הבינלאומיים, הכרה בזכויותיו הדמוקרטיות כלאום
שווה זכויות בין העמים, והוא חייב לממש את הזכות הזאת בעצמו עד מיצוי כל האפשר לשם
קיומו כעם ולשם קיום זכות הזהות הלאומית של כל בניו. מובן מאליו, שמדובר במיצוי
הזכות והחובה הדמוקרטית של העם היהודי, מבלי להתייחס אל שאלת משמעות הדברים
מבחינת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים. שאלה זו אינה עולה כאן על הפרק, ודומה שאינה
צריכה לעלות, שכן ענייננו כאן ביחסי הפנים של העם היהודי. השאלה מתעוררת רק כאשר
אופציית ההתאזרחות של היהודים העולים אל המדינה מתממשת על ידי עלייה.

מן ההיבט הרעיוני, המעצב את זהות המדינה, ראוי להדגיש בחוק השבות שלוש קביעות:
ראשית - הסעיף הראשון, הקובע בקיצור וברמה עקרונית מכלילה, המוגבלת רק מכח הוראות
מעשיות, כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". שנית - העלייה מתאשרת על ידי הענקת "תעודת
עולה". ויש לראות בכך התאזרחות במדינה. מאלפת העובדה שקביעה זו אינה מפורשת בחוק
הזה אלא בחוק האזרחות הכללי, הקובע את כל דרכי ההתאזרחות במדינת ישראל. לעומת זאת
בחוק השבות מונחת עובדת ההתאזרחות על ידי עלייה כאילו היא מובנת מאליה, ואין לפרש
זאת אלא בהנחה שלפנינו מימוש האזרחות האופציונלית שמדינת ישראל שומרת לכל יהודי
באשר הוא. זכות זו מתממשת בפועל כאשר הוא מממש אותה, כלומר, עולה ומתיישב בארץ
ישיבת קבע. לבסוף, על פי תיקון משנת תשכ"ט, נקבע בסעיף ‏4(ב), ש"לפי חוק זה, 'יהודי' -
מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת", קביעה שמשמעותה לשאלת
יחסה של המדינה אל מורשת היהדות רבה מאוד.

חוק השבות מהווה חריג ברור ומובהק בהשוואה לכל מדינה אחרת בזמננו, אף שלכל אחת
מהן יחודים משלה. הצדקתו היא הכרת היותו מחויב המציאות ההיסטורית של עם שגורלו
היה חריג מתחילתו, ואף מחויב התהליך ההיסטורי הייחודי של כינון המדינה היהודית ושל
הגדרת התפקיד שנועד לה. מדינת ישראל לא היתה יוצאת ידי חובתה הדמוקרטית הראשונית
כלפי העם שיצר אותה ושיקע בה את מיטב משאביו ותקוותיו, אילמלא חוקקה את חוק
ההסתדרות הציונית ואת חוק השבות, ומבחינה זו אכן אין הבדל עקרוני בין מדינת ישראל
לכל מדינת-לאום דמוקרטית אחרת, שיש לה חובה כלפי העם שכונן אותה. עובדה זו תיקלט
ותסתבר יותר אם ניתן את דעתנו שוב לקביעה שחוק השבות מממש אזרחות אופציונלית,
הנשמרת מלכתחילה לכל יהודי באשר הוא יהודי. באופן זה ניתן להשוות את מעמדו של
העולה היהודי למדינת ישראל אל מעמדם של אזרחי כל מדינה דמוקרטית החוזרים למדינתם
אחרי שנות מגורים במדינה אחרת, או לשיבת אזרח, שנולד בארץ אחרת להורים אזרחי
המדינה. זוהי, כמובן, הרחבה יתרה של אותה זכות, אולם היא מוצדקת בתוקף הטעמים
ההיסטוריים שנזכרו לעיל.

האם יש בכך משום הפליה לרעה של אזרחי ישראל הערביים ובני שאר המיעוטים הלאומיים?
התשובה תהיה שלילית, אם נתבונן בזכויות האזרח שיש לאזרחים הערביים עצמם, כולל
זכותו של ערבי, או בן כל לאום אחר, להתאזרח במדינת ישראל, לא מכוח חוק השבות אלא
בדרך שהדבר נוהג בכל מדינה דמוקרטית אחרת, כולל זכותם לתת ביטוי חברתי-תרבותי ודתי
מלא לזהותם הלאומית המיוחדת. עם זאת התשובה תהיה חיובית, אם נתבונן בזכותם להביא
לידי ביטוי מדיני-ריבוני את לאומיותם. זכות זו נשמרת במדינת ישראל לעם היהודי ובניו
בלבד, מפני שזכות זו אינה ניתנת להם, והם גם אינם דורשים אותה לעצמם, בשום מדינה
אחרת. אם בוחנים את הסוגיה על פי אמות המידה של הדמוקרטיה בהסתכלות כוללת, האם יש
להעריך העדפה יחודית זו כהפליה לטובה של היהודים, או שמא כהפליה לרעה של בני שאר
המיעוטים הלאומיים? ללאומיות הערבית יש ביטוי לאומי ריבוני בכמה מדינות-לאום
ערביות גדולות; מדינת ישראל הסכימה לתת גם ללאומיות הערבית-הפלשתינאית ביטוי לאומי
פוליטי משלה בארץ ישראל, והיא בוודאי לא תתנגד לכך שתושביה הערביים יכוננו כלפי
המדינות המייצגות את הריבונות הלאומית שלהם אותו סוג של זיקה שיש ליהודי התפוצות
אל מדינת ישראל.

(ח) מדינת ישראל כגואלת ההיסטוריה של העם היהודי - זכרון השואה
הסעיף הנוגע לשאלת "מיהו יהודי?" בחוק השבות צריך להידון, כאמור, כחלק מסוגיית
זיקתה של מדינת ישראל אל מורשת היהדות, אולם לפני שנעבור לדון בה, וכדי למלא את
תפיסת הקשר הענייני שבין אופיה הציוני לאופיה היהודי של מדינת ישראל, יש להתבונן
עוד ב"חוק זכרון השואה והגבורה - 'יד ושם'", שגם הוא נחקק בשלב מוקדם למדי (י"ד בכסלו
תשי"ג). החוק קובע את הקמת רשות הזכרון כמוסד ממלכתי. הוא מפרט מי יהיו אלה מבני
העם היהודי ו"חסידי אומות העולם" ואלו יהיו המאורעות והמעשים ההיסטוריים ש"רשות
הזכרון" תהיה מופקדת להציב להם יד ולקדש את זכרם במסר חינוכי לדורות. לאחר מכן
הוא קובע בסעיף גדול שני את תפקידיה של רשות הזכרון:
תפקידו של "יד ושם" הוא לאסוף אל המולדת את זכרם של כל אלה מבני העם היהודי שנפלו
ומסרו את נפשם, נלחמו ומרדו באויב הנאצי ובעוזריו ולהציב שם וזכר להם, לקהילות,
לארגונים ולמוסדות שנחרבו בגלל השתייכותם לעם היהודי;
למטרה זו יהא מוסמך -
(‏1) להקים מפעל זכרון ביוזמתו ובהנהלתו;
(‏2) לכנס, לחקור ולפרסם את כל העדות על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה;
(‏3) להשריש בארץ ובעם כולו את היום שנקבע על ידי הכנסת כיום זכרון לשואה ולגבורה
ולטפח הווי של אחדות זכרון לגיבוריה ולקרבנותיה;
(‏4) להעניק לבני העם היהודי שהושמדו ונפלו בימי השואה והמרי אזרחות זכרון של מדינת
ישראל, לאות היאספותם אל עמם;
(‏5) לאשר ולהדריך מפעלים העושים להנצחת זכרם של קרבנות השואה וגיבוריה או לשתף
פעולה עם מפעלים כאלה;
(‏6) לייצג את ישראל במפעלים בינלאומיים שמטרתם הנצחת זכרם של קרבנות הנאצים וחללי
המלחמה בהם;
(‏7) לעשות כל פעולה אחרת שתידרש לשם ביצוע תפקידו.

לפנינו אפוא עוד היבט מרכזי של תפיסת מדינת ישראל כמדינה ציונית במשמעות של מדינת
כל העם היהודי, והוא ההיבט ההיסטורי. הקביעה שמדינת ישראל קמה לצרכו של כל עם
ישראל, על רקע כל תולדותיו, ובייחוד על רקע גורלו ההיסטורי בזמן החדש, כדי למצוא
פתרון למצוקותיו, קביעה זו היא מובנת מאליה; היא כבר הוצהרה במגילת העצמאות. חוק
רשות הזכרון מוסיף את המימוש והגילום של הצהרה מילולית זו בחיים האקטואליים של
העם ובהווייתה של המדינה, מעבר למימוש הסמלי של יום העצמאות, שבו אין הבדל בין
מדינת ישראל לכל מדינה לאומית אחרת. מדינת ישראל נתפסת על פי החוק לא רק כגואלת
העם, כי אם כגואלת כל דורותיו ותולדותיו בגלות, בייחוד בזמן החדש.
הוא הדבר הגדול שצריך לבוא לידי ביטוי במפעלות הזכרון של "יד ושם": תפקידם להטביע
את רושם גורלו ההיסטורי של העם ואת יעודה הגואל של המדינה בחיים האקטואליים של
העם במדינתו. נדגיש בהקשר זה את הסעיף הבולט בייחודיותו: "להעניק לבני העם היהודי
שהושמדו ונפלו בימי השואה והמרי אזרחות זכרון של מדינת ישראל, לאות היאספותם אל
עמם". אל משפט מרשים זה יש להוסיף את המשתמע מן החוק שנתקבל בשנת תש"י "בדבר
מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם", חוק שקבע כי מדינת ישראל רואה את עצמה אחראית
להעניש ולנקום בנאצים ובעוזריהם את פשע השואה ("מי שעשה מחוץ לישראל מעשה שהוא
עבירה לפי חוק זה אפשר להביאו לדיון ולהענישו בישראל, כאילו עשה את המעשה
בישראל"). שני אלה מוכיחים שמדינת ישראל לא רק מתארת את עצמה, אלא אף ממחישה לעמה
בפועל את משמעות היותה מדינת כל העם היהודי, ולא רק העם שבהווה אלא אף העם
שלאורך כל דורות העבר והעם שיחיה בדורות הבאים. מדינת ישראל עצמה נעשית באופן זה,
ממנה ובה, לזכרון ולעדות חיה, המגלמת את ההיסטוריה של העם היהודי המיוחד בגורלו
ובייעודו.

(ט) יחסה של מדינת ישראל אל מורשת התרבות היהודית
חוק השבות הניח ביסוד יחסה של מדינת ישראל אל מורשת היהדות שלוש קביעות הנובעות
זו מזו. ראשית - כדי למלא את תפקידה כלפי העם שיצר אותה, על המדינה להגדיר את
זהותו הלאומית של כל יחיד שהוא בן העם, וממילא את זהות העם כולו. שנית - כדי להגדיר
את זהות העם ואת זהות יחידיו, על המדינה לשקף את ההסכמה הלאומית הכוללת ביותר.
ושלישית - כדי לאחד את העם על בסיס של הסכמה כוללת - למרות מחלוקת ממושכת בין
חלקים שונים בעם, המכירים זה בזה כבני עם אחד אבל אינם מסכימים על הגדרת אמות
המידה של הכרה זו - על המדינה להעדיף את ההגדרה ההלכתית האורתודוקסית, אף זו
איננה מקובלת על הכלל. וזאת כדי שלא להוציא את החלק האורתודוקסי, המייצג את
ההסכמה שהיתה מקובלת בעם לדורותיו עד זמננו, מתוך ההגדרה המוסכמת. על המדינה לתת
להלכה האורתודוקסית מעמד קובע כחלק מן החוק הלאומי של המדינה.
הגדרת "מיהו יהודי?" ניתנה בחוק השבות לשם הצורך היישומי להחליט למי עומדת זכות
האזרחות האופציונלית המתממשת על ידי עלייה. ההסכמה הלאומית הרחבה מבוטאת בחוק
כהכרה שזהות יהודית נובעת מרציפות הדורות ומהזדהות עם הזכרון התרבותי-היסטורי של
העם, כמו בכל זהות לאומית המעוגנת ברציפות דורותיו של עם. העדפת ההגדרה
ההלכתית-האורתודוקסית ומיסודה כחלק סמכותי במערכת החוק הלאומי מתבטאת בקבלת אמת
המידה המאשרת זהות יהודית על ידי הוכחת היוולדות לאם יהודייה (סימן של רציפות
הדורות), או אמת המידה של גיור ואי-השתייכות לדת אחרת (סימן ההזדהות עם המורשת
התרבותית-היסטורית של העם). עם זאת יש להדגיש, כי על ידי אימוץ אמות המידה של
ההלכה האורתודוקסית לתוך מערכת החקיקה, שהיא כשלעצמה אינה הלכתית-דתית אלא
משפטית-לאומית, הופכת ההגדרה הדתית להגדרה לאומית, למרות שהיא נושאת בחובה מתח
גדול בין היסוד המוסכם והיסוד הבלתי מוסכם שנכללו בה.

נתבונן אפוא בשאר דרכי המיסוד של יחס המדינה אל מורשת היהדות, לפי הסדר שהונח
לעיל. השאלה היא: מה היא "היהדות" מבחינת מסריה המערכתיים הממוסדים של המדינה? ועל
כך באות קודם כל התשובות הנוגעות לזהות הלאומית התרבותית-היסטורית. תחילה יש לאזכר
שוב את כל יסודות הזהות הציונית של מדינת ישראל שנזכרו לעיל, ובעיקר את הלשון
העברית. אך עתה יש להבליט את תפקודה כלשון היצירה של התרבות הישראלית, המעוגנת
במקורות הספרותיים של תרבות העם לדורותיו - מן המקרא ועד לספרות העברית החדשה -
כלשון הזכרון ההיסטורי וכלשון החינוך המנחיל את המורשת במוסדות החינוך הישראליים.
זוהי התשתית הראשונית של קיום הזיקה למורשת היהדות במדינת ישראל, והעיון בה מוליך
במישרין אל החוק הראשי שעניינו בהנחלת המורשת, והוא חוק חינוך ממלכתי שנחקק
לראשונה בשנת תשי"ג, אך עבר אחר כך כמה תיקונים. הסעיף הנוגע לענייננו נוסח מחדש
בשנת תשל"ג:

(‏2) מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי
המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית
ובמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה
הדדית ואהבת הבריות.

הבנת המשמעות התרבותית של האחריות הממלכתית לחינוך היהודי מחייבת פירושה על יסוד
כמה הבדלות, תנאים ודרכים שהחוק כופף להם את ישומו. החוק מבדיל בין החינוך במוסדות
הממלכתיים של המגזר היהודי לבין החינוך במוסדות הממלכתיים במגזרי המיעוטים
הלאומיים, אשר יתאימו את מטרות חינוכם לתרבויותיהם ודתותיהם; בתוך מוסדות החינוך של
המגזר היהודי הוא מבדיל בין "חינוך ממלכתי כללי" ל"חינוך ממלכתי דתי", ומכיר גם
במערכות חינוך פרטיות של תנועות רוחניות שונות, בכפוף לקבלת הערכים הכלליים של
החינוך הממלכתי. היישום המעשי, שעניינו העיקרי בקביעת תוכניות הלימודים ודרכי
ההוראה, נמסר לסמכותו של שר החינוך. על הוראה כללית זו מתוספת הקביעה, שהשר רשאי
לקבוע תוכניות השלמה שונות וכן תוכניות נוספות בהתאמה לצרכי אוכלוסיות שונות ועל
פי דרישות ההורים.

האחריות הממלכתית לחינוך "על ערכי תרבות ישראל והשגי המדע..." מיושמת אפוא מתוך
דיאלוג עם השקפות העולם ומתוך התמודדות עם צרכים תרבותיים מגוונים של ציבור
אזרחים שהוא רחוק מאוד מאחידות, כפי שמתחייב מעקרונות הדמוקרטיה, אך עם זאת נעשה
מאמץ מודגש ליצור את המכנה המשותף התרבותי-יהודי המזהה את הציבור ואת יחידיו.

על מחויבות מערכת החינוך הממלכתי להנחלת מורשת התרבות היהודית מתוספים חוקים
ומוסדות שתפקידם לאפשר "רשות רבים" תרבותית-יהודית (ובהתאמה גם "רשות רבים" תרבותית
מיוחדת לבני המיעוטים הלאומיים והדתיים השונים). בהקשר זה מזדקר תחילה חוק ימי
המנוחה שנקבע כבר בפקודת סדרי השלטון והמשפט בשנת תש"ח ותוקן בתשי"ב:

(א) שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום כיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות,
ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות - הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם
יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם...
(ב) הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-‏1951, החלות על המנוחה השבועית, יחולו -
(‏1) לגבי יהודי - על מועדי ישראל;
(‏2) לגבי מי שאינו יהודי - על מועדי ישראל או על חגי עדתו, הכל לפי המקובל עליו.

אולם מתוספים על דברים אלה כללים שמקורם באימוץ קביעות הלכתיות-דתיות הנוגעות
לשמירת אורחות החיים התרבותיים ברשות הרבים היהודית, אבל מתוך שיקולים של אחדות
תרבותית, באופן שדתיים ושאינם-דתיים יוכלו לקיים אותם במשותף, והם הכללים הנוגעים
לשמירת הכשרות ולהימנעות מחילול שבת ומועדים על ידי מוסדות ממלכתיים וציבוריים
הנוגעים לרשות הרבים היהודית במדינה, ובמיוחד על ידי צה"ל.

כל הנאמר עד כה על אחריותה של מדינת ישראל ולהנחלת מורשת התרבות היהודית מעורר
דיון וויכוח ציבורי סוער הנוגע למידות ולדרכי פירוש, ישום והגבלה. אולם דומה שהנאמר
אינו מעורר התנגדות מנקודת הראות של ערכי הדמוקרטיה, שכן הוא משקף, בדרך כלל,
הסכמה לאומית רחבה. אכן, בביקורת על דרכי הישום מתברר, שהחופש שניתן עד כה
למערכות החינוך הלא-יהודיות במסירת המורשות התרבותיות והדתיות המיוחדות להן לא היה
מספיק, והעניין טעון תיקון. לעומת זאת, כשנבוא לבחון את הסוגיה הקשה והמורכבת של
אימוץ ההלכה האורתודוקסית, כולל המערכת המשפטית שלה, אל תוך מערכת החוק והמשפט
הישראלית, יתגלה הציר השני של הוויכוח הסוער בדבר אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל,
והוא ציר היחס בין הדת למדינה.

(י) שאלת היחס בין הדת למדינה
הדברים ידועים בגלל הפולמוס היום-יומי שקיבל אופי של "מלחמת תרבות", ומשום כך אין
צורך לפרטם. בכללות המצב הוא זה: על יסוד הסכם של "סטאטוס קוו" פוליטי, שהתגבש
בארץ ישראל עוד בתקופת היישוב, אימצה המערכת המשפטית של מדינת ישראל את נורמות
ההלכה הנוגעות לסוגיית הזהות היהודית, והכוונה בעיקר לדיני המעמד האישי העוסקים
בנישואין ובגיטין, במכלול יחסי השאירות הקשורים בהם וכן בגיור. לשם ישומן של נורמות
אלה הסמיכה המדינה מוסדות שיפוט רבניים. על כך יש להוסיף את הפקדת מוסדות השיפוט
הרבניים על שמירת הכשרות ועל שמירת אי-חילול שבתות ומועדים ברשות הרבים היהודית,
וכן את מתן שירותי הדת (בתי כנסת, מוסדות חינוך תורניים, מקוואות וכיוצא באלה) על
חשבון תקציבים ממלכתיים או מוניציפליים כלליים, ובאמצעות מוסדות דתיים בעלי מעמד
ממלכתי. אין ספק שכל אלה מהווים גורם מוחשי יעיל מאוד בעיצוב הדמות היהודית של
מדינת ישראל תוך שימוש בסמכות החיוב והאכיפה של חוקיה ומערכות משטרה הדמוקרטי.
בעובדות אלה נאחזת טענת המבקרים החריפים ביותר, הטוענים שיש סתירה בין "דמותה
היהודית" של מדינת ישראל לבין היותה "מדינת חוק" דמוקרטית, ועל יסודן מוטחת הדרישה
ליישם בעקביות את העקרון הליברלי של "הפרדת הדת מן המדינה".

מה היה שיקול הדעת אשר הצדיק את חוקי ה"סטאטוס קוו" שהתקבלו בשעתם בהליך דמוקרטי,
לא כהלכה דתית, אלא כחוקים שסמכות המחוקק הלאומי החילוני היא שמסמיכה אותם מתוך
שיקולים לאומיים ולא דתיים?

ניתן לסכם את שיקול דעתם בארבע הטענות הבאות:
(א) אמנם ראוי להפריד בין הדת למדינה ככל שהדבר הוא באפשר למעשה, אולם נראה שאי
אפשר לבצע הפרדה מוחלטת, הן משום שהדת היא אורח חיים מלא - והיא מתייחסת לא רק
לרשות היחיד אלא גם לרשות הרבים, ומעורבת בחיים החברתיים בכל היקפם - והן משום
שהמדינה המודרנית, שהיא מדינת שירותים ולא רק מדינת חוק וסדר, מעורבת עמוק בהליכי
החיים החברתיים. אם דמוקרטיה מחויבת לתת לאנשים דתיים לחיות בתוכה על פי ערכיהם
והשקפת עולמם, היא חייבת לרווח להם מעמד ברשות הרבים מבלי לאלץ אותם ליצור בתוך
התרבות המקפת של עמם ושל מדינתם ישות חברתית נבדלת, כלומר, לאפשר להם לחיות בתוך
החברה הכללית בלי שייאלצו לעבור על נורמות דתיות מקודשות בעיניהם.
(ב) דברים אלה אמורים ביתר שאת לגבי הדת היהודית, שאיננה דת כנסייתית אלא דת
לאומית-קהילתית. דווקא במדינה יהודית מחייבת ההלכה מעורבות מלאה בחברה ונשיאה
מלאה באחריות לחיים וליצירה הלאומית הכללית. מדינה יהודית-דמוקרטית חייבת אפוא
להבטיח לכל אזרחיה היהודים רשות רבים לאומית משותפת ולא מבודדת.
(ג) ההלכה האורתודוקסית מסמלת את הרציפות הבלתי נפסקת של הזהות התרבותית-היסטורית
העצמית והייחודית של עמנו. היא מייצגת בהווה את הזיקה הנמשכת למקורות התרבות
היהודית, ובכך היא תורמת תרומה שאין לה תחליף לעשירות ולהמשכיות של תרבות העם, היא
מחברת אותו אל מקורותיו ומחזקת את זהותו העצמית (כשם שתנועות אחרות וחלקים אחרים
בעם תורמים את תרומתם היצירתית במישורים רבים). יתר על כן, נראה שגם הנאמנות
לערכים הלאומיים והציוניים של מדינת ישראל אינה מתקיימת לבדה, אלא היא קשורה
לזכרון ההיסטורי הדתי של העם ויונקת ממנו. אינטרס הזהות הלאומית הצדיק אפוא, לדעת
רוב הציבור היהודי בארץ ובעולם, ויתורים מצד אלה שאינם שומרי ההלכה והמסורת
האורתודוקסית לשם מטרה המוגדרת כטובת הכלל וטובת היחידים הנכללים בו.
(ד) על כך נוסף השיקול שהוויתור הנדרש מצדם של אלה שאינם שומרי הלכה ומסורת גורם
אמנם הגבלה ואי-נוחות מסוימת, אך איננו גורם נזק או התפשרות על עקרונות מוסריים שהם
מאמינים בהם. משום כך היתרון הרוחני שיוכלו להפיק מן הוויתור, במושגים של חיי רוח,
עולה בהרבה על החסרון שבהגבלה ובאיפוק העצמי בעניינים שהם בעיקרם חומריים.

מן השיקול האחרון ומן הסיפא של קודמו משתמע בבירור, שבמסגרת דמוקרטית אפשר להצדיק
חקיקה לאומית, הנותנת תוקף ממלכתי להלכות דתיות, רק על יסוד של הסכמה לאומית
רחבה. מתוסף על כך הטעם הפשוט, שבמשטר דמוקרטי אי אפשר לאכוף על היחידים את
ההישמעות לחוקים כאלה. הדבר מוכח בדיעבד: כשהתקבלו חוקי ה"סטאטוס קוו" היתה עליהם
הסכמה לאומית רחבה. היו תלונות ומחאות, אך רוב הציבור לא התמרד וציית מתוך התחשבות
ומשמעת עצמית: אלה - כדי לא לפגוע בדתיים ולמען האחדות, ואלה - כדי להנות ממה
שהדתיים מייצגים בתרבותם. במשך הזמן חל שינוי מרחיק לכת בהלך הרוח הלאומי בגלל
גורמים שונים שאין מקום לפרטם בהקשר זה. חלק גדל והולך של אזרחי ישראל היהודים,
ובמיוחד הצעירים, מתמרד כיום נגד החקיקה הדתית ומרגיש שהיא מגבילה אותו מעבר לסף
סבילותו, ובמיוחד שהיא סותרת את עקרונותיו המוסריים, את השקפת עולמו או את דרכו
ב"מימוש עצמו". במיוחד מתגברת התלונה על דיני המעמד האישי, הגורמים, לדעת רבים
בציבור, עוולות גדולות ובלתי נסבלות להרבה יחידים, שעה שהמוסדות הרבניים המופקדים
על ישום החוק מטעם המדינה אינם יכולים, או אינם רוצים, למצוא פתרונות מוסריים
ההולמים את אמות המידה ההומניסטיות שהדמוקרטיה מחייבת.
טענה זו תקפה ללא ספק ולא ניתן להשיב עליה. לאחרונה התחילו גם יהודים אורתודוקסים
לא מעטים להרגיש באותה מצוקה הלכתית ולדרוש את התיקון הנאות, לא רק בשביל זולתם
אלא גם בשביל עצמם. אולם דומה כי בכך לא מתערערת תקפותם של שלושת הטיעונים
הראשונים: אי אפשר להפריד לגמרי בין דת למדינה בלי לאכוף על יהודים דתיים רשות
רבים חברתית-תרבותית נבדלת לגמרי, או שיהיו כעין קבוצה לאומית אחרת, ויש אינטרס
תרבותי-לאומי, אישי וציבורי, לשמור על רציפותה של הזהות התרבותית ועל הדיאלוג
היצירתי החי, הפתוח והאמפטי, בין כל הזרמים המעצבים את התרבות היהודית המודרנית
שמדינת ישראל קמה כדי ליצור לה מסגרת מאפשרת ותומכת.
המסקנה המתחייבת היא אפוא, שאם יש רוב של יהודים במדינת ישראל ובעולם המבינים את
אינטרס האחדות ואת אינטרס רציפות הזהות התרבותית של העם, ומייחסים לו חשיבות
עליונה לזהותם ולזהות ילדיהם, צריך לעשות מאמץ דו-כיווני כדי לפתור את הבעיות הקשות
שמוסדות ההלכה נמנעו עד כה מלהציע להן פתרון העומד בבחנים הערכיים של הציבור
החילוני, וליצור על ידי כך בסיס להסכמה לאומית מחודשת. זהו תנאי לשמירת דמותה
היהודית והדמוקרטית כאחד של מדינת ישראל.

(יא) סיכום
על יסוד דיון זה נראה שיש דרך המשכית לפתרון הסכסוך המקוטב המזעזע את התהליך
הדמוקרטי במדינת ישראל. אפשר להעמיק את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ככל הנדרש
מהשגת שלום עם האומה הפלשתינאית וככל המתחייב מהכרה ברב גוניות של צורת ההזדהות
היהודית, מבלי לפגוע בזהותה היהודית של המדינה, ואפשר להעמיק את זהותה היהודית,
הלאומית והמורשתית-תרבותית של המדינה, מבלי לקפח את אופיה הדמוקרטי. לשם כך צריך
לחדש את רצון האחדות ולגבש מחדש את היסודות הערכיים שעליהם הושתתה ישראל כמדינה
שקמה לשם יעוד לאומי ולשם יעוד אוניברסלי העולים בקנה אחד.

* המאמר פורסם בכתב העת "עט הדעת" חידושים תגליות ועיונים במדעי היהדות, המרכז
להוראת מדעי היהדות, המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית ירושלים.