Home
  education - חינוך





מרי אזרחי


חמי בן נון

מתוך: "מרי אזרחי"", חמי בן נון, "יעד" הוצאה לאור, 1992.

דיון במשמעות המרי האזרחי חייב בהבהרה של מונחים כדי להבחינם זה מזה. דוגמה רווחת
לשימוש מוטעה במונח היא האמירה כי האינתיפאדה היא מרי אזרחי. זוהי טעות חמורה:
בגדה וברצועה אין מרי אזרחי, אלא מרד - מאבק אלים בכיבוש, בחוק ובשלטון של מדינת
ישראל. מי שאומר כי האינתיפאדה היא מרי אזרחי, אינו מבין מרי אזרחי מהו! לעומת זאת,
פעילותם של מקצת המסרבים לשרת בשטחים - ואף הפרות החוק של אייבי נתן - הם מרי
אזרחי לשמו. קיימים, כמובן, גם מקרי ביניים מעורפלים: האם ההתנגדות לנסיגה מסיני
היתה מרי אזרחי? האם הבוז לשלטון הישראלי והפרות החוק של חלק מהמתנחלים הם מרי
אזרחי?

נשאלת השאלה אם מרי אזרחי, מרד, סרבנות מצפונית, מחאה חוקית, הפיכה ומהפכה הם פנים
שונים של מחאה - ולכן אינם מובחנים במובהק זה מזה (כלומר: חופפים בחלקם, או נבדלים
זה מזה בדרגת העוצמה של המחאה, בדרך ביטויה של המחאה, ברמת הסובלנות אליה ועוד),
או שמא הם נבדלים זה מזה לחלוטין. תשובתי לשאלה דלעיל היא שניתן להבחין במובהק בין
מרי אזרחי, סרבנות מטעמי מצפון, מחאה חוקית, מרד, הפיכה ומהפכה.

מרד
מרד הוא מעשה קבוצתי מאורגן של הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתו לשנות -
בעקיפין או במישרין - את המשטר או את ההסדרים החוקתיים הקיימים. המרד מתחולל,
בדרך-כלל, כאשר נוצר פער קיצוני בין ציפיות הקבוצה המורדת לבין המציאות. בעת
התרחשותו, המרד אינו מכיר בחוק הקיים במדינה ודרכי הפעולה שינקוט הן רבות - טרור,
גרילה, מחאה פוליטית לסוגיה, ולרבות מרי אזרחי.

יש המבחינים מרד ממהפכה ומהפיכה; אם מטרת המרד אינה בהכרח יצירת שינויים קיצוניים
במשטר או בהסדרים החוקיים והחברתיים הקיימים, אזי אין מדובר במהפכה, שתכליתה היא
יצירת שינויים קיצוניים כאלה. אם מטרת המרד אינה בהכרח הדחת השליט, אז אין מדובר
בהפיכה, משום שתכליתה של הפיכה היא הדחת השליט.

יש הכוללים במונח 'מרד' גם הפיכה או אף מהפכה. דווקא הכללה זו מוציאה כמעט לחלוטין
את המרי האזרחי מתחומו של המרד והופכת את שני המונחים למובחנים למדי. מכיוון
שפעולת המרי האזרחי מכבדת בעיקרון את החוק, ותכליתה להביא לשינויים של דבר חקיקה
מסוים או של מדיניות ספציפית, קיים קו גבול בין מרי אזרחי לבין מרד, הגם שאין מבחן
אמפירי מהו מספר החוקים שיש להפר כדי להשתייך לכאן או לכאן.

מחאה
מחאה פוליטית חוקית שונה אף היא מהמרי האזרחי, באשר אין היא עברה על החוק ולכן
אינה בעייתית (לפחות במשטר דמוקרטי). המחאה היא תגובה פומבית על מצב עניינים מסוים
שנוצר כתוצאה מחוק או ממדיניות שהמוחה חש כי הם פוגעים בו או בסביבתו. המחאה
לצורותיה נוצרת בעיקר על ידי יחידים או קבוצות חסרי כוח פוליטי - או חסרי כוח
פוליטי משמעותי - כאשר פעילות פוליטית שגרתית מצידם נכשלה, אינה אפקטיבית אינה
אפשרית. במקרים אלה המחאה מכוונת כנגד גופים, אישים, חוקים, תופעות, תהליכים
וקווי-מדיניות הזוכים להכרה ממסדית, חברתית או פוליטית. המחאה מוכרת כפעילות
פוליטית שמטרתה הבעת דעה באופן בוטה. והיא משמשת כלי להגת מתחים ותסכול או דרך של
מיקוח וסחיטה להשגת יעדים פוליטיים.

מחאה חוקית מתבטאת לרוב באופן חוץ-פרלמנטרי וכרוכה בפעילות המותרת על פי כללי
המשחק של הדמוקרטיה. מחאה כזו עשויה להתבטא בהפגנות, בשביתות לסוגיהן, במצעדי
ראווה, בפתיחת דוכני החתמה לעצומות ובהגשתן של העצומות, בניהול ויכוחים ציבוריים,
ביצירת משמרות מחאה, בהפרות-סדר "לגיטימיות" (אלה שלא יוגש בעקבותיהן כתב אישום)
ובפנייה בלתי אמצעית לתקשורת. מחאה בלתי חוקית, לעומת זאת, כרוכה בהפרת חוק או
בשימוש בהפרת סדר "בלתי לגיטימית". מחאה כזו אינה מתנהלת על פי כללי המשחק
המקובלים בדמוקרטיה, והיא עלולה להתבטא בהחרמת השלטון, בסירוב לקבל שירותים
ממלכתיים ולמלא חובות אזרחיות (כגון שירות בצבא, תשלום מסים והופעה לדין בבתי
המשפט של המדינה), בשביתות רעב, ואף בפעולות אלימות כמו חסימת כבישים בצמיגים
בוערים, איומים בהטמנת פצצות ועוד.

קשה לקבוע במדויק היכן עובר קו הגבול בין מחאה דמוקרטית בוטה (מרי אזרחי) לבין
מחאה פוליטית חוקית מצד אחד ומחאה אנטי-דמוקרטית מצד אחר. מקובל להניח, כי כאשר
מחאה מתבטאת בנקיטת צעדים בלתי חוקיים שאין בהם משום כפירה בשלטון החוק,
בלגיטימיות של המשטר הדמוקרטי ובשלטון הקיים - אלה אינם צעדים אנטי דמוקרטיים ולכן
אין מדובר במרד של ממש אלא במרי אזרחי. מצד אחר, מרי אזרחי עשוי לגבול במחאה
פוליטית חוקית.

מקובל כיום - לפחות בחברה המערבית - לראות במחאה הפוליטית כלי ביטוי המעוגן
בזכויות האדם הבסיסיות. המחאה, אם כן, בהיותה מתאימה לעקרונות הדמוקרטיים
והליברליים, אינה שלילית במהותה ותפקידה הוא לאותת לשלטון ולמערכות הלווין שלו כי
יש לשים לב לתקלות ציבוריות כמו חוק קלוקל או מדיניות מעוותת. מכאן, שהמחאה עשויה
להוות מעין שסתום ביטחון לפריקת מתחים ולשמירה על תקינות החברה, המשטר ומערכת
החוק. לכן "כדאי" לשלטון שלא לסכל מחאה העלולה להזיק בטווח הקצר אך עשויה להועיל
בטווח הארוך בכך שתתרום ליציבותו.

המתנגדים לזכות למרי אזרחי משתמשים בפעולות המחאה המותרות כעלה תאנה; לטענתם,
הדמוקרטיה מאפשרת מחאה שכלליה ברורים ועל כן היא לגיטימית ולגלית. אם חוק או
מדיניות אינם צודקים, קיימות דרכים חוקיות להשפיע על דעת הקהל, ומכאן שאין צורך
במרי אזרחי. מול דעה זו עומדות שלוש טענות: האחת, שכל צורות המחאה החוקית עלולות
להיות חסרות השפעה בנסיבות מסוימות ("הכלבים נובחים והשיירה עוברת"), שאז נותרת רק
דרך בלתי חוקית כמו המרי האזרח. הטענה השנייה היא שהשלטון מורגל בצורות המוכרות
ויודע להיערך לקראתן - כך שאין הן אפקטיביות לעומת המרי האזרחי, העשוי להיות
אפקטיבי. נוסף על כך, הציבור עייף - או שבע - ממחאות ורובן אף לא עוברות את סף הקשב
שלו; לעומת זאת, המרי האזרחי עשוי לעבור את אותו סף קשב ולשנות דברים לפני שיתהווה
מצב בלתי הפיך.

סרבנות מצפון
ההבחנה בין מרי אזרחי לסרבנות מטעמי מצפון חשובה, שכן רבים מבלבלים בין שני אלה,
השייכים לקטיגוריות נבדלות וראויים להתייחסות שונה. סרבנות מטעמי מצפון היא הפרת
חוק מטעמים מוסריים. זהו מעשה פרטי של אדם השואף למנוע ביצוע של עוול מוסרי
כתוצאה מציות לחוק שהוא, לדעתו, רע מבחינה מוסרית, בחלקו או בשלמותו. סרבן
המצפון מאמין כי חל עליו איסור מוסרי לציית לאותו החוק, כלומר: הוא תולה את הפרת
החוק בעיקרון מוסרי עליון כלשהו שהחוק כפוף לו. העיקרון העליון עשוי להיות דתי
ועשוי להיות אף הומניסטי-אתיאיסטי. בכל מקרה, סרבן המצפון מאמין כי המדינה כפופה
לאותו עיקרון עליון ולכן אינה יכולה להיות הסמכות העליונה לגבי ההכרעות הערכיות
הבסיסיות של האדם. לדעתו, מקורם של חוקי המדינה אינו אלא בהסכמה בין פרטיו של
קולקטיב אנושי, ולכן אין חוקים אלה יכולים לתבוע לעצמם תוקף של סמכות מוחלטת.

לעומת זאת, מרי אזרחי עשוי לנבוע גם מנימוקים מסוריים; אבל, כפי ששמו מעיד עליו, הוא
בראש ובראשונה פעולת מחאה אזרחית-ציבורית הנובעת מאחריות אזרחית, שתכליתה שינוי של
חוק או מדיניות שהמוחה אינו מסכים עמם. שמירה על השלמות המוסרית-אישית עשוי להיות
אחד הטעמים למרי אזרחי, אולם אין זה מניע הכרחי - בעוד שאצל סרבן המצפון שמירת
שלמות זו אינהרנטית לסרבנותו. כמו כן מבצע המרי האזרחי אינו מניח מערכת ערכים שונה
או מנוגדת לזו של החוק והמשטר הקיימים, ולפחות בכך הוא שונה מסרבן המצפון.

היותו של המרי האזרחי מעשה פוליטי - קרי: מעשה ציבורי שתכליתו תוצאה פוליטית -
מבחינה אותו מסרבנות מטעמי מצפון, שהיא מעשה מוסרי פרטי. יתר על כן, סרבן מטעמי
מצפון יוצא ישירות כנגד החוק הפוגע בו בעוד שמרי אזרחי עשוי להיות גם עקיף. מבצע
המרי אינו יוצא בהכרח נגד החוק הבלתי סביר; הוא עשוי להפר אף חוק סביר כדי לעורר
מודעות לחוק בלתי סביר; והוא עשוי להפר חוק סביר כדי לעורר את דעת הקהל נגד
מדיניות נואלת.

מרי אזרחי
בשלב זה אין בכוונתי להגדיר מרי אזרחי מהו אלא לאפיינו באופן ראשוני בלבד. כאמור,
המרי האזרחי מתאפיין בכך שהוא מעשה פוליטי הפוגע בחוק מסוים - אלא שהפרת החוק
אינה מטרתו של המרי האזרחי; נהפוך הוא: מבצע המרי היה מעדיף להישאר בגבולות מערכת
החוק ושזו תכיר בלגיטימיות של פעולותיו. נמצא, שהפרת החוק היא אמנם מאפיין מהותי של
המרי האזרחי - אולם הוא אך אמצעי להשגת המטרות. זהו כלי לביטוי קיצוני למחאה ולרצון
לשנות דבר חקיקה או מדיניות שמבצע המרי סבור כי יש לשנותם, או שהיא כלי לביטוי
ההינתקות מחוק או ממדיניות מסוימים. הרצון להישאר במסגרת מערכת החוק, במקביל
לבקשת הלגיטימציה להפרת חוק מסוים, מהווים מאפיינים מהותיים של המרי האזרחי
המבחינים אותו ממרד, מכיוון שהמרי האזרחי אינו מיועד להביא לשינוי המשטר או לשינוי
ההסדרים החוקתיים בכללותם אלא להשפיע ולהביע מחאה בעניין ספציפי. הוא נועד להשפיע
אם הוא חלק מתכנית פעולה האמורה להוביל לשינוי החוק או המדיניות, והוא מבטא מחאה
של פרט או של ציבור מסוים כנגד חוק או מדיניות כלשהם.

מרי אזרחי (הנקרא גם סירוב אזרחי או אי-ציות אזרחי) גובל,, כאמור, במחאה פוליטית
חוקית מצד אחד ובמרד מצד אחר. הדרכים שבהן בא המרי האזרחי לידי ביטוי הן רבות
וחלקן הוזכר לעיל. רבים ניסו להגדירו, אולם הניסיונות להגדירו מצרים את גבולותיו,
ועל פי רוב אף אינם מדויקים. כך, למשל, רבים נוטים לראות במרי אזרחי פעולה לא
אלימה ואין הדבר כך בהכרח; אחרים מבקשים לראות בו אמצעי אחרון לאחר שכל שאר
האמצעים החוקיים נוסו - אולם לעתים נחוצה פעולה מהירה, אפקטיבית ודרמטית, ואין די
זמן להמתין עד אשר ימוצו כל האמצעים הלגיטימיים.

אקט של מרי אזרחי צריך לגרום לכך שהחוק או המדיניות שכנגדם מחו באופן כה קיצוני
ייבחנו מחדש - שמא הם באמת פגומים. אם החוק נתקבל באורח דמוקרטי והוא לכאורה סביר
ובכל זאת הביא למרי אזרחי - יש לבחנו שוב. אם נמצא שאינו סביר, הרי שהייתה למרי
הצדקה ולמחוללו דרך לריהבילטציה. אם המדיניות שכנגדה מחו הביאה לתגובה כה קיצונית,
ייתכן שיש מקום לבחנה מחדש, שמא אינה סבירה. ניסיון העבר מוכיח, כי לעתים היה מקום
לפעולה קיצונית שעל גבול הדמוקרטיה. אולם, אין זה מובן מאליו שמרי אזרחי מתאים לכל
משטר ובכל מקרה שבו מתעורר הצורך במחאה קיצונית - ייתכן שמרי אזרחי הוא בגדר
מותרות שרק משטר איתן יכול להרשות לעצמו...