Home
  education - חינוך





ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-‏14

שרה אוסצקי-לזר, אסעד גאנם

המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, יוני ‏1996

סקירה על ההתארגנות הפוליטית של המגזר הערבי לקראת הבחירות, תוצאות
הבחירות לכנסת ה- ‏14 ומשמעותן.


פרק ראשון:
מאפיינים כלליים של מערכת הבחירות לכנסת ה-‏14 בקרב הערבים

מערכת הבחירות לכנסת ה-‏14 בקרב הערבים בישראל התאפיינה במספר חידושים לעומת
המערכות הקודמות:
‏1. הבחירה הישירה לראשות הממשלה הציבה את האלקטוראט הערבי במקום מרכזי. לאור
הפער הקטן בין שני המועמדים דובר על כך כי הבוחרים הערבים עשויים להכריע מי יהיה
ראש הממשלה. עובדה זו פעלה כבומרנג - בחודש האחרון לפני הבחירות, וכתוצאה מתגובת
הכעס של הערבים על אירועי מבצע "ענבי זעם" בלבנון, ניהלה מפלגת העבודה מסע נימרץ
בקירבם למען הצבעה לשמעון פרס. לעומת זאת, בתעמולת הימין הודגשה תמיכת הערבים
בפרס כנימוק נגדו ולטובת בחירה בנתניהו, שהוצג כמועמד "טוב ליהודים". בסופו של דבר,
הפך כוחם של הערבים לחולשה - למרות תמיכתם בפרס בשיעור גבוה ללא תקדים, הם
"הואשמו" על ידי דוברים ממפלגת העבודה בכשלונו.
‏2. בדומה למה שקרה בקרב המצביעים היהודים, איפשרה שיטת הבחירות החדשה גם לערבים
לפצל את הצבעתם בין תמיכה בראש ממשלה הרצוי להם, לבין הצבעה לכנסת לרשימות
הערביות, המייצגות ישירות את האינטרסים הקבוצתיים שלהם. הדבר הביא לעלייה ניכרת
בכוחן של חד"ש והרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ), מחמישה מושבים בכנסת ה-‏13 לתשעה
בכנסת ה-‏14.
‏3. אחוז ההצבעה בקרב הערבים עלה באופן משמעותי והגיע ל-%‏77 לעומת %‏69.7 בבחירות
‏1992. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מאז ‏1973 (אז הגיע ל-%‏80) ולראשונה מאותה שנה הוא
כמעט משתווה לאחוז ההצבעה הכללי, שהגיע הפעם ל-‏79.3. אמנם בתחילת יום הבחירות
היתה ההצבעה בישובים הערביים נמוכה ומנומנמת, אולם לאחר פרסום הדבר באמצעי
התקשורת והבעת ההערכה כי פרס לא ייבחר אם הערבים לא ייצאו לקלפיות, התגייסו
מנהיגי מפלגת העבודה ופעיליה בשטח, כמו גם פעילי המפלגות הערביות, הושמעו קריאות
ברמקולי המסגדים, ואנשים יצאו לקלפיות בהמוניהם.
‏4. התופעה של ריבוי מפלגות והקמת תנועות ערביות חדשות בלטה הפעם. חלק מן המסגרות
הפוליטיות נוצרו סביב אדם אחד - כמו ד"ר אחמד טיבי, מוחמד זיידאן, עאטף ח'טיב או ד"ר
עזמי בשארה. חלק מהגופים התאחדו, אך חלקם החליט לרוץ לבד. יש להזכיר כאן כי עד
השנה היתה קיימת רק מפלגה ערבית "טהורה" אחת, היא המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע),
שהוקמה על ידי חה"כ עבד אל-והאב דראושה ב-‏1988. לקראת הבחירות הללו התרחבה
תופעת ההתבדלות הפוליטית וזכתה לאמון הציבור הערבי בשיעור של כ-%‏67.
‏5. האחדות שדובר עליה מספר חודשים לפני הבחירות לא צלחה גם הפעם, למרות מאמצים
שהופעלו מבפנים ומבחוץ. ארבע מפלגות שונות הודיעו על ריצה לקלפי ורק ברגע האחרון
נסוג ד"ר אחמד טיבי והודיע על פרישתו מן המרוץ. (מפלגתו לא ויתרה והעמידה עצמה
לבחירה) שתי הרשימות שהצליחו להתאחד - חד"ש ובל"ד מצד אחד ומד"ע וחלק מהתנועה
האסלאמית מצד שני, אכן הגבירו את כוחן בצורה משמעותית. כ-‏17,000 קולות, שהם כ-%‏5
מקולות המצביעים הערבים, הלכו לאיבוד בהצבעה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.
‏6. ההדגשים בתעמולה ובמצעי המפלגות: מאז חתימת הסכמי אוסלו ישנו תהליך של הסתכלות
פנימה של האזרחים הערבים והתמקדות בבעיותיהם בתוך המדינה, על חשבון העיסוק
האינטנסיבי בנושאים פלסטינים ובתהליך השלום. (ראה: אוסצקי-לזר וגאנם, ‏1995)
התעמולה שכוונה לבחירת ראש הממשלה דיברה על המשך תהליך השלום והגברתו, ואילו
תעמולת המפלגות הערביות עצמן כוונה בעיקרה לנושאים הקשורים לשיפור מעמדם האזרחי
של הערבים בישראל והגברת תהליך השוויון בינם לבין האוכלוסיה היהודית.
‏7. קריאת התגר על אופייה היהודי של מדינת ישראל, והדרישה להגדירה כ"מדינת כל
אזרחיה" הפכה במערכת בחירות זו מדיון אינטלקטואלי למצע פוליטי, שנכלל במצעי רוב
הרשימות הערביות בניסוחים שונים. (ראה נספחים) יש לשער כי דרישה זו תגבר ותתפתח
ככל שיגדל כוחן של המפלגות הערביות וככל שיימצאו בני ברית יהודים לדרישה זו.
התחזקות הימין והדגשת התכנים היהודיים של המדינה עשויות אף הן להגביר מגמה זו.
‏8. נקודה נוספת קשורה לאופיים של הפוליטיקאים הערבים החדשים: רובם ככולם בעלי
מקצועות חופשיים, בשנות הארבעים לחייהם, חלקם טריים לגמרי בפוליטיקה הארצית. ארבעה
חברי הכנסת החדשים: עבד אל-מאלכ דהאמשה, העומד בראש הרשימה הערבית המאוחדת הוא
דמות חדשה בפוליטיקה, עורך דין; ד"ר עזמי בשארה, מרצה לפילוסופיה; ד"ר אחמד סעד,
כלכלן ועיתונאי; תופיק ח'טיב, ראש מועצת ג'לג'וליה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת
בר אילן. מועמדים שלא נבחרו: ד"ר אחמד טיבי, שאמנם אינו פנים חדשות בפעילות
הציבורית, אך חדש בזירת הבחירות לכנסת, רופא; רפיק חאג' יחיא, ראש עירית טייבה,
עיתונאי לשעבר; נדיה חילו, האישה הערביה הראשונה שהגיעה למקום גבוה במרוץ, ‏36
ברשימת מפלגת העבודה, עובדת סוציאלית; וכך גם מועמדים שהוצבו במקומות נמוכים
יותר.
‏9. לראשונה לא הוצב ערבי או דרוזי במקום ריאלי ברשימת הליכוד. בשל החיבור בין
מפלגה זו לצומת ולגשר נדחק חה"כ לשעבר אסעד אסעד למקום ה-‏46. הדבר ניכר בהצבעת
הדרוזים לליכוד, שירדה משיעור של כ-%‏25 בבחירות הקודמות ל-%‏11.7 בבחירות
הנוכחיות. התמיכה בנתניהו במיגזר זה היתה בשיעור גבוה יחסית לשאר מיגזרי הערבים -
%‏21.3.
‏10. השפעת ערפאת והרשות הפלסטינית: אף כי ידוע על נסיונות התערבות והשפעה של
ערפאת ואנשי הרשות הפלסטינית על מנהיגי המפלגות, לא ניכרה השפעתם בתעמולה, כפי
שקרה בבחירות לרשויות המקומיות ב-‏1993. (ראה גאנם ואוסצקי-לזר, ‏1994) ערפאת לא
התייצב לצידה של מפלגה זו או אחרת, אם כי הביע את תמיכתו בשמעון פרס. דווקא רשימתו
של טיבי, שהיה מזוהה עם הרשות הפלסטינית יותר מכל מנהיג פוליטי אחר, לא הצליחה
להמריא בסקרים, מה שהביא לפרישתו.

פרק שני:
ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית לקראת הבחירות

מאז תחילת שנות השבעים בולטות מספר התפתחויות בקרב הערבים בישראל בתחומי חיים
רבים, וביניהם גם בזירה הפוליטית: החברה הערבית עוברת תהליך מואץ של מודרניזציה
ועלייה ברמת ההשכלה; הוגבר מאבקה למען שוויון אזרחי; הוקמו גופי הנהגה פנימיים כמו
ועדות המעקב לנושאים חברתיים שונים, ובראשן ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים
בישראל; חלו שינויים בדפוסי ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית בקירבם.

שני מאפיינים בולטים בפעילות הפוליטית הערבית מאז אמצע שנות השבעים:
במישור של ההתארגנות הפוליטית חל תהליך של פלורליזם מוגבר, שהתבטא בהקמת גופים
וארגונים פוליטיים במספר שהלך וגדל במשך השנים, ובהצטרפות אליהם. בנוסף למפ"ם
שקיבלה ערבים לשורותיה כחברים שווים כבר ב-‏1954, החלו המפלגות היהודיות האחרות,
בשנות הששים והשבעים, לקבל ערבים כחברים שווים ופעילים בהן. המפלגה הקומוניסטית,
מק"י, יצרה בשנת ‏1977 את ה"חזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש), על ידי קואליציה
עם הפנתרים השחורים היהודים, ראשי רשויות מקומיות ערביות, ועדי סטודנטים ופעילי
ציבור ערבים לא-קומוניסטים. בשנת ‏1970 הוקמה תנועת "בני הכפר" על ידי סטודנטים
ערבים באוניברסיטאות ישראליות. בני הכפר הוקמה כתנועה מרקסיסטית, שמחתה כנגד מה
שנראה לה כמתינות של מק"י, והציגה לעומתה אלטרנטיבה אידיאולוגית מבית מדרשו של
אש"פ באותה עת: דרישה להקמת מדינה פלסטינית חילונית-דמוקרטית על כל אדמת פלסטין
ההסטורית. בסוף שנות השבעים וראשית השמונים החל להתארגן גם האסלאם הפוליטי
בישראל, תחילה, במסגרת "משפחת הג'האד" (אסרת אל-ג'האד), מחתרת סמי-צבאית, שתמכה
במאבק אלים נגד המדינה ונגד הרוב היהודי בה. אנשיה נתפסו על ידי כוחות הבטחון עוד
בשלב ההתארגנות, מנהיגיה נאסרו והתנועה פורקה. בשלב מאוחר יותר, הוקמה תנועת
הצעירים המוסלמים, הנקראת כיום "התנועה האסלאמית", שדגלה בהתארגנות ובפעולה
פוליטית במסגרת החוק. בתחילת שנות השמונים הוקמה "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשות
עו"ד מוחמד מיעארי מחיפה, שחברו לו אקדמאים, סטודנטים וקבוצות שהיו מאורגנות על
בסיס מקומי, כדוגמת תנועת "אל-נהדה" בטייבה שבמשולש וכן קבוצות ואישים יהודים. בשנת
‏1988 הוקמה המפלגה הדמוקרטית-ערבית (מד"ע), כשפרש חה"כ עבד אל-והאב דראושה
ממפלגת העבודה ומסיעתה בכנסת והקים את המפלגה הערבית הראשונה בישראל.

הפלורליזם והפיצול בתחום ההתארגנות הפוליטית מטביעים את חותמם על הרמה השנייה של
הפעילות הפוליטית, והיא ההתנהגות הפוליטית. במערכות הבחירות לכנסת גרם
הפלורליזם הפוליטי לפיצול של קולות הערבים, וחל פיזור רב, שהלך והתרחב במשך השנים.
מאז הבחירות לכנסת הראשונה ב-‏1949 ועד לכנסת השמינית ב- ‏1973 קיבלו מפא"י
והרשימות הנלוות אליה בממוצע רוב של %‏52.5 מקולות הערבים, המפלגה הקומוניסטית
קיבלה בממוצע %‏21.75 מקולות הערבים והשאר (%‏25.75) ניתן ליתר המפלגות היהודיות,
כמו מפ"ם, המפד"ל ואחרות. בבחירות לכנסת התשיעית ב-‏1977 התהפך הגלגל, וחד"ש,
שהוקמה באותה שנה, קיבלה כ-%‏51 מקולות הערבים, ומאז העמיק הפיצול לאורך השנים
וגברה התפלגות הקולות. בכנסת העשירית קיבלה המפלגה המובילה (חד"ש) %‏47 מהקולות,
בכנסת האחת עשרה קיבלה %‏32, בבחירות לכנסת השתיים עשרה קיבלה %‏33 ובכנסת השלוש
עשרה ירדה ל-%‏23. שאר המפלגות קיבלו נתחים צנועים יותר מקולות הערבים, ובתוכן
מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, והקולות שניתנו להן הלכו לאיבוד ופגעו בכוח
האלקטוראלי של הערבים. הפלורליזם נגרם בהשפעת תהליך הפוליטיזציה שעבר על
האוכלוסיה הערבית במדינה ובשל עליית קבוצות חדשות שדרשו ייצוג וביטוי פוליטי
וחברתי, כמו צעירים, סטודנטים, פעילים בפוליטיקה המקומית, מוסלמים דתיים, בני עדות
שונות ועוד. האליטה של המפלגה הקומוניסטית איבדה את הבלעדיות ואת כוח המשיכה
האידיאולוגי שלה, ובשטח הופיעו התארגנויות חדשות, שטענו לאותן מטרות או למטרות
אחרות, כמו חיזוק הזהות הפלסטינית בעקבות עלית קרנו של אש"פ, או העמקת המחויבות
לדת האסלאם ולערכיה, בעקבות התחזקות הזרם האסלאמי במדינות האזור.

התהליכים שתוארו לעיל הגיעו להבשלה ולבולטות לקראת הבחירות לכנסת ה-‏14 במאי
‏1996. בחירות אלה הושפעו גם מכמה תהליכים וארועים שקרו במהלך שנות כהונתה של
ממשלת העבודה-מרץ. התהליך החשוב והבולט מכולם הוא חתימת הסכמי אוסלו, הסכם השלום
עם ירדן וההפשרה שהלכה וגברה בין ישראל לעולם הערבי.

גם לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, לפיגועי החמאס, למבצע "ענבי זעם" בלבנון ולסגר
המתמשך על השטחים היתה השפעה על ההתארגנות, התעמולה וההצבעה לראשות הממשלה
ולכנסת, כפי שיובהר להלן.

הרשימות הערביות החדשות שקמו לקראת הבחירות
בתקופה שקדמה לבחירות לכנסת ה-‏13, ביוני ‏1992, לא קמו מפלגות ערביות חדשות. לעומת
זאת, לקראת הבחירות לכנסת ה-‏14, קיבל הפילוג, הן ברמת ההתארגנות והן בהתנהגות
הפוליטית, תפנית מיוחדת. פילוג זה איננו רק תוצאה של פלורליזם, אלא מהווה ביטוי
למצוקה פוליטית ולפיצול אצל הערבים, והוא בתורו אף מגביר מצוקה זו.

כחלק מההיערכות לקראת הבחירות הוקמו מספר ארגונים ותנועות, שנרשמו כמפלגות אצל
רשם המפלגות והכריזו על רצונן להתמודד בבחירות הארציות.
להלן נציג פרופיל קצר של הכוחות החדשים הללו:
‏1. האיחוד הערבי לקידמה והתחדשות (אל-אתחאד אל-ערבי לאל-תע'ייר): תנועה זו הוקמה
ביוזמת יועצו של ערפאת ד"ר אחמד טיבי וקיבלה אישור על רישומה כמפלגה, למרות
ערעורים שהוגשו על החלטה זו על ידי גופים יהודיים. ההכרזה הרשמית על הקמת המפלגה
חלה כחדשיים בלבד לפני הבחירות, בסוף חודש מרץ, ‏1996. המפלגה קיימה, תוך תקופה
קצרה זו, פעילות אינטנסיבית של גיוס פעילים ותמיכה ציבורית, כשהיא נשענת בעיקר על
התמיכה בעומד בראשה, ד"ר אחמד טיבי, המזוהה עם ערפאת, עם הרשות הפלסטינית ועם
תהליך השלום. טיבי ומפלגתו זכו לכיסוי נרחב בכלי התקשורת האלקטרוניים והכתובים
בישראל. בהסברה שניהלה התנועה הודגשו מעמדו, תפקידו ופעילותו של טיבי, וכן הושם דגש
מיוחד על "השינוי והדמוקרטיה" שצריכים להוביל ברחוב הערבי ועל הצורך במנהיגות
צעירה מזן חדש. (ראה למשל מודעה של התנועה בעיתון כל אל-ערב, ‏26‎-1‎-96; ראה גם
ראיון מיוחד עם ד"ר טיבי, שם, ‏2‎-2‎-96) טיבי ותומכיו קיימו שורה של התייעצויות
ומגעים עם גורמים אחרים במגזר הערבי כמו "הברית המתקדמת" (ראה להלן) והתנועה
האסלאמית, כדי ליצור גוש ערבי גדול לקראת הבחירות, תוך כוונה לצרף אליו גם את מד"ע
בראשות דראושה. בעתונות פורסם כי מפגש ראשוני בין טיבי לדראושה נערך ביוזמת בכיר
ברשות הפלסטינית, ובו סוכם עקרונית על אפשרות להליכה משותפת לבחירות. (שם,
‏19‎-1‎-96. הבכיר הינו חאכם בלעאווי) בתחילת דרכה הראו הסקרים כי לתנועה זו תמיכה
ניכרת מצד הציבור הערבי בהשוואה לתנועות החדשות האחרות. אולם החלטתה של התנועה
האסלאמית לחבור למד"ע הביאה לירידה במעמד תנועתו של טיבי, מה שהוביל לבסוף לצעדו
יוצא הדופן, כשבוע ימים לפני הבחירות - פרישה מן המרוץ. היו שמועות חזקות על לחצים
שהופעלו על ידי בכירים ברשות הפלסטינית על טיבי ועל בכירי תנועתו לפרוש, בשל
ההערכה כי הרשימה לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיביא לאבדן מספר רב של קולות
ערביים ולהחלשת גוש השמאל. טיבי עצמו נימק את הפרישה בסיבה זו, ובכך שלא רצה ליטול
על עצמו "אחריות מוסרית לאומית" לבזבוז הקולות. עם פרישתו קרא טיבי לתומכיו להצביע
בעד שמעון פרס לראשות הממשלה. המפלגה עצמה הודיעה כי תמשיך לפעול כמסגרת פוליטית
וכי איננה מתפרקת, ואנשיה החליטו לרוץ לבחירות גם בלי מנהיגם, וקיבלו כאלפיים
קולות, שהלכו כמובן לאיבוד.

‏2. הברית הלאומית-דמוקרטית, בל"ד (אל-תג'מע אל-וטני אל-דמוקראטי): גוף זה הורכב
ממספר כוחות שמאל פוליטיים קטנים שפעלו בעבר בישובים הערביים, כמו תנועת "בני
הכפר", תנועת "ברית שוויון", האגף המזוהה עם מיעארי בתנועה המתקדמת ומספר
התארגנויות מקומיות כמו המפלגה הסוציאליסטית מהכפר מע'אר, תנועת אנסאר מאום
אל-פחם, תנועת אל-נהדה מטייבה, תנועת בני אל-טירה, ופעילי ציבור ערביים. בראש התנועה
החדשה עומד ד"ר עזמי בשארה מנצרת, מרצה באוניברסיטת ביר זית וחוקר במכון ון-ליר
בירושלים. תנועה זו ביקשה וקיבלה אישור על רישומה כמפלגה פוליטית. הסעיפים הבולטים
במצעה דורשים לשנות את הגדרת מדינת ישראל ממדינת היהודים למדינת כל אזרחיה,
ולהעניק מעמד מיוחד ומוכר של "מיעוט לאומי" לאוכלוסיה הערבית בישראל, שיתבטא
בהענקת אוטונומיה מוסדית לערבים ומתן אפשרות לנציגיהם לנהל את ענייניהם הייחודיים
בעצמם. חברי הברית משמיעים ביקורת גלויה על אופיים של הסכמי השלום בין ישראל
לפלסטינים, ואינם מרוצים מדרך ניהול השלטון הפלסטיני על ידי ערפאת ותומכיו. מצע זה
הוא ייחודי והרעיונות המובעים בו, למרות היותם רווחים בקרב חוגים רחבים של הערבים,
מעולם לא הוצגו בצורת מצע פוליטי של גוף מאורגן, הדורש ליישמו. בל"ד הצטרפה לחד"ש
ורצה איתה ברשימה משותפת לכנסת, תוך טשטוש מסויים של ההבדלים הרעיוניים ביניהן. ד"ר
עזמי בשארה, מוקם במקום הרביעי ברשימה ונבחר לכנסת.

‏3. הברית המתקדמת (אל-תחאלף אל-תקדמי): התארגנות זו נרשמה כמפלגה אצל רשם המפלגות
ורצה לבחירות, למרות ההערכות שלא תעבור את אחוז החסימה וחרף הלחצים שהופעלו עליה
לפרוש. המרכיבים העיקריים בהתארגנות זו הם שלושה: תנועת "העצמאיים" בראשותו של
מוחמד זיידאן, לשעבר יו"ר המועצה המקומית בכפר-מנדא ודובר ועד ראשי הרשויות
הערביות, הנתמך על ידי מספר מצומצם של פעילים במגזר הערבי. תנועתו כרתה לפני
הבחירות ב-‏1992 הסכם עם מד"ע ומוחמד זיידאן הוצב במקום השלישי, תוך הבטחה לקיום
רוטאציה בינו לבין המועמד השני ברשימה, חה"כ טלב אל-צאנע. משלא קויים ההסכם לאחר
שנתיים, פרשו זיידאן ואנשיו ממד"ע ב-‏1994. הגורם השני בברית המתקדמת היא תנועת
"קול ההסכמה" (נדאא אל-ופאק), תנועה קטנה שהוקמה על ידי פעילי ציבור בדואים בנגב
ומייצגה בברית הוא סעיד זבארגה מלקייה, שהוצג במקום השני. המרכיב השלישי הוא שרידי
הרשימה המתקדמת, שהמשיכו לפעול במספר מצומצם של ישובים, לקיים את מזכירות הרשימה
ולהחזיק במשרדה הראשי בנצרת, לאחר שנפרדו ממיעארי ותומכיו. מייצגם בברית הוא עו"ד
עזיז שחאדה מנצרת. לפי מצע הברית המתקדמת, כפי שהוגש לרשם המפלגות, היא "תפעל למען
שיפור מצבם של אזרחי המדינה הערבים ולביסוס השלום באזור". מפלגה זו ניהלה מו"מ עם
טיבי כדי להקים רשימה משותפת לקראת הבחירות, אולם נתגלעו חילוקי דעות בקרב חבריה
בקשר לכך, ובסופו של דבר האיחוד לא בוצע. (אל-סנארה, ‏13‎-2‎-96) תנועת ההסכמה
הודיעה שהיא מעדיפה ברית עם חד"ש ולא עם טיבי (אל-סנארה, ‏15‎-3‎-96), אך גם איחוד
זה לא מומש, למרות מו"מ שנוהל עד לרגע האחרון. עיקר הוויכוח היה על מיקום נציג
הברית ברשימה לכנסת. לבסוף, התמודדה הברית בבחירות באופן נפרד וזכתה בכ-‏14,000
קולות, דבר שלא איפשר לה לעבור את אחוז החסימה.

‏4. הגוש הערבי-האסלאמי (אל-כתלה אל-ערביה אל-אסלאמיה): התארגנות קטנה, שבראשה עומד
שייח' עאטף ח'טיב מכפר כנא, שפרש מהתנועה האסלאמית על רקע חילוקי דעות על בסיס
מקומי עם בן משפחתו וכפרו, שיח' כמאל ח'טיב, שהוא אחד מהבולטים במנהיגי התנועה
האסלאמית בישראל ומתנגד להשתתפות התנועה בבחירות לכנסת. הגוש נרשם כמפלגה בישראל
הדורשת, לפי מצעה שהוגש לרשם המפלגות, "לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של
המגזר הערבי", לתמוך בתהליך השלום וכן, "לפעול ככל הניתן להקמת קואליציה ערבית
רחבה". התנועה דאגה לקבל היתר דתי (פתוה) להשתתפות בבחירות לכנסת (ראה פרסום מיוחד
בשם צות אל-כתלה, ינואר ‏1996). ח'טיב קיים פעילות אינטנסיבית להקמת גוש ערבי גדול
לקראת הבחירות ואף חתם על הסכם בראשי תיבות עם תנועתו של ד"ר טיבי (אל-סנארה,
‏12‎-1‎-96). אולם בסופו של דבר, לאחר שנודע על ההסכם בין מד"ע לתנועה האסלאמית, חברו
אליהן ח'טיב ואנשיו והוא הוצב במקום השישי ברשימתן המאוחדת לכנסת.

‏5. בנוסף לרשימות אלה הוקם גוף יהודי-ערבי קטן בשם "ארגון הפעולה הדמוקרטי" (דע"מ)
בראשו עומד אסף אדיב, לשעבר מ"דרך הניצוץ". תנועה זו קראה להצבעת מחאה בפתק לבן
לראשות הממשלה. (פרסום חד פעמי של דע"מ בערבית, ‏21.5.96) וקיבלה ‏1,351 קולות
בלבד.

הקמת מספר רב של ארגונים, תוך שכפול המסר הפוליטי והחברתי שלהם, מציב מספר סימני
שאלה לגבי מהותם של אלה. הגורמים לפיצול הם מגוונים, ומהווים, לדעתנו, עדות למצוקה
הפוליטית בה שרויים הערבים בישראל:

‏1. משבר מנהיגות: המפלגות שפעלו עד כה בקרב האוכלוסיה הערבית, גם אלה שהיו
מיוצגות בכנסת, לא הראו יכולת מנהיגותית גבוהה. המפלגות הערביות סובלות ממחסור
באישים מרכזיים מובילים, היכולים למשוך אחוז גבוה של תומכים ומצביעים. גם האישים
הערבים במפלגות היהודיות לא הצליחו להגיע למעמד של מנהיגים כלל ארציים המקובלים
על כל חלקי האוכלוסיה.

‏2. החולשה של מפלגות הגוש החוסם: חד"ש ומד"ע, שהיו בכנסת ה-‏13 במעמד של "גוש
חוסם" גילו אזלת יד בטיפול בבעיות הפנימיות של הערבים. נכון שהן תמכו בממשלה מבחוץ,
דבר שאיפשר לה להתקדם בתהליך השלום, לחתום על הסכמי אוסלו ולבצע מהלכים מדיניים
חשובים, הישגים ראויים לציון בפני עצמם, אולם קשה להצביע על הישגים ממשיים של
מפלגות אלו בעניינים אזרחיים-פנימיים, למרות מעמדן המיוחד, שאיפשר הפעלת לחצים
והעלאת דרישות. (לפירוט יתר ראה: גאנם, ‏1996) הדבר עודד כוחות חדשים להתמודד, עקב
האכזבה מפעילות חברי הכנסת הערבים.

‏3. השתלטות שאיפות אישיות: מניע מרכזי להתארגנות הפוליטית הוא אישי ועיקרו נסיון
של אדם מסויים להתקדם ולהגיע לכנסת או לעמדה מנהיגותית אחרת באמצעות הקמת מסגרת
פוליטית חדשה. בפועל, רוב ההתארגנויות החדשות לא הציעו מצע או אידיאולוגיה
אלטרנטיביים לאלה הקיימים, למרות שלמראית עין הציגו עצמן נאבקות למען מימוש מצע
מפלגתי-אידיאולוגי חדש, שהוצג באמצעי התקשורת כאילו יש לו תומכים רבים.

‏4. קיטוב אידיאולוגי: יחד עם זאת, גורם משמעותי להקמת הארגונים החדשים הוא התגברות
הנסיונות במגזר הערבי לתת מענה לסוגיית מעמדם של הערבים במדינה, לאור התהליכים
המדיניים. כוחות ואישים מציעים נוסחאות חדשות להתמודדות עם מצב הערבים כמיעוט ועם
סרוב השלטונות הרשמיים והמפלגות היהודיות לדון בשינויים מהותיים ביחסי המיעוט
והרוב. על רקע זה ניתן להבין למשל את הקמת בל"ד ואת כניסתה של התנועה האסלאמית
למערכת הפוליטית הכלל-ארצית.

נסיונות אחדות בתוך פירוד - ועדת ההסכמה
לקראת הבחירות הופעלה מחדש ועדת ההסכמה (לג'נת אל-ופאק), ועדה מיוחדת שפעלה גם
לפני הבחירות לכנסת ה-‏13, בראשות אבראהים נמר חסין, יו"ר ועדת המעקב העליונה.
חברים בה מספר אישים הידועים כבלתי מזוהים. ועדה זו פעלה בנסיון להביא לאיחוד
השורות ולקירוב בין המפלגות והתנועות הערביות המתמודדות. הטכניקה שנקטה בה הועדה
היתה מפגש נפרד עם נציגי כל אחד מהגופים, לצורך בירור עמדותיו בנושא יצירת המסגרת
המאוחדת. בשלב שני, היו נסיונות ליצירת מסגרת משותפת והצעת מצע המקובל על כל
השותפים. השאיפה להצגת רשימה משותפת נתקלה במספר מחסומים, שהכשילו מאמצים אלה:
‏1. המחסום של נסיון העבר: בעבר ניסו המפלגות הערביות להקים קואליציות שונות
לקראת ההתמודדויות בבחירות. זכור היטב נסיונה המוצלח של המפלגה הקומוניסטית להקמת
החזית הדמוקטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בשנת ‏1977. הרשימה המאוחדת זכתה בבחירות
לכנסת התשיעית שנערכו באותה שנה ב-%‏50 מקולות הערבים. קואליציה זו ממשיכה
להתקיים עד היום, למרות בעיות אישיות, אידיאולוגיות, פוליטיות ועדתיות המקשות עליה
לשמור על מקומה ככוח המרכזי ברחוב הערבי. בשנת ‏1989 היה נסיון לאחד את המפלגות
הערביות לקראת הבחירות לוועידת ההסתדרות. חד"ש, הרשימה המתקדמת ומד"ע הקימו רשימה
משותפת שנחלה כשלון צורב והתפרקה לאחר מכן. (ראה: אוסצקי-לזר וגאנם, ‏1990 ו-‏1995)
גם לקראת הבחירות לכנסת ה-‏13 נעשו נסיונות איחוד בין המפלגות הערביות, תוך
מעורבות פעילה של התנועה האסלאמית ושל גורמי חוץ. הנסיונות לא רק שלא עלו יפה, אלא
שהמפלגות לא הצליחו אף לחתום הסכמי עודפים ביניהן בגלל היריבות האישית החזקה בין
מנהיגיהן. הדבר הביא לאבדן אלפי קולות ערביים ולהעלמותה של הרשימה המתקדמת מן
המפה הפוליטית.

‏2. המחסום האידיאולוגי: לחלק מהמפלגות הערביות ישנו מצע המכיל ביטויים
אידיאולוגיים המבדילים, באופן מובהק, בינן לבין שאר המפלגות. מדובר בתפיסת העולם
הרחבה שלהן, ביחס לשותפות היהודית-ערבית, פתרון הבעיה הפלסטינית, מעמד הערבים
במדינת ישראל, במחויבות לשינויים חברתיים כמו מעמד האשה והיחס לחמולה ועוד. חד"ש,
הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית בולטת בייחודה. היא דוגלת בתפיסת עולם
קומוניסטית, בצנטרליזם דמוקרטי, אינה מוכנה לוותר על שותפות יהודית-ערבית גם אם
תקבל מעט קולות מהיהודים, ומציגה מצע חברתי מתקדם ומודרני יותר מרוב המפלגות
הערביות האחרות. לכן, אפשרות איחוד בינה לבין מד"ע, הגוש הערבי-אסלאמי או אף עם
תנועתו של טיבי היא כמעט בלתי אפשרית. חד"ש ניהלה מו"מ רציני רק עם בל"ד, הקרובה
אליה בנקודות העיקריות במצעה יותר מאחרים. למרות שהושג הסכם ושתי התנועות הלכו
לכנסת ברשימה משותפת, נותרו חילוקי דעות סביב משמעות השוויון, דרך הפעולה
הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית ועניינים אחרים. חילוקי הדעות בלטו ערב הבחירות בשאלת
התמיכה בפרס לראשות הממשלה. בל"ד קראה להטיל פתק לבן בגלל מבצע "ענבי זעם" והסגר
על השטחים, בעוד חד"ש התפתלה בניסוחיה עד לרגע האחרון, אך למעשה תמכה בהצבעה
לפרס.

‏3. מחסום אישי: כל משא ומתן על איחוד לקראת הבחירות מגיע לרגע הרכבת רשימת
המועמדים, כאשר העקרון המנחה הוא, שסדר ההופעה של החברים בה יהיה תואם לכוח
האלקטוראלי של כל מפלגה או גוף השותפים לרשימה המאוחדת. בעניין זה עיקר חילוקי
הדעות הם אישיים. מי יופיע בראש הרשימה? מה יהיה סדר המועמדים? אילו מקומות
ישוריינו עבור קבוצות שונות כמו נשים, עדות, אזור גיאוגרפי? הכרזות של חלק מהמנהיגים
כי המיקום אינו חשוב להם אישית ועיקר עניינם במצע, התגלו כמס שפתיים. המאבק האישי
על המיקום ברשימה היווה גורם משמעותי עליו קמו ונפלו בעבר נסיונות להקמת רשימות
משותפות.

‏4. מחסום סקטוריאלי ועדתי: כל רשימה משותפת אמורה לייצג חתכים שונים מהאוכלוסיה
הערבית בישראל מבחינה עדתית, דתית ואזורית, שיקולים המשתלבים עם השיקולים האישיים.
האם למשל מועמד מהנגב יזכה למקום ריאלי ברשימה המשותפת או מועמד מן הגליל? ומהו
מיקומו של המועמד הנוצרי, הדרוזי או הבדואי? האם סקטורים וקבוצות אלו יזכו לייצוג
ריאלי, או שיוזנחו למען הבלטת האישים הבולטים הנחשבים לגורפי קולות? ומה יקרה אם
קבוצות לא יזכו לייצוג הולם, האם ירד אחוז ההצבעה בקרב אנשיהן? שיקולים אלה היו
בעלי משקל בכל המפלגות, וההרכב הסופי של הרשימות נקבע לא מעט בהסתמך עליהם.