Home
  education - חינוך





ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-‏14

שרה אוסצקי-לזר, אסעד גאנם

המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, יוני ‏1996

סקירה על ההתארגנות הפוליטית של המגזר הערבי לקראת הבחירות, תוצאות
הבחירות לכנסת ה- ‏14 ומשמעותן.



פרק שלישי:
תוצאות הבחירות לכנסת ה-‏14 ומשמעותן

הבחירות לכנסת ה-‏14 הוקדמו, כזכור, בגלל רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר ‏1995.
הרצח עורר תגובות קשות בקרב האוכלוסיה הערבית, שהיתה שותפה מלאה לצער, לאבל
ולזעם של כלל הציבור בישראל. מבחינה פוליטית, גברו בתקופה שלאחר הרצח הנטייה לעבר
מפלגת העבודה והתמיכה בעומד בראשה, שמעון פרס. מאז רצח ראש הממשלה ארעו עוד שני
ארועים מכאיבים, שהותירו את רישומם על המצביע הערבי. הפיגועים הקשים של החמאס
בחודש פברואר ‏1996 עוררו תגובת נגד חסרת תקדים בקרב הערבים. נערכו הפגנות,
עצרות מחאה, ותהלוכות אבל בישובים ערביים רבים ברחבי המדינה וביטויי גנאי חריפים
הושמעו כנגד רצח החפים מפשע וכנגד הפגיעה הקשה בתהליך השלום, הפוגעת גם בעם
הפלסטיני ולא רק בישראל. באפריל נערך מבצע "ענבי זעם" בלבנון, במהלכו גורשו מאות
אלפי אזרחים לבנונים מבתיהם על ידי צה"ל, דבר שעורר תגובות רגשיות חזקות בקרב
הערבים, שהזכרון הקולקטיבי של גרוש ופליטות עדיין חזק בקירבם. התקרית הטראגית בכפר
כנא, במהלכה נהרגו למעלה ממאה אזרחים לבנוניים מהפגזת צה"ל, גרמה זעזוע עמוק
ועוררה גל של מחאה נגד ראש הממשלה פרס וקריאות להטיל פתק לבן בהצבעה לראשות
הממשלה.

אחוז ההצבעה
הבחירות באו, איפוא, בתקופה של פעילות פוליטית סוערת והתפתחויות קריטיות ביחסי שני
העמים. דבר זה יכול להסביר את העלייה באחוז ההשתתפות הערבית בבחירות. הסבר נוסף
נעוץ בכך, שהבחירות הללו, ובמיוחד ההצבעה לראשות הממשלה שווקה בתקשורת כתלויה
בקול הערבי. מאמרים וכתבות אין ספור עסקו בשאלה האם וכיצד יכריעו הערבים את
המערכה, האם זה בכלל לגיטימי שהם יכריעו בשאלות הגורליות העומדות בפני המדינה,
וכיצד יוכל ראש ממשלה ה"נשען על הקול הערבי" להמשיך ולהתקדם בתהליך השלום? הדעה
הרווחת אמרה, כי ככל שיגדל אחוז המצביעים הערבים, כך יובטח נצחונו של פרס. מיתקפת
המודעות שקבעו כי "נתניהו טוב ליהודים" נתפסה כגזענית ומעליבה ותגובת הנגד של
הערבים היתה הופעתם ההמונית לקלפיות.

הארועים הללו חברו לכמה נימוקים נוספים כמו עלייה במודעות הפוליטית של הדור הצעיר
ושל כלל הציבור הערבי, האיחוד בין כמה גופים, ההפרדה בין ההצבעה לכנסת ולראשות
הממשלה, חשיבות הבחירות להמשך תהליך השלום והעבודה האינטנסיבית של פעילים מכל
המפלגות ושל עמותה מיוחדת שהוקמה ל"קידום הדמוקרטיה" בחברה הערבית ביום הבחירות
עצמו. כל אלה הביאו לשיעור הצבעה גבוה של כ-%‏77, לעומת %‏69.7 בבחירות הקודמות.
זהו אחוז ההשתתפות הגבוה ביותר של המצביעים הערבים מאז ‏1973, אך הוא עדיין נמוך
יחסית להצבעה היהודית והכלל-ארצית. (ראה טבלה בנספח ‏3)

ההצבעה לראשות הממשלה
סקרים שנערכו בקרב הערבים אחרי רצח רבין וכחדשיים לפני הבחירות, הראו כי רוב
מכריע שלהם יצביע בעד מועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. התמיכה הגדולה
בתהליך השלום, למרות ביקורת על פרטיו ועל קצב התקדמותו, התמיכה המסורתית בגוש
השמאל והשפעת הרצח, הביאו באופן טבעי לתמיכה כמעט מלאה בפרס.

הליכוד והימין לא זכו מעולם לאהדה רבה בקרב המצביעים הערביים ולבנימין נתניהו לא
היה שום רקורד בפעילות בנושאים הקרובים לליבם. תופעות הדה-לגיטימציה של חברי הכנסת
הערביים ושל ממשלת רבין שנשענה על ה"גוש החוסם" הערבי, והעובדה שהליכוד, ש"ס
והמפד"ל היו מפלגות אופוזיציה בכנסת ה-‏13, הרחיקו מהם את מרבית הערבים שתמכו בגוש
הימין בבחירות הקודמות.

אלא שמבצע "ענבי זעם" כמעט וטרף את הקלפים. התגובות עליו היו כה חריפות, עד
שהתעורר חשש במפלגת העבודה כי הערבים יחרימו את הבחירות, לא יצביעו בעד פרס או
אף יצביעו הצבעת מחאה עבור בנימין נתניהו. במהלך החודשים אפריל ומאי היתה התרוצצות
גדולה בקרב המפלגות הערביות בנושא ההצבעה לראשות הממשלה. נדמה היה כי
הפוליטיקאים מתחרים ביניהם בגינויים ובביטויים קיצוניים דוגמת "רוצח ילדים" או "פושע
מלחמה", כלפי שמעון פרס. ראשי הציבור הערבי החרימו קבלות פנים שערך ראש הממשלה
לרגל יום העצמאות, קראו להטיל פתק לבן בבחירות ואיימו אף לקרוא להחרמתן. בסקר
שנערך בראשית מאי התברר כי רק %‏47 מהערבים יתמכו בפרס. (ידיעות אחרונות,
‏3.5.96) עשרה ימים לפני הבחירות כבר דובר על %‏85 מהערבים שיתמכו בו. (מעריב,
‏2.6.96)

פעילות נמרצת של אנשי "המטה הערבי" של מפלגת העבודה הביאה לסידרת פגישות בין ראשי
המפלגות הערביות לבין שרים בכירים ואף לפגישות עם פרס. הושמעו הבטחות למילוי
דרישותיהם של הערבים בתקציבים, מישרות ותיקון עוולות ישנות כמו נכסי הוקף, מס רכוש,
הכרה בכפרים בלתי מוכרים ועוד, ואף עלתה אפשרות, אם כי לא הבטחה ממשית, שאם פרס
ייבחר הוא ימנה, לראשונה בממשלות ישראל, שר ערבי. חתימת מסמך ההבנות עם החזבאללה
והפסקת המבצע בלבנון הפיגו את המתח ובהדרגה חזרו המנהיגים הערביים לקרוא לקהלם
לתמוך בפרס. הראשון שעשה זאת בגלוי היה מוחמד זיידאן, אחריו חה"כ דראושה, אחמד טיבי
ולבסוף, בחצי פה ובהיסוס רב, ולרוב בצורה נפתלת, גם חלק ממנהיגי חד"ש. אלה שהתמידו
בקריאתם להטיל פתק לבן היו ד"ר עזמי בשארה, מנהיג בל"ד, שאמנם התאחד עם חד"ש אולם
חלק על אנשיה בסוגייה זו והתנועה הקטנה דע"מ. הפלג של התנועה האסלאמית שהתנגד
להליכת התנועה לבחירות ולאיחוד של רע"מ, ובראשו שיח' ראיד צלאח ראש עירית אום-אל
פחם, המשיך במדיניות המסורתית של התנועה האסלאמית והיא קריאה לתומכיה "להצביע לפי
מצפונם". היינו, אין החרמה של הבחירות אך אין גם נקיטת עמדה פומבית חד משמעית למי
להצביע. תוצאת הסתירות, הבלבול והמבוכה היתה לבסוף מפתיעה. %‏7.2 מהערבים הטילו
פתקים לבנים או פסולים, בסך הכל כ-‏24 אלף קולות שהלכו לאיבוד. גם אם נניח שחלק
מהקולות הפסולים מקורם באי הבנת השיטה החדשה ובטעויות, הרי עדיין יש כאן הצבעת
מחאה בשיעור ניכר. בקרב היהודים היו רק %‏4.8 קולות פסולים.

אולם מכלל הקולות הכשרים הערבים הצביעו %‏94.8 עבור שמעון פרס. זהו שיעור תמיכה
עצום לפי כל קריטריון, ובעיקר בהשוואה למה שקרה בהצבעה היהודית, בה קיבל פרס כ
-%‏44 ולהצבעה הכלל ארצית, בה קיבל פרס %‏49.5 והפסיד את ראשות הממשלה. התמיכה
בנתניהו היתה בעיקר בישובים הדרוזים, בשיעור של %‏21.3. בקרב הבדואים הגיעה
ההצבעה לנתניהו ל%‏6.8. מתוך סך הקולות הערבים תמכו %‏5.2 בנתניהו, כ-‏15,000 קולות.
מקורם באיים מסורתיים קטנים של תמיכה לליכוד בקרב הערבים והדרוזים, בנוכחות
ובפעילות של אנשי ליכוד בישובים הערבים ערב הבחירות, בביקורים של נתניהו עצמו
במספר כפרים וביריבויות בין פלגים וחמולות בתוך הכפרים, כמו בטייבה למשל.

מייד לאחר שהתבררו התוצאות הסופיות, נשמעו הצהרות מאישים במפלגת העבודה ומפרשנים,
ש"האשימו" את הערבים בתבוסת פרס. גם דוברים ערבים הביעו אכזבתם מן התוצאות וקראו
לחשבון נפש של המפלגות והבוחרים הערביים. (ראה ראיונות רבים בעיתונים הערביים
למחרת הבחירות, ‏2.6.96 והתבטאויות ברדיו ובטלביזיה) בניתוח שלאחר מעשה, היה צורך
ביותר מעשרה אחוזים נוספים של מצביעים ערביים, שילכו לקלפיות ויצביעו עבור פרס,
כדי לסגור את הפער בינו לבין נתניהו. שיעור כה גבוה אינו סביר ולא היה לו תקדים מאז
שנות החמישים. מה גם, שאין להתייחס להצבעה הערבית כאחידה והומוגנית בשל הרב-גוניות
של אוכלוסיה זו והפיצול הפוליטי הקיים בתוכה, כפי שתואר לעיל.

ההצבעה לכנסת
התופעה הבולטת בבחירות לכנסת היתה ההצבעה הסקטוריאלית, שאפיינה הפעם את כלל
הבוחרים, בגלל השיטה החדשה שאיפשרה להם לפצל את הצבעתם. מגמה זו, של הצבעה
למפלגה המייצגת אינטרס קבוצתי, הביאה לעלייה גדולה בכוחן של המפלגות הערביות חד"ש
ורע"מ. חד"ש קיבלה %‏37 מכלל הקולות הערביים, לעומת %‏23.2 בבחירות הקודמות
והגדילה את ייצוגה בכנסת משלושה לחמישה מושבים. יש בכך התאוששות ניכרת של המפלגה,
אשר ב-‏1988 קיבלה כשליש מן הקולות הערביים, ירדה ב-‏1992 לפחות מרבע ואילו עתה
הגדילה את כוחה שוב. חד"ש רצה ברשימה משותפת עם התנועה החדשה בל"ד, אשר האלקטוראט
שלה קטן, אולם עצם האחדות משכה אליה גם מצביעים, אשר לה היו תומכים באף אחת
מתנועות אלה אילו התמודדו בנפרד. חד"ש קיבלה גם כמה אלפי קולות יהודיים, בשיעור
מוערך של כחצי מנדט. הרשימה הערבית המאוחדת, רע"מ, קיבלה בבחירות אלה %‏25.4
מקולות המצביעים הערבים, לעומת %‏15.2 שקיבלה מד"ע, כאשר התמודדה לבדה ב-‏1992.
לרע"מ ארבעה מושבים בכנסת ה-‏14, לעומת שניים שהיו למפלגתו של דראושה בכנסת
הקודמת.

ההסבר העיקרי לעליית כוחה של רשימה זו הוא הצטרפות חלק מן התנועה האסלאמית למרוץ
לבחירות לכנסת, לראשונה בתולדותיה. קדמו לכך דיונים, ויכוחים וחילוקי דעות עמוקים,
שגרמו למעשה לפילוג בתנועה האסלאמית. (Rekhess, 1996) לפני האיחוד נראה היה
שמד"ע לא תעבור את אחוז החסימה, וברור שתמיכתה, ולו גם החלקית, של התנועה האסלאמית
ועמדתו הנחרצת של מנהיגה שיח' עבדאללה נמר דרויש בעד השתתפות בבחירות, הביאו
לעלייה הגדולה בכוחה של הרשימה המאוחדת. ביישובי דרום המשולש והנגב, בהם יש תמיכה
לפלג זה של התנועה האסלאמית, ואשר מתוכם גם הוצבו מועמדים ברע"מ (תופיק ח'טיב, ראש
מועצת ג'לג'וליה וח"כ טלב אל-צאנע מן הנגב), זכתה רע"מ לאחוז הצבעה גבוה. לדוגמה:
בכפר קאסם קיבלה %‏51 לעומת %‏20 שקיבלה מד"ע בבחירות הקודמות, בג'לג'וליה כ-%‏40
לעומת %‏19. בקרב כלל הבדואים קיבלה רע"מ %‏64.3, לעומת %‏35 למד"ע ב-‏1992.

ההסבר העיקרי לעליית כוחן של חד"ש ורע"מ הוא איפוא, הפרדת ההצבעה. סיבה חשובה
נוספת לאמון שניתן במפלגות אלה הינה, כאמור, העובדה שבכל זאת הצליחו להציג אחדות,
למרות שאין מדובר באיחוד מלא של כלל הכוחות הפוליטיים.

עליית כוחן של חד"ש ורע"מ באה בעיקר על חשבון ההצבעה למפלגת העבודה, %‏16.6 לעומת
%‏20.3 בבחירות הקודמות, וההעלמות הכמעט מוחלטת של הצבעה לימין היהודי בבחירות
אלה - %‏5.2 לליכוד, מפד"ל וש"ס יחד, לעומת %‏19.3 בבחירות הקודמות. ירידה חדה זו
מוסברת בכך שמפלגות אלה לא היו יותר בשלטון וכן, בשל התנגדותן לתהליך השלום. מרצ,
לעומת זאת, הגדילה במקצת את כוחה בקרב הערבים מ-%‏9.7 ב-‏1992, ל-%‏10.5 בבחירות
הנוכחיות, הן בשל עמדותיה הידועות בנושא השלום והן בשל פעילות שריה, ובעיקר שר
החינוך, במשך ארבע השנים האחרונות בשיפור רמת השרותים בישובים הערבים ובשילוב
מוגבר של ערבים במשרדי הממשלה. ניתן לומר כי מפלגת העבודה הזניחה את התעמולה למען
ההצבעה למפלגה בישובים הערביים על חשבון המאמצים להביא להצבעה לראש הממשלה פרס.
בעוד בתקופת ה"פריימריס" הירבו שרי המפלגה וחברי הכנסת שלה לבקר בישובים הערבים
ולפרסם מודעות בעיתונות הערבית, הרי במערכת הבחירות הארצית הופנו הזרקורים לעבר
שמעון פרס והסברת מפלגת העבודה כמפלגה היתה דלה ביותר ונוצר הרושם שהיא מוותרת
למעשה על המאבק על הקול הערבי לטובת חד"ש ורע"מ. היתה גם מעין הסכמה שבשתיקה בין
המטה הערבי של מפלגת העבודה לבין פעילי המפלגות הערביות, שהצבעה לפרס מצד אחד
ולמפלגותיהם מצד שני, תהיה לטובת שני הצדדים. (הדברים אושרו על ידי שר התיירות
לשעבר עוזי ברעם, ראש המטה הערבי במפלגת העבודה ביום עיון באוניברסיטת חיפה,
‏13.6.1996)

כשלון המפלגות הערביות הקטנות נובע מזכר לקחי העבר, בו גרם הפיצול לאובדן אלפי
קולות ערביים. גם אופיין של מפלגות אלה לא היה אטרקטיבי עבור הבוחרים. לתנועתו
החדשה של טיבי אין אחיזה בשטח, אין לה סניפים, רק מעט פעילים ולא היה לה די זמן
ותקציבים כדי להעמיק את ההסברה והגיוס. הקשר ההדוק עם ערפאת לא עזר לטיבי. כפי
שנאמר לעיל, עיקר מעייניהם של האזרחים הערבים נתון לשיפור מעמדם הם ופחות לעניינים
המדיניים. קיימת גם ביקורת קשה, אם כי לא תמיד גלויה, על אופי ממשלו של ערפאת, על
השיטות הבלתי דמוקרטיות שהוא נוקט בניהול הרשות הפלסטינית וגם על חלק מעמדותיו
במשא ומתן עם ישראל. כל הגורמים הללו הכשילו את תנועתו של טיבי, שקיבלה כאלפיים
קולות בלבד, לאחר פרישתו של מנהיגה מן המרוץ.

אשר לברית המתקדמת בראשות מוחמד זיידאן, הרי היא רשימה ללא ייחוד, עם מסרים
כוללניים והרכב חמולתי-מסורתי. הברית נתפסה כמי שמסרבת להצטרף למגמת האחדות
וההצבעה לה תגרום לפיצול ולאובדן קולות. למרות נסיונות נואשים לא הצליח זיידאן
להתחבר עם חד"ש ובל"ד, ולדבריו, לא נותרה לו ברירה אלא לרוץ לבד. הברית קיבלה
בסופו של דבר כ-‏14 אלף קולות, בעיקר בנגב, ובכפרי הגליל.

תוצאות הצבעת הערבים לכנסת ה-‏14 חיזקו שוב את החלוקה לשלושה זרמים פוליטיים כמעט
שווים בתוכם:
א. תומכי המפלגות היהודיות-ציוניות - קרוב לשליש.
ב. תומכי חד"ש - הזרם הקומוניסטי, היהודי-ערבי והלא דתי - למעלה משליש.
ג. תומכי רע"מ - הזרם הלאומי-ערבי והאסלאמי, אשר בתוספת לחלק מהתנועה האסלאמית שלא
הצביע, מגיע אף הוא לכשליש מן האוכלוסיה.

מגמה אידיאולוגית חדשה
מעבר להתארגנות ולהתנהגות הפוליטית, נראה לנו כי התופעה החשובה בבחירות אלה בקרב
הערבים היא המגמה האידיאולוגית החדשה, עליה הצבענו בראשית הדברים. במצעי המפלגות
הערביות הגדולות מופיעה לראשונה דרישה מפורטת לדון על ולפעול למען שינוי מעמדו של
המיעוט הערבי במדינת ישראל. יש הדורשים לשנות את הגדרתה של מדינת ישראל ואת
אופייה היהודי ולהפכה למדינה אזרחית, יש הדורשים להכיר בערבים כמיעוט לאומי ויש
המדברים על אוטונומיה תרבותית ומוסדית לערבים. התפתחות זו הינה תוצאה של הסכמי
אוסלו ותהליך השלום ושל השינויים העוברים על החברה הערבית בישראל. (ראה גם
אוסצקי-לזר וגאנם, ‏1995).

הגוף הבולט העוסק בנושא הוא בל"ד, שהפך דיון אינטלקטואלי שהחל בראשית שנות התשעים,
שאחד ממוביליו הוא ד"ר עזמי בשארה, למצע פוליטי. בסעיף ‏2 במצע התנועה נאמר: "בל"ד
תאבק למען הפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית ולכל אזרחיה - יהודים, ערבים ואחרים,
כפי שמתחייב ממימוש זכויות האדם והאזרח על בסיס שוויון מלא בין כל אזרחי המדינה,
ללא אפליה כל שהיא על בסיס לאום, דת או מין". (ראה המצע המלא בנספח ‏1).
גם במצע רע"מ (‏1996) מופיע, בנוסף לדרישות המסורתיות לשוויון, נוסח דומה: "יש להכיר
באזרחים הערבים כמיעוט לאומי בישראל, כדי שהיא תהפוך למדינת כל אזרחיה". (ראה נספח
‏1) נוסח זה לא נכלל במצע מד"ע לקראת הבחירות לכנסת הקודמת, שם דובר על שילוב
הערבים ו"הבטחת הזדמנויות שוות לכל אזרחי המדינה". בהופעותיו של אחמד טיבי תמך גם
הוא בלהט ברעיון הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, אולם במצע מפלגתו מופיע נוסח
"מרוכך" קמעא, השם דגש על מעמדם של המערבים ולא על אופייה של המדינה. נאמר שם כי
התנועה תפעל "לשינוי מקומו הפוליטי, החוקתי והאזרחי של הציבור הערבי בישראל".
(מודעה ב-פנורמה, ‏10.5.96) בתכנית הפעולה של "הברית המתקדמת" נאמר כי התנועה תפעל
לכך "שהמדינה תהיה לכל אזרחיה והדבר יתורגם באופן מעשי בכל התחומים". (מודעה ב-
פנורמה, שם) מן המפלגות היהודיות רק מרצ מדברת בגלוי על נושא זה, והחל מ-‏1992
כללה במצעה את הסעיף המגדיר את המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת כל אזרחיה,
יהודים וערבים כאחד".
למרות שאין הסכמה בקרב הערבים עצמם בנושאים אלה, ולמרות שהציבור הרחב איננו עוסק
בשאלות אלה, אלא רק מנהיגיו, ישנה משמעות חשובה למגמה זו, שלהערכתנו תעמיק ותגבר.
השלטון הצפוי של מפלגות לאומיות ודתיות יהודיות, וישיבתן של המפלגות הערביות,
ולמעשה של כל חברי הכנסת הערבים, באופוזיציה, יחזקו לדעתנו את הצורך בהגדרות
מדויקות יותר של מעמד המיעוט הערבי במדינה. כבר בימים הראשונים לאחר הבחירות בלטה
החלוקה שעשו דוברי הימין בין הקול היהודי והקול הערבי, והודגש כי נתניהו קיבל רוב
גדול בקרב היהודים. הצעה לחקיקת חוק יסוד "המדינה היהודית" הועלתה בשלבים ראשונים
של המו"מ הקואליציוני על ידי חה"כ אבנר שאקי מהמפד"ל, כמשקל נגד לדרישת הערבים
לשינוי הגדרת המדינה. (קול ישראל, ‏6.6.96) יש לצפות, איפוא, להמשך הדיון האינטנסיבי
בנושא זה, הן בחוגים אקדמיים והן ברמה הפוליטית והציבורית, ולוויכוחים נוקבים בנושא
מעל דוכן הכנסת.

תגובת המפלגות הערביות לתוצאות הבחירות ומעמדן העתידי באופוזיציה
התגובות הראשונות בקרב הערבים על תוצאות הבחירות היו מעורבות. מצד אחד היתה
שביעות רצון מעליית כוחן של המפלגות הערביות, אך מצד שני הובעה אכזבה קשה מן
התוצאות הכלליות. תגובות זעם נשמעו נגד האשמותיהם של אישים ממפלגת העבודה כאילו
הערבים אחראיים לכשלונו של פרס. חה"כ האשם מחאמיד למשל אמר, כי ההצבעה של %‏95
לפרס מהווה ראייה דווקא לרגש האחריות שגילו הבוחרים הערבים, למרות ביקורתם על
מדיניותו של פרס. "בחרנו בין הרע והרע יותר וניסינו לתמוך במועמד הפחות גרוע", אמר
מחאמיד. (אל-סנארה, ‏31.5.96)

חה"כ דראושה תקף את המצביעים הערבים שהטילו פתק לבן ואת אלה שנמנעו מהצבעה, אולם
אמר כי גם פרס נושא באחריות לכשלונו. הוא הודה כי הפרדת ההצבעה תרמה לגידול הניכר
בכוחן של הרשימות הערביות. (שם, שם) ואילו חה"כ צלאח טריף ממפלגת העבודה זעם על
תוצאות הבחירות ואמר כי הן יביאו לדחיקתם של חברי הכנסת הערביים לשוליים, למרות
הגידול במספרם, וכי לא תהיה להם כל השפעה על החלטות הממשלה. טריף תקף את
המנהיגות הערבית שקראה להמנע מבחירה בשמעון פרס ואמר כי חזרה בה מאוחר מדי מכדי
לשנות את התוצאות. (שם, שם) גם טיבי תקף בחריפות "מספר פוליטיקאים ערבים חסרי
אחריות" כדבריו, אשר בלבלו את הציבור וגרמו לבסוף לתוצאה שלילית מבחינתם של
הערבים. (חדשות, ערוץ ‏1 בטלביזיה, ‏1.6.96) הוא קרא לעריכת חשבון נפש ודיון מעמיק
בנושא. (כל אל-ערב, ‏31.5.96) ד"ר עזמי בשארה הטיל את מלוא האשמה על פרס ועל
מדיניותו ודחה את הנסיון להאשים את הערבים בכשלונו. (שם, שם)

ואילו ראש ועד ראשי הרשויות הערביות, אבראהים נמר חסיין, הביע שביעות רצון
מההשתתפות הגבוהה של הערבים בבחירות ומהגידול בכוחן של המפלגות המייצגות אותם.
הוא הביע תקווה כי ראש הממשלה הנבחר נתניהו יבין כי יש במדינה אזרחים ערביים בעלי
זכויות, וכי ישנה את עמדתו כלפיהם. "אני תמיד אומר כי להיות באופוזיציה זה דבר אחד
ולשבת בשלטון זה דבר אחר, ואני מקווה שכך יהיה גם בקשר לנתניהו", אמר חסיין. (שם, שם)
חה"כ וליד צאדק ממרצ תאר את תוצאות הבחירות כ"יום שחור בחיי מדינת ישראל, הן
במישור הפנימי והן במישור החיצוני". הוא קרא להקים חזית חזקה באופוזיציה, שתהיה
מורכבת מחברי הכנסת של העבודה, מרצ, חד"ש ורע"מ, אשר תמנע מממשלת הימין לבצע את
מדיניותה המוצהרת הן בשטחים ובתהליך השלום והן בענייני שוויון הזכויות האזרחי של
הערבים בישראל". (שם, שם) האמנם תקום חזית כזאת? למפלגת העבודה, השותפה הבכירה
באופוזיציה, יהיה קושי, להערכתנו, להתייצב יחד עם מרצ והמפלגות הערביות במאבקים
הצפויים נגד הממשלה, בנושאי חוץ ופנים כאחד. העבודה תרצה לבנות עצמה שוב כמפלגת
מרכז ולהתנער מן הדימוי ה"פרו-ערבי" והשמאלי מדי שדבק בה בבחירות אלה, ואשר אולי
הביא לתבוסתה. ללא תמיכת העבודה, תיוותר ל"לובי הערבי" בן ‏12 חברי הכנסת, אם יוקם,
רק בת ברית אחרת - מרצ עם תשעת חברי הכנסת שלה. יהיה זה כח קטן מכדי להאבק נגד
צעדים והחלטות של הממשלה שיהיו מנוגדים לאינטרסים של המפלגות והציבור הערבי, גם
בהקשר לתהליך השלום וגם בנושאים האזרחיים המעיקים עליהם. בנוסף לכך, צפויים גם
קשיים בתוך שתי הסיעות הערביות ובינן לבין עצמן. גם חד"ש וגם רע"מ מורכבות מגופים
שונים, שהתאחדו לצורך הליכה לבחירות, אולם שוררים ביניהם ניגודים בנושאים עקרוניים
ואישיים. חילוקי דעות בעיקר בנושאים חברתיים קיימים בין חד"ש ובל"ד החילוניות, לבין
רע"מ השמרנית-דתית. כמו כן, ארבעה מחברי הכנסת הערביים הם חדשים לגמרי בפוליטיקה
וצפויה להם תקופת הסתגלות לכללי המשחק. דוגמא לכך ניתן היה לראות כבר בשבוע
הראשון לאחר הבחירות. חה"כ הטרי עבד אל-מאלכ דהאמשה הזדרז להתבטא בתקשורת, כנראה
בלי לתאם זאת עם שאר חבריו, ואמר כי מפלגתו תוכל לשתף פעולה עם ראש הממשלה הנבחר
ואף להצטרף לקואליציה, אם יובטחו זכויות הערבים. דהאמשה הסביר את כוונותיו
בראיונות שנתן לאחר מכן וניסה לתקן את הרושם שהותירו. (למשל" פנורמה, ‏7.6.96)
לדבריו, אין לסגור שום אופציה וצריך לתת הזדמנות לממשלה החדשה להוכיח את עצמה
בכוונותיה וביחסה לערבים. (דברים ביום עיון באוניברסיטת חיפה, ‏13.6.96)

ניתן, איפוא, לצפות לארבע שנים "רזות" ומתסכלות לחברי הכנסת הערבים ולעצירת מגמות
שהחלו לשיפור משמעותי במעמדם ובמצבם של הערבים בישראל.
יחד עם זאת, יש לזכור שלליכוד כמפלגה אין בעייה עם האזרחים הערבים כפרטים, אלא עם
הקולקטיב הערבי. בימי ממשלות הליכוד הקודמות נהנה המיגזר הערבי מתקציבים שוויוניים
ומהטבות שונות במישור המוניציפלי והכלכלי ויש להניח כי גם הממשלה הבאה תמשיך בדרך
זו. במסגרת נאום הנצחון שלו פנה נתניהו אל האזרחים ה"לא-יהודים", כהגדרתו, מספר
פעמים, והבטיח להם כי הוא רואה עצמו גם ראש ממשלתם וכי יזכו לשוויון מלא, למרות
שרובם לא הצביע עבורו. הוא הזכיר את הילד מכפר טמרה, הזכאי, לדבריו לכל מה שמקבל
בנו שלו. (נאום נתניהו, ערוץ ‏1 בטלביזיה, ‏2.6.96)

בקווי היסוד של ממשלת נתניהו נאמר כי הממשלה תפעל ל"טיפוח ערכיה של מדינת ישראל
כמדינה יהודית ודמוקרטית, ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט
והמיעוטים". בתת-הפרק המוקדש ל"מיעוטים" מודגש יתרונם של אלה מביניהם ששרתו בכוחות
הבטחון ואת המאמצים שתעשה הממשלה לקידומם ולשילובם בשרות הציבורי:
‏1. הממשלה תפעל לשילובם המלא של בני המיעוטים בישראל בכל תחומי החיים. ייעשו
מאמצים מיוחדים לקידומם של בני מיעוטים שקשרו את גורלם עם העם היהודי ומדינת
ישראל ושרתו בכוחות הבטחון של המדינה.
‏2. הממשלה תפעל להגדלת התקציבים לרשויות הערביות הזקוקות לשיפור התשתיות
הבסיסיות, במגמה לצמצם פערים בינן לבין ישובים אחרים.
‏3. ייעשו מאמצים לקליטת בני מיעוטים אקדמאים ובמיוחד בוגרי שרות צבאי, בשרות
המדינה ובמוסדות ציבור, על מנת להמשיך ולשתפם באחריות הממלכתית והציבורית לחייה
של המדינה שאותה שרתו במסגרת זרועות הבטחון". (הארץ, ‏17.6.1996)

נראה שהליכוד ימשיך בתפיסתו המסורתית את הערבים כבני עדות וקבוצות שונות ולא
כמיעוט לאומי, ולא יהיה מוכן אפילו להכנס לדיון על שינוי מעמדם במדינה, על רעיונות
שהועלו לאוטונומיה בתחומים מסויימים, ובוודאי שלא על שינוי הגדרת אופייה של המדינה.
הוא יעשה אבחנה ברורה בין אלה ששרתו בצה"ל, כלומר הדרוזים, הצ'רקסים ומעט ערבים
נוצרים ומוסלמים, לבין הציבור הערבי הגדול שלא "שרת את המדינה במסגרת כוחות
הבטחון", כדברי קווי היסוד.

נוסח זה עורר כבר תגובות חריפות בקרב הערבים ובטאון מק"י "אל-אתחאד" הצביע בכותרתו
הראשית על כך, שהממשלה החדשה איננה מדברת על שוויון אלא על שילוב, ומחלקת את
האזרחים הערבים לשתי דרגות על בסיס השרות הצבאי. (אל-אתחאד, ‏18.6.1996) במישור
המעשי היומיומי לא נראה לנו שתהיה נסיגה מרחיקת לכת בסגירת הפערים בתקציבים
ובמשאבים לישובים הערביים, אולם יתעוררו בעיות עקרוניות ומהותיות ביחסי הגומלין
בינם לבין הממשלה.

סיכום
בחירות ‏1996 ותוצאותיהן מהוות ציון דרך חשוב במיקומם של האזרחים הערבים במערכת
הפוליטית הישראלית, בהמשך הדיאלוג שלהם עם רשויות השלטון ובעיצוב מעמדם כמיעוט
לאומי במדינת ישראל.

ברמת ההתארגנות וההתנהגות הפוליטית הושפעו הערבים, כמו שאר אזרחי ישראל, מן השיטה
החדשה שהונהגה, של בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירה נפרדת לכנסת. שיטה זו הולידה
בחודשים שקדמו לבחירות, מפלגות וגופים פוליטיים חדשים, דבר שאיים לפצל את ההצבעה
הערבית ולהביא לאבדן קולות, כפי שקרה בעבר. לחצים ופעולות אינטנסיביות של גורמים
פנימיים וחיצוניים הביאו בסופו של דבר ליצירת שני גושים: חד"ש ובל"ד מצד אחד ומד"ע
וחלק מן התנועה האסלאמית מצד שני. "איחודים קטנים" אלה, פרישת אחמד טיבי מן המרוץ
והנטייה להצבעה סקטוריאלית, כפי שקרה בקרב כלל הציבור בישראל, הביאו לעלייה גדולה
בכוחן של מפלגות אלה ובעקבותיה, להגדלה משמעותית של ייצוג הערבים בכנסת.

ההצבעה הערבית לכנסת התחלקה לשלושה זרמים:
א. כשליש מכלל המצביעים נתנו קולם למפלגות הציוניות - %‏16.6 לעבודה, %‏10.5 למרצ
ו-%‏5.2 למפלגות הימין. זאת, לעומת למעלה ממחצית הקולות שניתנו לזרם זה בבחירות
‏1992.
ב. %‏37 מן הקולות הערביים ניתנו לחד"ש-בל"ד, עלייה ניכרת לעומת הבחירות הקודמות בהן
קיבלה חד"ש לבד %‏23.2.
ג. רבע מן הוקלות הוענקו לרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) שהורכבה ממד"ע, חלק מן
התנועה האסלאמית והגוש האסלאמי הקטן שקם בכפר כנא - %‏25.4.

כ-%‏5 מן הקולות הלכו לאיבוד בהצבעה לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה, רובם ל"ברית
המתקדמת" בראשות מוחמד זיידאן מכפר מנדא.
מתוך ‏23 האחוזים שלא הצביעו, אין גופים מאורגנים שקראו להחרמת הבחירות מסיבות
אידיאולוגיות. גם החלק בתנועה האסלאמית שהתנגד להליכת התנועה כמפלגה לבחירות, לא
התנגד לעצם ההשתתפות בהצבעה, ומנהיגיו קראו לתומכיהם, כפי שהיה בעבר, "להצביע על
פי מצפונם".

כל הזרמים שהוזכרו, למעט האחוז השולי שהצביע לליכוד ולמפלגות הדתיות, שייכים לגוש
השמאל. ההבדלים האידיאולוגיים בין המפלגות הערביות ובינן לבין המפלגות היהודיות
בשמאל הולכים ומצטמצמים, כאשר מדובר במדיניות החוץ ובעמדות כלפי פתרון הסכסוך עם
הפלסטינים ועם העולם הערבי. הפערים נותרו בעינם בחלק מן הנושאים החברתיים
הפנימיים, במידת המיליטנטיות וכמובן ביחס לציונות. למרות ההבדלים, ניתן לומר כי
הערבים הפכו לחלק אינטגרלי מן השמאל הישראלי, אשר אינו יכול להשיג רוב לא בכנסת
ולא במרוץ לראשות הממשלה בלעדיהם.

הייצוג הערבי בכנסת ה-‏14 מורכב מארבעה חברי כנסת של חד"ש: האשם מחאמיד, צלאח
סלים, עזמי בשארה ואחמד סעד + חה"כ תמר גוז'נסקי; ארבעה חברי כנסת לרע"מ: עבד
אל-מאלכ דהאמשה, עבד אל-והאב דראושה, טלב אל-צאנע ותופיק ח'טיב; שני חברי כנסת
במפלגת העבודה: נואף מלאחה וצלאח טריף, וחבר הכנסת וליד צאדק ממרצ. סך הכל - ‏11
חברי כנסת ערבים + גוז'נסקי, המהווים %‏10 מכלל חברי הכנסת, בדיוק כשיעור המצביעים
הערבים. זהו ייצוג שאין לו תקדים ופרושו למעשה, שהמצביעים הערבים בחרו הפעם רק
חברי כנסת ערבים, בניגוד למה שהיה בעבר. יש לציין, כי שני מועמדים ערבים נוספים
במפלגת העבודה נמצאים במקומות קרובים מאד לכניסה לכנסת - חאג' יחיא מוצב במקום ה
-‏36 ונדיה חילו במקום ה-‏37 (לעבודה ‏34 נציגים בכנסת).

אשר להצבעה לראשות הממשלה - שיטת בחירה חדשה זו מביאה לכך שגושי מצביעים
מונוליטיים, כמו החרדים או הערבים, עשויים לקבוע מי יהיה ראש הממשלה, כפי שאכן קרה.
לפני הבחירות דובר רבות על כך שהשתתפות גדולה של הערבים תבטיח את בחירתו של
שמעון פרס, שכן הפער בינו לבין יריבו נתניהו עמד על %‏3‎-4. מבצע "ענבי זעם" בלבנון
באפריל ‏1996, גרם לביקורת ערבית קשה נגד פרס ולהצהרות שהערבים יימנעו מהצבעה
לטובתו ויטילו פתקים לבנים כמחאה על מדיניותו בלבנון ובשטחים. מצב זה גרם לתגובות
מנוגדות - מצד שמאל של המפה הופעל לחץ על המנהיגות ועל הבוחרים הערבים לצאת
ולהצביע ולהכריע בעד פרס, ומצד ימין הודגשה הסיסמה כי "נתניהו טוב ליהודים" וכי
אסור לתת לאזרחים הערבים לקבוע את גורל מדינת ישראל.

תוצאות הבחירות מראות כי הערבים בישראל טרם הגיעו למצב בו הם יכולים להכריע את
הכף, גם כאשר אחוז ההצבעה שלהם גבוה. %‏77 מהערבים הלכו לקלפיות ו-%‏7.2 מקולותיהם
נפסלו, חלקם בשל הצבעת מחאה וחלקם בשל טעויות. מבין הקולות הכשרים כמעט %‏95
ניתנו לשמעון פרס, שיעור גבוה מאד, כמעט מקסימלי, בהתחשב בכך שאין מדובר בחברה
הומוגנית. מכיוון שהערבים נלקחים תמיד בחשבון כחלק מגוש השמאל ולא כ"קולות צפים",
הרי מי שמכריע לבסוף הם סקטורים אחרים באוכלוסיה. ב-‏1992 היו אלה העולים
שאיפשרו את הקמת ממשלת רבין וב-‏1996 היתה זו ההצבעה המאסיבית של החרדים
והיהודים המזרחיים שהביאה לנצחונו של נתניהו על חודו של אחוז אחד. יחד עם זאת, שיטת
הבחירה הישירה מעניקה כוח לגושי מצביעים גדולים ויש לצפות כי לקראת הבחירות הבאות
תחזר מפלגת העבודה באינטנסיביות אחר הקול הערבי ותבקש את תמיכתו במועמד שתציב
מטעמה, מה שיאפשר הצגת תביעות ותנאים מצד המנהיגות הערבית תמורת תמיכה זו.

תופעה ראויה לציון מיוחד בבחירות אלה היא תוכנם של מצעי המפלגות הערביות. מגמה
אידיאולוגית חדשה באה לידי ביטוי במצעים אלה, ועיקרה הדרישה להכיר בערבים כמיעוט
לאומי במדינת ישראל, להעניק להם אוטונומיה בתחומי חיים שונים ולשנות את הגדרת
המדינה ואת אופייה מ"מדינת היהודים" ל"מדינת כל אזרחיה". רעיונות אלה, שהועלו
במסגרות אקדמיות בשנים האחרונות, הפכו בבחירות ‏1996 לפלאטפורמה פוליטית, שיש
להניח כי תתפתח ותושמע יותר ויותר בכנסת, בתקשורת ובקרב הציבור הרחב. למרבה
האירוניה, דרישות אלה עולות, דווקא בעידן השלטון החדש, המדגיש את יהדותה של המדינה
ומבסס את קווי היסוד שלו על ערכים לאומיים בלתי מתפשרים.

בפעם הראשונה מופיעה בקווי היסוד של ממשלה ישראלית האבחנה הברורה בין ערבים, או
כלשון הכתוב "מיעוטים" ששרתו בכוחות הבטחון ו"קשרו גורלם עם המדינה", לבין אלה, והם
הרוב, שלא עשו כן. יש לצפות להתנגשות רעיונית חריפה על רקע זה. פרסום קווי היסוד
כבר עורר תגובות נגד קשות בעיתונות הערבית ובקרב חברי הכנסת (אל-אתחאד,
‏18‎-19.6.1996) מה שיוכל להקהות את המחלוקת ולהנמיך את טון הוויכוח הוא מדיניות
עניינית של הממשלה החדשה בנושאי תקציבים, פיתוח תשתיות והקצאת משאבים ליישובים
הערבים. אך יחס הערבים לממשלה החדשה יהיה תלוי לא רק בנושאי פנים אלא גם במדיניות
השלום שלה ובהמשך תהליך ההידברות עם הפלסטינים, שהוא אינטרס עליון של האוכלוסיה
הערבית בישראל.

הערבים בישראל נעים בין היותם כוח פוליטי גדל והולך מבחינה אלקטורלית, לבין
שוליותם ומעמדם הפרובלמטי במערכת השלטון בישראל. למרות ייצוגם המספרי הגדול בכנסת
ה-‏14, נמצאים כל חברי הכנסת הערבים באופוזיציה. הם צפויים להיות שותפים מלאים עם
העבודה ומרצ רק בחלק מן הנושאים, ואופוזיציה בתוך האופוזיציה ובעלי מעמד שולי
בנושאים אחרים. הם ייאלצו לשתף פעולה עם השלטון החדש לצורך השגת מטרות אזרחיות
יומיומיות ומעשיות לטובת בוחריהם, ומצד שני להאבק בו בחוזקה בנושאים עקרוניים
הקשורים במעמדם הקבוצתי ובתהליכים המדיניים.