Home
  education - חינוך





שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל

סמי סמוחה

במאמר זה פרופ' סמוחה דן בשלושה מתוך כלל השסעים בחברה הישראלית - השסע
המעמדי, השסע העדתי והשסע הלאומי - ובהשלכותיהם על הדמוקרטיה בישראל.



חמישה שסעים עיקריים מפלגים את האוכלוסיה של מדינת ישראל: שסע פוליטי, שסע
דתי-חילוני, שסע מעמדי, שסע עדתי, ושסע לאומי. כל השסעים הללו, ובמיוחד אלה שבין
יהודים דתיים ולא-דתיים ובין יהודים וערבים, גורמים למתחים ולסכסוכים העלולים לאיים
על היציבות החברתית והפוליטית בישראל. ישראל מתוארת לעתים, ובצדק, כחברה בעלת
שסעים עמוקים, שהדמוקרטיה שלה סובלת מעומס-יתר של בעיות ותביעות.
מאמר זה מתמקד בסוגיות הנוגעות לשלושה שסעים - מעמד, עדה ולאום - ובהשלכותיהם על
הדמוקרטיה הישראלית.

מעמד
האם הכלכלה הישראלית יוצרת די משאבים, בהשוואה לחברות מערביות, כדי לקיים את
האמון שרוחשת האוכלוסיה למדינה? האם אי-השוויון והקיפוח בחלוקת המשאבים מהווים
בסיס למחלוקת פוליטית העלולה לפגוע בדמוקרטיה הישראלית?

משאבים ואי-שוויון מעמדי
הנושא השני בחשיבותו בסדר היום הציבורי, אחרי בטחון המדינה, הוא מבנה ההזדמנויות
הכלכליות-חברתיות בישראל. קנה המידה המקובל להערכת המצב בארץ הוא המצב
הכלכלי-חברתי בחברות המערביות. מדדים אובייקטיביים שונים ממקמים את ישראל
בקטיגוריה של חברה מערבית-למחצה, או חברה הנמצאת בין הפריפריה למרכז. בדירוג של
‏121 ארצות, שנערך בשנת ‏1988 על ידי הבנק העולמי, על-פי התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג)
שלהן, מדורגת ישראל במקום ה- ‏22, אחרי הונג-קונג וסינגפור (World Bank, 1990). יש
לציין כי ה"תוצר" שבזכותו מדורגת ישראל במקום כה גבוה - בתחתית הקטיגוריה של מדינות
בעלות הכנסה גבוהה - כולל זרם אדיר של סיוע חוץ אשר מנפח את התל"ג באופן מלאכותי.
ישראל מקבלת את הסיוע הגדול ביותר לפיתוח לנפש בין כל מדינות העולם, כשהיא זוכה
לסיוע לנפש הגדול פי שתיים מאשר כל מדינה אחרת.

למרות הסיוע העצום, התל"ג לנפש בישראל, העומד על 8,650‏$ הגיע רק לכדי מחצית
הממוצע של התל"ג לנפש בכלכלות גבוהות התל"ג בעולם, העומד על 17,080‏$. השכר לעובד
בישראל עומד רק על שליש עד מחצית מהשכר הממוצע לעובד בחברות מערביות. משקל
התעשיה הכבדה בה קטן בהשוואה לכלכלות העשירות. הכלכלה היא הרבה פחות קפיטליסטית,
כאשר כחמישית מכוח העבודה מורכבת מעצמאים ומעוסקים זעירים (בהשוואה לעשירית בלבד
במערב) והמספר של מפעלים קטנים ולא-יעילים, המעסיקים פחות ממאה עובדים, הוא
דיספרופורציונלי לגודל המשק.

נסיונה של ישראל לפתח כלכלה ברמה מערבית ניכשל. במהלך עשרים וחמש שנותיה
הראשונות, זינקה ישראל לעידן התעשייתי ולשוק העולמי עם שיעור צמיחה כלכלית מרשים,
שהגיע ל- %‏9 בממוצע לשנה. אך מאז ‏1974 הכלכלה קפאה, ההשקעות התמעטו (פרט לאלו
שבצבא ובשטחים) והאינפלציה הרקיעה שחקים. עובדת כשלונה של ישראל להגיע לרמה
הכלכלית של העולם המערבי מקבלת אישור ממחקר בו סווגו ‏80 ארצות, המייצגות שלבי
פיתוח שונים, על-פי עשרה משתנים, בשנת ‏1965 ושנית בשנת ‏1985. ישראל דורגה במקום
ה- ‏22 בשני המועדים, למרות שרמת הפיתוח שלה בקנה מידה עולמי ירדה באופן חד (מציון
של ‏0.63 ב- ‏1965 ל - ‏0.34 ב- ‏1985). המסקנה שעלתה מהמחקר היתה כי "העמדה היחסית
של ישראל בין אומות העולם ירדה בעשרים השנים האחרונות, וזאת בעיקר בגלל העלייה
המהירה בעמדתן של הארצות המפותחות בצפון אמריקה, מערב אירופה ויפן, והתמורות
המהירות בהן, שהותירו את ישראל מאחור, בתחתית הדירוג של העולם המפותח, או, לפי
מדדים רבים, בראש הדירוג של העולם המתפתח" (Shachar and Choshen, 1989). רק
הודות לסיוע הנדיב של ארצות הברית מאז ‏1974 הצליחה ישראל לשמור על מעמדה כארץ
מערבית-למחצה או פריפריאלית-למחצה, זאת חרף קיפאון כלכלי, כושר תחרות ירוד בשוק
העולמי והשקעות לא-רווחיות עצומות (Silver, 1990).

הגורמים העיקריים המסבירים את כישלון ישראל להשיג את הסטנדארטים הכלכליים
וההתפתחותיים של המערב הם העדר אוצרות טבע, אי-יעילות, השקעות גדולות בבטחון,
בידוד אזורי (לרבות החרם הערבי), משק קטן והגנה יתרה הניתנת על-ידי הממשלה
וההסתדרות. (‏1) כפי שמוכיחה ההידרדרות שחלה כתוצאה מן המדיניות החדשה של שוק חופשי
שנקטה ממשלת הליכוד בשנים ‏1977‎-84, קשה מאוד לדלג מעל שורת המשוכות הזאת.

מבנה ההזדמנויות בישראל הוא מוגבל למדי, ואינו מתרחב. החיים בישראל כרוכים בתשלום
מחיר גבוה מבחינת רמת החיים ועול הבטחון על האזרח, בהשוואה לאלטרנטיבה של הגירה
לארצות המערב, וביחוד לצפון אמריקה. זוהי, קרוב לוודאי, הסיבה המכרעת להיקף ההגירה
הגדול יחסית מישראל, ולהיקף ההימנעות מעלייה לישראל של יהודים שיש להם אפשרות
אחרת. ההגירה ההמונית לישראל של יהודים מברית המועצות לשעבר, מאז קיץ ‏1989 איננה
מעידה על שיפור בכוח המשיכה של ישראל. יהודי חבר המדינות העצמאיות נעקרים ממקומם
בעל כורחם על-ידי אנטישמיות גואה, נמנעת מהם הכניסה לארצות הברית (אחרי שזו, בלחץ
ישראל, חדלה להכיר בהם כפליטים פוליטיים) והם מוצאים את דרכם לארץ. בלית ברירה
כפליטים בפועל.

עם זאת, הודות לייבוא שוטף של הון, רמת החיים בישראל עולה בהרבה על המשאבים
המצומצמים שהחברה מייצרת בעצמה, כך שמימון חיצוני מכסה כשליש מרמת החיים. ההכנסה
הריאלית לנפש שולשה מאז ראשית שנות החמישים, והמשיכה לעלות באופן משמעותי אפילו
אחרי ‏1973, בתקופה של קיפאון כלכלי (פרט לשיעור צמיחה מיזערי התואם את גידול
האוכלוסיה) ושל השקעות לא-רווחיות גדולות בצבא ובשטחים. למרות היעדר צמיחה כלכלית,
נשארה האבטלה נמוכה (נמוכה אפילו מזו שבארצות המערב) ונשמרה רמה סבירה של שירותים
סוציאליים ואחרים. מעניינת במיוחד היא החלוקה של כוח העבודה במשק: בשנת ‏1991
עבדו %‏3.5 מהמועסקים בחקלאות, %‏28.8 בייצור ו %‏67.7 בשירותים (נתונים סטטיסטיים
אלה והבאים להלן לקוחים משנתון סטטיסטי לישראל, אלא אם צוין אחרת). זהו מבנה כלכלי
מתקדם-לעילא, מנופח בשירותים ובתר-תעשייתי (post-industrial), הדומה להפליא למשק של
ארצות הברית, אך בנוי על תשתית תעשייתית חלשה (אהרוני, ‏1991).

ההשלכות של המבנה הכלכלי ושל החלוקה הכלכלית על הפיצול המעמדי בישראל הן
מעורבות למדי. ההזדמנויות בארץ מוגבלות ביותר בהשוואה למערב, אך הן משופרות באופן
מלאכותי באמצעות מענקים והלוואות מחוץ לארץ. ייבוא ההון הרב מבחוץ מקהה את עוקץ
התחרות הפנימית של משאבים. הוא מונע, במידה מסויימת, מצב של "מישחק של סכום אפס",
שבו גידול האמצעים העומדים לרשות אדם אחד בא בהכרח על חשבון הקטנת האמצעים
העומדים לרשות אדם אחר. במצב הנתון העוגה גדלה כל הזמן באמצעות הזרמה ממקורות
חיצוניים. בד בבד ייבוא ההון מעניק כוח רב לממשלה, שמתפקדת בתור סוכנות חלוקה
מרכזית של כספים והטבות.

יחד עם זאת, יש להדגיש שישראל סובלת מבעיה ממשית של אי-מילוי הציפיות הגבוהות של
האוכלוסיה שלה. הקיפאון בצמיחה הכלכלית והתלות הכלכלית הממושכת במקורות חיצוניים
מהווים חולשות מעיקות. למרות זרם הכספים מבחוץ, הישראלים חשים מקופחים לעומת תושבי
ארצות המערב: הם עובדים יותר קשה להשגת אותם טובין ושירותים. הם גם חוששים מפני
הרעה שעלולה לחול בתנאי חייהם בעקבות קיצוץ ניכר בסיוע החוץ.

בעוד שישראל מפיקה פחות משאבים מאשר חברות מערביות, היא מחלקת אותם פחות או יותר
באותה צורה. בשנת ‏1988 היה חלקו של הריבעון התחתון בהכנסה %‏7 מכלל ההכנסה
הפנוייה, לעומת %‏38.8 מנת חלקו של הריבעון העליון. פער זה בין הריבעונים ביחס של
‏1 ל- ‏5.5, ומקדמי אי-שוויון (Gini coefficients) בסביבות ‏0.33 הם טיפוסיים למערב, שם
אי-השוויון קטן יותר מאשר בחברות מתפתחות. בשנת ‏1986/87 גרו %‏72.8 מכלל משקי
הבית בישראל בדירות שבבעלותם - %‏52.2 בעשירון ההכנסה התחתון, לעומת %‏84.8
בעשירון העליון. בשנת ‏1991 התגוררו %‏60.5 מהיהודים ברווחה של נפש אחת או פחות
לחדר, לעומת %‏8.3 שחיו בצפיפות של שתי נפשות או יותר לחדר. ההתפשטות של הצרכנות
הביאה לכך שרוב מוצרי צריכה בני הקיימא נעשו לשכיחים ביותר. בעלות על מכונית היא
עדיין אבן בוחן להתפלגות ברמת החיים: ברשות %‏42.9 מהמשפחות בשנת ‏1986/87 עמדה
מכונית, כאשר הפער בין העשירון התחתון והעליון היה ביחס של %‏7.5 ל- %‏78.

נתונים אלה מלמדים שישראל היא חברה של מעמד בינוני. זוהי אכן עובדה הראוייה לציון,
שבחברה שכמעט כל אוכלוסייתה יוצאת אזורים לא-מערביים (כלומר, מזרח אירופה והמזרח
התיכון) מועסקים שני שלישים מכוח העבודה בשירותים ולשלושה רבעים יש תשע, או יותר,
שנות השכלה. ברם, למרות הישגים אלה, הולך ומתגבש ריבוד חברתי. במרכז ההירארכיה
הריבודית מצוי המעמד הבינוני, מעליו נמצאים המעמד הבינוני-גבוה והאליטה, ומתחתיו
מעמד העובדים ושכבת העניים. איפיון של חמשת הרבדים הללו ישפוך מעט אור על
אי-השוויון המבני בישראל.

עוני נפוץ בישראל יותר מאשר בארצות המערב. (‏2) על-פי סקר הכנסות משנת ‏1988 של ראשי
משקי בית עירוניים שהיו שכירים או לא עבדו, %‏14.3 מהם היו עניים והם גידלו %‏21.3
מהילדים בישראל (המוסד לביטוח לאומי, ‏1989: 50). רוב העניים אינם עובדים, השכלתם
נמוכה, גרים בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח, בעלי משפחות מרובות ילדים ותורמים חלק
בלתי-פרופורציונלי לפשיעת הצווארון הכחול והתמכרות לסמים. עוני נוטה לעבור בירושה
לדור הבא.

למרות שאיפיון זה של העניים יכול לעורר רושם של "תת-מעמד" (underclass), אין בישראל
רובד כזה, כפי שגם איננו בנמצא במערב אירופה. תת-מעמד הוא שכבה תחתונה המורכבת
בעיקר ממשפחות הרוסות, החיות בגיטאות, שראשיהן מובטלים, עובדים באופן חלקי, או אינם
מסוגלים לעבוד, ושלילדיהן אין סיכוי להינצל מהמצוקה העמוקה. תת-מעמד מסוג זה הוא
ייחודי לארצות הברית (Wilson, 1987). העניים בישראל, בניגוד לאלה בארצות מתפתחות,
מקבלים מן המדינה מידה מסויימת של תמיכה בשירותים בסיסיים כגון דיור, בריאות
וחינוך.

ישראל גאה במדיניות רווחה המעניקה שירותים לכלל האוכלוסיה, מונעת עוני משווע,
מצמצמת את תחולת העוני ומקטינה את אי-השוויון. לולא תשלומי ההעברה (במיוחד קצבאות
ילדים), מיסוי פרוגרסיבי ושכר מינימום ברמה סבירה (שהגיע בשנת ‏1988 לכדי %‏41.9
מהשכר הממוצע), היו מסווגים %‏32.6 ממשקי הבית בישראל כעניים, ולא %‏14.3 בלבד.
מדיניות הרווחה בשנת ‏1988 הקטינה את העוני ב- %‏56.1 ואת אי-השוויון בהכנסות ב-
%‏29.7. (3)

מעמד העובדים מורכב מפועלים המועסקים בייצור ובשירותים נמוכי-סטטוס, שהכנסותיהם
לנפש הן מעל לקו העוני. בדומה לעניים, גם העובדים נוטים להיות בעלי השכלה נמוכה,
בעלי משפחות גדולות, ומגורים בשכונות מצוקה ועיירות פיתוח. בניגוד למעמד העובדים
בארצות המערב, שצמח מהאיכרות במשך מאות השנים של המהפכה התעשייתית ותוך מאבק
להשגת זכויות סוציאליות, מעמד העובדים הנוכחי בישראל הוא רובד חדש המורכב בעיקר
מאנשים שירדו במעמד - מהגרים יהודים בעלי רקע של צווארון לבן, איכרים ערבים
וצאצאיהם, וכיו"ב. לפועלים אלה חסרים תקופת ההסתגלות הארוכה ומסורת המאבק, שהיו
למעמד הפועלים במערב, וחסרות להם גם היוקרה, הגאווה ותחושת השליחות, שהיו למעמד
הפועלים היהודי בתקופת היישוב. רמת ההסתגלות שלהם עודנה נמוכה, הם חסרי אוריינטציה
ואינם שבעי רצון.

המעמד הבינוני הוא הרובד הגדול ביותר בחברה הישראלית. הוא מורכב ברובו ממועסקים
בעבודות פקידות, מכירות, שירותים אישיים וקהילתיים ותפקידים טכניים וחופשיים למחצה.
זהו המעמד של "הישראלי הממוצע": עובד קשה כדי לקים רמת חיים מערבית, בעל דירה
בשכונה מבוססת, מגדל שניים עד שלושה ילדים למשפחה, שקוד על החינוך והתמיכה בילדיו
ועל רווחתו החומרית, ועד למתרחש בפוליטיקה הארצית. הישראלים מהמעמד הבינוני צריכים
להתמודד עם שכר נמוך יותר, מיסים כבדים יותר ומחירים גבוהים יותר מאשר מקביליהם
במערב.

המעמד הבינוני-גבוה כולל בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומעסיקים זעירים, ואילו
האליטה מורכבת מאנשים המאיישים את הדרג העליון בכלכלה, הביורוקרטיה, המקצועות
החופשיים, התרבות והאמנות, הפוליטיקה והצבא. שני רבדים גבוהים אלה זוכים ליוקרה
ולזכויות-יתר, אך משאביהם, נכסי הדלא-ניידי שבבעלותם , וסיגנונות חייהם, אינם ברמה
זהה לאלה של מקביליהם בחברות מערביות.

למרות שאין בנמצא מחקר הממפה את המבנה המעמדי בישראל, ניתן לאמוד את התפלגות
האוכלוסיה כך: העניים הם כ- %‏15 מן האוכלוסיה, העובדים כ- %‏25, המעמד הבינוני כ-
%‏45, הבינוני-גבוה כ- %‏15, והאליטה פחות מאחוז אחד. מהתפלגות זאת עולה שישראל היא
אכן חברה של המעמד הבינוני, בדומה לחברות מערביות, אך מעמד הפועלים בה הוא קטן
יותר. יחד עם זאת, ברור כי מבנה מעמדי נוח זה הוא פגיע ביותר, שכן קיומו תלוי במימון
חיצוני.

הריבוד החברתי התגבש במרוצת השנים. השכבות השונות פיתחו סיגנונות חיים שונים,
הניידות בין השכבות נעשתה פחות שכיחה ואי-השוויון ביניהן התרחב. היות ויש עדיין
נזילות רבה במבנה הריבודי, נכון יהיה לתאר את המערכת המחולקת לרבדים, שהם
קטיגוריות סטטוס כלכלי-חברתי, ולא למעמדות, שהינן קבוצות בעלות אינטרסים מובחנים,
תודעה, ארגון ומאבק. עמימות זו מתבטאת, למשל, באופי סכסוכי העבודה. חרף התכיפות
והחריפות של השביתות בישראל, הן אינן מבטאות יותר מאשר מאבקים של מועסקים לשיפור
תנאי השכר והעבודה. בדרך כלל אין ביטויים של סולידריות או תיאום בין קבוצות שובתות,
העשויים ללמד על קיום של תודעה או קונפליקט מעמדיים.

העדר מאבקים סביב אי-השוויון המעמדי
למרות שיש בארץ רגישות מסויימת לאי-צדק חברתי באופן כללי, ולעוני וניצול של עבודה
ערבית זולה מהשטחים באופן מיוחד, מפליא הדבר שתודעה מעמדית לא התעוררה עקב
הגידול באי-השוויון מאז ראשית שנות החמישים, ושאי-השוויון לא הפך לסוגיה השנויה
במחלוקת פוליטית (הורוביץ וליסק, ‏1990: 124‎-132).

מן הראוי לבחון את הגורמים השונים העשויים להסביר תופעה זו.
בראש ובראשונה, שוררת בציבור הרחב אמונה חזקה בשוויון ההזדמנויות ובהישגיות אישית.
אמונה זו נסמכת על גמישות המערכת: אי-השוויון הוא מתון, קיימת ניעות בין-שכבתית,
והגיבוש המעמדי עודנו נזיל. ביטוי לכמה מהאמונות הרווחות נמצא בסקר דעת קהל של
הציבור היהודי משנת ‏1988. (4) %64 מהנשאלים הסכימו שנכון יהיה לתאר את הריבוד
החברתי בישראל כך: "רוב האנשים הם במעמד הבינוני ומיעוט קטן הם עשירים או עניים"
(לעומת %‏36 שסברו כי "מרבית העושר נמצא בידי מיעוט קטן וזאת על חשבון הרוב שהם
אנשים עניים"). כאשר הוצעו להם חמש קטיגוריות לבחור מהן, הציבו את עצמם במעמד
הבינוני %‏70 מהנשאלים (רק %‏11 הציבו את עצמם במעמד בינוני-נמוך או במעמד נמוך);
%‏64 ציינו גורמים הקשורים ישירות להישגים אישיים כגורמים הקובעים הצלחה בחיים -
עבודה קשה, השכלה, ניסיון ואמינות; רק מיעוט חש כי ההתקדמות חסומה לגביו או לגבי
ילדיו; שלושה רבעים מהנשאלים שללו את המשפט "לא משנה אילו מאמצים אישיים אעשה,
בישראל לא אשיג את ההשכלה ואת העבודה שלהן אני ראוי", וכן את המשפט "אני חושש
שילדינו לא יגיעו אף פעם לרמת החיים שלה אנו רגילים"; הרוב בכל רובד החזיק באמונות
אלה, אם כי הספק גדל במידת-מה עם הירידה בסולם החברתי. (‏5)

שנית, ייבוא ההון האדיר והקבוע מרחיב את מבנה ההזדמנויות לכול וממתן את התחרות.
מצב זה היה אופייני הן ליישוב הישן והן ליישוב החדש שבטרם מדינה, והוא הורחב ושוכלל
בתקופת המדינה. פרט לבטחון, האמצעים הכספיים מתועלים לסובסידיות לתעשיינים לשם
הגדלת מפעלים ויצירת תעסוקה, ולמימון שירותי רווחה. למרות שהתמיכה החיצונית לא
מעודדת התייעלות ועצמאות כלכלית, הריהי מקילה ביותר על החיים בישראל. היא חונקת
את התפתחותה של תודעה מעמדית, משום שצבירת הון פרטי איננה תוצאה ישירה והכרחית של
ניצול עובדים, אלא בעיקרה תוצאה של הפרטת כספי ציבור המועברים מהמדינה לעידוד
צמיחה כלכלית. יש להעיר בהקשר זה, שהחלוקה והניהול של סיוע החוץ לא יצרו בעייה
חמורה של שחיתות פוליטית ונפוטיזם, כפי שמוצאים באמריקה הלטינית, אפריקה השחורה,
מזרח אירופה, סין ומדינות אחרות.

שלישית, בנוסף לייבוא הון, יש לראות בעבודה הזולה מהגדה המערבית ומרצועת עזה גורם
נוסף להגדלת מבנה ההזדמנויות של האוכלוסיה הישראלית. ‏120,000 העובדים הפלסטינים,
משוללי האזרחות הישראלית, מהווים %‏6 מכוח העבודה הישראלי (בשנת ‏1992), אך שיעור
גבוה בהרבה בענפי הבניין והחקלאות, ובמידה מסויימת גם בתעשייה ובשירותים. הם
משחררים את המועסקים הישראלים מרוב עבודות הכפיים הלא-רצויות, מקצצים את עלות
העבודה לתועלת המעסיקים, ומקטינים את הלחץ על המעסיקים להתייעל ולהשקיע
באוטומציה. (‏6)

רביעית, מדיניות הרווחה הינה מוצלחת למדי. כפי שצויין לעיל, מדיניות זו הצליחה למנוע
התפשטות עוני משווע והיווצרות תת-מעמד. ישראל נחלצה מפגעים אלה, הצפויים לפשות
בחברה הקולטת מספר רב של מהגרים עניים וחסרי השכלה. עוני בשיעור של %‏15 הוא
הישג של מדיניות הרווחה. עם זאת, מדיניות זו רק האטה את קצב הגידול של אי-השוויון.

הסיבה החמישית לכך שאי-השוויון איננו מהווה סלע מחלוקת פוליטי היא שהסתירות
באידיאולוגיה החברתית של המפלגות בארץ מונעות מהן פיתוח והצגה של מדיניות חברתית
חלופית, והן מסתפקות בהסכמה כללית על הצורך בשירותי רווחה. הפרוגרמה הסוציאליסטית
של תנועת העבודה לא האריכה ימים. לאחר שהשיגה הגמוניה בראשית שנות השלושים, ריכזה
מפא"י את מאמציה בבינוי אומה ולא במאבק מעמדי, ובמיוחד היו מעייניה נתונים לבניית
הסתדרות העובדים הכללית. בתקופת המדינה הפכה מפלגת העבודה למפלגה
סוציאל-דמוקרטית, ובהנהגת בן-גוריון היא יישמה את האידיאולוגיה הלאומית, העל-מעמדית,
של ממלכתיות. בשנות השבעים נטשו המעמדות הנמוכים את מפלגת העבודה, כך שהיום עיקר
כוחה הוא בשכבות הבינונית והגבוהה, והיא מפולגת מבפנים בין סיעות המצדדות
והמתנגדות לחלוקה יותר שוויונית של העוגה הלאומית. טישטוש כזה מאפיין באותה מידה
את מפלגת הליכוד. היא מורכבת מתנועת החרות, אשר להלכה דוגלת בכלכלה חופשית, אך
בפועל מונחית על-ידי פופוליזם, ומהמפלגה הליברלית המאמינה בכלכלת שוק ומייצגת את
בעלי היכולת מהסקטור הפרטי ונתמכת על-ידם. כתוצאה מכך שהמסה האלקטוראלית של
הליכוד היום מקורה בשכבות הנמוכות, ומכך שהמפלגה מפוצלת בתוכה בין סיעות בעלות
תפיסות כלכליות מנוגדות, הליכוד נוקט מדיניות של פופוליזם עמום. גורלו של השמאל
הציוני איננו שפיר יותר. התנועה לזכויות האזרח מחוייבת לזכויות ולשלום יותר מאשר
לנושאים חברתיים. מפ"ם מדגישה את המלחמה באי-השוויון בעוד היא מייצגת את התנועה
הקיבוצית המבוססת, ומגינה על האינטרסים המשוריינים של ההסתדרות. אפילו הסוציאליזם
של המפלגה הקומוניסטית איננו רלבנטי בגלל התמקדותה בנושא השלום ובעניין הלאומי של
המיעוט הערבי.

שישית, ההסתדרות מילאה בעבר, וממשיכה למלא היום, תפקיד מכריע בטישטוש הסכסוך
המעמדי. מאז היווסדה ב- ‏1920 עסקה ההסתדרות בבינוי-אומה ולא בפוליטיקה מעמדית.
חברת העובדים שולטת ברבע מהכלכלה וקיומה דוחק את ההסתדרות לעמדה בלתי אפשרית של
היותה בה בעת מייצגת עובדים ומעבידה. יתרה מזאת, ההסתדרות טוענת לייצוג של כלל
השכירים, ולא רק של הפועלים, ולכן היא נאלצת לפשר, במדיניותה הכוללת, בין האינטרסים
המנוגדים של מעמד הפועלים והמעמד הבינוני, ובין כל אלה לבין האינטרס שלה עצמה כגוף
קפיטליסטי. בכך שיש לה חזקה על ייצוג עובדים (חזקה שאין היא מממשת אותה כראוי)
חוסמת ההסתדרות את אפשרות הצמיחה של תנועת פועלים או של שמאל סוציאלי אמיתי.
יצויין כי לאחרונה מנסה ההסתדרות ביתר שאת להציג את עצמה כמגינת העובדים, אך ספק
אם חל שינוי של ממש בעמדתה.

שביעית, הבולטות של השסעים הפנימיים האחרים גם היא מאפילה על אי-השוויון המעמדי.
הקונפליקטים בין לא-דתיים לדתיים ובין יהודים לערבים הם חמורים דיים בכדי לשכך את
השסע המעמדי. למעשה, הציבור הרחב תופס מעמדות במונחים עדתיים. הדאגה לגבי אי-שוויון
מוגבלת כמעט באופן מוחלט לפער החברתי-כלכלי בין מזרחים לאשכנזים. לדידם של רבים
אי-שוויון פירושו פער עדתי בהזדמנויות ובמשאבים, והבעייה העדתית הינה למעשה בעיית
אי-שוויון מעמדי בין העדות. רווחת אף נטייה חזקה להתעלמות ישירה משני סוגי
אי-השוויון הללו - המעמדי והעדתי - בדרך של ייחוסם לנחשלות תרבותית.

לבסוף, אין שום ספק שלסכסוך הישראלי-ערבי תפקיד מרכזי בהקהיית ההבחנות המעמדיות
והמתיחויות המעמדיות בקרב היהודים. זהו, ללא ספק, הציר המרכזי שעליו סובבת
הפוליטיקה המפלגתית. הסכסוך החיצוני מחזק זיקות כלל חברתיות, מטפח פטריוטיזם ומסיט
את תשומת הלב מאינטרסים צרים יותר.

עדתיות
האם להבדלים בין העדות בחלוקת המשאבים הכלכליים, בכוח פוליטי ובהשפעה תרבותית,
השלכות העלולות להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית? (Smooha, 1987)

אי שוויון
נתונים רבים מעידים על פערים במשאבים בין העדות. לאשכנזים יש יתרון בולט בהשכלה.
בשנת ‏1991 היו להם, בממוצע, ‏2.8 שנות לימוד יותר מאשר למזרחים. אך הפער היה יותר
חמור בקצות סולם ההשכלה: בקרב ילידי חוץ לארץ היו %‏1.4 מהאשכנזים חסרי השכלה
לעומת %‏16.4 מהמזרחים; %‏39.9 מהאשכנזים, לעומת %‏14 בלבד מהמזרחים, היו בעלי
השכלה על-תיכונית או אקדמית (‏13, או יותר, כיתות). הגיל הממוצע הצעיר יותר של
המזרחים לא רק שאיננו מסביר את הפער הזה, אלא אף מראה שהפער למעשה גדול עוד יותר.
מתברר שבעוד שילדי ישראל האשכנזים עולים בהישגיהם על הוריהם, הישגי ילידי ישראל
המזרחים גרועים כמו אלה של הוריהם. משמעות מיוחדת יש לפער העצום בחינוך הגבוה,
שקובע את ההצבה העתידית בכלכלה של בני שתי העדות. חרף הכפלת אוכלוסיית הסטודנטים
מאז ‏1967, וחרף כל התוכניות להגדלת שיעורי הלמידה של המזרחים, באוניברסיטאות
מובילים עדיין האשכנזים ביחס של ארבעה לאחד.

הפער בחינוך עוד גדול ממה שמשתקף בנתוני שנות הלימוד, משום שהחינוך הניתן למזרחים
הוא באיכות נמוכה יותר. קיים פער ניכר, הנע ממחצית עד סטיית תקן אחת, בביצוע של
ילדים מזרחים ואשכנזים במיבחני הישג שונים, לרבות מבחני משכל (IQ). עבור שני שלישים
ממסיימי התיכון האשכנזים החינוך התיכוני פירושו מסלול עיוני המוביל לבגרות
ולאוניברסיטה, בעוד שעבור שני שלישים מעמיתיהם המזרחים זהו חינוך מקצועי המוביל
לשוק העבודה. (‏7)

אי-השוויון בחינוך מתבטא בהתפלגות משלחי-היד. בקרב ילידי חוץ לארץ הסיכוי של
אשכנזים, ב- ‏1991, לעבוד באחת משלוש הקטגוריות הגבוהות של משלחי-יד (מקצועות
חופשיים, מנהלים וטכנאים) היה כמעט כפול מזה של מזרחים (%‏38.6 לעומת %‏20.6),
ואילו בקרב ילידי הארץ הפער היה אפילו גדול יותר (%‏50.1 לעומת %‏21.1). מאז
שהחינוך העל-יסודי הורחב באופן ניכר בשנות השישים, כדי כלילת רוב הנוער משתי העדות,
חל פיחות רב בערכו ככרטיס כניסה לעבודות צווארון לבן, ועל כן התפשטותו לא סגרה את
הפער העדתי (נהון, ‏1987). העלאת דרישות ההשכלה לעבודות גבוהות סטטוס דחפה חלק
מהמזרחים לאפיקי ניידות חלופיים ומכניסים, כמו ספורט, בידור ועסקים קטנים (קבלני
משנה, נהגי מוניות, בעלי מוסכים קטנים, מסעדות עממיות וכמה תעסוקות שוליות).

הפער העדתי ניכר אף ברמת החיים, אם כי פחות מאשר בחינוך ובתעסוקה. בשנת ‏1991
ההכנסה למשפחה מזרחית הגיעה, בממוצע, ל- %‏85.5 מהכנסת משפחה אשכנזית, ואילו
ההכנסה לנפש של המזרחים הגיעה רק ל- %‏69.6 מזו של האשכנזים. הפער בקצות סולם
ההכנסה היה גדול בהרבה: המזרחים הרוויחו, בממוצע, פחות מרבע הכנסה של האשכנזים.
דיור הוא גורם מבחין נוסף: בשנת ‏1991 %52.7 מהאשכנזים ילידי חוץ לארץ התגוררו
בצפיפות של פחות מנפש אחת לחדר, לעומת %‏35.3 מהמזרחים. הנתונים המקבילים בקרב
ילידי הארץ היו %‏39 לעומת %‏20.2. מאידך גיסא, רוב המוצרים בני הקיימא נעשו
לשכיחים, וההבדלים העדתיים מתבטאים בעיקר בדגם ובאיכות של המוצר.

הפער החומרי המכריע ביותר בין העדות הוא בכמות ובהצבר של ההון. למרות שחסר מחקר
בנושא מרכזי זה, אפשר להניח שהאשכנזים נהנים מיתרון בולט בהיותם ותיקים יותר בארץ,
מקבלי פיצויים מגרמניה, תושבי שכונות מבוססות שבהן ערך הרכוש עולה באופן חד, ובעלי
משפחות קטנות שבהן הצבר ההון לנפש גדול יותר.

פערים אלה במשאבים בין אשכנזים למזרחים יוצרים ריבוד עדתי. באוכלוסיה היהודית,
העניים ומעמד העובדים הם ברובם המכריע מבני עדות המזרח, שכבת הביניים היא מעורבת
עם ייצוג-יתר מסויים לאשכנזים, ואילו הרובד הבינוני-גבוה והאליטה הם אשכנזיים באופן
מובהק. מערכת זאת היא יציבה ומנציחה את עצמה - כפי שניתן להיווכח מהורשת הפער
מדור ילידי חוץ לארץ לדור ילידי הארץ.

מה הם הגורמים המסבירים את ההמשכיות ואת היציבות של הריבוד העדתי בישראל? הגורם
הכללי ביותר הוא מערכת המנגנונים הרגילה של הורשה מעמדית המצוייה בכל חברה
מתועשת. למרות שניעות חברתית שכיחה בחברות מתועשות, הריהי לרוב קיצרת טווח (היינו
המעבר הוא לשכבה קרובה, ללא קפיצות), ורוב המשפחות מצליחות להוריש את הסטטוס שלהן
לצאצאיהן, באמצעות הדפוסים התרבותיים של גידול הילדים והסדרי ההורשה הכלכליים.
למרות הפתיחות בחברה, הבחירה של חברים, שכנים, עמיתים לספסל הלימודים ובני זוג
לנישואין נקבעת במידה רבה לפי המעמד החברתי, דהיינו, לפי הזמינות של משאבים
והמשיכה ההדדית שבין בני אדם הדומים זה לזה. לאור הנטייה הכללית לשיעתוק
(רפרודוקציה) של המעמדות החברתיים, והחפיפה ההיסטורית שנוצרה בין מעמד ועדה, אין
לראות במיסוד של מבנה מעמדי-עדתי בישראל תופעה חריגה.

שנית, אי-השוויון העדתי מונצח בשל השפעת משפחת המוצא. הדור הצעיר הנוכחי של מזרחים
גדל במשפחות גדולות ולא כל כך מבוססות, שבהן להורים לא היה הרבה מה לתת לילדים.
ההיפך נכון לגבי ילידי ישראל האשכנזים הנהנים במשך כל חייהם מהמשאבים הטובים יותר
של משפחות המוצא הקטנות שלהם. כיוון שמקובל בארץ שהורים תומכים בילדיהם במשך כל
תקופת החיים, הרי המזרחים נמצאים במצב קבוע של נחיתות. גורם זה צפוי אומנם להיחלש
בעתיד משום שהיום גודל המשפחה בקרב ילידי הארץ מעדות שונות הוא דומה, אך לפי שעה
יש לרקע המשפחתי השפעה חזקה.

שלישית, אי-שוויון עדתי ממשיך להתקיים פשוט משום שלא נעשה די לצימצומו. יש אומנם
הרבה תוכניות המיועדות למטרה זו, אך יעילותן קטנה. בין הצעדים האוניברסליים הננקטים
להקטנת הפער העדתי יש לציין את הסיוע המושט למשפחות מרובות ילדים, לעניים ולשכונות
מצוקה. האמצעים הפרטיקולריים מתרכזים בתחום הטיפוח בחינוך המופנה לילדים מבני עדות
המזרח. כל התוכניות הללו יעילות אולי למניעת אי-התרחבות אי-השוויון העדתי, אך לא
לצימצומו. אין הן תחליף למדיניות חברתית מקיפה ולהעדפה חיובית. (‏8)

כיצד התהווה המבנה הריבודי העדתי הנוכחי? האשכנזים היו מבוססים היטב כקבוצה
דומינאנטית כבר עם הקמת המדינה, עת היוו %‏77 מהאוכלוסיה היהודית. הם היו המייסדים
של היישוב החדש ועמוד השדרה של החברה על כל נידבכיה, ממעמד העובדים עד לאליטה.
המזרחים, לעומתם, היוו קהילה קטנה, ענייה וחלשה, שבראשה עמדה אליטה ספרדית זעירה.
במהלך העשור הראשון למדינה הגיעה עלייה המונית, שמנתה אשכנזים ומזרחים בשיעור שווה
כמעט. הממשלה עמדה בפני בעיות דחופות של הגדלת הצבא, תיעוש המשק ושילובו בכלכלה
העולמית, יישוב מיידי של השטחים שנתפסו במלחמת השחרור (מעבר לגבולות החלוקה) כדי
לבלום לחצים בינלאומיים לנסיגה מהם, והרחבה של מערכת השירותים (שיכון, חינוך,
בריאות, סעד) כדי לספק את צרכי האוכלוסיה ההולכת וגדלה.

התמודדות המדינה עם בעיותיה הדחופות הללו בשנות החמישים השפיעה באופן שונה על
הוותיקים, העולים האשכנזים והעולים המזרחים. הוותיקים זכו באופן מהיר לניעות המונית.
מרביתם התקדמו תוך זמן קצר ממעמד העובדים למעמד הבינוני. חלקם נעשו לפרופסיונלים,
למנהלים ולבעלי עסקים זעירים. בעוד שחלק אחר מהם ניצלו את הסובסידיות ותנאי
ההשקעה הנדיבים שהעמידה המדינה לרשותם והפכו ליזמים ולתעשיינים, או הרחיבו את
עיסקיהם הקיימים. הוותיקים ניצלו היטב את ההזדמנויות החדשות הודות ליתרונותיהם
המיוחדים: ידיעת עברית, השכלה טובה יחסית, הצבר נכסים וקירבה לאליטה ולמקבלי
ההחלטות.

גורלם של העולים החדשים האשכנזים לא שפר עליהם תחילה, שכן גם הם סבלו מתנאי קליטה
קשים, נתקלו ביחס של זילזול כאל גלותיים וידעו פחות מהוותיקים כיצד להפיק תועלת
מההזדמנויות החדשות. ברם, לאחר תקופת מעבר קצרה, הם הצליחו להיכנס למעמד הבינוני
ומעלה. סייעו לכך הרשתות החברתיות הטובות שלהם (כלומר, קשריהם עם קרובי משפחה
ומכרים מקרב הקבוצה הדומינאנטית של וותיקים), מספר הנפשות הקטן במשפחותיהם,
הפיצויים האישיים שקיבלו מגרמניה (שאשכנזים וותיקים קיבלו גם כן) והדימוי האישי
והציבורי שלהם כאירופים.

הניעות הריבודית של האשכנזים התבססה על תיעול העולים המזרחים לדרגים הנמוכים של
החברה. המזרחים נעשו לעניים ולפועלים, הרואים במו עיניהם, והחשים על בשרם, את
הנטישה ההמונית של האשכנזים את מעמד הפועלים ואת חדירתם למעמדות הגבוהים. רוב
המזרחים שוכנו במקומות יישוב שבהם ניתנו שירותים ירודים. חלק מהם נשלח לעיירות
הפיתוח החדשות שסבלו מאבטלה רבה ומתעסוקה ללא-קידום. אלה שיועדו להקמת מושבים
חדשים קיבלו אמצעים ומיכסות ייצור לא-מספיקים, כך שלא היה לאל ידם להתחרות עם
המושבים הוותיקים המבוססים.

העולים החדשים המזרחים היו חלשים מכדי שיוכלו להתנגד לתיעולם לשכבות הנמוכות
ולהפלייתם לרעה בהקצאת המשאבים. בין חולשותיהם בלטו השכלה פורמלית נמוכה, משפחות
גדולות, חוסר נכסים, העדר חלופה בצורת מדינה אחרת שאפשר להגר אליה, העדר רשת
כלשהי של קרובים וחברים מקרב הוותיקים ובעלי עמדות הכוח, וכן ניסיון מועט
בהתארגנות ובפוליטיקה מודרנית.

הנהגת תנועת העבודה שלטה על כל מרכזי הכוח וקבעה את המדיניות שיצרה ריבוד עדתי.
היא גם הפיצה את התפיסה לפיה העולים המזרחים הם דור מדבר אבוד, המאיים על
הדמוקרטיה והתרבות הישראלית. צרכיהם הוצגו כמועטים והם היו אמורים להכיר תודה על
כל מה שניתן להם. אם כי לא היה ברור אם הם עצמם מסוגלים לעזוב את תרבותם ולרכוש
את תרבות הוותיקים, הרי מילדיהם ציפו להיטמע לגמרי בחברה הישראלית. לפגיעה החמורה
של מדיניות האפלייה נוסף העלבון הקשה של האידיאולוגיה הפטרונית והסטריאוטיפים
המשפילים.

צירוף מיוחד במינו זה של צרכי המדינה הדחופים, מדיניות מפלה, וחולשות המזרחים, הוא
הגורם להיווצרות מבנה ריבודי מעמדי-עדתי מגובש. מסיבה זו חשים המזרחים עד היום טינה
לתנועת העבודה והם העתיקו את תמיכתם הפוליטית בשנת ‏1977 ממחנה העבודה למחנה
הימין. מנקודת מבטה של תנועת העבודה המדיניות של שנות החמישים היתה בלתי-נמנעת:
יישומה שירת את המטרות הלאומיות וסיכל את האיום על הדמוקרטיה והתרבות הישראלים.

הריבוד העדתי הממוסד בקרב היהודים מהווה בעייה רצינית. הוא גם ניצב כאות כשלון של
הציונות והמדינה היהודית, שיש להם מחוייבות מוצהרת להשגת שילוב עדתי מלא.

תרבות
למזרחים ולאשכנזים יש כיום תרבות יסוד משותפת המורכבת מדת יהודית, לאומיות יהודית,
שפה ותרבות כתובה עברית, דפוסי התנהגות ישראליים מקומיים, מעין "אתיקה פרוטסטאנטית
ישראלית" (הכוללת שימת דגש על כישורים, הישגיות, עבודה קשה, השקעה ותחרותיות), וכמה
השפעות מערביות אחרות (אתוס דמוקרטי, תרבות משפטית אנגלו-סאכסית, חומרנות, סגנונות
חיים של המעמד הבינוני ותרבות המונים). תרבות ישראלית זו היא מערבית-למחצה. היא
לא-מערבית במשפחתיות החזקה שלה, במרכזיות של שיקולים לאומיים וקולקטיביסטיים בחיי
הפרט, בהחשבה של יחסי אנוש ושכנות, בתפיסת החוק כהגבלה בת-מיקוח ולא כל-כך מחייבת,
ובחדירה היתרה של הדת לחיי היחיד והציבור.

למרות שהתרבות הישראלית משותפת לשתי העדות, הן שונות בתרבות-המישנה שלהן. ההבדל
המכריע ביניהן הוא שמירת הדת. המזרחים מיוצגים פחות בקרב החרדים מחד והחילונים
מאידך; יש להם מינהגים דתיים משלהם והם מפרשים ומקיימים את המיצוות באופן פשרני
ומעשי יותר. משפחותיהם גדולות יותר, מלוכדות יותר והיחסים בין המינים בתוכן פחות
שוויוניים. העברית שבפיהם יותר אותנטית, קרובה יותר לערבית ופחות פורמלית. כיוון
שחלק גדול יותר מקרב המזרחים הם עניים ופועלים, הם פיתחו דפוסי הסתגלות האופייניים
לשכבות אלה, ובכך הם מובחנים מהאשכנזים הנוטים יותר לתרבות-המישנה של המעמד
הבינוני
והגבוה. (‏9)

הבדלים בין תרבויות-מישנה עדתיות מקובלים בחברות אחרות, אך בישראל הם נוטים ליצור
מתחים. לפחות עד אמצע שנות השישים היה היחס למזרחים כאל נחותים ומאיימים מבחינה
תרבותית, והופעל עליהם לחץ להיטמע. מאוחר יותר, ובתגובה לשינוי התרבותי שהמזרחים
עברו, למחאתם הגוברת, ולהשפעת הפלורליזם האתני בארצות הברית, התמתנו במיקצת עמדות
האשכנזים. משרד החינוך והתרבות הנהיג את תוכנית מורשת יהדות המזרח, המיועדת להעשיר
את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ספרות ופולקלור בתכנים מתרבות יהדות המזרח. גם
הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים נפתחו לתרבות עממית מזרחית, שבעבר ראו אותה כנחותה
ומנעו ממנה ביטוי רישמי.

המעבר שחל בקרב האשכנזים מעליונות וסגירות תרבותית לפתיחות חלקית יצר עמימות
קונסטרוקטיבית לגבי שאלת התרבות. במקום להשתנות באופן עמוק, נעשתה העמדה האשכנזית
יותר מעודנת, מתוחכמת, מוסווית וגמישה. המזרחים עדיין נתפסים כיהודים שטרם הצליחו
להשתחרר מדרכי חשיבה והתנהגות ערבית "מפגרת", יכולתם נחשבת כמוגבלת והם מוגדרים
כטעוני טיפוח. רמטכ"ל אחד הצהיר בראיון: "יעברו עוד שנים על שנים עד שעדות המזרח,
גם אלה שמקבלים השכלה מלאה, יצליחו להתמודד עם המנטליות של המערב" (הארץ,
‏21.5.1978). האשכנזים ממשיכים להחזיק בדימוי העצמי של מערביים, עליונים בתרבותם,
ולדמות את המזרחים למעין ערבים נחותים. (‏10) הם מאפשרים כיום ביטוי למורשת יהדות
המזרח כיוון שזוהי תרבות היסטורית מתה ולא-מזיקה.

כיום נושא התרבות רדום. יהודי המזרח אינם דורשים זכות להיות שונים, לפתח זהות,
תרבות וחינוך נפרדים. עם זאת הם רוצים שיכירו בייחודם ויאפשרו להם להשפיע על עיצוב
התרבות הלאומית. אין הם חושבים שתרבותם היא ערבית ואין הם תובעים להנהיגה בישראל.
(‏11)

יש לשער כי לאחר שתיושב השאלה הפלסטינית עשויה שאלת הצביון של התרבות הישראלית
להפוך לסלע מחלוקת בין-עדתי. שלום ישראלי-ערבי עשוי לפתוח את ישראל לתרבות ערבית
ובכך להחיות את המימד הערבי של התרבות המזרחית. ייתכן כי תתפתח מחלוקת תרבותית
בין העדות.

פוליטיקה
המזרחים התקדמו בפוליטיקה יותר מאשר במעמד כלכלי-חברתי ובהשפעה תרבותית. הם
שולטים היום במקומות יישוב בהם הם מהווים רוב, ותקופת ה"בוסים" האשכנזים הממונים
מגבוה עברה חלפה. חדירתם למרכזי הכוח הפוליטיים הארציים מרשימה. שליש מחברי הכנסת
ורבע מהשרים בשנת ‏1993 היו ממוצא מזרחי או ספרדי. מזכיר ההסתדרות, גזבר הסוכנות
ואלוף פיקוד אחד היו מזרחים. בשנות השמונים היה רמטכ"ל ממוצא עירקי ונשיא מדינה
ממוצא ספרדי. כשליש מחברי מרכז מפלגת העבודה וכמחצית ממרכז מפלגת הליכוד היו
ממוצא מזרחי. ההשתתפות הבולטת של המזרחים בעמדות הכוח השונות בראשית שנות התשעים
עומדת בניגוד בולט להעדרם הצורם בשנות החמישים.

מקור אחר של עוצמה פוליטית מזרחית הוא ריכוז הצבעה מזרחית עבור גוש הליכוד.
מעריכים כי %‏80 מהמצביעים המזרחים בבחירות ‏1992 נתנו את קולם לליכוד, ש"ס,
המפד"ל, יהדות התורה, צומת, מולדת ורשימות ימין אחרות, בעוד ששיעור דומה של אשכנזים
הצביעו עבור גוש העבודה ומפלגות השמאל. ההצבעה העדתית על-פי גושים גורמת לליכוד
להיות תלוי במזרחים, ומאלצת גם את העבודה לחזר אחריהם. לכך יש להוסיף את ש"ס,
המפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה- ‏12, הטוענת בגלוי לייצוג המזרחים, ובתור שכזו יש
לה משקל סגולי.

העלייה בייצוג הפוליטי של המזרחים והזיקה שבין עדה והצבעה בבחירות הביאו חוקרים
מסויימים לפתח השקפה בעניין זה הראויה להתייחסות קצרה כאן. עמדה זו גורסת כי עם
המהפך בשנת ‏1977 הסתיים העידן האשכנזי בפוליטיקה, וכי המזרחים הם הרוב החדש של
ישראל, רוב שהביא את הליכוד לשלטון וסייע למסד תרבות פוליטית חדשה. (‏12) התרבות
הפוליטית החדשה שואבת מגירסה מדוללת של ציונות רביזיוניסטית המדגישה כוח, עוצמה
צבאית, אדמה, אומה, דם יהודי ואי-אמון בסיסי בגויים (Peleg, 1987). בעלי השקפה זו
סבורים ש"ציונות חדשה" זו תואמת את התרבות הפוליטית העממית המזרחית, המתוארת
כסמכותית, אתנוצנטרית, קנאית, טרום-מודרנית, דתית ואי-רציונלית. לדידם, שני תהליכים
התרחשו במקביל: מצד אחד, הוותיקים האשכנזים איבדו את הערכים האוניברסליים של
עבודה ושוויוניות, ומצד שני, העולים המזרחים דבקו בערכים הפרטיקולריסטיים של יהדותם
המסורתית. כתוצאה מכך, נטו המאזניים לטובת הלאומיות והדתיות (Cohen, 1989). עלייתה
של תרבות פוליטית לאומנית חדשה מסבירה את הצלחת הליכוד במשיכת הקול המזרחי
ומעידה על כישלון העבודה בהקניית תרבות פוליטית הומניסטית, פרגמטית ומתפשרת לעולי
המזרח של שנות החמישים ולילדיהם (אבינרי, ‏1983).

התוקף של תפיסה זו, הפופולרית בקרב אשכנזים ואנשי שמאל, מוטל בספק. ראשית, העלייה
של המזרחים בפוליטיקה לא שמה קץ לדומינאנטיות הפוליטית האשכנזית. רוב מקבלי
ההחלטות בדרג הארצי עודם אשכנזים, והם אלה הקובעים את סדר העדיפות הלאומי ללא
התחשבות בצרכי המזרחים. הליכוד לא נקט מדיניות המקדמת את מצב המזרחים ואין לו
מדיניות חברתית השונה מזו של העבודה. שנית, המזרחים לא הטביעו את חותמם על
סדר-היום הלאומי ועל השיקולים בקביעת מדיניות. בכל מקרה, לא נכון יהיה לאפיין את
התרבות הפוליטית המזרחית כלאומנית, קיצונית ואנטי-ערבית, שכן זוהי תרבות
לא-אידיאולוגית ופרגמאטית. שלישית, המזרחים מעדיפים את מחנה הליכוד משום שהם רואים
בו, בצדק או שלא בצדק, אמצעי לניעות חברתית ולהשגת סטטוס. בעיניהם, העבודה אחראית
למצוקתם, והיא מייצגת את האשכנזים הנהנים מסטטוס ומפריבילגיות והמתנהגים בהתנשאות
ובזלזול כלפי המזרחים. ורביעית, בניגוד לדעה הרווחת בקרב השמאל האשכנזי על
הלאומנות של המזרחים, הם מאמינים כי הליכוד מסוגל טוב יותר מהעבודה לנהל משא ומתן
לשלום עם הערבים והם יתמכו בכל הסדר פשרה שהליכוד ישיג, כפי שאכן הוכיחה תמיכתם
היציבה בשלום עם מצרים. אדרבא, נוכח המסרים הניציים והקיצוניים שהם מקבלים באופן
קבוע מן הליכוד, הפרגמטיזם של המזרחים ראוי לציון. (‏13)

החפיפה בין הפיצול העדתי והפוליטי מגבירה את אי-הסובלנות העדתית. הסטריאוטיפ של
המזרחים כנחשלים וכאי-רציונליים מקבל חיזוק מהעימות של האשכנזים עם רוב המזרחים
במחנה הפוליטי היריב, שלו הם מייחסים אי-סובלנות והתחפרות בעמדות. בדומה לכך, הטינה
שחשים המזרחים כלפי האשכנזים והסטריאוטיפ של האשכנזים כליברלים "מזוייפים", אף הוא
ניזון מהיריבות הפוליטית.

פוטנציאל ההתלקחות של הבעייה העדתית
רבים סבורים כי באיטיות אך בהתמדה הולכת הבעייה העדתית ומיטשטשת כשסע בחברה
הישראלית, ולכן אין היא מהווה בעייה חמורה במסגרת שאר חוליי הדמוקרטיה הישראלית.
דעה רווחת זו נשענת על מספר ראיות: השילוב החברתי והתרבותי מתקדם במהירות; תרבות
ההמונים המשותפת הופכת את כל ילידי הארץ לדומים; הרשתות של חברים ושכנים נעשות
יותר ויותר מעורבות; אחוז הנישואין המעורבים הגיע לכדי רבע מכלל הנישואין החדשים
הנערכים מדי שנה; ההבדלים בשיעורי הפריון (ולכן גודל המשפחה בעתיד) השתוו; באופן
כללי ישראלים מאותה רמה כלכלית-חברתית חושבים ומתנהגים בצורה דומה, ללא הבדל
עדתי; בקרב המזרחים יש שיעורי ניעות חברתית ואינטרסים מעמדיים שונים; רבים מהם
הצליחו בחברה הישראלית, אם כי קיומו של רובד עני גדול, המוריד את ממוצע ההישגים של
המזרחים, מעיב על ההצלחה; אין שום אפליה או דעה קדומה עדתית בעלת משמעות העלולה
לעכב את הקידום של מזרחים בעלי מוטיבציה גבוהה, העובדים קשה ומשקיעים בקריירות
ארוכות-טווח. השילוב העדתי נמצא בשלב מתקדם ברמות של המעמדות הבינוני, הבינוני-גבוה
והאליטה.

יתירה מכך, מנקודת ראות זו מודגשת העובדה כי המזרחים עצמם אינם חשים קיפוח עדתי,
אינם בעלי זהות עדתית ואינם תומכים בתנועות וברשימות עדתיות לבחירות. מימצאים מסקר
מ- ‏1988 מראים עד כמה חלשה הזהות העדתית בישראל. הנשאלים היהודים התבקשו לציין
לגבי כל אחת משמונה הזהויות הבאות אם היא חשובה או לא חשובה עבורם אישית: מגורים
במולדת (ולא בפזורה), לאום, מעמד כלכלי-חברתי, שייכות לרוב (היהודי) או למיעוט
(הערבי), אזרחות, דת, דתיות ועדה. הרוב הגדול של הנשאלים ראה את כל הזהויות כחשובות
- פרט לזהות העדתית; רוב שנע מ- %‏94 בנוגע לחיים במולדת עד %‏68.6 לגבי דתיות. רק
מיעוט של %‏28.8 (%32.6 מהמזרחים ו- %‏26.4 מהאשכנזים) ציינו שעדה חשובה עבורם.
כאשר הנשאלים נאלצו לבחור את שלוש הזהויות החשובות ביותר עבורם מתוך שמונה
הזהויות, פחות מ- %‏3 מקרב המזרחים או האשכנזים בחרו בעדה.

ההשקפה המטעימה ירידה בעדתיות רואה את הרגיעה היחסית ביחסי העדות כמבחן מוחלט של
צידקתה. אין בארץ מהומות עדתיות הכרוכות באובדן רכוש ונפש. תנועות מחאה עדתיות היו
קיצרות מועד ולא בדלניות במטרותיהן. שום ממשלה בישראל לא נפלה בשל מחלוקת עדתית.
על-פי קני-מידה בינלאומיים השסע העדתי בישראל הוא מתון ונטול השפעה.

אך למרות כל האיפיונים הללו נראה כי לבעייה העדתית כושר התלקחות מהיר והיא אינה
מרפה מסדר היום הציבורי. מהומות ואדי סאליב ב- ‏1959, תנועת הפנתרים השחורים של
‏1971, הנימה העדתית החריפה של מערכת הבחירות לכנסת ב- ‏1981, המחאה העדתית
בעקבות פרשת אבו-חצירה בשנים ‏1984‎-85, אי-השקט העדתי בליכוד במהלך מאבקו הכושל
של דוד לוי להגעה לעמדת הנהגה בשנים ‏1991‎-93, והפרשה הממושכת של השר דרעי מש"ס,
אם להזכיר רק מספר הפרות של הרגיעה העדתית, גרמו הלם ופחד בציבור בעוצמה שהיתה
ללא כל יחס להיקף הקטן של האירועים הללו. נראה שעוצמת המתח העדתי שמתחת לפני
השטח היא הרבה יותר גבוהה ממה שניתן למצוא בסקרי דעת קהל או בשיגרת היומיום.

בניגוד לתפיסות פופולריות מוטעות ולמרות השיפורים ביחסי העדות במרוצת השנים,
הפוטנציאל של קונפליקט עדתי היה ונשאר ניכר משום שהאשכנזים ממשיכים לשמור על
דומינאנטיות. הם ייסדו את התנועה הציונית כדי לפתור את הבעייה היהודית באירופה,
הקימו את היישוב, עיצבו את מוסדותיו ואת הנורמות שלו, ועמדו בראשו. העלייה ההמונית
של המזרחים בשנות החמישים שינתה את המאזן הדמוגרפי ושחקה במידה מסויימת את
הדומינאנטיות האשכנזית. בכל זאת, המשקל המספרי המזרחי איננו יכול לערער את היסודות
של החברה הישראלית שהונחו על-ידי האשכנזים ואשר ממשיכים להישען על עדיפותם
התרבותית, הפוליטית והמעמדית. הדומינאנטיות של האשכנזים בישראל זוכה לתיגבור מצד
יהדות הפזורה האשכנזית ברובה, אשר בגישה הציונית מהווה עורף פוליטי וכלכלי ומאגר
כוח אדם לישראל.

שיכוך הביטויים של הקונפליקט הבין-עדתי הוא עצמו מדד של דומינאנטיות עדתית. השליטה
האשכנזית במקורות הלגיטימציה והמשך הדה-לגיטימציה של מאבקים עדתיים מעכבים את
ההתארגנות העדתית המזרחית. למרות שהמפלגות הגדולות עושות שימוש סמוי במסרים
עדתיים לחיזוק נאמנויות מפלגתיות, הן נשלטות על-ידי אשכנזים ומדכאות את העדתיות
כסוגייה פוליטית או כאידיאולוגיה לגיטימית.

אי-השוויון העדתי גורם לקיפוח מתמיד של המזרחים. הרלבנטיות הפוליטית של אי-השוויון
העדתי נובעת דווקא מן הפער בין ההסכמה הלאומית הרישמית והמוצהרת השוללת אותו,
לבין המשך קיומו והכישלון לחסלו. ריבוד עדתי ממוסד חושף את הכישלון של
האידיאולוגיה הרישמית של מיזוג גלויות ושל הצעדים השונים שהמדינה נוקטת לצימצום
הפער העדתי. המזרחים מרגישים קיפוח יחסי ועדים לאוזלת יד המערכת במתן מענה
לצרכיהם ובהשוואת מצבם לאלה של האשכנזים. אי-שוויון עדתי ממושך הוא בפוטנציה בסיס
מוצק-ומוצדק-לאי-שביעות רצון, להתארגנות ולמאבק מצד המזרחים, אף בלי שהללו יעטו
בהכרח אופי מתבדל או עדתי מובהק. מצב זה משתקף בכל התופעות של אי-שקט עדתי בעבר,
וניתן לאבחנו גם בהצבעה עבור מחנה הליכוד.

ההבטחות הלא-מוגשמות של שוויון ושילוב בין-עדתי, מצדיקות ומחזקות את הקובלנות של
המזרחים, החשים בסתירה כואבת בין כוחם המספרי למעמדם הלא-דומינאנטי. ההכרה שגורל
המזרחים ילידי ישראל אינו שפיר יותר מגורלו של דור העולים המזרחים קונה לה אחיזה
בקרבם ומהווה גורם מתסיס. הידיעה שמכל הקהילות המזרחיות והספרדיות בעולם היום,
הישגיהם הכלכליים-חברתיים של המזרחים בישראל הם הנמוכים ביותר, אף מכה שורשים
ומוסיפה לאי-הנחת שלהם.



לאום
האם היחסים בין יהודים וערבים בישראל, נתונים במשבר? האם הצביון היהודי-ציוני של
המדינה עומד בסתירה עם משטר דמוקרטי? האם הערבים נהנים מזכויות אזרח מלאות, לרבות
הזכות לחלוק על הרוב היהודי בנושאי הציונות והלאומיות הפלסטינית? האם יש לערבים
סטטוס של מיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות? האם הם יכולים להצטרף למערכת
הפוליטית ולהשתלב בה באופן משמעותי? (‏14)