Home
  education - חינוך





הוויכוח ההיסטוריוגרפי על תולדות הציונות *



ביקורתו של אהרון מגד כלפי ה"ההיסטוריונים החדשים"

זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ"טובי החברה", אנשי עט ואנשי רוח -
אקדמאים, סופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים, צלמים ושחקנים - בחריצות
רבה, וללא ליאות, בהטפה ובהוכחה שלא אתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת
הימים, מאז "הכיבוש" שמעצם טבעו הוא אי צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב- ‏48', שגם
היא "לידתה בחטא", כפי שהתבטא אחר המזרחנים הידועים - אלא מאז ראשית ההתיישבות
הציונית בסוף המאה שעברה. בטעות יש הקוראים לכך "ניפוץ מיתוסים" (אם כי גם ניפוץ
מיתוסים אינו מלאכה קדושה, כי אין עם שהמיתוסים אינם לחם חוקו, חלק מעולמו התרבותי,
הרוחני, האמוציונלי). המלאכה הנעשית לעינינו עכשיו אינה אלא כתיבה מחדש של
ההיסטוריה הציונית במאה השנים האחרונות, ברוח אויביה ומתנגדיה מאז תחילת התגשמותה:
כלומר, אותה היסטוריה שיש עוד אנשים חיים ש"עשו אותה", שחזו אותה, שזוכרים אותה,
שמסרו עליה את נפשם. והמסקנה היחידה המשתמעת מכל המחקרים והמאמרים האלה
המתפרסמים לאחרונה - מעטיהם של בני מוריס, אילן פפה, ברוך קימרלינג, ועוד רבים
אחרים - היא שהציונות המתגשמת הייתה מעין מזימה מרושעת, "קולניאליסטית", לנצל את
העם היושב בפלשתין, לשעבד אותו, לנשל אותו מאדמתו, "לרשת" אותו. וכך כל הניסוחים
היפים שבשמם קראנו בתום לב, ועליהם התחנכנו אנו וילדינו במשך שניים-שלושה דורות כמו
"גאולת הקרקע", "כיבוש עבודה", "קיבוץ גלויות", "הגנה", וכו' - לא היו אלא צביעות ואחיזת
עיניים. הגדרת התנועה הציונית כ"תנועה קולוניאליסטית" (גם ללא ייחוד משמעותי) היא לא
רק מעשה בלתי מדעי של עיוות עובדות והתעלמות גמורה מן הרוח והאידאולוגיה שהניעה
אותן - אלא שהיא עצמה "פרופגנדה" אנטי ציונית גסה בנוסח הישן של הקרמלין, כי בניגוד
גמור לכל תנועה קולוניאליסטית - של האנגלים, של הצרפתים, של הגרמנים, של ההולנדים,
במושבותיהם - האידאולוגיה הציונית, זו שבוטאה בכתביהם של הוגי הדעות של הציונות מאז
חיבת ציון ועד קום המדינה, ובמאמריהם, סיפוריהם, שיריהם, של מגשימיה בארץ ישראל -
אידאולוגיה זו מעולם לא הייתה מטרתה להקים כאן לאטיפונדיות חקלאיות, או מפעלי
חרושת, כדי "לנצל את כוח העבודה הזול של הילידים", לגזול מהם את אדמותיהם בכוח,
לשעבדם על ידי שלילת זכויותיהם, כפרטים וכקיבוץ - אלא להיפך: יצירת מערכת כלכלית
ותרבותית עצמאית, בצד המערכת הערבית, ללא תלות בה וללא ניצולה; ואם על פי כוונות
תנועת העבודה הציונית - אף לפתחה ולקדמה.

הייתכן בכלל קולוניאליזם ללא תודעה קולוניאליסטית של המתיישבים, או של העומדים
בראשם?

ההיסטוריה הנכתבת בידי "ההיסטוריונים החדשים", ה"פוסט ציוניים", היא היסטוריה ללא
אנשים. כאילו הייתה ההיסטוריה מנגנון אל אנושי, הנע על פי חוקים אסטרו-פיזיים
מסוימים. היא מנתקת את עצמה לחלוטין מתודעתם ומחוויותיהם של אלה שעשו אותה, ולא זו
בלבד, אלא שהיא מתנשאת עליהם, בזה להם, פוסלת את עדותם, מאשימה אותם בשקר
ובצביעות.

להד"ם, אומרים הם, ממרומי הקתדרה, למייבשי הביצות בעמק יזרעאל שכה רבים מהם מתו
ממלריה, מעולם לא היו ביצות בעמק יזרעאל; להד"ם אומרים הם לאנשי המושבים והקיבוצים
בעמק חפר, שכולו גן פורח היום - לא במשפט אתם יושבים על האדמות האלה, אלא גזלתם
אותן מהאריסים העניים שישבו עליהן, ושקר העידו מנהיגי היישוב לפני ועדות החקירה
המנדטוריות, בהוכיחם שכל אלה פרצו ומצבם השתפר (לואיס פינץ, בעל עמדה אנטי ציונית
מובהקת, שנשלח ארצה על ידי משרד המושבות הבריטי ב- ‏1931 לבדוק מה אמת בהאשמות
הערביות, מצא שבמשך ‏13 שנות שלטון מנדטורי הגיע מספר העקורים הערבים עקב רכישות
קרקע יהודיות ל- ‏624 נפש); להד"ם אומרים הם לאנשי "ההגנה והפלמ"ח" שהיו אמונים על
"טוהר הנשק" ו"קדושת חיי אדם" ושאיפה לאחוות עמים - שקר היה "מסביב למדורה" של יצחק
שדה, שקר מאמרי המוסר של ברל כצנלסון, משה בילינסון, אליהו גולומב, יגאל אלון; ושקר
גם גבורת עמידתנו במלחמת השחרור כ"מעטים מול רבים"! לא, אומרים הם למגני דגניה,
משמר העמק, נגבה, כפר דרום, שנלחמו כמעט בידיים ריקות מול צבאות מחומשים
ומשוריינים - שום חירוף נפש לא היה דרוש לעמידתכם!
הייתה לכם עדיפות על כל הצבאות שהתקיפו אתכם! "הפלשתינאים הם היו הקרבן".

הכיוון השני של הערעור על צדקתה של הציונות, הבא מבפנים והוא נפגש פגישת רעים
לבבית עם הפסילה הישנה, והמתחדשת תמיד, מבחוץ, הוא ביטול תקפותה הלגיטימית של
הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ אבותיו, והעמדת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל
על "זכות המצוקה" בלבד.

זאב שטרנהל, יגאל עילם, יהושפט הרכבי, ורבים אחרים מעולם האקדמיה - ואחריהם מחרים
מחזיקים עיתונאים ופוליטיקאים - רואים בהדגשת הזיקה הזאת - הדתית, התרבותית, הרגשית
- בתור ההנמקה החשובה ביותר לעצם היותנו בארץ הזאת כגישה פסולה ומוקצית מחמת
לאומנות, פונדמנטליזם, פטישיזם ואף פשיזם. לפני כמה שנים הופיע ספר בשם "מדינות
ליהודים", מאת אליהו בנימיני, המונה ‏34 תכניות טריטוריאליות לריכוז היהודים, אם
כאוטונומיות, אם כמדינות, בחלקי עולם שונים. הידועות ביותר הן, כמובן, אוגנדה,
בירובידז'אן, ארגנטינה, חבל קימברלי באוסטרליה, קלדוניה החדשה, מדגסקאר. אלה נועדו
לפתור - בהתאם לתפיסות של טריטוריאליסטים, אוטונומיסטים, קומוניסטים, ועוד - את
בעיית "המצוקה" היהודית, מאז סוף המאה שעברה. כידוע, אף לא אחת מהתכניות התגשמה,
ואלה שהוחל בהוצאתן לפועל, כמו בירובידז'אן (שזכתה לא רק לתמיכת ברית המועצות, אלא
גם לתמיכה כספית של הקומוניסטים היהודים וחסידיהם בכל העולם), וארגנטינה, התנוונו
ולא נותר מהן דבר. שום סיכוי לא היה להצלחתם של כל הניסויים האלה.

הרעיון הציוני הוא היחיד שהתגשם, והתגשם בצורה מופלאה ששום היסטוריון לא יכול היה
לחזותה מראש: בארץ ישראל הוקמה מדינה יהודית, שהחייתה את הלשון העברית ויצרה
תרבות עברית וקיבצה מיליוני יהודים מכל תפוצות הגולה.

אם מדע "ההיסטוריה החדשה" יש לו חיבור כלשהו לחיים ולבני אדם ("להיסטוריון צריך
להיות מושג איך מתנהגים אנשים שאינם היסטוריונים", כתב הסופר א"מ פורסטר), צריך היה
להגיע למסקנה הפשוטה, המובנת לכל בעל שכל ישר: הסיבה לכך היא הזיקה התרבותית
הרוחנית הנפשית של היהודים לערש דתם ותרבותם, היא מולדתם העתיקה. זיקה זו לא כבתה
מאז ימי בית שני ואילך, וביטוייה הדתיים - בתפילה, במדרשים, בפיוטים, בתנועות משיחיות
וכו' - ידועים היטב. אך מאז "חיבת ציון" היא נשאה אופי חילוני בעיקרה, ועדים לה אלפי
השירים, הסיפורים, המאמרים, ספרי ההגות, שנכתבו בתקופת ההשכלה והתחייה בגולה, ובכל
שנות ההתגשמות הציונית בארץ. אם התרפקות על נופים תנ"כיים, על אדמה שטמונים בה
"קברי אבות", על חבלי ארץ הרוויים זיכרונות היסטוריים, היא "פטישיזם", "שוביניזם", ויש
גורסים "פשיזם" - הרי בין החוטאים בכך אפשר למנות ולא רק את ביאליק וטשרניחובסקי
ובני דורם, אלא גם את רחל שכתבה על "הרי גולן", את יצחק למדן שכתב את "מסדה", את
אביגדור המאירי שהתפעל מירושלים, את שלונסקי ואלתרמן שהרבו לשיר על עמק יזרעאל,
וגם את אלכסנדר פן, הקומוניסט, שכתב "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי", וגם את דליה
רביקוביץ, שכתבה "עוד נשובה אל עמק דותן".

ללא הזיקה הזאת, המוזכרת כמה פעמים במגילת העצמאות כמקנה לנו זכות "טבעית
והיסטורית" להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, לא היינו באים הנה ואין לנו מה לעשות פה
בפינה הקטנה והמסוכסכת הזאת במזרח התיכון. ל"מצוקה" בלבד ייתכנו פתרונות אחרים,
אולי טובים יותר, בסוף המאה העשרים.

תגובתו של בני מוריס


צודק אהרון מגד באומרו שהוויכוח על ההיסטוריוגרפיה החדשה נוגע למהות הציונות -
לשאלה אם היא תנועה של גזל וחמס לאומי, או תנועת נרדפים הפועלים לאור המוסר
ההומניסטי, רודפי פשרה ושלום . אפשרות נוספת היא שהציונות היא משהו באמצע.

כרבים מבני דורו, מגד איננו מבין היסטוריוגרפיה מהי. חוסר ההבנה הזה נעוץ בעבר;
בסביבות השנה המהפכנית ‏1948, נדרש כל יהודי בציון לתת כתף להגשמת המטרה
הלאומית, וגם חש מחויבות לנהוג כך: מי כאיכר, מי כנהג, מי כחייל, מי כסופר.

לאחר ‏1948 נטו רבים לראות בימי הגדולה והגאולה האלה תור זהב אישי, רגע של חסד
נעורים שאין להכתימו בכתם כלשהו. תחושה זו שערבבה גורל לאומי וביוגרפיה אישית,
התבטאה במין מגויסות חסרת מעצורים או תהיות על המפעל הציוני כולו, ובמיוחד באותו
רגע מופלא של תחייה לאומית. מגויסות זו נמשכה אל שנות החמישים, השישים והשבעים,
והיא דומה בעיקרה למגויסות אצל עמים אחרים, בתקופות דומות של בניין מדינה ומהפכה.
בתחום ההיסטוריוגרפיה, הדור הזה השאיר אחריו שממה מחקרית. נושאים חשובים לא טופלו
כלל, ואחרים סולפו עד לבלי הכר.

אבל הזמן עשה את שלו. בשנות השמונים והתשעים הגיע לבגרות דור חדש, ואתו גם דור חדש
של היסטוריונים. לא היסטוריונים שלא ידעו את יוסף, אלא היסטוריונים שהגיעו למסקנה
שיש לבחון אותו מחדש, בביקורתיות. והם יכלו לעשות זאת מסיבות אחדות: א. משום שלא
הייתה בהם אותה מגויסות עיוורת וסוחפת. בין חוויות ההתבגרות של דור ההיסטוריונים
החדשים הייתה סדרת מלחמות (ששת הימים, יום הכיפורים, לבנון) כיבוש ולבסוף התמרדותו
של העם הנכבש (האינתיפאדה); ב. בגלל תהליך דומה של התבגרות וליברליזציה במוסדות
המדינה, פתחו הארכיונים הציבוריים (גנזך המדינה והארכיונים של מפלגות, תנועות,
יישובים ואישים) את צפונותיהם. מדובר במיליוני מסמכים שנחשפו לראשונה, רבים מהם
מאירי עיניים ודנים בעניינים רגישים, מתקופה שבה המנהיגים, הפקידים והמצביאים לא היו
ערים לאפשרות החשיפה בעתיד ולא הפעילו צנזורה עצמית בעת כתיבתם. ממסמכי התקופה
התברר, שהרבה ממה שסופר לעם הזה - לנוער בבתי הספר ולמבוגרים בעיתונות, בספרי
הזיכרונות וההיסטוריה (והחשובים יותר הם כרכי הנאומים, הזיכרונות, הכרוניקה
ו"ההיסטוריה" של דוד בן גוריון) - היה מעוות במקרה הטוב, ובמקרים רבים אחרים, פשוט
שקר והעלמת עובדות.

בכל מה שנוגע למדיניות בריטניה כלפי היישוב והערבים; למדיניות ופעילות היישוב כלפי
ערביי ארץ ישראל (ניסיונות הפיוס, בריחתם והברחתם) מדיניות ישראל כלפי מדינות ערב
בשלהי מלחמת הקוממיות ועד לפתיחת מבצע קדש (החמצת השלום, ההסתננות ופעולות
התגמול, והספירה לאחור למבצע סיני) - בכל אלה התגלתה מציאות מורכבת, שבה היישוב
ומנהיגיו נהגו כמנהג עמים רבים בעתות מלחמה ובניין מדינה; בחוכמה ובנחישות מעורבת
בקשיחות, באכזריות ובחוסר יושר.
המכלול החדש של עובדות שנחשפו במסמכים (למשל: פרטים שהוסתרו מהציבור בדבר מעשי
טבח, גירוש ונישול שעשו כוחות המגן העבריים, ב- ‏1948 ובשנים שלאחר מכן) הזין
פרשנות אחרת למפעל הציוני מזו שמחזיקים בה מגד ושותפיו להשקפה.

אין זה אומר שאנחנו עוסקים בכתיבה מחדש של תולדות הציונות "ברוח אויביה ומתנגדיה" -
כפי שמגד טוען. זוהי השמצה שמגד אינו יודע אפילו אם יש או אין לה בסיס, שכן מעולם
לא טרח לקרוא ספר מפרי עטם של אותם היסטוריונים חדשים. מה שאנחנו עושים הוא כתיבת
תולדות הציונות מחדש, בדרך אובייקטיווית יותר ואולי מדעית יותר, הנסמכת על מכלול רב
של תיעוד ראשוני; זאת, להבדיל מההיסטוריוגרפיה הישנה, שהסתמכה בעיקר על ספרי
זיכרונות של מנהיגים, פקידים ומצביאים ציוניים, על זיכרון אישי מגויס ובמקרה הטוב על
מעט תיעוד סלקטיווי.

בשיחה בטלוויזיה פלט מגד, ברגע של גילוי לב, משפט שהתייחס למעשי הגירוש והטבח ב-
‏1948: "כולנו ידענו" בוודאי, אך הוא וחבריו לדרך ובן גוריון וחבריו הסתירו את הדברים
מפני הציבור ומפני הדורות הבאים, טאטאו את העובדות הלא נעימות האלה אל מתחת
לשטיח. אפשר להבין את הכאב של מגד וחבריו. עולמם חרב, שכן עצם השינוי של נקודת
התצפית - מעמדת הזדהות בלתי מסויגת לעמדה המנסה להיות אובייקטיווית - נראה להם
כפירה בעיקר. ולא זאת בלבד, אלא שנחשפת עתה אחריותם להעלמת מידע ולטשטוש עובדות.

ברגע ההכרעה, לאחר שהערבים החלו במערכה והממשל הבריטי הסיר למעשה את הגנתו על
הפלשתינים, נתנו כוחות המגן של התנועה הציונית ביטוי לדחף הכוחני והמתפשט שתמיד
עמד ביסוד האידאולוגיה הציונית, ודאגו - אם באמצעות הברחה וגירוש ואם במניעת שיבה
של פליטים - לדחוק אל מחוץ לגבולות המדינה שבדרך את רוב רובם של הערבים שהיו
באזורים שהפכו לשטח ישראל, וגם להגדיל את המדינה מעבר לקווים שהותוו בהחלטת עצרת
האו"ם ב- ‏1947.

מאמרו של מגד, וחלק מהמאמרים שהתפרסמו בתגובה, מעלים את שאלת שליחותו המקצועית
של ההיסטוריון. אהרן מגד ואילן פפה תופסים את תפקידו של ההיסטוריון תפיסה זהה.
שניהם מאמינים שעליו לשרת מדינה, תנועה, מפלגה או אידיאולוגיה, ושעליו לבטא בכתיבתו
צרכים ומטרות של אותם מנגנונים ודפוסי חשיבה פוליטיים. לנגד עיניו של מגד עומדת
טובת המדינה (ואולי גם טובת זרם מסוים בתנועה הציונית). לדעתו, תפקיד ההיסטוריון הוא
כתפקיד איש שב"כ או איש משרד החוץ: הוא זרוע של המשטר והמדינה, דוברם בענייני
העבר. אילן פפה, לעומתו, מאמין שעל ההיסטוריון לחשוף לפני הקורא את השקפותיו
הפוליטיות, שממילא אינו יכול להתעלם מהן, ולהצהיר בגלוי על מגמתו. במקרה של פפה -
המגמה היא לשרת את תנועות השמאל והשלום ולהחדיר את המסר הפוליטי שלהן אל הכתיבה
ההיסטורית.

שניהם שוללים את האובייקטיוויות: אין אפשרות של אובייקטיוויות וגם לא צריך שתהיה.

דעתי שונה בתכלית: יש אמת, ויש אפשרות של אובייקטיוויות. ההיסטוריון של הסכסוך
הישראלי ערבי צריך להשתדל לכתוב על הסכסוך הזה כמו על המלחמה בין קרתגו לרומא, או
כאילו הגיע עכשיו מהמאדים והוא מתבונן בנעשה ללא קשרים ומחויבויות.

ההיסטוריה מורכבת מתשתית של עובדות, שעל ההיסטוריון לחשוף ולצרף יחד לתמונה
הגיונית וקבילה של מאורעות, אישים ותהליכים. היסטוריון "טוב" יגלה את העובדות ויחברן
בצורה שתיצור נרטיב הגיוני ומשכנע; היסטוריון פחות טוב יגלה רק חלק מהעובדות (יתעלם
מאחרות או יסתיר אותן) וייצור נרטיב פחות הגיוני, אמין ומשכנע. למשל: היסטוריון רציני
יתאר אותן התרחשויות באור שונה ולא נכון (הוא יספר על הכיבוש תוך התעלמות מהטבח
והגירוש). אין כאן שני נרטיווים שונים. יש כאן נרטיב נכון, "אמיתי", ונרטיב מסולף
ושקרי.

אבל לא רק שאסור להיסטוריון לשרת בכתיבתו מטרות פוליטיות, אסור לו להתחשב בתוצאות
או בהשפעות הפוליטיות האפשריות של מחקרו. בעת איסוף החומר וכתיבת המחקר, אל לו
לשאול איזה שימוש יעשו בממצאיו ממשלות, תנועות ואישים, וגם אל לו להתחשב במה
שיאמרו ראשי חוגים ופקולטות.

* ראשיתו של הוויכוח הציבורי בנושא תפיסת ההיסטוריה הציונית החלה עם פירסום מאמרו
של הסופר אהרון מגד בעיתון "הארץ", בתאריך ‏10.6.1994. קטעים ממאמר זה מובאים כאן.
בהמשך מוצגים קטעים מדברי התגובה של ההיסטוריון ד"ר בני מוריס, המזוהה עם קבוצת
"ההיסטוריונים החדשים". דברים אלה התפרסמו בעיתון "הארץ" בתאריך ‏1.7.1994.