Home
  education - חינוך





עלון ‏7 / 1997
שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה


גיא מירון



חייהם של היהודים ניצולי השואה באירופה בתקופה שבין סיום מלחמת העולם השנייה
להקמת מדינת ישראל הוזנחו במידה רבה עד לשנים האחרונות במחקר ההיסטורי ובהוראה.
במשך כמה עשורים הייתה זו מעין "תקופה בסוגריים" שנחשבה למעניינת פחות משתי הדרמות
ההיסטוריות של השואה והקמת המדינה. במבט לאחור נראה כי רווחה התפיסה לפיה בעוד
שהשואה מצד אחד והקמת המדינה מצד שני הם אירועים היסטוריים לאומיים שחוויותיהם של
היחידים שחיו בהם הם חלק מהסיפור הלאומי, חוויותיהם ועולמם של הניצולים באירופה הם
סיפורם האישי או לכל היותר המשפחתי או הקבוצתי, שלהיסטוריון אין עניין בו. כך התמקד
העיסוק המועט בתקופה זו בעיקר בנושאים הקשורים לציונות כמו ארגון תנועת הבריחה
והעפלה ולא בחייהם הפנימיים של היהודים.

החל מאמצע שנות השמונים חל מפנה בתחום זה. עבודתו החלוצית של זאב מנקוביץ על חיי
היהודים במחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני ‏1 ואירועים כמו כנס החוקרים בנושא
שיקומה של שארית הפליטה ומאבקה הפוליטי שנערך בירושלים ‏2 בשרו על פנייתו של
המחקר לעיסוק גובר בתחום זה וגם מוסדות הנצחה ומוזיאונים כמו "יד ושם", "בית
התפוצות" ו"בית לוחמי הגטאות" החלו לעסוק יותר בעניין. בשנים האחרונות נכתבו ועדיין
נכתבים מחקרי יסוד העוסקים בהיבטים שונים של חיי היהודים במחנות העקורים במרכז
העקורים במרכז אירופה, בארצות מזרח אירופה וכן בתהליכי הגירתם וקליטתם בארצות
שונות. לאחרונה אף נחנכה במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית קתדרה
לחקר שארית הפליטה. המגמה המרכזית במחקרים אלה הנה, כפי שהגדירה אותה חגית לבסקי
העומדת בראש הקתדרה החדשה, להפוך את שארית הפליטה מ"אובייקט" - ציבור בעל דימוי
פסיבי שגורלו נקבע על ידי הנסיבות שסביבו וגורמים חיצוניים בעלי יוזמה - ל"סובייקט" -
ציבור פעיל ובעל יוזמה עם רצונות משלו והשקפת עולם שהיא פרי חוויותיו ‏3 .

התקופה הראשונה

בתקופה הראשונה שלאחר השחרור התקשו רבבות היהודים ניצולי מחנות הריכוז במרכז
אירופה להסתגל לתנאי השחרור. היהודים ששרדו במחנות היו רובם ככולם צעירים בגילם,
כשני שלישים מהם גברים. לא נמצאו ביניהם לא ילדים ולא זקנים. רבים מהניצולים מספרים
כי התוודעו לטוטאליות של השואה ולאבדן עולמם רק לאחר השחרור, כשהתפנו ממאבק
ההישרדות היומיומי שאפיין את חייהם בתקופת השואה. במצב זה רווחו ביניהם תופעות כמו
חוסר אמון בסיסי בסביבה, חוסר ביטחון ובדידות קשה ובעקבות זאת גם תופעות חברתיות
קשות.

החודשים הראשונים שלאחר השחרור עברו על ניצולי המחנות בתנאים פיזיים קשים וללא
יכולת להתארגן לשיקום חייהם. נקודת מפנה ראשונה במצבם הייתה הגשתו של דו"ח הריסון
לנשיא ארה"ב טרומן. יישום המלצות הדו"ח, שתיאר מציאות קשה ביותר של תנאי החיים של
היהודים המשוחררים, הביא לשיפור ניכר במצבם הפיזי של היהודים וכן ביכולתם להתארגן.
ניצולי המחנות הופרדו מעקורים לא יהודים, שרבים מהם היו משתפי פעולה עם הנאצים
וניתנה להם האפשרות לארגן את חייהם הפנימיים ולבחור נציגות שתייצג אותם לפני
רשויות הצבא. מפנה חיובי זה שחל במסגרת החיים של היהודים באזור הכיבוש האמריקני
(ולאחר מכן גם הבריטי) היה השלב הראשון בגיבושו של הציבור שקבל מאוחר יותר את
הכינוי "שארית הפליטה". רבבות ניצולי מחנות הריכוז היו הגרעין הראשוני לגיבושו של
ציבור זה שמניינו הגיע מאוחר יותר לכרבע מיליון נפש.

התגבשות שארית הפליטה ופעילותה

חוקרי התקופה מנקוביץ, לבסקי ואחרים, נוטים ליחד את המונח "שארית הפליטה" לאותם
ניצולי שואה ופליטים יהודים שסירבו לאחר המלחמה לחדש את חייהם באירופה, התקבצו
במחנות העקורים במרכז אירופה במחצית השנייה של שנות הארבעים והתארגנו במטרה להגר
מאירופה. במהלך השנים ‏1945 - 1947 התגבשה קבוצה זו כאשר נוספו לניצולי המחנות
קבוצות נוספות של יהודים שכל אחת מהן הטביעה בציבור שארית הפליטה את חותמה
הייחודי:

לקראת סוף ‏1945 הגיעו למחנות העקורים כמה אלפי פרטיזנים ולוחמי גטאות
ממזרח אירופה. הם התאפיינו בתודעה של גאווה בעברם ובתודעה ציבורית יהודית
חזקה, ופעיליהם קראו להפקת לקחים מן השואה והמלחמה. בין היהודים הגיעו
למחנות אלו גם ילדים ששרדו במנזרים, ביערות או בדרכי סתר אחרות ובכך החלה
התמורה במבנה הגילאי של תושבי מחנות העקורים.
.1

‏1946 החלו להגיע למחנות העקורים במערב ה"ריפאטריאנטים" פליטים יהודים
מפולין שברחו או הוגלו בראשית מלחמת העולם השנייה לברית-המועצות (על פי
רוב למרכז אסיה), שבו לאחר תום המלחמה לפולין ומשנוכחו בממדי החורבן שם
ובהמשך האווירה האנטישמית (שהגיעה לשיאה בפוגרום קיילצה בקיץ ‏1946)
החליטו לנוע מערבה בכוונה לעזוב, בסופו של דבר, את אירופה. בין כ-
‏175,000 ה"ריפאטריאנטים" שהגיעו למחנות העקורים, בעיקר לאלו שבאזור
האמריקני בדרום גרמניה, היו לא מעט משפחות שלמות. חיים הופמן יחיל, ראש
משלחת הסעד הארץ-ישראלית למחנות העקורים, טען ב- ‏1947 שקיום חיי משפחה
אצלם הנו "תריס בפני דמורליזאציה וגם יחסם לעבודה הפיזית בריא יותר".
ה"ריפאטריאנטים" תרמו, ללא ספק, תרומה מכרעת לנורמליזציה של החיים
הקהילתיים היהודים במחנות העקורים, אך גם ספגו את האווירה שהתגבשה במחנות
לפני בואם והושפעו מהניסיון ההיסטורי של קודמיהם.
.2

באביב ובקיץ ‏1947 הגיעו למחנות קבוצות של פליטים יהודים שבאו בעיקר
מרומניה במסגרת מה שכונה "בריחת הרעב". גם היהודים הרומנים היו על פי רוב
בעלי משפחות.
.3

למרות האופי הארעי מלכתחילה של חייהם של בני שארית הפליטה במחנות העקורים
התאפיינו חיים אלה בהתארגנות ובפעילות פנימית מרשימה. בכל אחד מאזורי הכיבוש
הגדולים - האמריקני והבריטי - התקיימה הנהגה מרכזית שנבחרה מעת לעת בבחירות
דמוקרטיות. הפעילות לא הוגבלה לתחום הפוליטי הפנימי בלבד - ציבור יהודי זה הרבה
לבטא את עמדותיו הפוליטיות ולעמוד על האינטרסים שלו גם בתחומים אחרים מול שלטונות
הכיבוש.

גורמים שונים מבחוץ הגיעו למחנות העקורים החל מקיץ ‏1945 ופעלו לשיפור תנאי החיים
של היהודים בהם ולארגונם. הג'וינט תמך בפעילויות ועדי העקורים במגוון רחב של תחומים
- הוא סייע בתחום הרפואי (תרופות, רופאים ואחיות), בארגון מערכת החינוך במחנות,
בשיקום חיי הדת (הקמת בתי כנסת, משלוח בשר כשר, מצות ועוד) וכן, בשיתוף פעולה עם
אורט, בהכשרה מקצועית. חיילי הבריגדה היהודית והשליחים מארץ ישראל פעלו אף הם
בקרב הניצולים. הם סימלו עבור ניצולים רבים בעצם נוכחותם את הקשר לארץ ישראל
וסייעו בתחומי חיים שונים במחנות העקורים.

עם זאת, למרות עזרתם של גורמים שונים אלה לא היו יכולים חייהם של העקורים להתנהל
ללא ההנהגה שבחרו הם עצמם וללא רצון החיים שלהם. כמו בתחום הפוליטי התאפיינו
החיים במחנות בתחומים חברתיים ותרבותיים בפעילות רבה ובתחום האישי היה ציבור זה
במשך תקופה מסוימת הציבור עם שיעורי הנישואין והילודה הגבוהים בעולם יחסית
לאוכלוסייה.

כיצד ניתן להסביר זאת? מה הפך ציבור רבגוני זה של אנשים שנעקרו ממולדתם לפעיל כל
כך? ניתן, כמובן, לטעון שפעילותם הונעה מרצונם לקדם את ענייניהם, לשפר את מצבם
בגרמניה ולהקדים עד כמה שאפשר את עזיבתם אותה - אם לארץ ישראל ואם לארצות אחרות
מחוץ לאירופה, בעיקר למערב. טענה זו ללא ספק מתקבלת על הדעת, אך נראה שאין די בה
כהסבר יחיד לאינטנסיביות של פעילות זו ולכך שהיא ניכרה גם בתחום החברתי והאישי.
נדמה כי דבריו של הפסיכולוג הלל קליין שחקר את ההתמודדות האישית של ניצולי השואה
עם הטראומה תורמים להארת סוגיה זו:

"ההתחדשות הפסיכולוגית התרחשה על פי רוב בהקשר לנישואין ולהולדתם וגידולם של
ילדים. הנושאים החוזרים ונשנים בחיי הנפש של הניצולים - ובמיוחד במצבי משבר כגון
פרדה, תלות, אחריות, אמון, קשר, אבדן, ולכידות - הגיעו לידי ביטוי במשפחות שהוקמו...
ההתחדשות היא לדידנו ביטוי הן ליכולתו של הניצול לעבד את כלל חוויות השואה
ולהכלילן בעצמיותו והן ליכולתו לשנות את רגש האשמה של הניצול ולהפכו לאחריות
אנושית, בד בבד עם שימור הזהות העצמית... אלה מבטאים את הנכונות לחיות, למצוא
משמעות ותקווה..." ‏4

חיפוש המשמעות והתקווה והחתירה לעיבודו של העבר ניכרו לא רק בפעילות המשפחתית
אלא גם במגוון תחומים אחרים. כך, למשל, יצאו לאור עשרות עיתונים במחנות העקורים,
רובם ביידיש, והשמות שניתנו להם העידו על עולם החוויות של היהודים שם: "פון לעצטן
חורבן" (מן החורבן האחרון), "אונדזער האפענונג" (תקוותנו) ואף שמות זהים שניתנו
לעיתונים שונים במחנות שונים כמו "וידערגעבורט" (לידה מחדש) ו"דער מארגן" (המחר).

שארית הפליטה והציונות

המאפיין המובהק ביותר של החיים הקיבוציים של שארית הפליטה הייתה האידאולוגיה
הציונית. לא הייתה זו בדיוק אותה ציונות שחלק מיהודי אירופה החזיקו בה, על גווניה,
לפני השואה ואף לא הציונות הארץ-ישראלית שהשליחים ואנשי הבריגדה ייצגו. זאב
מנקוביץ. מתייחס בעבודתו לתאוריה של הסוציולוג אדוארד שילס ומסביר בעזרתה את
הדינמיקה הציונית בציבור שארית הפליטה כתוצאה של צורך באידאולוגיה חדשה שעולה
במצב מבשרי ‏5 . השואה הביאה להתמוטטות תמונת העולם הרעיונית הקודמת של רבים מבני
שארית הפליטה והם חשו צורך חזק לתת פשר לחוויותיהם הקשות ולהתמודד עם תנאי החיים
הקודרים והמבוי הסתום שאליו הם נקלעו בגרמניה. ההתמסרות לציונות סייעה להם בכך,
בעזרתה הם יכלו לבטא את תחושות האבל הקשות שלהם או לעתים, כפי שטוען מנקוביץ,
לבטא את סירובם לשקוע באבל ולהסיק מעברם הקשה מסקנות ודרכי פעולה.

האידיאולוגיה הציונית או כפי שהעדיף בן גוריון לכנות זאת האינסטינקטים הציונים של
אנשי שארית הפליטה חרגה מגבולותיה של אידאולוגיה פוליטית שציבור זה בחר בה לקידום
האינטרסים שלו. ‏6 כמו הנטייה להקים משפחות חדשות ביטאה גם הציונות את הצורך
הבוער של ניצולי השואה בבית חדש ובתנועה להשתייך אליה. צורך עז זה הביא גם ליחס
בלתי סובלני במחנות העקורים לכל מי שהסתייגו מהרעיונות הציוניים על גווניהם
השונים.

הזיקה לציונות סייעה לגיבושו של הציבור היהודי, על מרכיביו השונים, במחנות העקורים
והייתה גורם מרכזי בתהליך שיקומו. לא רק עצם ההתארגנות לעלייה עתידית לארץ ישראל
אלא גם ההתאגדות במחנות בקבוצות ציוניות שהיו פעילות בחיים התרבותיים, הכלכליים
והחברתיים במחנות תרמו רבות לתהליך שיקום זה עד לשלב שבו נפתחו שערי אירופה.

יתרה מזאת, השפעתה של הציונות על חייהם של תושבי מחנות העקורים חרגה מעבר לתקופת
חייהם שם ולגיבוש הכרעתם לעלות לארץ. בסופו של דבר הגיעו ארצה כשני שלישים מתושבי
המחנות, אך גם האחרים, שהיגרו ברובם המכריע למדינות מערביות מעבר לים כמו ארה"ב,
קנדה ואוסטרליה, שמרו גם כעבור שנים את זיקתם לציונות. בראיונות שנערכו עם יוצאי
מחנות העקורים בארצות אלו ניכרת אפולוגטיקה, שאינה אופיינית ליהודי התפוצות בכללם,
הם חשים צורך להסביר את אי עלייתם לארץ בנימוקים כמו: "בחרנו בדרך הקלה", "התכוננו
לעלות לארץ ישראל, אך אז הופיע גיסי מארצות הברית", "הבריטים תפסו שהישראלים
מביאים לארץ מעפילים לכן נשארתי באיטליה עד שדודי שלח לי ניירות והגענו לאמריקה"
וכדומה.

אחד המאפיינים הייחודיים של התפיסה הציונית של שארית הפליטה הייתה האמונה באחדות
כלקח המרכזי של השואה. ההסתדרות הציונית האחידה (הצ"א), שנוסדה עוד ב- ‏1945 על-ידי
פעילים במחנות העקורים, ראתה את סכנת הפלגנות כאיום חיצוני שמקורו ב"יישוב
ומוסדותיו הציוניים", עד כדי כך שהנהגתה התכוונה להטיל בשלהי ‏1945 הגבלות על
שליחי היישוב, כפי שהתבטא יושב ראש ההצ"א יצחק רטנר:

"אם יבואו אלינו שליחים לארגן כאן את מפלגותיהם, לא נקבלם. כי למדנו בגטאות, במחנות
ההסגר בגרמניה, בתנורי השריפה ובחדרי הגאזים שהננו כולנו בני גורל אחד ומשתייכים
לאומה אחת. למדנו גם כן שעלינו לעשות את כל המאמצים להקמת מדינה עברית, ועכשיו
בשעת מאבק, המאבק האחרון להשגת מטרתנו זאת, עלינו בהחלט להיות מלוכדים ולא
מפולגים" ‏7 .

ברוח זו פעל גם ארגון הנוער מייסודה של ההצ"א - נח"ם (נוער חלוצי מאוחד), שחתר לאגד
בתוכו נוער יהודי מכל המגזרים. הצ"א ונח"ם התאמצו מאוד לקלוט את רבבות היהודים
שהגיעו מהמזרח למחנות העקורים בשנים ‏1946 - 1947 ברוח זו, אך בהדרגה גברה
המפלגתיות ובמחנות העקורים התארגנו מפלגות ציוניות שונות - חילוניות ודתיות,
סוציאליסטיות וליברליות שהתמודדו על קולותיהם של תושבי המחנות בבחירות שנערכו מעת
לעת.


ההתמודדות עם מוראות העבר

פן נוסף של חיי היהודים במחנות העקורים היה דרך ההתמודדות שלהם עם עברם. ההכרעה
להמשיך בחיים הייתה כרוכה במאבק על העתיד ובאמונה בו, אבל רבים פרשו אותה גם
כמימוש של מחויבות כלפי אלו שלא שרדו. כבר בשבועות הראשונים שלאחר השחרור בקשו
רבים לתעד את סיפוריהם מתוך תודעה שהצורך לספר היה אחד המניעים להישרדותם. אחרים
זיהו קברי אחים וסימנו אותם, או הקימו אנדרטות למי שנותרו בלא קברים ‏8 . בסוף יולי
‏1945 יצא קריאה מכנס של שארית הפליטה אל ניצולי השואה באשר הם להתמסר לאיסוף
שמות היהודים שנרצחו ועקבות החיים היהודים באירופה לפני המלחמה ובדצמבר ‏1945
התמסד עיסוקה של שארית הפליטה בעבר הקרוב ובמשמעותו בהקמתו של ה"צענטראלער
היסטארישע קאמיסיע" (הוועדה ההיסטורית המרכזית) בידי ועד העקורים המרכזי באזור
הכיבוש האמריקני. הוועדה הוסמכה לאסוף חומר היסטורי בעל חשיבות ולגבות עדויות
מניצולים ואף הוציאה ירחון בשם "פון לעצטן חורבן" (מן החורבן האחרון) ובו מאמרים
וקטעי עדות על תקופת השואה. למרות הקשיים הרבים כמו מחסור בכוח אדם מיומן לגביית
עדויות; מחסור בציוד צילום מתאים להעתקת תעודות ומעל לכל קשייהם של הניצולים
למסור עדויות נאספו על-ידי הוועדה עד קיץ ‏1947 יותר מאלף עדויות ומאות תמונות.
הוועדה חתרה גם לתעד את החיים במחנות העקורים. מעבר לתיעוד העבר חתרו תושבי מחנות
העקורים גם להנצחת הנרצחים בדרך טקסית ואף החליטו על יום זיכרון - י"ד באייר - יום
השנה לשחרור ולסיום המלחמה ‏9 . בשנת תש"ו הקיף ציון יום זיכרון זה את כל מחנות
העקורים בגרמניה. במהלך הטקסים נחנכו אנדרטאות, שוקמו בתי קברות יהודים ונערכו
מצעדים לזכר מצעדי המוות. יום זכרון זה נשא אופי מורכב, כמו עיסוקם של בני שארית
הפליטה בעברם בכלל - היו בו יסודות מובהקים של אבל על החורבן, אך גם שמחה על
השחרור - "יום-טוב של יציאת הקאצעט", כפי שכינו זאת חלק ממנהיגי העקורים.

עלייה, הגירה והתחלה חדשה

לקראת סוף שנות הארבעים החלו בהדרגה להתחסל מחנות העקורים בגרמניה. כשני שלישים
מהם עלו לארץ ישראל וכשליש הגרו לארצות המערב - בעיקר לארצות הברית. עד להקמת
המדינה יצאו אליה אלפי עקורים, על-פי רוב בדרכים בלתי חוקיות של הבריחה וההעפלה.
רבים מהם נעצרו על ידי הבריטים והועברו למחנות בקפריסין שבהם התנאים היו קשים
יותר ממחנות העקורים בגרמניה. העימות הגיע לשיא במקרה המפורסם של אקסודוס, אז
הוחזרו המעפילים לגרמניה. במקביל הגרו אלפי עקורים לארצות מערב ‏10 שונות ואף
לארצות בדרום אמריקה בסיוע הג'וינט שמחלקת ההגירה שלו סייעה לניצולים בקשר עם
הקונסוליות של מדינות שונות, בהשגת אמצעי תחבורה ועוד. שנת ‏1948 הביאה מפנה כפול
באפשרויות ההגירה של העקורים - הקמת מדינת ישראל ובמקביל חוק העקורים שהתקבל
בארה"ב (ולאחר מכן התיקון שלו ב- ‏1950) פתחו את האפשרויות להגירה המונית חוקית
ורשמית של העקורים ובעקבות זאת נסגרו כמעט כל מחנות העקורים עד סוף ‏1950.

סיפור הקליטה של אנשי שארית הפליטה בישראל, בארה"ב ובמדינות ההגירה האחרות שלהם
היה רווי קשיים ואתגרים, אך בסופו של דבר מדובר היה ברובם המכריע של המקרים
בסיפור הצלחה. רק אלפים בודדים מבין העקורים נשארו בסופו של דבר בגרמניה, עזבו את
מחנות העקורים והיוו חלק מהגרעין הראשוני לגיבושה של הקהילה היהודית ברפובליקה
הפדרלית הגרמנית.
הערות
(‏1) זאב מנקוביץ, אידיאולוגיה ופוליטיקה בשארית הפליטה באזור הכיבוש האמריקני
בגרמניה ‏1946‎-1945, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, ‏1987.
(‏2) ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר (עורכים), שארית הפליטה ‏1948‎-1944, הרצאות
ודיונים בכינוס הבינלאומי השישי של חוקרי השואה, הוצאת יד ושם, תשנ"א, עמ' ‏125‎-117.
(‏3) חגית לבסקי, "שארית הפליטה - מאובייקט לסובייקט: מגמות במחקר", בתוך: יהדות
זמננו, האוניברסיטה העברית, המכון ליהדות זמננו, ירושלים, כרך ‏6 (תש"ן), עמ' ‏43‎-25.
(‏4) הלל קליין, "החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה", בתוך: ישראל גוטמן ורחל
מנבר (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של
חוקרי השואה, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד, עמ' ‏432.
(‏5) מנקוביץ (לעיל הערה ‏1), עמ' 85‎-84.
(‏6) ראה בהקשר זה: ישראל גוטמן, "שארית הפליטה - בעיות והבהרות", בתוך: שארית הפליטה
‏1948‎-1944 (לעיל הערה ‏2), עמ' ‏477‎-476.
(‏7) מנקוביץ, עמ' 132‎-131.
(‏8) יהודית קליינמן ונינה שפרינגר-אהרוני (עורכות), כאב השחרור, יד ושם, ירושלים,
תשנ"ה, עמ' ‏7 (מתוך ההקדמה מאת יעקב לזוביק).
(‏9) על כך ראה בהרחבה בפרק השמיני בעבודתו של מנקוביץ, עמ' 367‎-320.
(‏10) על כך ראה: חנה יבלונקה, אחים זרים, ניצולי השואה במדינת ישראל ‏1952‎-1948,
ירושלים, יד בן-צבי ואוניברסיטת בן-גוריון, ‏1994, עמ' ‏60‎-59.
William B. Hellmreich, Against All Odds, Holocaust survivors and the successful
lives they made in America, Simon & Schuster, New-York, 1992.