יוכבד בת מרים (1980-1901)

נולדה ברוסיה הלבנה, בעיר קפליץ; "העיר הכי יפה בעולם", נהגה לומר. אביה היה יערן. האם מרייסה, נפחדת מהפלה קודמת, נדרה נדר כשיוכבד נולדה שלעולם לא תנשק אותה כסגולה נגד עין הרע. מהבית נקראה זֶלזְניאק, ובגיל שבע-עשרה החליפה את שמה. ראתה עצמה כבת של מרים המקראית, אחות משה, המשוררת הראשונה בישראל.
למדה בקורסים פדגוגיים בחרקוב וכן באוניברסיטאות אודסה ומוסקבה.

הייתה נשואה למשורר שמעון הבונה. בעלה הוגלה לסיביר בימי סטאלין ומת שם (1937). גידלה בן ובת ללא נישואים מגברים שונים. הבן זוזיק, בנו של חיים הזז, נפל במלחמת השחרור, ובת-מרים גזרה על עצמה שתיקה. עשרים ושלוש שנים לאחר מכן לבשה רק שחורים וצמה פעמיים בשבוע. בת-מרים נהגה לפנות לבני אדם רק בדיבור בגוף שלישי.
שיריה הראשונים נדפסו ב-1923 ב"התקופה". עברה לצרפת ומ-1928 בארץ. קובץ שיריה הראשון מרחוק ראה אור (1932) בתל אביב.

בביתה ברחוב דיזנגוף בתל אביב נפגשו המשוררים שלונסקי, אלתרמן, זוסמן, אבות ישורון, רטוש, אליעז, חלפי, לאה גולדברג, חיים גורי. הייתה מיודדת עם המשוררת רחל. ובתה מרייסה (כשם סבתה) זכתה שהמשורר טשרניחובסקי יהיה הביבי-סיטר שלה.

אלתרמן, שאהב והעריך אותה, אמר עם צאת ספרה שירים (1963): "כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה אתה יוצא מאצל הספר הזה. אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך... אתה נושא עינייך ורואה את נופי שירתנו כולה זעים למשבה של רוח חיה ומפעמת זו... זה אחד המגעים הגדולים והעזים שידע הכינור העברי".
המשורר חיים גורי נזכר: "פעם דיברה נפלאות באור הארץ-ישראלי, באור האכזר שאינו מאפשר שום שקר שהוא". וגורי מוסיף: "אם כיניתיה 'גבירה' - האם שגיתי? האם הגזמתי? היא זכורה לי כזאת, משוררת וגבירה. היא נמדדת באבן הבוחן של האצולה האמתית: הכוח לסגנן את התשוקות והכאב, לעמוד בציווי החובה והאחריות כלפי המילים העבריות".
זכתה בפרס ביאליק (תשכ"ח).