education - חינוך


 


עיון בשיר Refugee Blues מאת ו"ה אודן
ניצה פרילוק

בשנת 1938 הוצפה אירופה המערבית ברבבות פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שברחו מן הנאציזם כל עוד נפשם בם, נטולי אזרחות, נטולי בית ונטולי פרנסה. קצתם נדדו מעיר לעיר כשהמשטרה רודפת אותם, משום ששהייתם הייתה בלתי-לגלית. איש לא היה מוכן לסלוח להם את חטא אובדן ביתם ומקור קיומם. כל הפליטים היו זקוקים מאוד לאשרה למקום כלשהו בעולם, שבו יוכלו לשקם את חייהם ההרוסים. רבים מהם צבאו על הקונסוליות בתקווה שיקרה נס, והם יזכו באשרה. אולם הממשלות טענו, כי אין להן מקום לפליטים; חלקן טענו שכבר קלטו פליטים למעלה מיכולתן, ואין המדינה מסוגלת לשאת בנטל הכספי של קליטת פליטים נוספים. בעולם כולו לא נמצא מקום בשבילם. חלק מן הפליטים גורשו בחזרה אל הארץ שממנה נמלטו - ובכך נגזר גורלם למיתה.1

"בלוז הפליטים" של אודן הוא מונולוג נואש של פליט יהודי כזה, אחד מני רבים, המגולל את מסכת תלאותיו באוזניה של הנפש היחידה הקרובה לו, כנראה אשתו הצעירה, בעת שהותם הארעית בכרך הלונדוני המנוכר והמתנכר.

הדובר, המצטייר כאדם משכיל המודע היטב לחומרת מצבו, אינו יכול להימנע מלערוך כל הזמן השוואות בין גורלו לבין מנת חלקם של אחרים: חי, צומח או דומם. למשל כשהוא רואה עץ ישן, הוא מצר על שהדרכון הישן שבידיו לא יוכל עוד ללבלב כעץ באביב ולחזור ולהיות בר-תוקף. הוא מתקנא בכל בעל-חיים שיש לו זכות קיום חופשי בעולם: כלבלב, חתול, דגים וציפורים. במבטו המפוכח, האירוני והביקורתי הוא קולט את האבסורדי במציאות - חיית-מחמד זוכה לפינוק ולחיבה בביתם של אזרחים בריטיים שלווים, ובו-בזמן מגלים אותם אזרחים אדישות גמורה לגורלם של הפליטים היהודים.

גם בשעות הקשות של אוזלת יד דבריו של הפליט משקפים כבוד עצמי, רוך ואפילו חוש הומור מריר. בטון מינורי הוא קובל על שבעיר הגדולה בת עשרת מיליון התושבים לא תימצא פינה בשבילו, ובחלומו הוא רואה בניין בן אלף קומות - פתרון אגדתי למצוקתו; אבל סיוט המציאות חודר גם לחלום: "אך לנו אין כאן מקום, יקירה, אך לנו אין כאן מקום".

בדרך סיפורית ועקיפה מציג השיר כתב אישום חמור הן נגד השלטונות (הקונסול, חברי הוועדה) והן נגד הציבור הרחב (באי האספה) במדינות העולם החופשי התרבותי, ששמרו על "נייטרליות", ומתוך שיקולים אנוכיים-קטנוניים הפקירו את הפליטים היהודים. בשיר זה - שניתן להגדירו "שיר שואה" וליתר דיוק "שיר של ימי טרום-שואה" - משורר אנגלי, לא יהודי, משמש דוברם של כל הפליטים היהודים.2 אולם כוחו של השיר אינו בהטחה בוטה של זוועות המציאות, אלא בפשטות ובאיפוק שבהם נאמרים הדברים. ייתכן כי רק משורר לא יהודי היה יכול לכתוב על הגורל היהודי בהבנה עמוקה וברגישות שכזו יחד עם חן וקלילות. השיר מחורז וכמעט מתנגן מאליו, בדומה לאותו שיר-ריקוד עממי כושי, הבלוז, בעל הרתמוס האיטי, הנוגה.

כיצד נבנה המקצב המוסיקלי?
השיר בנוי מ12- בתים זהים בתבניתם, כל אחד בן שלוש שורות. שתי השורות הראשונות בכל בית מתחרזות (א-א, ב-ב, ג-ג וכו'). התבנית התחבירית של השורה השלישית - המתפקדת כפזמון חוזר - זהה בכל הבתים: היא מורכבת מהיגד החוזר פעמיים, באופן שהמלה "יקירה" (המופיע בשיר 12 פעמים) משובצת במרכזו. גם המבנה הרטורי של כל בית זהה: שתי השורות הראשונות מתארות מצב או אירוע כלשהו בעולם הסובב, והשורה השלישית בבית - הארוכה יותר מקודמותיה - מביעה מסקנה, שאלה או פרשנות של הדובר למצב זה. סימן הנקודתיים בסוף השורה השנייה של חלק מהבתים מציין את הקשר הלוגי בין שתי יחידות שיח אלה בבית.
התרוצצויותיו הנואשות של הפליט באות לידי ביטוי גם בריבוי פעלים. בשורה הראשונה (לרוב בראשיתה) של כל אחד משמונת הבתים האחרונים של השיר (מבית 5 עד בית 12) מופיע פועל (בגוף ראשון-יחיד, בזמן עבר): "הלכתי", "באתי", "שמעתי", "ירדתי", "ראיתי", "חלמתי", "עמדתי". הפעילות המואצת הזו מתחילה רק בבית 5, לאחר שהקונסול סירב להנפיק לבני הזוג דרכון רשמי (ראה בית 4), ובזה חרץ את גורלם.

נדגים את האמצעים הספרותיים בעזרת בית 10:
ראיתי ביער צפורים באילן;
מדינאים לא היו להן וזמרו כרצונן:
לא אנשים הצפורים, יקירה; לא אנשים הצפורים.

התבנית של הבית:
חריזה של השורה הראשונה עם השנייה - "אילן", "כרצונן",
פועל (בגוף ראשון, עבר) בראש השורה הראשונה של הבית - "ראיתי",
שתי השורות הראשונות של הבית מהוות יחידת משמעות אחת ("יחידת שיח"); הן מתארות את העליזות וחיי הדרור של הציפורים ביער.
נקודתיים בסוף השורה השנייה - לציון סוף יחידת השיח הראשונה בבית.
המסקנה (או הסיבה) הסובייקטיבית של הדובר בשורה השלישית - זוהי יחידת המשמעות השנייה בבית.
היגד החוזר פעמיים בשורה השלישית - "לא אנשים הציפורים".
הסגר - מלת חיבה בשורה השלישית - "יקירה".
המקצב נבנה אפוא באמצעות יסוד החזרה, כלומר בשמירה קפדנית על תבניות זהות של הבית, השורה ומקום החריזה.

הכותרת של השיר - "בלוז הפליטים" - משקפת בנאמנות רבה את שני מרכיביו: תוכן שירי נוגה (קונוטציה של "פליטים") - היצוק בתבנית מקצבית (כמתחייב מן ה"בלוז"). אם רוצים לחוש ביתר עוצמה את הנימה האלגית העדינה שהשיר משרה על קוראיו, מומלץ לאחר קריאת השיר לשוב ולקרוא ברצף רק את השורה האחרונה של כל אחד מבתי השיר.