education - חינוך


 

אני רואה עצמי כאופטימיסט פתולוגי: ראיון עם המשורר ע. הלל
ענת לויט
מעריב, ספרות אמנות ביקורת, עורך חנוך ברטוב, יהודה גור-אריה ג' בכסלו תשמ"ז 5.12.1986

בשירי "ארץ הצהריים", ספרך הראשון, בולטת התיחסותך המתפעלת, המתלהבת, הייתי אומרת - המתלהמת מן הטבע. נופי הארץ של ראשית בנייה הופכים אותך למשורר פנתאיסטי. באחת משורות שירך הידוע - "בסיבוב כפר סבא" אתה כותב - "הוי, כמה היה הכול אפשרי! כל כך אפשרי!". כשאתה סוקר את מהלך שנותיך מאז נכתב השיר, האם היית אומר שכנפיהן של האפשרויות הבלתי מוגבלות קוצצו לגביך?

"בסיבוב כפר סבא" ועוד כמה שירים מסוגו, הם שירי נעורים מתפרצים, שירי אהבת הטבע. או כמו שאת אומרת - שירי התלהמות, התלהמות מהטבע. אם אני מסתכל על עצמי מאז ועד היום - בהתייחסותי אל הטבע לא חל שינוי כלשהו. נכון שקרו בינתיים דברים אחרים, שידועים יפה לך ולי, ושאולי פגמו במעט או בהרבה באותו להט ובאותה שמחת נעורים. דברים אלה לא פגמו בטבע, שנותר יפה כשהיה, כביר כשהיה. את אומרת, שיחסי אל הטבע פנתיאיסטי. אם נכון הביטוי הזה, ששמעתי עוד אנשים משתמשים בו, אז הוא לא השתנה מאז קום המדינה, ועוד מלפני היותה, כשעוד לא שרתי, אבל כבר חוויתי ואהבתי את הטבע. "כמה היה הכול אפשרי" מבטא את האופטימיות המוחלטת, את הכרת ההוויה שבה הכול אפשרי, שהכול פתוח, הכול לעשייה. היום השתנה הכול, והשינויים כל-כך קשים, כל כך עגומים. הדברים המתחוללים היום, נרמזים כבר בשירי "ארץ הצהריים", תחושת הצער, הכאב והחרדה מפני מה שמתחיל להתרחש בארץ - שוחד, חמדנות, חומרנות - כל אותן התכונות שהרגשתי בהן בעודן באיבן. לצערי, אנחנו חיים היום בארץ, שיש בה הרבה רע. אינני דומה לכמה מחברי הטובים שאומרים שהכול רע, הכול אבוד, הכול חסר תקווה. אני רואה את עצמי כאופטימיסט פתולוגי.

מקום מיוחד שמור בשיריך לאהבת האדמה, בחינת פולחן ממש. איך ניתן להבין משפט כ"איש לא ישוב אל מחצבתו, ופרי אל שרשיו לא יגיע. רק הנפש תזנה אל שרשיה." מול המשפט - "ושבח אני את החכמים שכרתו בריתם את האדמה לבוא בסוד מעגלות העולם"?

קודם כול, בשירה הכול אפשרי. אפשר להגיד היום דבר אחד ומחר דבר הפוך. החיבור שלי אל האדמה הוא חיבור מילדות. נולדתי בקיבוץ משמר העמק, במקום שהאדמה היא לא רק מקום, אלא היא חלק מהוויה. כל חקלאי נורמלי, בכל העולם, קשור אל האדמה בקשר שהוא כמעט ביולוגי, כמעט ארוטי, כפי שזה קורה אצלי. אני מרגיש, שאני חלק מהאדמה. זו גם התחושה לגבי הנוף, האבן, היער, העשב - כל מה שהאדמה מצמיחה. חוויית האדמה היא חוויית יסוד אצלי, כמו אצל הרבה משוררים אחרים. חוויית היסוד הזאת לא משתנה. אבל הנפש שואלת. הנפש שואלת את עצמה. הנפש שלי אינה מבינה את עצמה. התופעה המופלאה הזו של נפשי שלי, מופיעה בעוד כמה משירי. אני כל הזמן עומד ותוהה לגבי החידה העצומה של החיים. אבל זו כבר אופרה אחרת, שקיימת בי כפי שהיא קיימת במשוררים אחרים. חידת החיים תמוהה בעיני האדם מאז שעמד על דעתו. התימהון רק מחזק את עוצמת החידה. אני יכול להשוות את מהות הקשר בין שני המשפטים שציטטת למוסיקה של באך. מצד אחד מרגישים שלווה כמעט אלוהית. מצד שני נמצאים בהתפעמות של תהייה לגבי שאלת השאלות.

אהבת ארץ ישראל שלך מהולה לכל אורך שנות כתיבתך בלא מעט כאב. "מסע מאהבים, פשוטו כמשמעו, באדמה הזאת, בזה הוואדי!" נפגמת מעת לעת בקולות של צעקה כמו - "טרוף קמטי יגון חורבנך."

כשחייתי את האדמה כילד, זה היה במובן יותר ממשי. ככל שהתבגרתי, התחלתי להבין את התנ"ך, לקרוא את ההיסטוריה של העם היהודי. נוצרה אצלי תמונה יותר רחבה, לא רק של האדמה, אלא של ארץ ישראל במובן אחר, נוסף. לנו, לעם ישראל, הנושא של הארץ הוא יחיד במינו. העובדה שאחרי אלפיים שנה אנחנו שבים לאותו מקום שבו צמחה התרבות שלנו, שבו צמח העם הזה - מבטאת תופעה מופלאה, יחידה במינה. יחסי אל הארץ אינו פסטורלי. כאן לא שוויצריה, שבה הירייה האחרונה שנורתה פגעה בתפוח של וילהלם טל.

אנחנו חיים בארץ שמצבנו בה טרגי. לדורות רבים אירע מה שקורה לדור שלי. אי אפשר שהארץ הזאת תהיה רק ארץ של סלינו על כתפינו, של שיבולים, של שמחה. זו ארץ שיש בה כל הזמן גם צעקה. השירה שלי היא של קצוות. זו לא שירה שכלתנית, מתוחכמת. זו שירה אימפולסיווית. כשבן אדם אימפולסיווי שמח, הוא שמח עד השמיים. כשהוא עצוב, זה עד עפר.

באחד משיריך אתה מכריז - "אני שונא את המליצות כשנאת היער את הקייטנים!" ובכל זאת, לשון שירתך המערבת בדרך מיוחדת בין העברית המדוברת לעברית ארכאית, מתקבלת לעתים כלשון מרוממת, חגיגית; לעתים, אני חייבת להודות - נמלצת.

גם אני חייב להודות. כל נושא הלשון התפתח אצלי בו זמנית בכמה כיוונים. היה פרק זמן שבו נטיתי יותר לשפת הרחוב, ללשון היומיום, לשפת האמירה הפשוטה. הנטייה הזו בוטאה דווקא בשירת הנעורים שלי, ש"בסיבוב כפר סבא" הוא המייצג שלה. המעבר לשירה יותר גבוהה, יותר נמלצת, קרה במרוצת השנים, ככל שהעמקתי ללמוד, לדעת ולהכיר את השפה העברית. כוונתי, קודם כול, לספר הספרים, לתנ"ך, שהוא חלק מההוויה הארצית, אבל גם חלק מארץ התרבות שלי. הלשון התנ"כית היא ארץ וערש התרבות שלי, ערש החשיבה שלי. אי אפשר לכתוב בסגנון של רחוב, כאשר הנושא מכתיב כתיבה בלשון גבוהה, בלשון הנוטה לזו של התנ"ך, נוטה לשפה הגבישית של סיפורי המקרא. כשאני כותב היום על ארץ ישראל, אני כותב בשפה קדומה ביותר, לא בשפת הנעורים שלי, אלא בשפת הטרום-נעורים. כאילו מה שהתרחש בי במאוחר, היה בי במוקדם, מדורות.

בכל ספריך המאוחרים - "טרוף טורף", "הודיה", "דברי" ו"יוסף ואשת פוטיפר" המוסיקה הינה גיבור מרכזי בשירים. לא זו בלבד שאתה מרבה להזכיר שמות מלחינים ומונחים מוסיקליים. נדמה כי היסוד המוסיקלי בכתיבת שיריך חשוב לך ביותר.

אהבת המוסיקה, אהבת המצלול, הקצב, החוויה המוסיקלית שלי, ייתכן שהיא גם עניין של תורשה. אבי היה מלחין ומנצח. אבל זו כמובן תשובה חלקית, גנטית. האוזן שלי רגישה מאד למוסיקה. גם בשפה, המוסיקליות באמת חשובה לי מאוד. אני כמעט לא יכול לחשוב שירה ללא מוסיקה. אפילו בשירי שדומים לפרוזה, שנוטים לחרוז הלבן, יש קצב פנימי, יש מצלול מסוים. זהו אופן ההתבטאות הפנימי שלי. אילו יכולתי לבחור לי היום לעסוק בתחום אמנותי אחר מזה של השירה, אין ספק שהייתי בוחר במוסיקה. המוסיקה היא חוויה אמיתית אמנותית, היא מעל לכל האמנויות.