Home
  education - חינוך





הצעה לקריאת "מורד הזמיר" / גבריאל צורן


צוות נט"ע לספרות, היחידה למחקר ולפיתוח תכניות לימודים, אוניברסיטת תל-אביב


הנושא
זהו ספר עדין, רגיש ומלא הומור, המתאר את עולמה של משפחה מעולי גרמניה, המתגוררת
בשנות השישים, בחיפה ברחוב מורד הזמיר. הדברים מוארים מנקודת מבטו של גדעון, גידי,
צעיר הבנים, תלמיד כיתה ה', המספר על חוויות ילדותו, על משפחתו המורחבת, על חבריו
ועל בית-ספרו.

משפחתו של גידי עלתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים ל שלטון והקימה כאן בית דפוס.
פרנסתם הייתה מצויה, והם חיו חיים נוחים ומסודרים. הם ניהלו אורח חיים "יקי" טיפוסי,
שבו הייתה מסגרת ברורה של התנהגות, שעות קבועות לכל עניין וסגנון דיבור מהוגן ונקי.

הסיפור מתרחש ביחידה גיאוגרפית מצומצמת, ומכאן גם שם הספר - "מורד הזמיר". ברחוב זה,
בבית אחד, גרים גידי, אחיו, הוריו, סבו וסבתו. שם גם נמצא בית הדפוס המשפחתי, ובסמוך
מצוי בית הספר וגרים חבריו של גידי. המשפחה חיה בסביבה הומוגנית למדי מבחינה
חברתית. אמנם יש בספר הערה על משפחה אחרת, ששוברת את קוד ההתנהגות המקובל, משפחת
"אחיו המעצבן של שמואל אסטרחאן", אך יוצאת דופן זו מעידה על הכלל.

הספר מתאר את חיי השגרה של הילד, את החיים בבית, את היחסים עם האח וההורים ועם
הסבא והסבתא שגרים בקומה שמעליהם, על טיולי השקיעה הקבועים שלהם; את בית הספר על
מנהלו, המדבר "ציונות" במלים גבוהות; את המורות ובעיקר את המורה שולה, ש"מתפלאה על
גידי" בכל פעם שהתנהגותו חורגת מזו התואמת את דימוי "הילד הטוב"; את חבריו, ובעיקר
את משה חרל"פ, שתמיד יש לו טכסיס שאינו מצליח כל-כך.

חייו של הילד מתנהלים על מי מנוחות, עד שמתרחש אירוע טראומטי - מותה הפתאומי של
דינה, האחות הקטנה, בניתוח שלאחר תאונה. מאורע זה מטביע את רישומו על הילד, כמו על
המשפחה כולה. ובסיפורו הוא חוזר אליו בהקשרים שונים. אמנם כילד הוא מתקשה לעכל את
גודל האסון, אך הוא מודע לאבל שיורד על המשפחה, והוא כואב את מותה של האחות.
ההשתחררות מן האסון הייתה עבורו תהליך איטי ומדורג (עמ' ‏97).

ובכל זאת, זהו ספר אופטימי, בגלל שתי סיבות עיקריות: הראשונה - למרות האסון עומד
הספר בסימן של התחדשות בעקבות ההריון ולידת האחות דליה. בסיומו יש תחושה, שהמעוות
תוקן במידה מסוימת. השנייה - עולמו של גידי נשאר עולם מוגן ובטוח. המבוגרים מנסים
לחסוך ממנו את הצער, וממשיכים לשמש עבורו משענת של ממש, ולהעניק לו תמיכה והבנה.
עולמה המסודר של המשפחה, המקפידה על סדר זמנים קבוע ועל מנהגים קבועים, מקנה לילד
תחושת ביטחון: הוא יודע מה מצפים ממנו ולמה הוא יכול לצפות מאחרים.

נקודת הראות של הילד וההומור
הסיפור מסופר מנקודת ראותו של הגיבור הילד, אך מאחוריו עומד המספר המבוגר. חינו של
הספר הוא בנאמנות שבה הוא מעלה את החוויות, המחשבות והרגשות של הילד, גם את אלה
שילד אינו נוהג להודות בהם, כי הם "לא נאים", ואינם תואמים את ציפיות המבוגרים.

חשיפת המחשבות, שאין נוהגים לספר עליהן בדרך כלל, נעשית בהומור רב. מחשבות אלה
נוגעות פעמים רבות בניגוד שבין הרצון לעשות רושם טוב, להיענות לנורמות של המבוגרים
ובין הצורך של הילד לספק את הצרכים האמיתיים שלו. ההומור מכוון לחשיפה של העמדת
הפנים, לעתים קרובות זו של המספר עצמו כילד, לדוגמה (עמ' ‏28‎-27): כשגידי מטייל עם
סבו וסבתו הוא חש צורך רב להרשים אותם. צורך זה מתעורר בו כשהם נתקלים באחיו של
שמואל אסטרחאן. ההשוואה בין גידי הטוב והמחונך ובין אותו ילד גם מרחפת באוויר, אם
כי אינה נאמרת במפורש. גידי חש, אף כי ודאי אינו יודע למה, שהצגת שאלות לסבו היא
דבר "נכון" ורציני, ולכן הוא שואל שאלה אף על פי שכבר שאל אותה בעבר ואין לו כל
עניין בתשובה. העמדת פנים ילדותית זו, הנחשפת כאן בנאמנות, מוארת מתוך אהבה רבה ל י
לד, ומתוך הבנה ל התנהגות טבעית ואנושית זו. הנאמנות לאמת מושגת גם באמצעות לשון
הילדים האוטנטית על משפטיה הקצרים ואפילו על הסלנג שלה, ובעיקר באמצעות הפירוט
המדוקדק של הדברים: פרטי המחשבות, האירועים והדיאלוגים, המעוררים בקורא הרגשה
שהחוויות מוכרות לו מניסיונו האישי.

אפילו בעיצומו של הכאב על מות האחות דינה (עמ' ‏36‎-35), כשהמשפחה ממתינה לבואו של
האב מאנגליה, אפילו אז מבליט המספר את הניגוד שבין הסיטואציה הרצינית והכואבת ובין
הדרך שבה תופס גידי את הדברים. הוא חושב, ש"הדבר הכי גרוע יהיה, כשאבא יחזור ולא
יביא את הפנסים". הסביבה איננה מייחסת לגידי, הילד הטוב, מחשבות "כל כך לא יפות". הם
בטוחים שהדמעות (שעלו בעיניו בגלל המחשבה על הפנסים) קשורות במות אחותו. ואולי
באמת ביטאו הדמעות כאב על מות האחות, אלא שהן פרצו בהקשר למחשבה על משהו
טריוויאלי, אבל חשוב לילד.

המספר מבליט את הפער בין מה שחושבים המבוגרים על גידי ובין מה שהוא עצמו חושב,
והאמת הבלתי-מחמיאה (שכל ילד יודע שאסור "להסגירה"), היא המעוררת בקורא חיבה כלפי
הילד וחיוך של הנאה.

המספר חושף בהומור רב גם את הניגוד בין הצורך של הילדים להעמיד פנים כמי שיודעים
משהו מיוחד, שאין האחרים יודעים, ובין המציאות. ל דוגמה: משה חרל"פ מנסה ללמד את
חבריו טכסיסי הגנה מיוחדים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מוטל על הרצפה כל פעם מחדש.
הוא מנסה לתרץ את הכישלון בטיעון: "חכם כנגד קטנים", אך הטיעון, כמו הכישלון, מעורר
בקורא צחוק.

אירוניה ביחס למבוגרים
ההומור והאירוניה מכוונים גם כלפי המבוגרים, למשל: דמות המנהל מוארת באור אירוני
במקצת בסיטואציה, שבה מובלט הניגוד בין המנהל, המדבר בלשון גבוהה, מליצית ומלאה
פראזות על האירועים בגבול בתקופה שלפני מלחמת סיני, ובין הלשון שראוי לדבר בה אל
ילדים. אלה, כמובן, מאבדים עניין ועוסקים בעניינים אחרים, וחוסר העניין שלהם מבליט
את הגיחוך שבסיטואציה (עמ' ‏41). משה חרל"פ למשל, שהברך שלו עדיין כואבת מכשלון
הטכסיס, עוסק במקלות הארטיק, המזכים אותו בהשתתפות בהגרלה, ואילו גידי בוחן את
הקולות הבוקעים מן הרמקול והופכים את דברי המנהל למערכת של שריקות.

מנהל זה, ממשיך ללבוש מדים גם לאחר סיום שירות המילואים שלו והוא חדור גאווה
בעקבות מבצע סיני, ואילו המספר מתאר אותו, כמי ש"החגורה עושה לו חריץ בבטן
והמכנסים (שלו) די מקומטים" (עמ' ‏92). ניגוד זה, בין הרגשתו של המנהל ובין מראהו,
מעלה חיוך. אין כאן פגיעה באיש, הילדים אינם צוחקים למנהל, והסיטואציה לגביהם אינה
נלעגת. רק הקורא, המודע לניגוד בין התנהגות המנהל להתנהגות הילדים, בין מראהו
האובייקטיבי לתחושתו הסובייקטיבית, משתעשע ומחייך.

אפילו בתיאור האב יש משהו משעשע. סיפוריו החינוכיים, למשל, עומדים בדרך כלל בסימן
החסכנות שלו כילד לעומת הבזבזנות של ילדיו. אלא שגם הוא, כשאיננו בתפקיד חינוכי,
חושף את מעשי הקונדסות שלו בילדותו (עמ' ‏85). וסבו וסבתו, יקים טיפוסיים, גם אותם
מתאר המספר בהומור, בעיקר את לשונם הגבוהה, רצופת מלות הנימוס: "הואיל וכבודו
וכדומה בוודאי ובוודאי וכדומה, וכמו שאמר כבר מזמן וכדומה, ועל זה, כידוע, העיר גם
ידידנו גיתה..." (עמ' ‏25).

כוחו של הדמיון
הילד יודע שקיים עולם שונה מזה שהוא חי בו, עולם של עוני ושל סבל. הוא מכיר את
קלרה שעובדת בבית הדפוס, וכבר שמע משהו על הנאצים. הוא יודע שקלרה איבדה את
משפחתה והיא חיה בתנאי מעברה קשים. הוא רואה את שני הילדים, אח ואחות, שהגיעו
לכיתתו, ומבחין בקשיים של גרהרט. גם שריפת הדפוס מכניסה את המשפחה למתח ולדאגה,
ומלחמת סיני פירושה הרוגים ופצועים. והילד, תלמיד כיתה ה', מבין זאת. אך הכול מואר
מנקודת מבט מיוחדת של ילד בעל דמיון יוצר, המסוגל לברוח באמצעות דמיונו לעולמות
אחרים, ולבנות לו בהם סיפורי הצלחה, שיפצו אותו על חוסר האונים שלו כילד קטן: למשל,
כשבית הדפוס נשרף בונה גידי סיפור מרשים סביב הפתק שיימסר למורה, ושבו תבשר אמו
למורה על פעולתו המרשימה בליל השריפה, לילה שבו ישן למעשה בשקט גמור (עמ' ‏74‎-72).

היכולת שלו להתבונן בעולם מזווית ראייה אחרת באה לידי ביטוי לפעמים גם במובן
הפיזי, הפשוט. גידי מוצא לו זווית ראייה משלו מתחת לשולחן במסעדה או במערה שמעל
לכביש, משם נראים הדברים אחרת. גידי הוא אמנם "ילד טוב", אך הוא בסך הכול ילד, הוא
יודע להשתולל וליהנות, אף שבביתו מקפידים מאוד על התנהגות נאותה.

לפני קריאה
שיחה בקבוצות קטנות:
זיכרון ילדות נעים
מכאיב
מרגיז
.1





כשאתם חושבים היום על אירועים מן העבר - האם הם נראים לכך היום באופן
שונה מאשר בעבר?
.2


אחרי קריאה
הכיתה תתחלק לקבוצות קטנות. כל קבוצה תבחר אירוע מתוך הספר (אירוע משמח,
עצוב, מוזר, מצחיק). חברי הקבוצה יעצבו איור או כרזה בצבעים ובסגנון
ההולמים את האירוע. העבודות יוצגו זו ליד זו בחדר הכיתה, בספרייה או
במסדרון בית-הספר.
.3





בחר אחת מדמויות הילדים (שמזכירה לך חבר ילדות) וספר עליה.
.4


מוות במשפחה הוא אירוע מכאיב. כיצד מושפע ממנו גידי? מה עוזר לו
בהתמודדות עם הכאב?
.5



אמא של גידי כותבת (או מספרת) לחברתה על אחד מהאירועים בספר, לפי בחירת
התלמידים.
.6



גידי מתבונן בכל מיני אירועים - גם ברציניים וכואבים - מנקודת ראותו של
ילד. הדגם זאת על-פי האירועים הבאים:
שריפת בית הדפוס
מבצע סיני
הויכוחים עם האח של שמואל אסטרחאן על השלט
הביקור אצל הצלם
.7







מדוע בחר המחבר לקרוא לספר בשם הרחוב?
.8


האם תמליץ על הספר? מדוע? למי תמליץ?
.9


בחר מתוך הספר קטע שמצא חן בעיניך (של חצי עמוד - עמוד) הכן אותו לקריאה
בקול בכיתה. נסה להסביר מה מצא חן בעיניך בקטע.
.10


הערת המערכת
הספר "מורד הזמיר" פונה לקוראים בעלי רגישות ואנינות טעם. על המורה לשאול את עצמו
אם הוא מתאים לקריאה על-ידי כלל תלמידי הכיתה. יתכן שיש מקום להציעו לקריאה רק
לקבוצה מצומצמת של תלמידים ולקיים אתם שיחה על הספר. וייתכן, לחילופין, שיש דווקא
מקום לקרוא את הספר בקול ובהמשכים בכיתה מתוך הנחה, שגם אם הוא קשה לקריאה עצמית,
הרי שבקריאה משותפת בקול הוא יעורר תגובות אצל מספר גדול יותר של תלמידים.

אגב, גילו של גידי נמוך מגיל התלמידים בחטיבה. ונתון זה, הגם שהוא, כמובן, שולי, עלול
לעורר יחס של ריחוק אצל הקוראים. אפשר לקיים על כך שיחת הכנה שבמהלכה יובהר כי
בכל גיל אפשר ליצור קשר עם עולמם של ילדים, אולי באמצעות "הילד" החבוי אי שם גם
אצל הקורא הבוגר או המתבגר.