Home
  education - חינוך





להוראת הסיפור "גזר-הדין", פרנץ קפקא


נילי לוי, מדריכה ארצית לספרות ומורה בבית ספר בויאר, ירושלים


הוראת הסיפור "גזר הדין", כהוראת יצירות אחרות של קפקא, כרוכה, לדעתי, בהכרח בגלישה
לדיונים בכיוון פסיכואנליטיים. דבר זה עלול להרתיע מורים מעיסוק בסיפור. עם זאת,
נראה לי שבאמצעות הוראת הסיפור בכיתה גבוהה אנו עשויים להשיג מספר מטרות חשובות:

א. לעמוד על ייחודה של אמנות הסיפור של קפקא
ב. לעורר את מודעות התלמיד המתבגר לקיומם של רבדים נפשיים לא מודעים
ג. לעורר מחשבה על יחסי הורים-בנים (בהנחה שהטיפול בעניין זה יסתמך גם על סיפורים
נוספים אחרים).

מטרות אלה מצדיקות, לדעתי, את הוראת הסיפור חרף הקשיים הכרוכים בהתמודדות אתו.

לאחר קריאת הסיפור ישאל המורה את התלמידים להתרשמותם ממנו. התגובות הצפויות (על
פי ניסיוני) הן: "סיפור מוזר" או "קשה להבין את הסיפור". לאחר שמיעת ההתרשמויות יפתח
המורה בבירור השאלה: מה מוזר בסיפור ומדוע קשה להבינו?

הסיפור מעורר תמיהות רבות: כיצד אב גוזר מוות על בנו? ומדוע מרגיש הבן כורח לבצע
את גזר הדין בעצמו?

מתברר שהקושי בהבנת הסיפור נובע גם מהקשרים המוזרים שבין הפרטים השונים בסיפור:
כיצד אפשר להסביר את הקשר התמוה בין הדיווח על כתיבת המכתב ל בין
תגובת האב ותוצאותיה?

מהו הקשר בין חלקו הראשון של הסיפור, העוסק בהתלבטותו של גאורג אם
להודיע לידיד במכתב על החלטתו להתארס, ובין המשך הסיפור, המתרכז
בעימות שבין גאורג לאביו.

מהו הקשר בין דברי גאורג על כך שידידו יראה עצמו "כפוי ונזוק בעטיה של
ההודעה על ארוסיו הצפויים" ובין תגובת ארוסתו: "אם כאלה הם ידידיך,
גאורג, לא היית צריך להתארס כלל" (עמ' ‏36). 1

האב מוכיח את גאורג על כך שהארוסין מחללים את זכר "אמא שלנו" וגורמים
לבגידה בידיד (עמ' ‏42). - מדוע קשורים הארוסין בחילול זכרה של האם
ובבגידה בידיד? ומדוע אומר האב "אמא שלנו", ולא "אמא" או "אמך"?

מהו הקשר בין שני חלקי המשפט שמשמיע האב "אבל כך נתנה לי אמא את כוחה,
עד שיצרתי לי קשר נפלא עם ידידך" (עמ' ‏43)?

בנוסף לקשרים המוזרים, כדוגמת אלה שצויינו לעיל, המקשים על הבנת הסיפור, קיימים
מכשולים נוספים, המקשים עלינו את הבנתו. מכשולים אלה נובעים מהסתירות (לפחות
למראית עין) הקיימות בסיפור:
בתחילה מתואר האב כענק רב עצמה (עמ' ‏37 "אבי עודנו איש ענק"; חלוקו
נפתח ו"כנפיו ריחפו סביבו"). בהמשך מתואר האב כאילו היה תינוק (עמ' ‏40 -
הדובר נוטל את האב על זרועותיו. האב משתעשע בשרשרת (רתוק) השעון שעל
חזהו). כשמנסה הבן לכסותו, שוב חלה מטמורפוזה - האב חוזר להיות ענק (עמ'
‏41). במציאות הנתפסת על ידי החושים אין אדם יכול להיות בעת ובעונה אחת
גם ענק וגם תינוק חסר אונים. רק בעולם בלתי ריאליסטי (בחלום או ביצירה
סוריאליסטית) יכול אובייקט להיות בו-זמנית גם התשליל של עצמו.

בתחילת השיחה אומר האב לבנו, המבשר לו על כוונתו לכתוב לידיד
שבפטרבורג: "אין לך ידיד בפטרבורג" (עמ' ‏39); ואילו בהמשך אומר האב:
"מכיר אני את ידידך, הוא בן כלבבי" (עמ' ‏41), ובתרגום האנגלי: ( He would
have been a son after my own heart). בלהט העימות מוסיף האב ואומר "לא
רומה הידיד; אני הייתי נציגו כאן" (עמ' ‏42). במציאות ההגיונית יכולה
להתקיים רק אחת משתי האפשרויות: או שיש ידיד או שאין ידיד.

לאחר שהבהרנו שיש בסיפור פרדוקסים היכולים להתקיים רק במציאות בלתי-ריאליסטית,
ושהקשרים המוזרים אינם מסתברים על פי ההגיון המקובל, נשאל: איך ניתן בכל זאת להבין
את הקשר המוזר בין תחילת הסיפור (התלבטות גאורג בקשר למכתב לידיד) ובין המשכו
(העימות הקשה עם האב, המסתיים בהוראת האב "אני גוזר עליך כעת מוות בטביעה" ובקפיצת
ההתאבדות של גאורג)?

כדי להבין את הקשר הזה ואת משמעות התופעות הבלתי-ריאליסטיות בסיפור, שעליהן
הצבענו, נבקש מהתלמידים לערוך השוואה בין גאורג ובין הידיד. מקריאת תאוריו של הידיד
מסתבר שהוא גולה ממולדתו, בודד, חולני, נכשל בעסקיו ו"קיבל עליו את הדין להשאר רווק
לתמיד" (עמ' ‏34); ואילו גאורג מצליח בעסקיו (בעיקר לאחר מות האם, כשהוא משתלט כמעט
על עסקי האב - עמ' ‏35), מבלה ועומד לשאת אשה. כלומר - תכונותיו של הידיד הפוכות
מאלו של גאורג.

בשלב זה של הדיון, לאחר שהסתבר שהידיד הוא אנטי-תזה של גאורג, נקרא באזני התלמידים
את שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס "ידידי טינטן" ‏2 . דווקא פשטותו ושקיפותו של שיר
הילדים, המתאר מצב של שניות פסיכולוגית, הקלו על התלמידים בהבנת מורכבות ה"אני"
בסיפורו של קפקא.

ידידי טנטן

לי יש ידיד, ושמו טנטן,
והוא קטן, קטן-קטן,
והוא קטן מאד, מאד,
והוא שלי, והוא - בסוד.

אך הוא ישן במטתי,
והוא אוכל מצלחתי,
והוא תמיד, תמיד אתי -
ידידי
טנטן.

ואיש עוד לא ראה אותו,
ואיש עוד לא שמע אותו -
לא אמא ולא אבא,
לא סבתא ולא סבא.

וכשאני שוכב לישון
הוא מספר לי על שמשון,
שמשון היה גדול, ענק,
שמשון היה גבור חזק.

וגם טנטן שלי גבור -
אינו פוחד לישון בלי אור,
אינו פוחד משום דבר, -
אינו פוחד מפני עכבר!...

אך יש ורע הוא, רע - אין גבול!
מושך זנבו של החתול,
והביצה אינו אוכל,
ורק צועק ומשתולל!

ואז הכל רוגזים עלי,
ואז הכל קובלים עלי,
אוי, דני-דני-דן!
ואין יודעים כי זה טנטן -
ידידי טנטן.

כי איש עוד לא ראה אותו
ואיש עוד לא שמע אותו -
לא אמא ולא אבא,
לא סבתא ולא סבא.

והוא שלי, והוא - בסוד,
והוא כלו קטן מאד,
והוא נחבא בכף ידי -
ידידי
טנטן.

בכל הפעמים שבהן הוריתי את "גזר הדין", היתה תגובתם המיידית של התלמידים, לאחר
ששמעו את שירה זה של ילן-שטקליס: "הידיד - בדומה לטינטן - הוא 'האני האחר' של גאורג".
בנקודה זו ראוי לקיים דיון על נושא הרבדים הנפשיים הלא-מודעים. דיון כזה מעורר את
מודעות התלמידים לקיומם הלגיטימי של הדחקות, שניות, יחס אמביוולנטי.

בדיון שקיימתי בכתה נפתחו תלמידים לדבר על "ידיד" שמסכל החלטות רציונליות, על
"ידיד" המעורב ביחסי אהבה-שנאה לאנשים קרובים וכו'. שיחה כזאת יכולה לשמש מנוף
חינוכי, שחשיבותו לתלמיד המתבגר גדולה ביותר. דיון זה עשוי גם להעמיק את ההכרה
שבעולם אין שחור לעומת לבן, אלא מזיגה (לא בהכרח הרמונית) של ניגודים.

גאורג - איש העסקים המצליח, העומד לשאת אשה - נושא בקרבו את ה"ידיד" - הפן האחר
וההפוך: זה המניע אותו להסתגף, להתבודד, ל"התכופף" בפני האב השתלטן. להישאר רווק
מושבע. האני "האחר" "קיבל עליו את הדין" להישאר רווק מושבע, ובמקביל לכך מבצע גאורג
בסוף הסיפור את גזר הדין שגוזר עליו האב.

כשהתלמידים מבינים שהידיד הינו האלטר-אגו של גאורג, אנחנו חוזרים לבדוק את הקשרים
המוזרים בסיפור, שעליהם הצבענו בתחילת הדיון. עתה מסתבר הקשר שבין תחילת הסיפור
ובין המשכו: העימות של גאורג עם אביו, בחלקו השני של הסיפור, קשור בדילמה שבה שרוי
גאורג, בקונפליקט הפנימי שלו - מחד גיסא הוא רוצה לממש עצמו כאדם מצליח מן היישוב,
בן דמותו של אביו, איש העסקים שהקים משפחה; מאידך גיסא מצוי בקרבו ה"אני האחר",
אותו צד באישיותו ש"קיבל עליו את הדין להישאר רווק לתמיד" (נשים לב לאנלוגיה: הידיד
קיבל עליו את הדין, ואביו של גאורג גזר את דינו). גאורג רוצה לשכנע את הידיד שבקרבו
שחתונתו היא "ההזדמנות הנאותה להשליך פעם אחת את כל המכשולים אל מאחורי הגב" (עמ'
‏36), אך בבואו לבשר לאב - בהמשך הסיפור - על המכתב שכתב לידיד, מכחיש האב בתחילה
את קיומו של הידיד (עמ' ‏39). מדברי גאורג אנו שומעים שיחסו של האב לידיד
אמביוולנטי: "הרי יכולתי להבין את רתיעתך ממנו, יש לו, לידידי, זכויות משלו. ובכל זאת
נהנית אחר כך מחברתו" (עמ' ‏40). האב רצה ולא רצה כאחת בזכויותיו של ה"אני האחר" של
גאורג - בחולניותו, בכישלונו, בניכורו, באי-יכולתו להיות "אדם מן הישוב". עתה אנו
מבינים מדוע אמר האב על הידיד: "הוא היה בן לבבי" (עמ' ‏41). כאן המקום לדון
בקונפליקט האדיפלי הן מנקודת המבט של האב (כפי שזו נתפסת על ידי הבן) והן מנקודת
המבט של הבן: האב רוצה שהבן יצא לעצמאות וימצא דרכו; אך הוא גם חושש שהבן יתפוס
את מקומו, יעלה עליו, "יכסה" אותו ("לכסות" משתמע כ"לקבור": "רצית לכסות אותי, אני יודע
זאת תכשיט שלי, אך עדיין אינני מכוסה") ‏3 . האב זועם על הצלחת בנו: "בני התהלך לו
בעולם בקול תרועה, גמר עסקאות שאני הכנתי אותן" (עמ' ‏42).

אמביוולנטיות זו מאפיינת גם את יחסו של הבן לאביו: מצד אחד הוא דואג לו, מטפל בו,
רוצה להעבירו לחדר הקדמי (והמשמעות הסמלית של החלפת החדר האחורי בחדר הקדמי -
ברורה); אך הוא גם רוצה במותו: "עכשיו יתכופף לפנים חשב גאורג; לו רק יפול ויתרסק"
(עמ' ‏42).

יחסו האמביוולנטי של גאורג לאב בא לידי ביטוי בתיאור הבלתי-ריאליסטי של האב
כענק-תינוק-ענק. ניתן להבין שהאב אינו דמות ממשית בסיפור, אלא השלכה (פרויקציה) של
דמות האב, כפי שגאורג הפנים אותה. הוא ראה אותו כענק מטיל אימה, השולט במסתרי נפשו
ומסרס את ניסיונו להשתחרר ממרות: "אבל כך נתנה לי אמא את כוחה, עד שיצרתי לי קשר
נפלא עם ידידך" (עמ' ‏43). האב טיפח את ה"אני האחר", המדוכא, ומכאן משאלתו של גאורג
לראות אותו חסר אונים ותלוי בו; אך בו בזמן הפחד מפני האב הענק, השולט בנבכי נפשו
של גאורג (ב"ידיד") גובר על ניסיון הסרק שלו להתמיד, ולכן האב - שהצטייר לרגע בעיניו
כתינוק חסר אונים - שב והופך לענק, הגוזר עליו מוות בטביעה (עמ' ‏44). המטמורפוזה
בדמות האב, שאינה מסתברת במישור הריאליסטי, מסתברת - אם כן - כפרויקציה של יחסו
האמביוולנטי של גאורג לאב. דמות האב, כפי שגאורג הפנים אותה, גורמת לכך שגאורג
משתוקק להשליך עצמו לנהר. "כבר לפת את מטילי המעקה כלופת הרעב דבר מאכל" (עמ'
‏44). הקונפליקט האדיפלי בסיפורנו אינו מסתיים ברצח אב אלא בסרוסו (המטפורי) של הבן
ובאובדנו. המוצא היחיד שנותר לגאורג, שלא הצליח להשתחרר מכוחו המדכא של האב ולא
הצליח לפתור את הקונפליקט עם ה"ידיד", הוא קפיצת ההתאבדות.

על רקע הקונפליקט האדיפלי מסתבר גם הקשר - שבתחילה נראה תמוה - בין ההחלטה להינשא
ובין "חיללת את זכרונה של אמא שלנו, בגדת בידיד ותחבת את אביך אל תוך המיטה, שלא
יוכל לזוז" (עמ' ‏42). הצירוף המוזר "אמא שלנו" מסתבר אף הוא על רקע הקונפליקט
האדיפלי: מניסוח זה מ סתבר שמעמד האב והבן כלפי האם -שווה. הביטוי "אמא שלנו" משקף
את תפיסת גאורג, שיחסו של האב לאם דומה ליחסו הוא לאם. שניםה מתחרים על דמות האם.
שליטתו של האב בנבכי נשמתו של גאורג נשענת על יחסו של גאורג לאם, שהיא מושא אהבתו.
הקשר של האב עם ה"ידיד" נבנה על כוחו כבעלה של האם. הידיד אינו יכול לממש גבריותו,
הוא "קיבל עליו את הדין להשאר רווק מושבע", כי המושא האסור של כיסופיו הוא האם,
האשה שבה זכה האב. עתה גם יובן הקשר בין שני חלקי המשפט "אבל כך נתנה לי אמא את
כוחה, עד שיצרתי לי קשר נפלא עם "ידידך" (עמ' ‏43).

הסיפור חושף, אם כן, יחסים אדיפליים קשים ומורכבים. יחסים מורכבים אלה נחשפים גם
במכתב שכתב קפקא לאביו, שבהם מתאר קפקא את האימה שהטיל עליו אביו ‏4 . יש להדגיש
שהפירוש לסיפור, שאותו הצגתי לעיל, אינו נבנה על "מכתב אל אבא". ניסינו להבין את
הסיפור מתוכו. ב"מכתב אל אבא" יש רק משום הארה נוספת של המערכת הסבוכה של יחסי
אב-בן.

קריאת הקטעים מתוך "מכתב אל אבא" מעלה את הנושא של קפקא האיש. בהקשר זה מעניין
לציין שהסיפור "גזר הדין" נכתב זמן קצר לאחר שפרנץ קפקא ביטל, ולא בפעם הראשונה,
את אירוסיו לפליס באור ‏5 . (ודוק: ראשי התיבות של שם הארוסה בסיפורנו - פ.ב.). הסיפור
מוקדש ל'פ', - פליס כנראה, ובאמצעותו מנסה אולי קפקא להסביר לה מה נורא הקונפליקט
הפנימי, המונע ממנו לממש הבטחתו לשאת אשה - הימנעות שכמוה כמוות בטביעה.

סיכום
הקונפליקט הפנימי שבו שרוי גאורג מעוצב כדרמה, בה נוטלות חלק דמויות שהינן החצנה
של הכוחות המנוגדים הפועלים בתוך נפשו. הדמות היחידה בסיפור הקיימת בפועל היא
דמותו של גאורג. הידיד הינו ה"אני האחר" של גאורג, זה הקשור קשר עמוק לדמות האם,
ולכן אינו יכול לגבור על העכבות האדיפליות ולממש החלטתו לשאת אשה. את הופעת האב
בסיפור גם כן אין לראות כהופעה קונקרטית - היא החצנה של דמות האב, כפי שזו נתפסת
על ידי ה"ידיד" שבגאורג: מאיים, שתלטן, מדכא, מסרס, ומאידך - מעורר את דאגתו של גאורג
(עמ' ‏39) ואת אהבתו: "הורי האהובים, הרי אהבתי אתכם תמיד" (עמ' ‏44), ובן זמנית גם את
שנאתו: "עכשיו יתכופף לפנים, חשב גאורג: לו רק יפול ויתרסק" (עמ' ‏42).

גם את דברי הארוסה (האומרת לגאורג - שנמנע מלהודיע לידיד על הארוסין, כדי לא לפגוע
בו - "אם כאלה הם ידידיך, גאורג, לא היית צריך להתארס כלל") אין לראות כדברים
הנאמרים בפועל, אלא כהחצנה של הקונפליקט הפנימי של גאורג. כלומר, גאורג שם בפי
ארוסתו את הסתייגויותיו מהנישואין, הסתייגויות שמקורן ב"אני האחר" שלו, בידיד.

הדרמטיזציה של הכוחות הפנימיים שבנפשו של גאורג והצגתם כדמויות ממשיות (האב,
הידיד), היא אחת הצורות של החדרת היסודות הבלתי-ריאליסטיים לסיפור. מבחינה זו דומה
הסיפור "גזר הדין" לחלום, שכל הישויות הנוטלות חלק בדרמה המתרחשת בו, אינן אלא
צדדים באישיותו של החולם.

הערות שוליים
קפקא פרנץ, סיפורים ופרקי התבוננות (הוצאת שוקן, תש"מ) עמ' 41‎-33.
.1
ילן-שטקליס מרים, ספר דני (הוצאת דביר, תשכ"ז) עמ' ‏17‎-16. ראה נספח.
.2
המאבק על ה"כיסוי" קשור בהסתרה. האב מ תלונן על כך שהבן הסתיר ממנו
פרטים בבית העסק (עמ' ‏35). גם מהידיד מסתיר גאורג אינפורמציה: "אי-אפשר
היה למסור לו - אם בכלל ביקשת לשמור על קשר המכתבים איתו - שום ידיעות
משמעיות" (עמ' ‏34). הדרך היחידה של גאורג לשמור על האינטגרציה עם ה"אני
האחר" (הידיד) היתה להסתיר, להדחיק.
במהלך הסיפור חל תהליך של חשיפת המוסתר, של היוודעות אל מה שהודחק.
כשהאב גובר על גאורג, בסמוך לסוף הסיפור, אומר הוא על הידיד: "הרי הוא
מיטיב לדעת הכל יותר ממך עצמך". העימות בין גאורג והאב מסתיים בדבריו
התקיפים של האב "כעת אתה יודע, אפוא, מה קיים בעולם מלבדך, עד עכשיו לא
ידעת אלא את עצמך... ומשום כך, דע: אני גוזר עליך כעת מוות בטביעה"! (עמ'
‏41). העלילה נעה מניסיונות הדחקה והסתרה אל הידיעה האכזרית, שאי-אפשר
להתכחש ל"ידיד", שידו של ה"ידיד" על העליונה, מכאן נובעת הידיעה הסופית
שהמוות בטביעה (שיש בו משום כיסוי טוטלי) הוא המוצא היחיד.
.3
פרנץ קפקא, מכתב אל אבא (הוצאת שוקן, תשל"ו), עמ' ‏9, 13‎-12, 18‎-17. כדאי
במיוחד להתעכב על הקטע בעמ' ‏53: "...כדי לחיות בהם את חיי אין באים
בחשבון אלא אותם האזורים שאינך מכסה אותם ושאינם שוכנים בהישג ידך.
ואלה בהתאם לממדי הענק בהם הנך מצטייר בעיני, אינם רבים, ואין הם
אזורים שופעי עידוד, ובייחוד תחום הנישואין אינו כלול בהם".
.4
Flores Kate, "The Judgment" in Flores Angel & Swandler Homer (ed.),
Franz Kafka Today, University of Wisconsin press 1964, pp. 5-24.
.5