Home
  education - חינוך





עיון בשיר סופה מאת אברהם שלונסקי


גיטה קליינמן, חברת הצוות לספרות בבית הספר העל-יסודי הדתי, האגף לתכניות לימודים


ויהי
סופה

כי אנפת כי זמות
מרחוק
נפרעו רעמות
לבלי חק
שמא בכי היית
שמא צחוק
כי געית כי גאית
מרחוק

עד חשפה מלתעות ערבה
עד מלאה זלעפות ערבה
עד שוע האדם ויגוע
את ארבת
את קרבת
את היית לאלפי יבבה

השיר סופה פותח את מחזור השירים ויהי העוסק בנושא השואה. אף שהמלה 'שואה' איננה
נזכרת בשיר (וכך גם המלה 'סופה'), מיקומו של השיר במחזור השירים מרמז, שהסופה היא
מטפורה לתיאור השואה. גם הפסוק: "בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם
צרה וצוקה" (משלי א, כז) מהדק את הקשר של סופה-שואה. ההימנעות מניסוח ישיר בנושא
השואה אינו אופייני רק לשלונסקי. הקושי להתמודד ישירות עם חווייה כה נוראה והתחושה,
שקצרה ידו של המבע האנושי לבטא את אימי השואה בכל מוראם, הולידו אצל משוררים רבים
ניסיונות לעסוק בעקיפין ובמרומז בנושא זה.

לפנינו שיר מגובש, שביטויו הולם את תוכנו במלואו - ביטוי קצר ומרוכז המכה באחת
במלותיו הספורות בדומה לסופה התוקפת בחטף ומפתיע. השיר מספר על הרס העולם האנושי
עקב פורענות שנחתה עליו בדמותה של הסופה, שממדיה מתבררים תוך כדי תיאור פעולתה.
תחושות האימה והאבדן הגלומות בשורות השיר משרות פסימיות עמוקה. צליל המלה 'סופה'
מעלה אסוציאציה של סוף. ואמנם, הסופה מסמלת בשיר חזון אפוקליפטי של קץ העולם, חזות
קשה הבאה על האדם, התמוטטות כל היסודות.

הסופה כישות מואנשת
הסופה שבשיר אין משמעה רוח סערה בעלמא, המציינת את אחד מכוחות הטבע. כבר בפתח
השיר מיוחסים לה כוחות ורצונות של חי, הפועל מכוח רצונו - "אנפת" (לשון כעס וחרון אף
וגם מלשון בגידה וניאוף), "זמות" (לשון זימה וגם מזימה), ובסיום - "את ארבת". התנהגותה
שלוחת הרסן מטביעה בה אות קלון. היא מטילה חיתיתה על סביבותיה, גוזרת ואף מבצעת:
פורקת מטען אדיר של עוצמה מפלצתית ופורעת פרעות. בניגוד למקריות של פגעי טבע
מוטחת כלפי הסופה האשמה נוראה: מעלליה נמסרים כאיום מבעית, פרי תכנון מגונה ונפשע,
שבא לכלל מימוש אלים. היא מתקבלת כהתגלמות מטפורית של מקור הרוע והזדון; ישות
עצמאית, שאין דרך לעצור בעדה ולרסנה.

אף שבשיר אין הסופה נזכרת בשמה, נוכחותה מלאה את השיר וקולותיה ממחישים את רישומי
מהותה האכזרית והפראית. היא פועלת על פי עיקרון של אינסופיות במרחב ובזמן - "לבלי
חוק": ללא גבול וללא ציות לחוקי המציאות, מעבר למחזוריות הקבועה של תופעת טבע
החולפת עם בוא שעתה. בזרימתה היא אוספת את קרבה את כל הניצב על דרכה ללא בדיקה
וללא שהות. היא איננה יודעת מעצור אלא משנתמלאה הסאה: "עד חשפה מלתעות ערבה..."
מתקפתה מתסיסה לתגובה את הערבה על מרחביה האינסופיים. מקומות ישוב אינם נזכרים
כלל. נותרה רק הערבה, המשתפת פעולה עם הסופה ומוסיפה להרס שזרעה. הסופה מתמידה
בהתפרצותה הסואנת, שנשמעת למרחוק - כי געית, עד שמרחבי הערבה מזדעקים אף הם
וחושפים מלתעות: לא רק שאינם נותנים הגנה לאדם, אלא אדרבה, מצטרפים אל מסכת ההרס
והחורבן ומשתפים פעולה בהשמדתו.

כמו הסופה, כך גם המוות, אינו מופיע בשיר בשמו. אולם המוות הוא בן לווייתה של הסופה
ואותותיו מטילים רישומם על היקום: הם משתקפים בקולו של האדם פגוע הסופה הנרדף אל
מותו. קולותיה החייתיים של הסופה (געית - קול חיה) מניבים מהאדם קול המביע מצוקה
וקריאה לעזרה - "עד שוע האדם ויגוע". ניגוד זה שבין שוועת האדם לקולות הסופה מדגיש
את אין-אונותו של האדם שלקולו אין שומע. הסיום השיר חוזרת נימה של אירוניה מרה: את
"היית לאלפי יבבה". הברכה בה זכתה רבקה "את היי לאלפי רבבה" (בראשית כד, ס) הפכה
לקללת הסופה-השואה. שוועת האדם נבעלת בתוך קולות הסופה עד לבלתי הפרד: הסופה
וקורבנה הופכים לישות אחת.

מקומו של הדובר
לפנינו סיטואציה ריטורית שיש בה מוען ונמען. הפנייה היא אל נושא מושא המנותק מן
האני - אל הסופה: הדובר מוסט אל מאחורי הקלעים ומניח לסופה את מרכז השיר. הוא ניצב
כביכול מן הצד, מחוץ לתמונה, וצופה במעלליה של הסופה, עמוס בתהיות שאין להן מענה.
הוא מבליע את נוכחותו, אך הפנייה אל הסופה לאורך השיר, האשמה המוטחת במלת הפניה
את והשאלות הריטוריות מזכירות את קיומו ורומזות עליו כמי שמקונן על חורבן האנושות.
הדובר תוהה על מהותה של הסופה: "שמא בכי היית שמא צחוק". לאפקט שקולות הסופה
מפעילים על החושים יש ביטוי מקאברי של כאב וצחוק הנמהלים זה בזה עד הגיעם לנקודת
קיפאון ואלם. הדובר אינו מנסה לתור אחר הסבר הגיוני להתנהגותה של הסופה, אלא
להגדיר את מקורה: האם כוונת הזדון שהתממשה בסופה יסודה בבכי של אימה ושל סבל,
ששיעורו לא נודע, או שמא יסודה בצחוק של פריצות וקלות דעת? הספק במידת רצינותה של
הסופה, לא רק שאינו ממעיט מעצמת ההרס שבכוח האיתנים הפורץ ממנה, אלא שהוא אף
מעורר חלחלה בגילוי, שסבל הקורבן מלבה את צחוקה של הסופה.

מבנה השיר
השיר כתוב ללא כל סימני פיסוק, כמו סיוט רצוף שאין לו הפוגה, במין קצב מטורף של
זרימה, הבא לכסות, כביכול, על אימת הבלימה. גם בסוף השיר אין נקודת סיום: ההברה
האחרונה נשארת פתוחה (יבבה), כמותירה מקום להישמעות הדים של קולות הסופה. החריזה,
האנפורות והמצלול בונים את מסגרת השיר. בשני הבתים ניכרת סימטריה פנימית היוצרת
מבנה מעגלי: זיקות מן הסיום אל הפתיחה משוות לכל בית בנפרד, ולשיר בכללותו, אחידות
מבנית ותימטית כאחת. לאחידות ולמעגליות תורמות האנפורות הגודשות את השיר ויוצרות
ריתמוס התואם את תנועת הסופה. לשני הבתים שורות בעלות אורך שונה - בין מלה אחת
לארבע מלים, כשהשורות הקצרות משלימות את הארוכות המכילות פעלים. משחק זה באורך
השורות ממחיש את התפתחות השיר: תחילה, כשהסופה מכה מרחוק, השורות קצרות, כשהיא
קרבה (בבית השני) השורות המתארכות ממחישות את נוכחותה.

שני בתי השיר אינם בעלי מבנה אחיד, אך הם נקשרים זה לזה ריטורית ורעיונית בקשרי
סיבה ותוצאה. תחילה הסופה הייתה מרחוק, בסיום היא התקרבה - את קרבת; תחילה שלטו
הכעס והמזימה, בסיום בולטות תוצאות התהליך - הזעקה והיבבה. בבית הראשון קיים מתח
שבין הסטטי לדינמי: ההרהור הספקני הקצר והריתמי ("שמא בכי היית שמא צחוק"), משולב
בפעילות הדינמית, אך אינו ממתן את פעולת הסופה. המלים הקצרות כי ושמא מובלטות
מתוך רצון לתת חיזוק לבלתי יאומן. הבית השני עומד בסימן המתח שבין הסופה לערבה:
התחילת הבית עומדת הערבה במוקד ההתרחשות ובסיום שבה הסופה לתפוס את מקומה כמקור
התלאה. האנפורה עד מבליטה את חלקה של הערבה במערכת קורסת זו, כשבשלושת הטורים
האחרונים האנפורה השלטת את מחזירה אותנו אל הסופה.

הלשון הפיגורטיבית
אווירת השיר נקבעת במידה רבה על ידי הציורים הלשוניים והמצלול. השיר מועצם באמירות
ריטוריות המבטאות פעולה אינטנסיבית ובצירופי מלים המכוונים להמחיש את מהותה של
השואה. בשיר מתגלה החריפות הלשונית של שלונסקי, שליטתו במכמני הלשון העברית,
הברקותיו המקוריות ומשחקי הלשון שלו. נראה, שדגש מיוחד הושם על שימוש במלים
דו-משמעיות כמו 'אנפת' 'זמות', 'רעמות'. שימוש זה מרחיב את משמעות השיר והוא אף הולם
את התהיות על מהות הסופה. האסוציאציות בשיר הן בעיקרן לשוניות ובנויות על דמיון
צורני ובכל זאת הן תורמות לעיצוב האווירה. ניכרת המגמה ליצור זיקה בין צליל והרגשה,
למשל, הקרבה שבין הצלילים ב' ו' פ' לקולות הסופה מבליטות את נוכחותה. זיקתו של
המשורר ללשון המקרא מניבה ביטויים כמו 'אנפת' (ישעיהו י"ב, א'), 'זמות', 'נפרעו רעמות',
'אלפי יבבה', 'לבלי חוק'. ההרמז המקראי לשאול ("לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי
חוק", ישעיהו ה' י"ד) מרחיב את ממדיה של הסופה כרוח רפאים שמקורה בשאול והיא
זורעת סביבותיה מוות והרס.

החריזה והמצלול
השיר מאורגן בשורות מחורזות, שלחלקן אף חריזה פנימית. בבית הראשון החריזה מסורגת
ומלאה. תדירות החריזה יוצרת תחושה של קצב מהיר, של פעילות דינמית סוערת הסוחפת
עמה את העולם כולו. שלוש השורות הראשונות בבית השני נחרזות בחריזה פנימית אחידה.
הן נחרזות גם עם השורה האחרונה. האפיפורה 'ערבה-ערבה' מדגישה את חלקה של הערבה
באסון. בכל אלו שולט הצליל של הברה פתוחה, שהולמת את קול הסופה, לעומת ההברה
הסגורה שבבית הראשון.

השימוש בהומופונים המצוי בשיר זה אופייני לשירתו של שלונסקי. למשל: גאה - גאווה,
יהירות: געה - געייה חייתית, השמעת קול נהימה של חיה או של אדם (געה בבכיה). הקרבה
הצלילית והאסוציאציה המילולית מקשרות בין תחושה פנימית לבין ביטויה החיצוני, בין
רגש לקול. גם הציור הלשוני "נפרעו רעמות" מבוסס על יסוד קולי (רעם) ויסוד צורני
(רעמה). ציור זה נושא משמעות סמלית, שנתמזגה בו בשל דמיון צלילי: קולות הדומם
מתערבלים בתנועות החי. האסוציאציה המילולית בונה אפוא חוויה הממזגת קול עם חזיון,
דומם עם חי.

הצעות להוראת השיר

א. הסופה כמטפורה לשואה
יש המפרשים את הסופה שבשיר כמכוונת לתיאור השואה. ציין כמה קווי דמיון
אפשריים בהשוואה בין הסופה לשואה. מהן התופעות בשיר המחזקות פרשנות
זו?
.1

מה דעתך על שיר העוסק בשואה באמצעות לשון מטפורית? חשוב: מה יכולה
להיות הסיבה לכך, ומה רישומה של נגיעה מעין זו?
.2

האם הקשר לשואה הוא חד-משמעי בשיר? נמק תשובתך.
.3
תוכל להיעזר בפסוק: "בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם
צרה וצוקה אז יקראוני ולא אענה ישחרוני ולא ימצאוני" (משלי א, כז-כח).

חז"ל דרשו את המלה ויהי כמבטאת צרה: "כל מקום שנאמר ויהי בימי צרה"
(בראשית רבה מב, ד), ובלשון אחר: "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון
צער" (מגילה י, ע"ב). מה מעניקה הכותרת של מחזור השירים ויהי לתוכן
השיר סופה לאור הקונוטציות המקראיות והמדרשיות?
.4

ב. מהות הסופה
כל שיר מדבר על סופה אך מלה זו איננה מופיעה בשיר. איך ניתן לדעת שהשיר
נסוב על הסופה גם בלא הכותרת?
.1

המילים - 'נפרעו רעמות', 'געית', 'גאית', 'זלעפות' 'ערבה' - ממחישות את מהותה
של הסופה כתופעת טבע הרסנית. הדגם והסבר את הקשר שבין המלים הללו
לסופה.
.2

ציין את המלים המשוות לסופה ממד סמלי של ישות עצמאית. הסבר את תפקידן
בשיר.
.3

ג. המבנה
בשיר אין כל סימני פיסוק. באיזו מידה תואמת תופעה זו את הסופה?
.1

השווה את שני הבתים מבחינת המבנה, אורך השורות והחריזה. מהן מסקנותיך?
.2

מה תורם עיצוב השיר להעמקת משמעותו?
.3

ד. העיצוב הלשוני
המלה יבבה מבטאת את קול הסופה. האם יש צלילים נוספים המחזקים קול זה?
נמק תשובתך.
.1

בשיר יש אנפורות אחדות. ציין את מיקומן בשיר ובדוק את אופן תפקודן.
.2

בשיר יש כמה קונוטציות מקראיות. קונוטציות אלו מרחיבות את משמעות השיר
ומקנות לו יתר עמקות. הדגם ונמק קביעה זו.
.3