Home
  education - חינוך





עיון בשיר טיוטה על לוח השנים מאת נתן יונתן


שרה קרש, הצוות לספרות לבית-הספר הממלכתי-הדתי


ריתמוס החיים - מבוא
אווירה אלגית והיבט אופטימי מתקיימים בשירת נתן יונתן זה בצד זה. הזמן, החלוף והמוות
הם נושאי תשתית בשירתו. הזמן זורם באינסופיות, במעגליות, בריתמוס. ציר הזמן הוא
היסוד הקבוע, ועל פניו חולפים תופעות הטבע וחיי האדם. נושאים אלה באים לידי ביטוי
בשלושה משיריו של נתן יונתן הכלולים בתכנית הלימודים: חופים, יש פרחים וטיוטה על
לוח השנים.

בשיר חופים אומר המשורר: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל / שאהב..." הריתמוס החוזר
של החלוף ושל היש והגעגועים הבלתי פוסקים ליסוד הקבוע, לבית ("גם הצדפים הם לפעמים
געגועים/לבית שהיה") יוצרים את תחושת העצב על תופעת החילופיות הבלתי נמנעת בצד
התקווה המתחדשת עם הגעגועים. האופטימיות באה לידי ביטוי בהתנגנות הבלתי פוסקת של
מנגינת היסוד: "גם הצדפים... ורק הים שר שמה את שיריו/...כך בין צדפי לבו של
האדם/שרים לו נעוריו".

בשיר יש פרחים חוזר הריתמוס האינסופי של החלוף ושל ההתחדשות - "יש פרחים שבני
חלוף/יש פרחים שעד אינסוף/נשארים במנגינה". בצד תחושות של אבל ושל כאב מתחדשת
התקווה במחזוריות הבלתי פוסקת.

השיר טיוטה על לוח השנים כלול בספרו של נתן יונתן שירים לאורך החוף (‏1962)
בקובץ הרוח העובר. עיון בשמות קובצי השירים שבספר ובשמות השירים עצמם יחזק את
ההתרשמות שהובעה כאן. שם הקובץ הרוח העובר מוסר גם הוא מאווירתה של שירת יונתן -
חיינו חולפים כרוח העובר. בקובץ זה כלולים גם שירים כמו מה שישאר, הפרק האחרון,
ששמותיהם מעידים על תוכנם. שירים אחרים בספר מביעים אף הם הלך רוח זה: החול
יזכור, ברוח הזמן, לו נחיה בשירה הנוגה, זמר על גלי הזמן, הלוא כולנו ניאסף,
דרך כל בשר, בסוף הדרך, כשנהיה גמורים, השקט שאחרי הסערה.

טיוטה על לוח השנים

כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו
של בן-אדם על אדמות.
כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עני התמיד של האדם
את עמלו הלחם והעצב.
וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקוה המתחדשת
כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה.
וכשאומרים אנו שנים... שנים...
קול דמי הזמן צועקים אלינו מן האדמה
ונושאים עינים עצובות אל השמים וכל צבאם.

השיר מביע את ריתמוס חיי האדם מינקות ועד זיקנה, מתום ילדות ועד ההתפכחות המכאיבה
שבסוף הדרך. אנו עוברים באופן ספירלי מיחידת הזמן הקטנה, חסרת הפרספקטיבה, אל
"השנים... שנים...". הדילוג על מדרגת הביניים 'שנה' מגביר את התחושה הקשה שבסוף השיר.
וכך, שנה אחר שנה האדם מאבד את אחיזתו, את תמימותו ואולי אף את תקוותיו.

לוח השנים
לפנינו תבנית קריאה של השיר, המציגה את ה'מוסיקה' שלו ואת מבנהו. תבנית זו מאפשרת
לעקוב אחר המשמעויות של הטקסט.


שם השיר מעיד על נושאו - לוח חיי האדם. לוח השנה מכניס את האדם למסגרת של יום,
שבוע, חודש, שנה ושנות חיים. האדם רושם על פני הלוח את פרטי חייו, את 'זוטותיו',
במהלך היווצרותם. אבל זוהי כתיבה ראשונית, ספונטנית - כתיבת טיוטה, שאינה ניתנת
לשכתוב עוד. כל עוד נמשכת כתיבת הטיוטה אין האדם מודע למשמעות המצטברת. כאשר הוא
נפתח אליה, שוב אינו יכול לשנות דבר. השיר עצמו הוא כתב טיוטה על אודות לוח השנים -
על אודות לוח חיי האדם. במבט לאחור, כאשר חולפים החיים על פניו של האדם הם עולים
לפניו זוטות זוטות, פרט אחר פרט, בזרימה לא מבוקרת, והנה - נרשמה טיוטה - טיוטה על
לוח השנים. את הטיוטה על חיי האדם בונה המשורר נדבך אחר נדבך.

כשאנו אומרים יום רואים אנו זוטות חייו
של בן-אדם על אדמות.

כל בן-אדם לעצמו ולזוטותיו. בראשית הדרך זוטות חייו של בן-אדם אינן מצטרפות עדיין
למשמעות כוללת. בשלב זה ה'זוטות' הן אכן חסרות משמעות עמוקה לאדם. עדיין חסר ניסיון
וחסרה ההבנה שהזוטות אינן זוטות כלל, שאינן חולפות ושהן מעצבות את מהלך חייו של
האדם. גם מקריותן היא גורלית. יחידת הזמן 'יום' היא יחידת הזמן הראשונית, מטפורה של
תקופת הילדות. מזוטות של יומיום הופך הרישום בזמן למהלך חיי אדם. דומה הדבר לציור
המורכב מקווקווים. רק בהתבוננות ממרחק, מתוך פרספקטיבה, מתקבלת התמונה השלמה,
שהזוטות הן חומריה. הפועל רואים דומיננטי בחטיבה זו: "רואים אנו זוטות חייו". מישור
הראייה הוא השלב הראשוני, החושי, של תפיסת העולם.

כשאנו אומרים שבוע זוכרים את עני התמיד של האדם
את עמלו הלחם והעצב.

במסגרת הזמן 'שבוע' מצטרפות ה'זוטות' ומקבלות משמעות מגובשת יותר - 'עוני התמיד'.
'עוני התמיד' הוא 'נר תמיד' (שמות כז, כ) בחיי האדם, ה'מאיר' את חייו, והוא 'לחם
התמיד' (במדבר ד, ז) ש'ישביע' נפשו. נר התמיד המקראי דלק דרך קבע במנורה שבבית
המקדש וסימל את נוכחות השכינה שאינה נפסקת. בימינו קיבל נר התמיד גם משמעות של נר
זיכרון למת. 'לחם התמיד' היה מונח בקדושה מערב שבת לערב שבת, אך הזוטות מצטרפות
במשך השבוע לעוני התמיד. השימוש האירוני באלוזיות מתחום עבודת הקודש מחריף את
הבעת הכאב. חיי האדם הם עוני תמיד. האדם אינו יכול להתרומם מעל לעוני ולעמל, מעל
לגשמיות המנוונת. בספר תהלים כרוכות שתי המלים יחד: "ראה עניי ועמלי" (כה, יח).
לעמל ולעוני - משמעות משותפת - מצוקה, תלאות, וזאת בנוסף על משמעויותיהן הנפרדות -
עבודה קשה ודלות.

עמלו של האדם הוא לחם ועצב. משורר תהלים היטיב לתת ביטוי לצירוף זה: "שוא לכם...
מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים" (תהלים קכ"ז, ב). הלחם הוא סינקדוכה לכלל המזונות
המוקצבים לאדם, וגם לכלל עמלו. הלחם מסמל את הקשר של האדם לאדמה בעמלו להוציא
לחם מן הארץ. הקשר בין האדם לאדמה חוזר בשיר גם בחטיבות הראשונה והרביעית:
א. בן-אדם על אדמות.
ב. אלינו מן האדמה.

הקשר שבין אדם לעמלו וללחמו מדגיש את גשמיותו של האדם ואת שקיעתו בעמק הבכא.
בהקבלה ניגודית למעשה הבריאה עוברים ימיו של האדם בזוטות, והשבוע, שצריך להסתיים
בתחושת התעלות, מסתיים בתחושת עצב. במקום לזכור את שבוע הבריאה והיצירה, זוכרים
את שבוע העמל והעוני. במקום רוממות הרוח שוקעים בעמל - בגשמיות ובעצב ברוח קהלת:
"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג).

הפועל הדומיננטי כאן הוא זוכרים. פעולת הזיכרון יש בה כבר מן ההפנמה לעומת פעולת
הראייה. האדם הפנים את העצב ואת העמל. פעולת הזיכרון מצביעה על הצטברות מסויימת
של עבר ועל דרכו של האדם לפנות אחורה ולסכם דברים. בחטיבה זו יש כבר הכללה לעומת
החטיבה הקודמת: האדם ולא בן-אדם.

השורה הראשונה בחטיבה זו מתארכת בהשוואה לשורה הראשונה בחטיבה הקודמת. אנו ניווכח
לאורך השיר כיצד הולכות ומתארכות השורות עם עומס הזוטות והזמן, הולכות ומכבידות.

וכשאומרים אנחנו חודש אומרים את התקוה המתחדשת
כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה.

הזמן הולך ונערם ועמו העמל והעצב. עליות ומורדות בחיי האדם, ועדיין משמשת התקווה
בצד הכאב. אומרים את התקווה המתחדשת עם מלאות הלבנה, כברכת החודש. אלא שהלבנה,
כשם שהיא הולכת ומלאה, כך היא חוזרת וחסרה, וחוזר חלילה. האדם אינו נלאה והוא עולה
ויורד על גלי התקווה והעצב. מן השיר עולה תמונה של האדם - כל האדם - המעלעל בלוח
השנים, לוח-על, ומשחזר את הזמן ואירועיו. כאשר האדם ניצב בראשית דרכו, רובה של הדרך
משתרעת לפניו קדימה, והיא תחומה של התקווה. אך הסיטואציה הקיומית שבחטיבה זו היא
היפוכה של התקווה - אנו עומדים הרחק אי שם בדרך. העבר גדל, ומידתו של העתיד
מעורפלת. השורה השנייה בחטיבה זו מתארכת (לעומת השורה המקבילה בחטיבה הקודמת).

הפועל הדומיננטי בחטיבה זו הוא אומרים - אומרים את התקווה: מביעים אותה, מפללים לה;
היא עדיין לא הוגשמה במציאות. נתבונן בתבנית השיר ונוכל לאתר את הפעלים: רואים,
זוכרים, אומרים בנקודות השיא של השורות. 'מיקום' הפעלים בשורה מדגיש את משמעותם.
ניכרת מגמה מתפתחת ממצב חושי גשמי למצב נפשי טעון בעקבות ניסיון חיים שהתגבש.
הציפייה לימים טובים מאלה היא מגמה עולה, שאינה באה על סיפוקה לעולם. מצב הנפש
מושפע מן המטען של העבר. האמונה מתחזקת ונחלשת חליפות ועמה כוח העמידה של האדם.

וכשאומרים אנו שנים... שנים...
קול דמי הזמן צועקים אלינו מן האדמה
ונושאים עינים עצובות אל השמים וכל צבאם.

אנו מגיעים אל סיומו של השיר. המיקום על פני לוח השנים רחוק מאוד מנקודת ההתחלה.
בחלקה הראשון של דרך החיים היה סדר עקיב וקצוב במעבר הזמנים מיום דרך שבוע ועד
לחודש. המעבר המתבקש עכשו הוא לשנה. המשורר מדלג באחת לא אל 'שנים' בלבד, אלא
בדרך ההפלגה - שנים... שנים... וסימן הפיסוק (שלוש נקודות) מחזק הפלגה זו. ככל שהזמן
מצטבר, אנו מאבדים את השליטה על חיינו. חל מהפך בדובר: לא עוד 'אנחנו', אלא קול
דמי הזמן צועקים אלינו. מדוברים פעילים בחטיבות הקודמות (רואים, זוכרים, אומרים)
היינו לנפעלים, ומשרשרת הפעלים, המעידים על תהליך הפנמה באדם, מתפרצים הדמים
בפועל בוטה - צועקים. הזמן הוא הצועק, דמיו הם הצועקים אלינו. אי שם על לוח השנים
החמצנו את התקוות ואיבדנו את דרכנו, והזמן שהופקד בידינו בוזבז, 'דמיו נגרו'. הצעקה
היא על רצח הזמן, על ההחמצה. נשיאת העיניים לשמים בעצב מעלה קונוטציה ממסכת
ברכות (ט, ג): "הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא" - זוהי תפילה לבטלה, שכן היא תפילה
על דבר שעבר זמנו. את הטיוטה שעל לוח השנים לא נוכל לתקן. לא הצעקה אלינו ולא
נשיאת עיניים לשמים בעצב לא יוכלו לתקן את המעוות. התמונה שבחטיבה זו מעלה
קונוטציה לפרשת קין במתכונת חדשה. כאן קול הדמים מופנה אל 'רוצח' הזמן. רק הצער
חסר האונים מופנה אל השמים וכל צבאם. האלוזיה המקראית - "ויכולו השמים והארץ וכל
צבאם... ויברך את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, א-ב) - משמשת תזכורת אירונית
למצב הקיום האנושי.

הייאוש בעקבות ההאשמה העצמית של האדם על ההחמצה הוא קשה. הלוח ה'טעון' שהלך
ו'נטען' לאורך השיר, מכה באדם. זמנו של השיר (בינוני) מדגיש את התופעה החוזרת ונשנית.
האדם אינו מצליח לשלוט שליטה מלאה בלוח השנים שלו ועכשיו, בסוף הדרך, נגלית
הטרגדיה של חיי האדם: "קול דמי הזמן צועקים אלינו", זמן חיי האדם תם בלא שניתנה להם
משמעות.

הפועל נושאים יכול להתייחס לדמי הזמן בדרך המטפורה (כלומר: דמי הזמן נושאים
עיניים), ויכול להיקשר באמצעות ו' החיבור לשורה: "וכשאומרים אנו" ואז - "אנו נושאים
עיניים" - נשיאת עיניים עצובות לשמים מתוך ייאוש או אולי כבקשה ותחינה. האלוזיה
מדברי חז"ל מאפשרת נקודת ראות נוספת, אולי תקווה: כשישראל מסתכלין כלפי מעלה היו
מתגברין... היו מתרפאין" (תנחומא, בשלח, כז). בחטיבה זו חלה 'שבירה' בחיי האדם. שבירה
זו באה לידי ביטוי בשבירת השורה פעמיים:


המעבר מחטיבות ‏1, 2 ל- ‏3, 4 מודגש באמצעות ו' החיבור ובאמצעות החלפת המלה הקצרה
"אנו" ב"אנחנו" והיפוך הסדר בין נושא לנשוא. הדגשים אלה מציינים את 'ההצטברות' ההולכת
וגוברת של הזמן ותכולתו. הדבר ניכר גם במבנה השורות ובאורכן. שתי השורות הראשונות
הן למעשה שורה אחת (ראשונה) בחטיבה הרביעית, שורה שהתארכה, הכבידה ונשברה פעמיים.
השבר הראשון גם הוא נשבר באמצעות שלוש נקודות. החטיבה הרביעית היא סיכום רעיוני
של החטיבות הקודמות בנוסף על היותה חוליה בשרשרת ההתפתחות הרעיונית של השיר: יש
בהתפתחות אורך השורות מעין המחשה של הזמן המתארך.

השיר טיוטה על לוח השנים, שחטיבותיו פותחות בפועל אומרים, מאפשר הקבלה לתיאור
מהלך הבריאה במקרא: "ויאמר...". האדם ניצב פסימי בעולמו לעומת האופטימיות הנשקפת
מסיפור הבריאה המקראי.
הקב"ה: מלאכתו שלמה, יצירתו חד-פעמית ומבורכת.
האדם: מלאכתו חסרה - עוני התמיד, הוא חי בזכרונו זה.
ההקבלה למעשה הבריאה נמשכת לאורך השיר:
ויאמר אלוקים: יהי אור ויהי אור - כשאנו אומרים יום
וירא אלוקים את האור כי טוב - רואים אנו זוטות חייו של בן-אדם.
וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד - זוכרים את עוני (התמיד)
ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו - (עוני) התמיד, את עמלו... והעצב.

הזיקה של השיר אל מקורותיו המקראיים ניכרת בהתפתחות השיר בממד נוסף - ממד תולדות
אדם. אפשר לחוש במלות החטיבה הראשונה "רואים אנו זוטות חייו של בן אדם על אדמות"
את המשמעות של "תולדות": "רואים אנו את 'תולדות' חייו של בן אדם על אדמות":
"וישלחהו... מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (בראשית ג, כג). גורלו של האדם
נקנה לו בידי עצמו בזוטות חייו. וכך אומר הקב"ה לאחר הגירוש מגן העדן -
אל האדם: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... עד שובך אל האדמה כי
ממנה לוקחת" (בראשית ג, יז-יט)
אל האשה: "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים..." (בראשית ג, טז)

ההתבגרות כמוה כאכילה מעץ הדעת - התבגרות איטית וכואבת. ראשיתה - פקיחת העיניים
ומפגש בשלבים עם המציאות ועם הידע, ואחריתה - ידיעת המוות הלכה למעשה: קין הורג את
הבל - מוות ראשון, רצח ראשון. תפנית נוספת בתולדות האדם - לא עוד 'אדם' אלא 'בן-אדם'.
לא 'דמותו וצלמו' אלא תולדה שחל בה עיוות. גורלנו הוא כגורלם של הבל הנרצח ושל קין
שופך הדמים גם יחד: עמל ועצב הם לחמו של האדם.

מצלול, מבנה וריתמוס
מבנה השיר וצורתו ממחישים ומחזקים את תחושת ה'אין מנוס' המובעת בשיר. הצלילים
מאורגנים משני צידי 'ציר הקריאה'. לכל אחד מציוני הזמן יש הד צלילי בחלקו השני. בכל
חטיבה בולט משחק צלילים המדגיש את הנושא המתפתח.

חיוו
יום
רואים
אומרים


אדמות
אדם


עני
שבוע


עצב
עמלו


מתחדשת
חדש


מאלה
מתמלאת
אדמה
דמי
דמי
שנים... שנים
צבאם
עצובות
שמים
נושאים

מצד אחד, המלה 'דמי' בהקשר לצירוף הצלילים יוצרת אסוציאציה מטפורית וצלילית לצבע:
שני (דם - אדום), ומצד שני, נוצר משחק צלילים גם עם המלה 'אדמה'. שיתוף הצליל של
דמי לשני הכיוונים מחזק פעם נוספת את הקשר שבין שתי השורות ואת אפקט ה'שבירה'.
חטיבה א' וחטיבה ד' מדגישות את צירוף הצלילים של אדם - אדמה - דמים, ויוצרות מסגרת
נוספת לשיר. בתוך מסגרת זו מסתמנת בשיר מגמה עולה ממצב בסיסי ניטרלי אל שיא שאין
ממנו חזרה. לוח השנים הנראה כאן כל-כך מאורגן אינו אלא טיוטה. אילו תכנן האדם את
חייו מראש, ייתכן שחייו היו שונים. הקביעה "טיוטה" אינה מופיעה בגוף השיר אלא בכותרת
בלבד, ממש כפי שנהוג בטיוטה. הכותרת מכריזה מראש על אופיו של המסמך.

בספרו מגמות יסוד בשירה המודרנית כותב שמעון זנדבנדק: "בספרות המאה ה- ‏20 או
בספרות המודרנית קיימת אפוא התרוצצות של מגמות שונות... שאחת מהן היא המשך ההקצנה
של הרומנטיקה, האחרת היא שיבה לקלאסיציזם, השלישית היא המגמה של המבנה האוטונומי
הקומפוזיציוני, המופשט של היצירה כשלעצמה" (עמ' ‏14). בשיר שלפנינו ניתן למצוא הדים
למגמות המוזכרות בהתבוננות ההגותית-הלירית של האדם בחייו ובדרך שילובן של מגמות
אלו באופיו האלגי של השיר - במבנהו ובמצלולו.

ואכן, השיר בנוי כאלגיה. השורות הארוכות והמתארכות יוצרות כובד גדל והולך, התואם את
האווירה האלגית של השיר. קיימת הקבלה בין צורת השיר ומבנהו לבין ההתפתחות התוכנית.
כובד יד הזמן - הגורל הולך ורב ומתעצם, ועם זאת חלות נסיגות בהתפתחות זו - צער
ותקווה חוזרים ועולים לסירוגין - ממש כמשך שבין השורות הארוכות לקצרות לסירוגין
במגמה כללית על התארכות. משחק אורך השורות יכול לשמש מעין מטפורה צורנית לאופיים
ההפכפך של החיים מצד אחד ולזרימתם העקבית והמתעצמת מצד שני. המסגרת הצורנית
נפרצת בסוף השיר בהתאם להתפרצות הרגשית-רעיונית.
המשפטים הם כמו-אפיים בשל אורכם, בשל לשונם, ובשל העדר החריזה. המבנה התחבירי
שלהם כמשפטים מורכבים עם טפלי זמן יוצר גם הוא תחושה של מעין סיפור. תחושה זו
מתעצמת עם החזרה של טפלי הזמן והתגבשותם למעין תבנית סיפורית. המעבר המסורג משורה
ארוכה לקצרה יוצר מתח בקריאה.

מתח זה מתבטא גם באינטונציה שבקריאה. הריתמים בשיר חופשיים - אין קצב ומידה
שקולים, ואף-על-פי-כן מודגשות ההרמות, וישנה חלוקה ריתמית של הטור לצירופים תחביריים
והגיוניים. השורות נחלקות באופן טבעי לשתי צלעות ריתמיות כל אחת. כך מתגבשת קריאה
שמגיעה לשיא באמצעה של כל שורה, ואחר-כך יורדת. האינטונציה הריתמית בשיר נתמכת
ומודגשת על-ידי ההפסקות בקריאה. מהפסקה להפסקה עולה הפן הדרמטי בקריאה. הבית
הרביעי יוצר את תחושת השיא עם התארכות יחידת הקריאה ומעניק יתר עוצמה לתכנים
הבאים בסיום זה לשיאם. הריתמוס השירי מתלכד בדרך זו עם הריתמוס של החיים, עם
התגוונות הלכי הרוח, עם ההתחדשות והחלוף, כשהוא מועצם ומודגש באליטרציות.

זיקת המשורר לסיפור המקראי
תמונת החיים והזמן של נתן יונתן מעוגנת עמוק בעולם המקרא. המשורר מגיב על תיאור
מיקומו של האדם בעולם הבריאה ועל גורלו, שנהפך עליו מאז אדם וקין. בשירו סיפורי
המקרא ‏1 נתן יונתן סוקר את תולדותיהן של דמויות מפתח במקרא ובוחן ארבע תחנות בדרך
הזמן: "לפני ההקדמה", "אחרי ההקדמה", "מתקרבים לסוף", "סוף". מעין סיכום.

ספורי המקרא
קין לפני שהרג את הבל
שאול כשהיה עוד אחד מנביאי החבל
דוד כשהתחיל לנגן את שיר השירים על הנבל
יעקב שעבד ברחל שבע שנים תמימות
יוסף שהיה מלך בכל החלומות
שמשון לפני שאהב נשים ערמות.

אחר הדברים האלה אחרי ההקדמה -
דמי-הבל צועקים אלי מן האדמה
שאול מתגנב אל הזקנה מעין-דור לשאול מי ומה
דוד שולח את אוריה אל מול פני המלחמה.
יעקב היה כבר עשיר ובדרך בית-לחם השאיר את קבר רחל
יוסף הגדול מת וקם במצרים מלך אחר
שמשון בזרועות הזונה נרדם. עכשו הוא עור ברחים טוחן.

מתקרבים לסוף. קין נודד בעולם ואין לו דמים
שאול על חרבו נופל ומתחנן אל הנער שימית
ודוד גם דוד בא בימים ולא יחם לו בלי השונמית.

קין מת ודאי בארץ נדודיו. שאול חי כערער בערבה
דוד כל ימיו פזר בין מלחמה לאהבה
מיוסף נשארו חלומות בלבד
שמשון שוכב בין אויביו
וכל השאר
וכל השאר, אומרים, כתוב על ספר הישר.

בכל תחנה נמצאות הדמויות במצב דומה. המצב של 'לפני' הוא מצב מבטיח, הכול פתוח
בראשית הדרך, הבחירה בידי האדם. אבל "אחר הדברים האלה אחרי ההקדמה" לאחר שהאדם
יצא לדרך וקבע את נתיבו, הכול משתנה; כל אחת מן הדמויות וה'טיוטה' שלה: קין לפני
שהרג את הבל אינו קין שאחרי; כך שאול וכך דוד וכך אחרים. סופה של הדרך קשה: קין מת
בנדודיו, שאול - כערער בערבה, ניוסף נשארו חלומותיו בלבד. מהלך הדברים נמשך והולך
וחוזר על עצמו מראשית ועד סוף וחוזר חלילה, והוא כתוב בספר חיי האדם - בספר הישר.
הקונוטציה האירונית לספר הישר היא דו-משמעית: משמעות התואר 'ישר' וההקשר לשירי
גבורה ותהילה. ספר הישר מוזכר במקרא כאוסף סיפורי גבורה ושירי תהילה.

את סדרת הנפילות והאכזבות בשיר סיפורי המקרא פותח מעשהו הנורא של קין. ממנו
והלאה כל ההתחלות נדונות לכישלון. הנושא החוזר בשירת יונתן מעמיק את תחושת העצב
הנישא לשמים על תלאות חיי האדם. ראשית מעשיו של האדם מכתיבים לו את המשך דרכו ואת
תוצאותיה. עמדת השיר הזה תואמת ומשלימה את תפישת החיים שבשירנו טיוטה שגם בו
ארבע תחנות זמן. שיר זה צועד צעד אחד נוסף מעבר לשיר טיוטה, מעבר לשלב של 'נשיאת
העיניים'.

הצעות להוראת השיר
מוצע לפתוח את הוראת השיר טיוטה על לוח השנים בקריאה בקול באינטונציה, שתבהיר
את המבנה הסימטרי של השיר המתפתח (כמודגם בפתיחה). הצליל השירי יבליט נקודות רבות
וידגיש את הזיקה שבין מבנה לתכנים. בדרך זו אפשר לכתוב את השיר על הלוח במבנה גרפי
כמוזכר לעיל. אפשר לשכפל את השיר במבנה זה ולמסור בידי התלמידים, ואפשר להיעזר
בשקף (על כך להלן).

אפשר לבדוק את התפתחות השיר מחטיבה לחטיבה. נעקוב עם התלמידים אחרי התפתחות
המסרים בהקבלה להתארכות השורות ועד למהפך שחל בחטיבה הרביעית. באמצעות מבנה זה
של השיר אפשר להבליט את נקודות הדיון.

באמצעות שימוש בשקפים אפשר להבהיר היבטים אלה ביתר חדות. אפשר להוסיף שקף על
גבי שקף. השקף הבסיסי יהיה השיר במבנהו הגרפי. בשקפים האחרים נציין על כל שקף את
הנקודות, שאותן בלבד רוצים להדגיש, באמצעות סימן גרפי שייוחד לאותו עניין. כך אפשר
להניח, במקביל לדיון, שקף על גבי שקף, עד אשר תכוסה 'מפת' השיר בסימנים המבליטים את
ההיבטים השונים.

עיון משווה - כפתיחה או כסיום
אפשר לפתוח בפעילות שתקדים את קריאת השיר. נפנה את התלמידים אל הספר שירים
לאורך החוף. עיון ברצף בשמות השירים (ודפדוף בין דפי השירים) יתנו תמונה של הלכי
הרוח בשירה זו. לפני התלמידים יוצגו שאלות מנחות לעיון, כמו: א) מהם הנושאים והלכי
הרוח המשותפים לשירי הקובץ (או לרובם)? ב) האם אפשר לשער מה יכולה להיות 'הטיוטה'
על-פי זיקה לשירים אלה? מהי טיוטה על לוח השנים? פעילות זו יכולה להינתן גם כעבודה
לתלמיד.

לאחר הדיון בשיר 'טיוטה' א) אפשר לבחור בשיר אחר מן הקובץ או מן הספר השלם, שיש
לו זיקה לשיר טיוטה... ולבדוק אותה במשותף (נושא, מסרים, עיצוב) ב) כל תלמיד יבחר
בשיר מתוך הספר ויבדוק אותו בזיקה לשיר שנלמד.

חופים הם לפעמים - אם לא נלמד השיר לפני טיוטה אפשר ללמדו אחריו ולבדוק את
הדומה והשונה בין השירים - נושאים, אמצעים פואטיים, האווירה, שם השיר. שאלה לדוגמה:
'טיוטה' ו'חופים' הם דימויים למהלכם ולאופיים של חיי האדם. עמדו על הדומה ועל השונה
בין דימויים אלה. מהי ההשפעה של הדימוי על משמעות השיר?

שילוב אמנות הציור
פעילות מטרימה אחרת יכולה להיות באמצעות התבוננות בציורים, שנושאם או הלך הרוח
שבהם מזכירים את נושא השיר והלכי הרוח שבו. לדוגמה: ‏1) הצעקה של אדוארד מונק
Eduard Munck ‏2) הפעמון מצלצל לתפילה (אנגלוס) של ז'ן-פרנסואה מילה Jean
Francois Millet. ציורים אלה מביעים שני קצוות של הלך הרוח המובע בשיר - חדות הצעקה
מכאן והתרוממות הרוח שבתפילה מכאן. התבוננות במצבים האנושיים האלה תזמן שיחה על
הרב-גוניות שבהלכי הרוח האנושיים והשתלבותם אלה באלה, ועל מורכבותם של חיי הנפש.
רצוי, כמובן, להיעזר בשיתוף פעולה עם מורה לאמנות. ההתבוננות בציורים תזמן התוודעות
אל המגמות המהדהדות בשיר ודיון על האפשרויות של דרכי הביטוי והעיצוב. המעבר
מפעילות זו לקריאה בקול של השיר יאפשר הבנה של תהליכים נפשיים המתוארים בשיר.

הצעת שאלות לדיון או לעבודת התלמיד
בעקבות קריאת השיר בקול באינטונציה המדגישה את המבנה: ציינו פריטים
שהודגשו מבחינה צלילית: מלים ייחודיות, פעלים, מלות קשר, שתיקות וכד'.
מהו הלך הרוח שבשיר על-פי אלה?
בעקבות כתיבת השיר בצורה הגרפית 'המעתיקה' את הקריאה הקולית: אילו
מרכיבים בשיר בולטים במבנה זה? מה ניתן ללמוד מהם?
כיצד 'בונה' מבנה השיר את התכנים? מה תפקידה של הפסיחה? מה משמעות
האנפורות?
בחטיבה הרביעית חל 'מהפך' - במבנה החטיבה, מבנה המשפט, בפיסוק, ביחס בין
נושא למושא, מה הם שינויים אלה? מהי הדו-משמעות של השורה האחרונה? מהו
המהפך שחל בשיר בעקבותיה?
באיזו מידה מאפשרת הקריאה בטקסט המקראי ובשירים אחרים של המשורר
לחשוף את המסרים שבשיר זה?
כיצד תופס נתן יונתן את מקומו ואת תפקודו של האדם בחייו?
מהי משמעות הבחירה ב'יום' ב'שבוע', ב'חודש', ב'שנים... שנים...' כציוני זמן
במהלך חיי האדם?
כיצד באות לידי ביטוי תכונותיו האלגיות של השיר?

הערת שוליים
מתוך: נתן יונתן, שירים לאורך החוף, ספריית פועלים.
.1