Home
  education - חינוך





על ספרו של ק' צטניק סלמנדרה ‏1 ועלינו


לקראת הפצת הספר בבתי-הספר
ד"ר אברהם גרין, מפמ"ר לשון וספרות עברית


לקרוא שוב, ב- ‏1991, לקראת סוף המאה העשרים, את סלמנדרה של ק' צטניק, שיצאה מן
האש ששרפה את בית ישראל באירופה ולחשוב: מה השתנה בעולם מאז? מה השתנה במצב
היהודים? מה השתנה באשר לגרמנים? ובאשר למודעות העולם כלפי השואה ולאחריותו?
והאם אפשר שישנה השגחה עליונה והיא הניחה כך לבני העם הנבחר לעלות על המוקד,
להיות נתונים לרדיפה, להשפלה, לכל עינוי גוף ונפש מבלי להתערב? מדוע? והתשובות
אינן קלות, לא משום שהעובדות אינן גלויות לעין, אלא משום שמשמעותן איננה מובנת לאדם
הרגיל בן הזמן. בעוד שמחנה ההשמדה אושוויץ הופך לאתר עלייה לרגל ולאתר תיירות, הרי
גם אינטלקטואלים באירופה ממשיכים לפקפק אם אמנם הייתה שואה, ואם כפי שתיארו אותה
הייתה. זאת ועוד: יורשי התעשיינים הגרמנים, שייצרו את הגז להמתת יהודים בימי השואה,
מוסיפים ליצר, ויורשי הצורר מאיימים בטילים נושאי ראש נפץ כימי על ארצם של היהודים,
שבה חיים שרידי ניצולי השואה או צאצאיהם. והישראלי הבוטח בעצמו, שחונך על "אצלנו
אין זה יכול לקרות, ו"אנו לא נלך כצאן לטבח" - הוא עצמו היה מוזמן נפשית לקלוט את
האיום באימה וברעדה במקלטיו האטומים, מבלי לצאת ולהלום במשלחים ולחסל את כני
השילוח, ולא נדון כאן אם מתוך תבונה פוליטית ומתוך בגרות, או מתוך עקת הנסיבות
העולמיות שנוצרו באזור, וגם לא אם המיגון היה טוב ויעיל או סביר וראוי לשיפור.

מה שמכריע מהבחינה שבה אנו דנים כאן הוא, שבעל כורחו ושלא בטובתו חזר הגורל היהודי
ואיחד את הישראלי עם היהודי לגורל משותף אחד, חרף העובדה שבסלמנדרה נראה, כי רק
ההחלטה הרצונית של הגיבורים לעלות לאלתר לארץ ישראל או להמתין להתפתחויות בפולין
תפריד בין גורל לגורל. כי אם בני הזוג הנדונים בספר היו עולים ארצה בעוד מועד,
עשויים היו להימלט מן הגזרה. אבל כפי שראינו לעיל, בא יום וגם בישראל העמדנו במצב
של איום, והאזרחים בעורף היו המען לפגיעה. נכון, איום הטילים איננו השמדה המונית
הלכה למעשה, כפי שאירע בתקופת השואה. הוא איננו מלווה בהוצאתם של כל היהודים מחוץ
לחוק וגם לא בהשפלתם ובגירושם. וגם מעמד ה'פליטים', שנוצר בישראל בעקבות מטחי טילי
ה'סקאד', הוא כמשחק ילדים לעומת העקירה בכוח של המוני המשפחות והקהילות מבתיהן
וממקום מושבן, תחילה אל תוך מה שהפך לגטו, ואחר כך אל מחנות העבודה ואל מחנות
ההשמדה, כפי שהם מתוארים בתמציתיות רבה בספרו של ק' צטניק. אבל העובדה, שבסוף
המאה העשרים מרחף מעל מדינת היהודים איום מוצהר בהשמדה, איום שלא גרם לזעזוע
בעולם, היא עובדה שמדברת בעד עצמה והיא נשארה על סדר היום והיא תוסיף להישאר
כנראה במשך זמן רב על סדר היום.

ועוד שאלה אחרת, וגם היא מן הנזכרות לעיל, החוזרת ומנקרת - מדוע? האם יש זמן
היסטורי וחשבונות גבוהים, שהם מעבר להשגת בני הזמן ואשר מתפרשים רק כעבור שנים?
האם על מנת לשכנע את אומות העולם בתום מלחמת העולם השנייה, כי גם לעם היהודי
מגיעה כברת ארץ משלו בעולם, מקום מקלט לאחיו הנרדפים, נחוץ היה להקריב שישה
מיליונים? האם רק כדי לזעזע לשעה את מצפון העולם, שהיה שותף אילם להשמדה, כדי
שיואיל לתמוך בעת ההצבעה באו"ם בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, ולאפשר לישות
הציונית בארץ ישראל ליהפך למדינה ריבונית?

ואם אמנם זוהי הקריאה הנכונה של מפת הזמנים - האם אלה, שהפכו שלא מרצונם לקרבנותיה
של מדינת היהודים שבדרך, אינם ראויים בדיעבד להיחשב לא רק לאזרחיה אלא לחייליה
האלמונים? והאם המחשבה הזאת - אילו האירו את עיניהם לעתיד להתרחש, לקשר בין קרבנם
לבין התקומה היהודית - היה בה כדי לנחם ולהמתיק את המרירות, להתגבר על האימה,
לאהוב את המצוקה, ולהגיה אור על חשכת חייהם אז, בהיותם מנותקים מן העולם החיצוני
ומן היישוב היהודי בארץ? הן פעם באלף שנה יש למותנו טעם - אמר המשורר, ואולי
הגדולה שבטרגדיות של העם היהודי, שבאה לידי ביטוי בימי מלחמת העולם השנייה, מסוף
שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, שכל אסונותיו בעבר, לרבות גירוש יהודי ספרד
לפני חמש מאות שנה, לא היו אלא הכנה לקראת האסון הזה הגדול מכולם - לא באה אלא
כדי שלאסון היהודי יהיה סוף סוף טעם, טעם של ראשית הגאולה?

המחשבה הזאת מחייבת קריאה מחודשת בספרות שעניינה השואה- קריאה מתוך ניסיון לשער
מה הייתה עשויה הידיעה שבדיעבד להעניק לאותם בני עם מיוסר ומושפל ונרדף עד מוות.
ואין זו, כמובן, רק המחשבה, הנחמה, שאילו כך תפס בשעתו כל יחיד מישראל את אסונו
ואומללותו, היה נושא את המצוקה בצורה אחרת, בעוז רוח ואפילו בגאווה, לאמור: לא,
אינני תולעת אדם, אינני תת אדם, אלא בן אני לעם, שמותי וסבלי יעניקו לו את הזכות
להיות בבוא היום עם חפשי בין כל העמים. הדבר איננו יכול ליטול ממנת הסבל והייסורים
שהיו נחלתם של המומתים. הדבר הזה הוא חשבוננו שלנו, של הניצולים, של הצאצאים ושל
היהודים של היום. שכן אם אמנם נגזר שכך תהא גאולתם של ישראל - הן הדבר מחייב גם כל
אחד מאתנו, כאן ועכשיו ובדורות הבאים. הדבר מחייב אותנו לראות את עצמנו כניצולי
אותו גיהנום למען מטרה שהיא מעבר לקיום האישי של כל אחד מאתנו, מעבר לרווחה
הפרטית, אף-על-פי שגם 'חיים נורמליים' כשלעצמם הם לכאורה מטרה מוצדקת. אנו, שמידה
של חירות בכל זאת בידינו להחליט על טיב חיינו, חייבים לפחות להביא בין שיקולינו את
מה שהיה שם ואת מי שהיה שם למען ראייה מאוזנת יותר של עצמנו בתוך מכלול הזמן.

אינני סבור אמנם, שבהחדרת הלם השואה בקרב הדור הצעיר נשכיל לרפאו מיניה וביה מכל
מיני עיוותים ורעות חולות שפשו בימינו, בו ובחברה הסובבת אותו. אך מן הראוי, שהתרבות
הישראלית תשתמש בין השאר גם בספרות השואה, כגון ביצירותיו של 'ק' צטניק', כדי
להתמודד עם שאלות הקיום הקשות, וספרו סלמנדרה - היוצא עתה לאור בהדפסה מחודשת
והפותח את סדרת עדויותיו על גורל משפחה יהודית במאה העשרים - עשוי לשמש היטב את
המטרה הנזכרת.

אמנם המחבר השתדל להעיד בגוף הספר וגם בהקשרים חוץ ספרותיים, כי מרגע מסוים ואילך
המקום וההתרחשויות הינם ב'פלנטה אחרת', וכי לא האיש יחיאל דינור הוא שחיבר את
הסדרה, אלא היא נכתבה, כאילו בידי 'ק' צטניק', אחד מאותם בני בלי שם, תושביו הארעיים
של מחנה ההשמדה, שרק מספר היה טבוע בזרועם, וכל תנועה מתנועותיהם הייתה תלויה
בחסדם של הנאצים. אך האמירה הזאת הייתה נחוצה אולי יותר כאמצעי מיגון והישרדות של
המספר עצמו מאשר כעובדה אובייקטיבית. חרף כל מה שהתנסה בו - נשאר המחבר איש
תרבות, הומניסט חסר תקנה, שאיננו יכול להשלים עם העובדה, שבעצם לא הייתה זו כלל
פלנטה אחרת, שבה בני-אדם עוללו לזולתם את אשר עוללו. הנורא הוא, שהכול התרחש על
פני הפלנטה שלנו, ונגרם על ידי יצורים אנושיים, שהיו שליחיו של משטר רודני, שלצורך
השגת מטרותיו הנלוזות ניצל את הרוע הטבוע באדם. אל שטן ולא מלאכי חבלה ולא שאר
כוחות מסתוריים פעלו בזירה, אלא בני אדם, ילודי אישה רעים ורשעים, שהופעלו על ידי
המשטר הנזכר. ומשטר זה מצידו ניצל את שנאת היהודים המוטבעת בגויים והמונחלת מדור
לדור.

ק' צטניק, לפי עדותו, לא התכוון כלל לכתוב ספרות, אלא "כרוניקה מתוך הפלנטה
אושוויץ", אבל בסופו של דבר הוא כתב, כמובן, ספרות. סלמנדרה הוא תיאור של התנסותו
האנושית של הארי פרלשניק, מוסיקאי יהודי מחונן בארץ פולין, שהתאהב בסאניה שמידט,
בתו של תעשיין ואשר החליט לעלות לארץ ישראל לעת זקנה ולמות בה, בהפקידו את ניהול
בית החרושת שלו בידי בתו החכמה והאהובה סאניה.

הארי אמנם צופה בסכנה המאיימת על יהודי פולין לנוכח התבססות השלטון הנאצי בגרמניה
וגילויי האנטישמיות בפולין עצמה ומבקש בשעה האחרונה לחלץ את עצמו ואת יקיריו בני
משפחתו מן הסכנה ולעלות לארץ. אך שמידט הזקן, אביה של סאניה, מגיב על הרעיון הזה
במכתב, שבו הוא מבקש מהארי, חתנו המיועד, להטביע את בתו האהובה עליו מכל בים -
קודם שיוציא לפועל את תכניתו. אף על פי שטבעת החנק הולכת ומתהדקת סביב צווארו,
והזמן אוזל והולך - מעדיף הארי לקבל את הדין ולהישאר בפולין. לא משום שהוא מסכים
עם הנימוק של האב הזקן, שהנורא מכול, האורב לאחד כמו הארי בארץ ישראל, הוא העוני,
אלא משום אהבתו הרבה לבת סאניה, המעריצה את אביה ואיננה רוצה לצערו. התוצאה היתה
איומה. בני הזוג, כמו משפחות יהודיות אחרות, עברו את המסלול של גירוש מבתיהם, חיים
של עבדות ואימת מוות בגטו, שילוח למחנה עבודה, שאיש אינו שב ממנו, ולבסוף שילוח
לקראת הקץ באושוויץ. באמצעות שורה של תחבולות הישרדות והודות למקריות סטטיסטית
מצליח הארי לשרוד, ובסיום הספר הוא עולה מתוך ערמת הגוויות לקראת טנק רוסי המתקדם
פנימה אל קרחת היער, שבה המיתו הגרמנים את אסירי המחנה שנותרו בחיים. חרף תושייתה
וחכמתה נספית סאניה באושוויץ לאחר מסלול איום ומופלא של הישרדות, שכולל גם
השתתפות במרד גטו וארשה. הארי מזהה את אהובתו המתה בדמות השלד המובל לשריפה.

הרומן מציג ניסיון להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים בכוח הדבקות בערכים, בראש
ובראשונה הנאמנות. בני הזוג הארי וסאניה מצליחים לשמר את ניצוץ האהבה שבלבם ואת
הנאמנות זה לזו בכל המצבים, ולעתים משלמים על כך מחיר יקר. כך עולה בידה של סאניה
לחלץ את הארי ממחנה עבודה, שבו קצו היה קרוב, וכך מצליח הארי להוציא את סאניה
מקבוצת המועמדים לשילוח למחנה המוות. אף על פי שהמצב יוצר פירוד פיסי בין האוהבים,
לא נפסקת אהבתם, והם כמעט חוזרים ונפגשים גם לקראת הקץ. אבל פגישתם האחרונה היא
פגישת שלד חי למחצה עם שלד מת באושוויץ. וכך מתאר המחבר את הפגישה של הארי,
שתפקידו לבדוק במחלקת המיון של חנוקי הגזים, אם נמצאת שן זהב בפי המת: "נתון
בהרהוריו עשו ידיו מוכנית במלאכת המיון... כשעיניו הבחינו פתאום בדבר-מה... פלפלת
שחורה על לחי השלד המת. נקודה המזכירה לו משהו, פלפלת שחורה כזאת היתה לפנים,
בעולם ההוא, למישהו, במקום זה עצמו... הוא קופא תחתיו, מביט, והפלפלת תופחת ומתלהטת
כדי גלגל חמה מסנוור, משחיר ראות גם תחת עפעפיים עצומים...".

הספר מאיר גם את פניה המכוערים של החברה היהודית, את משתפי הפעולה, את המנצלים
בציניות את המצב למען בצע אישי, את המבקשים לדחות את הקץ במחיר השבעת רצונו של
הצורר, במחיר הסגרת אחים, את עליית אנשי השוליים וירידתם של החכמים, של המשכילים,
של העשירים, ושל המכובדים של אתמול. דומה, סדרי עולם מתמוטטים, דבר אינו בטוח, דבר
אינו יציב, אך גם בעת אבדן דרך ישנם עדיין בני אדם ששומרים על צלם האדם, מסכנים
עצמם למען זולתם, רואים את הכלל כולו ונאמנים ליקיריהם. ק' צטניק שופך אור על
הכשרונות המעולים שהיו בין הנספים ועל הקץ שהקיץ עליהם פתאום. מעת לעת מבקיעים
כמו מעולם אחר זכרונות של חיים מן התקופה שלפני.

ק' צטניק מוביל אותנו שלב אחרי שלב מהמהפך שחל בחיי היהודים. עודם שקועים
בענייניהם, איש איש במעגלו החברתי ועל פי הרגליו, וכבר שולטים המחסור, האימה,
ההשפלה. אין זה רק תיעוד מדויק של מלאכת ההונאה הנאצית והכניעה היהודית, האכזריות,
מול חוסר הישע, השיטתיות שבתכנון שלבי ההשמדה והניסיון להישרד, זוהי תעודה ספרותית
חשובה. על אף הכול, ישנה אמונה בכוחה של המלה הכתובה להעביר מקצת ממה שעבר על
האנשים, מדרך הקיום, מהייאוש ומהתקווה. והמסר הזה מגיע אלינו הקוראים, ואנו מנסים
לשאול את עצמנו: מה היו חושבים כל אותם אומללים אילו ידעו, שנשתתף עמם בסבלם כאן,
תחת שמי השמש והתכלת העזה? כי נעלה את זכרם בעצם ההתייחדות עמם בשעת הקריאה?

וישנם כמובן הרהורים גם על חיינו כאן ועתה, על אדישות העולם לסבלם של עמים נרדפים,
על הצורך שלנו להיות חזקים, כדי להתגונן ולהסיר איום על קיומנו, על מאבקנו המתמשך
עם שכנינו, המוליד גילויים מכוערים בקרב שני הצדדים ועל השלום הנכסף והצודק, שישים
קץ לסבל ויחזיר לבני אדם את כבודם. כל אדם והרהוריו, כל אדם והשקפת חייו.

הערת שוליים
סלמנדרה, הקיבוץ המאוחד, הדפסה שנייה, מיוחדת למשרד החינוך והתרבות,
התשנ"א, ‏184 עמ'.
.1