Home
  education - חינוך





מקרא בשני שירי רשב"ג


ד"ר מרים וינברגר, אוניברסיטת בר אילן, החוג להכשרת מורים


יחידת ההוראה הנדונה כאן מושתתת על עיון בשני שירים של רשב"ג:
כאבי רב - שיר לירי, המשקף את מצוקותיו של המשורר - הנפש והגוף. בסיום השיר המשורר
פונה לאלוהיו בבקשת ישועה.
שחי לאל - 'רשות לנשמת', שיר קודש שבו עיון פילוסופי במהות האלוהות ויחס האלוהות
לעולם, לבריאה ולנברא וכן ביחסי הגומלין: מאמין - אל - מאמין.

מטרות


א. כמטרת על אני מבקשת לציין את הקשר שבין שירתו האישית לבין שירת הקודש הדתית
המיסטית שלו - שתיהן נובעות מראיית-העולם הכוללת של ה'אני השירי', שהאישי והלאומי
משולבים בה. העיון הפילוסופי במרות האלוהות כרוך באישיותו של המשורר והוא עבורו
מפלט מייאוש, מחולי ומבדידות. בשני השירים - השונים לכאורה זה מזה מבחינת הז'אנר
הפואטי - מסתיים השיר בפנייה אל האל. בשיר הלירי כאבי רב המשורר פונה לאל בתחינה
לגאולה מייסורים מתוך הצהרת 'אני מאמין' באל. קבלת האוטוריטה האלוהית הופכת את
ה'אני השר' ל'עבד השם'. המשורר משתעבד לאל מתוך בחירה, ובכך הוא מקבל את שכרו -
שחרור מן הייסורים. חתימת השיר כאבי רב בנוסח תפילת בקשה על החולה קשורה
אימננטית בתפיסת העולם התיאולוגית בדבר מהות האל, רב הכוח והעלילייה, הנמען האחד
שאליו יש לפנות בבקשת ישועה.

ב. הכרת הז'אנר הלירי של שירת ימי הביניים מבחינה רעיונית. המצוקה קשורה לא בסבל
גופני בלבד, אלא גם במועקה נפשית, הנובעת מההכרה הדתית: אני סובל כי נענשתי; נענשתי
מכיוון שחטאתי. המצוקה כרוכה ברגשות אשמה דתיים.

ג. ‏1) היוודעות אל הפואטיקה של רשב"ג, אדריכל השירה, ששירתו נשמעת לתכתיבי הפואטיקה
בת זמנו, גם כאשר הנושא טעון אמוציות חזקות והשיר עשוי להיות שיר 'מתפרץ' המתנה את
הכאב. ‏2) הבנת הקשר ההדוק שבין תוכן השיר למבנהו. חשיפת גרעין השיר, ומעקב אחר
המבנה יובילו להבנת הרעיון המתפתח בשיר. ‏3) הפיוט שחי לאל יחידה, שהוא 'רשות
לנשמת', מתיק את המקור התלמודי (מסכת ברכות) לתוך רקמת הטקסט הרשב"גי ללא 'תפרים
גסים'. השימוש בתשתיות מקור קדומות - מקראיות ואף תלמודיות - מאפיין את כל משוררי
'תור הזהב' בספרד. אבל רשב"ג הגיע להישגים אמנותיים ייחודיים במלאכת השיבוץ, והטקסט
התלמודי נראה כחלק אורגני מתפיסת עולמו ומהעיצוב הפואטי הקפדני של פיוטו.

עיון בשיר - כאבי רב


כאבי רב ומכתי אנושה/וכוחי סר ועצמותי חלושה,
ואין מברח ואין מנוס לנפשי/, ואין מקום תהי לי בו נפישה.
שלשה אספו עלי לכלות/ושאר גופי ורוחי הענושה:
גדל עון ורב מכאוב ופרוד - /ומי יוכל עמד לפני שלשה?
הים אני ואם תנין, אלהי/, וכי ברזל עצמי או נחושה?
אשר כל עת יסבוני תלאות/, כאלו הם מסורים לי ירשה,
ותדרש לעוני רק, כאלו/לך אין על בני אדם דרישה!
ראה נא בעמל עבדך ועניו/וכי נפשו כמו דאה יקושה -
ואהיה לך לעולמים לעבד/ולא אשאל עדי נצח חפישה.

בשיר שתי חטיבות עיקריות - הראשונה: עד למלה "אלוהי" והשנייה: ממלה זו עד לסיום
השיר. חלוקת השיר לחטיבות חושפת את הצלע התשיעית כצלע המרכזית בשיר: "הים אני ואם
תנין, אלוהי". מלת הפנייה "אלוהי" בכינוי קניין חבור - ולא 'אלוהים' - מעידה לא רק על
פנייה לאלוקים, אלא גם על הרגשת קרבה לאל. הפנייה לאל מצויה אפוא במוקד השיר: תשע
צלעות לפניה - תשע צלעות אחריה. אלוהים הוא נמענו של שיר הייסורים שלפנינו. ואכן,
שירמן הכתיר את השיר בכותרת: שלושה ייסורים. נבדוק את המאפיינים של חטיבה א' -
תוכן הטקסט ותיאור ייסוריו של המשורר. נוכל למיין את תלונות המשורר על פי טיבם -
סבל גופני וסבל נפשי. החזרות על המלה "אין" מעידות על תחושת החנק המתעצמת. בבדיקת
פתיחות הבתים נגלה מבנה זה:

המלכוד הנפשי

סיבות הסבל

תיאור הסבל


אין מברח

.1
גדל עוון

.1
"כאבי רב"

.1
אין מנוס

.2
רב מכאוב

.2
"אין מברח"

.2
אין מקום

.3
פירוד

.3
"שלושה אספו עלי לכלות"

.3

למבנה העומק של השיר, החושף תבנית חזרה משולשת לכל אחת מן התופעות של המצוקה, יש
פירוט משולש:

טור א: תיאור הסבל -
סבל פיסי - "כאבי רב", "מכתי אנושה", "עצמותי חלושה".
.1
סבל נפשי - "אין מנוס", "אין מברח", "אין מקום": אין לי לאן להימלט מסבלי
אלא אל הקב"ה.
.2
חרדת מוות - "שלושה אוספו עלי לכלות": המשורר ממולכד וחנוק מפחד
הכיליון.
.3

טור ב: סיבות הסבל -
סבל רוחני - "גדול עוון": תחושת החטא של המאמין היהודי.
.1
סבל גופני - "רוב מכאוב": חולי, חולשה, תחושת כיליון, סופניות.
.2
סבל חברתי נפשי - פירוד: העדר משפחה וערירות ‏1 , העדר חברה בשל ניתוק
מרצון או מאונס והיבדלות חברתית - גורמים ליתר התמסרות לכאב.
.3

תחושת המלכוד מעצמת בחלק ב' של השיר באמצעות דימוי. בבית ‏8, בסוגר, נאמר: "וכי נפשו
כמו דאה יקושה" (על פי ויקרא יא, יד). דאה יקושה = ציפור במוקש, בכלוב. כך חש עצמו
המשורר כלוא בכלא ייסוריו, כאשר מכל עבר "שלושה אוספו עלי לכלות שאר גופי ורוחי
הענושה".

טור ג: התוצאה -
אין מברח - אין לאן לברוח (בריחה מתוכננת, מאורגנת).
אין מנוס - אין לאן לנוס (מנוסה מבוהלת, חפוזה).
אין מקום - גם במקום שיישאר בו, אין לו מקום, כי ייסוריו יכלוהו ויענוהו.
אין לו מקום - לא בעולם החיצוני ולא בתוך גופו.

מבחינה פואטית ניתן דעתנו לשתי תופעות:
א. השימוש המשולש ב'אין' אינו קישוט של חזרה בלבד, אלא חיזוק להעדר המפלט.
ב. סיומות המלים מסודרות ברצף ויוצרות ביטוי בעל משמעות במעין אקרוסטיכון:

ח
מבר

= חסם
ס
מנו


ם
מקו


המשורר חש חסום בכלא ייסוריו כאותה דאה יקושה. אין לו מוצא בהעדר משפחה וחברים.
האפשרות היחידה - תפילת לחש לאל, שיושיענו ויפדנו מכלוב ייסוריו. הקב"ה רחוק מכולם
גיאוגרפית, אך קרוב אל כולם נפשית. נוכל להמחיש באמצעות סכימה את תחושת החנק ואת
תחושת האין מוצא. ‏2

הסכימה מאירה את תחושת המחנק ואת חיפוש המוצא שבזעקה "ממעמקים קראתיך ה'".



נעיין בפניית המשורר לאל, המנוסחת בתבנית של
שאלה רטורית: "הים אני ואם תנין, אלוהי, / וכי
ברזל עצמי או נחושה?" זוהי פנייה אירונית.
השיבוצים ‏3 מאיוב אינם מקריים. הרשב"ג, המדמה
עצמו לצדיק סובל שלא חטא, מבקש לבוא חשבון עם
אלוהיו. מרכיבי המטפורות:

וכי ברזל אני או נחושה
על פי איוב ו, יב:
"אם כח אבנים כחי אם
בשרי נחוש".
הים אני ואם תנין
על-פי איוב ז, יב:
"הים אני, אם תנין כי תשים
עלי משמר?"


א. ננתח את מטפורת הים בשיר:
סמל למרחבים, לעצמה דינמית.
.1
סמל לאין סופיות.
.2
סמל לגדולת איתני הטבע - בניגוד לחולשת האדם ולאפסותו.

.3
ב. נדון במשמעות המטפורה 'ברזל עצמי'. ברור וניכר לעין כי השימוש ב'חומר' הברזל,
מציין קשיחות ועמידות.
‏1. נברר, מדוע בוחר המשורר של ספר איוב, ובעקבותיו רשב"ג, בשתי מטפורות אלו דווקא?
ניתן את הדעת לכך, שיש ניגוד ביניהן:

ברזל
ים
- קשיחות, עמידות, סטטיות
- אינסוף, מרחב, נצחיות,
דינמיות
- ניגוד למצבו הגופני - "עצמותי
חלושה"
- ניגוד למצבו הנפשי הלחוץ

מגמת השימוש במטפורות - הים והברזל - היא ליצור ניגוד. זוהי אפוא אנלוגיה ניגודית
למצבו של המשורר. בניגוד לים האינסופי והדינמי רשב"ג חש את כיליונו, חרד מפני מותו
הקרב וכלוא בכלוב חונק של מצוקות גוף ונפש. בניגוד לברזל הקשיח והעמיד גופו האכול
מחלת עור ממארת מתפורר ונחלש, וחוסר האונים משתלט על כל הווייתו הגופנית והנפשית. ‏4
לפנינו אפוא תיאור של נפש חולה בגוף מיוסר.

‏2. מהו המוצא? פנייה לאל, אולי הוא יושיע במקום שכשלו רופאים, במקום שנטשו ידידים
והותירו אדם ערירי. חכמתו הפילוסופית, גדולתו השירית ואמונתו הדתית - אלה בלבד
עומדים לו עדיין ומחזקים אותו בייסוריו.

בפנייה לאל נחשפות כמה נימות:
נימה אירונית: "ותדרוש לעווני רק כאלו לך אין על בני אדם דרישה". האגוצנטריות של
האדם הסובל אינה מאפשרת לו לראות ראייה אובייקטיבית, שקולה, את מצבו ואת המציאות.
לכאורה, הוא היחיד מבין הצדיקים שמהם נפרע הקדוש ברוך הוא בענישתו החמורה.
התבוננות לעומק סותרת ראייה זו.

נימת בקשה ותחינה: "ראה נא בעמל עבדך ועניו / וכי נפשו כמו דאה יקושה". מופיעה מלת
התחינה "נא", והמשורר מגדיר עצמו כ'עבד ה'. מניסוחים אלה מתבהרת עמדה כנועה יותר
כלפי האל - השפלה עצמית מול גדולת האל מלווה בנימה של תחינה.

נימה של מיקוח: "ואהיה לך לעולמים לעבד / ולא אשאל עדי נצח חפישה". המשורר מבקש
לכרות ברית, חוזה, עם האל מעמדה של מתמקח - אם תגאלני מייסורי, אהיה עבדך לעולמים;
במחיר שחרורי מכלא המצוקה אשעבד לך את גופי ואת רוחי "ולא אשאל עדי נצח חפישה".
עבדות זו תהיה עבדות עולמים - גופי, כל עוד רוחי בקרבי, ונפשי - שלך לעולמי עד.
בהשתעבדות מרצון לאל רשב"ג מביע גם תקווה למרוק מייסורים ולשחרור מכלאה של "הדאה
היקושה". ‏5

לסיכום: השיר מתחלק לשניים. מוקדו הוא הנמען האלוהי. בחלק א' - תינוי הסבל ובחלק ב'
- בקשת הישועה.

רשימת פסוקים מקראיים המשובצים בשיר כאבי רב (על פי י' דוד):

"כאבי רב ומכתי אנושה" על פי ירמיהו ט"ו 18.
.1
"וכוחי סר" על פי שופטים ט"ז ‏17 ("וסר כוחי").
.2
"מברח" - "מפלט" על פי יחזקאל י"ז 21.
.3
"הענושה" על פי עמוס ב' 8.
.4
"הים אני ואם תנין", איוב ז' 12.
"אם בשרי נחוש", איוב ו' 12.
.5
"יסובוני תלאות" על פי איכה ג' 5.
.6
"ותדרוש לעווני רק" על פי איוב י' 6.
.7
"דאה יקושה", משלי ו ‏5, ויקרא י"א 14.
.8

עיון בפיוט שחי לאל יחידה החכמה


בניגוד לגאוות היתר של הרשב"ג ולהתפארותו בשירתו המשבחת את ה'אני' ואת כשרונו,
מוטיב החוזר בשירתו האישית, הרי שבשירת הקודש אנו מוצאים אדם אחר לחלוטין: כנוע,
מודע לאפסותו ומתייחס בחיל וברעדה לבוראו. לעומת התפארותו בשיר אני השר - "אני
השר והשיר לי לעבד... ושירי כעטרה למלכים" - השוני בולט בעיקר, כאשר רשב"ג מציין,
שאפילו שירתו שלו אינה יכולה לייצג מילולית את גדלות האל. בפיוט המובא בזה נושא
התפילה הוא קוצר יכולתו השכלית והמילולית של האדם לבטא את גדולת בוראו, את
פעליו בטבע ואת מעשיו בהיסטוריה, את מודעות האדם למגבלותיו ואת הכרת התודה על
החסד האלוהי שנעשה עמו, בכך שהאל מקבל גם את תפילתו ה'מגומגמת' ונעדרת השלמות.
הפיוט הוא 'רשות לנשמת', דהיינו הקדמה לתפילת נשמת כל חי, הנאמרת מדי שבת בשבת,
בין שחרית למוסף. ‏6

שחי לאל, יחידה החכמה/,ורוצי לעבד אותו באימה.
לעולמך פני לילך ויומך, למה תרדפי הבל ולמה?
משולה את בחיותך לאל חי/,אשר נעלם כמו את נעלמה.
הלא אם יוצרך טהור ונקי - /דעי כי כן טהורה את ותמה.
חסין ישא שחקים על זרועו - / כמו תשאי גויה נאלמה.
זמירות קדמי, נפשי, לצורך/אשר לא שם דמותך באדמה.
קרבי, ברכו תמיד לצורכם/אשר לשמו תהלל כל נשמה!

תשתיות מקור כסיוע להבנת מבנה העומק הפיוטי


א. מן התפילה
הקשר לתפילה בולט מאוד בפיוט ומאפשר לתלמיד להבין מהי 'רשות לנשמת'. שכן הקשר אינו
רק מילולי - המלה "נשמה" מופיעה בבית האחרון במשפט פנייה - הקשר הוא גם רעיוני.
פסוקים מתפילת "נשמת כל חי..." יבהירו זאת:
"אילו פינו מלא שירה כים / ולשוננו רינה כהמון גליו
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע / ורגלינו רצות כאיילות
וידינו פרושות כנשרי שמים,
אין אנו יכולים לברך לשמך הגדול, אלוהינו ואלוהי אבותינו".

ולמרות הכול האל מקבל תפילת ברואו, האדם הקטן, ביחס של אב אוהד וחסוד, המתייחס,
בעיקר, לכוונת הלב:

"על כן אברים שפילגת בנו / ורוח ונשמה שנפחת באפינו
הן הם יפארו וירוממו וישבחו / לך מלכנו תמיד
כי מן העולם ועד העולם אתה אל".

האל והאדם
האל והעולם
האל והעם.
התפילה, במקור, עוסקת ביחסי


האל ויחסו לאדם
הנשמה ויחסה לבוראה.
ופיוטו של רשב"ג עוסק בנושא


ב. מן התלמוד
הרשב"ג שיבץ בפיוטו לא מקורות תפילה בלבד, אלא אף קטע מן התלמוד, המיוחס לדוד
המלך. מכאן, שהרעיון המרכזי בשיר אינו מקורי, אך מקורית ואמנותית היא הדרך שבה התיך
מקורות תשתית אלו לשירו הקצר. המקור התלמודי הוא מוקדה הגרעיני של ה'רשות לנשמת'
- שחי לאל - העוסקת באנלוגיה שבין האל לנשמה. תשתית המקור לקוחה מהתלמוד, ממסכת
ברכות דף י' עמוד א', וזו לשונה:
"חמישה 'ברכי נפשי', שאמרם דוד המלך, לא אמרם אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה:
מה הקב"ה מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף;
.1
מה הקב"ה רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית;
.2
מה הקב"ה זן את כל העולם כולו - אף נשמה זנה את כל הגוף;
.3
מה הקב"ה טהור - אף נשמה טהורה;
.4
מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים.
.5

יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו - וישבח מי שיש בו חמישה דברים הללו".

ג. מן המדרש

המדרש הוא מקור ספרותי משני, הנוהג לפרש את שסתם התלמוד.
מדרש תהילים על מסכת ברכות עיבד את נוסח התלמוד בלשון זו:
"ברכי נפשי - למה מקלס דוד לפני הקב"ה בנפש?
מה הנפש סובלת את הגוף - כך הקב"ה סובל את עולמו;
.1
מה הנפש הזו יחידה בגוף - כך הקב"ה בעולמו;
.2
מה הנפש הזו אינה אוכלת ואינה שותה - כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה;
.3
מה הנפש טהורה בגוף כשהיא למעלה - אף הקב"ה טהור והוא למעלה מהעולם;
.4
מה הנפש רואה ואינה נראית - כך הקב"ה רואה ואינו נראה;
.5
תבוא הנפש שיש בה כל המידות הללו ותודה ותקלס להקב"ה שיש בו כל המידות הללו".

תשתיות המקור מתקשרות לשיר מבנית ורעיונית. מבחינה רעיונית מודגשת ההשוואה בין
הנשמה להקב"ה בחשיפת תכונות יסוד משותפות, שעיקרן:
הנשמה סובלת - היא מקיימת את הגוף, כשם שהקב"ה מקיים את עולמו (בית ‏5)
הנשמה יחידה בגוף - והקב"ה יחיד בעולם (בית ‏1)
הנשמה טהורה והיא למעלה מן הגוף - והקב"ה טהור ולמעלה מן העולם (בית ‏4)
הנשמה ערטילאית וחסרת ממשות פיסית - וכך הקב"ה (בית ‏3).

ד. תשתיות מקור לא עבריות

גם הפילוסופים ביוון עסקו במהות הנפש וביחסה לגוף. אפלטון, ואריסטו בעקבותיו, ראו
בנשמה החיה את הניצוץ הייחודי לאנושיותו של האדם, וכמו חז"ל ציינו, שכל האברים
בגופנו - שניים שניים ורק הנשמה יחידה בגוף. כמו כן, חילקו את האדם לנפש צומחת,
חיה ומדברת-שכלית. במושג 'חי מדבר' ביטאו את עליונותו הרוחנית של האדם על פני שאר
הברואים. בעקבותיהם הלכו גם חכמי ישראל, ובעיקר הפילוסופים והמשוררים בתקופת 'תור
הזהב' שבספרד. ב'רשות' שלפנינו ניכרת השפעה זו באנלוגיה שבין האדם לאלוהיו.

עיון דידקטי

נעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית באמצעות ניתוח התבנית והתהליך המתרחש בשיר.



נפתח במסגרת הפיוט -
הפתיחה: "שחי לאל יחידה החכמה / ורוצי לעבוד אותו באימה
לעולמך פני לילך ויומך / ולמה תרדפי הבל ולמה".
המשורר מאיץ בנשמה לפנות לעולם הרוח, לעבוד את האל, ולהימנע מהבלי העולם הזה מתוך
תחושה של אימת יום הדין ומתוך חרדה מפני העונש.

הסיום: "זמירות קדמי נפשי לצורך / אשר לא שם דמותך באדמה
קרבי ברכו תמיד לצורכם / אשר לשמו תהלל כל נשמה".

המשורר חוזר ומאיץ בנשמה שתפנה לאל, אשר אינו מחזירה לאדמה (כפי שקורה לגוף). ובגוף
הוא דוחק, שישבח את האל - כמו "שכל הנשמה תהלל יה".

נברר מהו השוני בין הפנייה לנשמה בפתיח לבין זו שבסיום. בתחילת השיר הפנייה היא
באימה ובסיומו - בזמירות. כמו כן, נברר - מה טיבו של השוני? מדוע חל מפנה בין תחושת
יראת האל - "באימה" לבין אהבת האל והשמחה בקיום מצוותיו, המתבטאות במלים "זמירות
קדמי נפשי", ו"קרבי ברכו לצורכם"? שהרי, זמירות וברכות נאמרות במצב נפשי, השונה מזה
שהאדם מצוי בו בשעה שהוא חש אימה כלפי בוראו, כמו אימת יום הדין ופחד מפני עונש על
חטאו. מסתבר, שהשוני נובע ממפנה שהתרחש בתהליך התפתחות רעיוני בבתים ג'-ד'-ה'. בתים
אלה עוסקים בתיאור מפורט של הנשמה - היחידה - החכמה.

באיזו דרך נוקט המשורר בתיאור הנשמה? בדרך המטפורה - תוך השוואת תכונותיה של הנשמה
לתכונות האל. כלומר: בהצבה אנלוגית של האל לעומת הנשמה. אם בבתי המסגרת הנשמה
כנועה לאל ונחותה כלפיו, בבתים המרכזיים יש מפנה המדגיש את המשותף ביניהם. בבדיקת
מערכת היחסים 'אל - נשמה' לאורך השיר יתקבל אפוא מבנה מתפתח כזה:


אל
בתי מסגרת

_______

- באימה
נשמה
2-1


אל = נשמה


הפונקציה/המשמעות:
התיאור:

מתן חיים
- משולה את בחיותך לאל חי
בתי תוך
העדר צורה
- נעלם כמו את נעלמה
5-3
טוהר ותום
- יוצרך טהור ונקי - טהורה את
ותמה

סיבה לקיום
- חסין ישא שחקים על זרועו

(הגורם המקיים)
- כמו תשאי גויה נאלמה



אל
בתי מסגרת

_______

בזמירות ובברכות
נשמה
7-6

יש לשים לב שבבית האחרון נאמר, שהאל - החסין - נושא שחקים (עולם, תבל, שמים, מקרו
קוסמוס), ואילו הנשמה - את הגוויה הנאלמה - מיקרוקוסמוס. האנלוגיה המדגישה את
המשותף היא זו המדגישה גם את השוני שבדרגה ובכמות, שוני ההופך להבדל שבמהות. האל
מקיים עולם ומלואו, ואילו הנשמה רק את הגוף. האל ברא הן את העולם והן את האדם.
נשמת האדם היא חלק אלוה ממעל, ואילו הגוף ימות בהיעדרה של הנשמה, כלומר: הגוף ארצי
וזמני - ורק הנשמה נצחית ושמימית. ההבדל בין מקרוקוסמוס (העולם) למיקרוקוסמוס (האדם)
הוא אפוא הבדל מהותי, שהרי האדם הוא בר-חלוף וזמני, והעולם הוא נצחי. מכאן, שמתוך
הדומה בולט, ביתר שאת, השונה. משמגיע הרשב"ג להכרת השוני המהותי, חוזר בשיר מצב
היסוד של אל מעל לנשמה.

אל
_____
נשמה.
ברם, התהליך שעברה הנשמה גורם לזקיפת קומתה, שהרי הכירה בחשיבות תכונות היסוד
המשותפות לה ולבוראה. לכן היא מתייחסת כלפי האל בתחושה של הכרת ערך עצמה ומקדמת
אותו בזמירות ובברכות על כך, ש"לא שם דמותה באדמה", כלומר: על כך שבניגוד לגוף
המתכלה, שסופו לעפר, הנשמה חוזרת לאחר המוות למקורה השמימי והנצחי - לקרבת האל.
זוהי הסיבה לשוני שבין בית הפתיחה לבין בית הסיום. שוני זה נובע אימננטית מהתהליך
הרעיוני המתפתח בשיר דרך האנלוגיה בין האל לנשמה. כך ניתן לראות כיצד מבנה השיר
בונה את תוכנו, וכיצד משמשים התפילה, התלמוד והמדרש חומרי בניין פואטיים
באמצעות האנלוגיה.

לסיכום


פירשנו שני שירים, שונים לכאורה זה מזה בסוגתם ובתוכנם, אך התברר מתוכם, שרשב"ג
מאפיין בהגותו הפיוטית את טיפוס הפייטן הימיביניימי, שגם בשירתו האישית מנהל דיאלוג
עם אלוהיו. בשיר הכאב - הוא מבקש שחרור, מרפא וגאולה אישית; בשיר ההלל לנשמה
ולבורא הוא מעצים את גדולת בוראו. מכאן שבורא זה, מלך העולם, הוא היחידי שאליו ניתן
לפנות בבקשה לשינוי מצבו הסופני, ולו בדרך של נס. זהו הקשר הרעיוני וגם
הרגשי-החוויתי שבין שיר אישי לבין פיוט הקדמה לתפילה, הנאמר עד לימינו בבתי הכנסת.

ביבליוגרפיה


שירמן, חיים, השירה העברית בספרד ובפרובנס, מוסד ביאליק, ירושלים,
דביר ת"א 1959.
אבן גבירול שלמה, שירים ערוכים ומבוארים בידי ח' שירמן, שוקן, תשל"ד.
רצהבי, יהודה, ילקוט שירים לאבן גבירול וליהודה הלוי, עם עובד, ת"א,
1985.
מירסקי, אהרון, "ראשית הפיוט", עיונים, הסוכנות היהודית, ירושלים, תשכ"ה.
זידמן, י"ד, כתר מלכות, ספריית מקורות, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"י.
יונה, דוד, שלמה אבן גבירול - ניתוח והערכה, משלב, תל-אביב, תשל"ז.
ברגמן, ד' (עורכת), הוראת שירי הקודש, מדריך למורה, משרד החינוך, תש"מ.
ד"ר בן שמאי, מאיר הלל, החטא והסליחה, 'אמונה ויהדות', גליון המאה של
מחניים, בטאון צה"ל, תשכ"ו.
מ"ב לרנר, יעודו של האדם, 'אמונה ויהדות', גליון המאה של מחניים, בטאון
צה"ל, תשכ"ו.

הערות שוליים
בשירו ניחר בקוראי גרוני, יש פירוט מלא של הוויית הסבל של רשב"ג. כדאי
להביאו לכיתה כטקסט מרחיב, ולהתעכב על השורות: "היה לבבי סחרחר מרוב
כאבי ואוני"/"נקבר בלי אם ולא אב צעיר ויחיד ועני"/"נפרד בלי אח, ואין לי
רע לבד רעיוני".
.1
ניתן לאייר מעגלים על הלוח, או להשתמש בשקף בעל רבדים. התלמידים
עשויים לאתר את השורות המביעות חסימה, להציען, ואז להניח רובד שקף
תואם.
.2
רשימה מלאה של המקורות לשיבוצים ראו בנספח לעיון בשיר זה.
.3
אמנם הפרדנו בין גוף לנפש, אך כידוע, חכמי ימי הביניים נטו לאמץ את
הקונספציה של הפילוסופים ביוון בדבר אחדותם של גוף ונפש (נפש בריאה
בגוף בריא) והיו בעלי גישה הוליסטית למהות האנושית.
.4
נוכל להשוות לשורותיו של ריה"ל - "עבדי זמן עבדי עבדים המה, עבד ה' הוא
לבד חופשי". לפי ריה"ל עבדות לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו, משחררת את האדם
מחיפושי דרך ומאכזבות מתורות אנוש מתחלפות וזמניות. בדרך ההשוואה ניטיב
להבליט את רעיונותיהם של שני המשוררים ולהדגיש את רעיון המירוק ואת
השחרור האמיתי של הנפש בדברי רשב"ג.
.5
הערה מתודית: רצוי שהתלמידים יעיינו בסידור עצמו בתפילת נשמת כל חי
המצויה אחרי אז ישיר משה ולפני הקטע ברכו את ה' המבורך.
.6