Home
  education - חינוך





הכתיבה בעיני המספרת הכותבת במיכאל שלי / לע' עוז


אסתר אזולאי, בית הספר המקיף 'עמית', באר שבע, אולפנת בני
עקיבא, ערד


פסקה א' - המפתח ליצירה ולהתפתחות דמותה של חנה
הרומן מיכאל שלי פותח בפסקה: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת
מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני
רוצה למות". ‏1
במאמר זה אני מבקשת להצביע על כך, שפסקה זו מארגנת את היצירה מבחינה תמטית
ומבנית, משקפת את המשמעות של הכתיבה בעיני המספרת ומעניקה כיוון ארספואטי לספר.
הזמן והמציאות הם בעיני המספרת בבחינת תהליך כתיבה, וככאלה הם מעוגנים כבר בפסקה
הראשונה, שבה חנה גונן מספרת על כתיבתה ועל מניעיה. פסקת הפתיחה של הרומן מציעה
מעין משפט מפתח בסיסי המסביר את פשר כתיבתה של חנה ואת תהליך הכתיבה בספר ומכוון
את הקורא אל המוטיבים שיתפתחו במהלך היצירה (עמ' ‏5): 2
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו.
1
אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי
לאהוב הולך למות.
3-2

אינני רוצה למות".
4

לפנינו מספר היגדים המכוונים אותנו לראיית פן ארספואטי בספר. עיון בהם מצביע על כך
שאי יכולת לאהוב משמעה מוות; שלהיאחז בחיים משמעו לאהוב, ושקיים קשר בין הכתיבה
לבין הניסיון להיאחז בחיים. היגדים אלה גם מארגנים את היצירה ומופיעים בחלקם מחדש
בספר בעמ' ‏43, 83 ו- ‏196: "אני לא שכחתי דבר, לשכוח פירושו למות אינני רוצה למות"
(עמ' ‏43). קישור בין משפט זה לפסקת הפתיחה מכוון אותנו להבנה שבכתיבה יש אלמנט
שהוא ההפך משכחה. אם שכחה היא מוות, הרי הכתיבה, שיש בה תיעוד והנצחה, היא חיים:
"התכוונתי לכתוב כאן הכל. אי-אפשר לכתוב הכל. רוב הדברים חומקים למות בשתיקה" (עמ'
‏176). חנה חוזרת פעמים רבות לעניין הזמן ולקשר שבינו לבין הכתיבה, ולרוב אף קושרת
זאת עם זיכרון:
הפסקה הראשונה בעמ' 5.
"אני לא שכחתי" (עמ' ‏13).
"אני זוכרת לטובה את מחלת הדיפטריה" (עמ' ‏16).
"אני רוצה לכתוב כאן כי עד ליל כלולותינו מנעתי ממיכאל את גופי... מה
היתה הסיבה האמיתית אינני רוצה לכתוב" (עמ' ‏34).
"אני חייבת לכתוב גם זאת, בסוף המסיבה ניסה בעלי לנשק לי נשיקת הפתעה...
האם פרט זה חשוב?" (עמ' ‏38).
"אכתוב עכשיו דבר מוזר על פרץ סמולנסקין... אני זוכרת רגעים שבהם תקפה
אותי הרגשה חריפה..." (עמ' ‏41).
"כל הדברים האלה כבר נשכחו מלבו של מיכאל, רק אני מסרבת להפקיר אפילו
גרגר אחד לצפרני הזמן הקר, אני שואלת את עצמי מה הכישוף שעושה הזמן
למלים בנאליות. יש בעולם איזו אלכימיה שהיא המנגינה הפנימית של חיי" (עמ'
‏53‎-52).

כאן ניכרת בבירור מודעות המספרת לברירת החומר, לזמן, להשפעתו על המלים, לעניין
הזכירה ולתפיסת החיים. מאוחר יותר חנה מתפלמסת עם קביעה זו (עמ' ‏195). חיי סבל
נקשרים גם הם לעיצוב מילולי אומנותי והם מדומים לעלילת אופרטה: "אני שואלת את עצמי
מדוע נשמעים לנו סבלותיהם של אנשים אחרים כאילו הם עלילה של אופרטה?" (עמ' ‏56).
אחריותה ככותבת באה לידי ביטוי באמירות אלו:
"הייתי חייבת לעצמי אחריות קשה כל יום שעה לכתוב במחברת הזאת, מפני
שהימים שלי הם שלי ואני מונחת והימים שועטים" (עמ' ‏72).
"עלי לכתוב גם זאת..." (עמ' ‏180).
"כשהייתי ילדה היה לי הרבה כוח ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות, אינני רוצה
למות" (עמ' ‏83).
התמודדותה של חנה עם המציאות מצביעה על אי כניעה ועל אחריות. בסיום הספר אומרת
חנה: "אבל לא רק מלים נותרו לי, עדיין יש בכוחי להסיר מנעול גדול, להסב דלתות הברזל
ולשלח לחופשי שני אחים תאומים" (עמ' ‏196). הכתיבה הטעינה את חנה בכוח. לקראת הסוף
ניכרת התאוששות מסויימת אצל חנה. היא יכולה לכתוב, ושוב יש בה כוח לקחת גורלה
בידיה.

תפיסת הזמן ורובדי היצירה
ברומן שלושה רובי זמן:
זמן הכתיבה - ההווה של זמן כתיבת הספר. חנה, הגיבורה הראשית, בת
שלושים, נשואה זה עשר שנים, כותבת מתוך מודעות לתהליך הכתיבה, לברירת
החומר ולאחריותה ככותבת (עמ' ‏72).
.1
זמן סיפר - עשר שנות נישואיה למיכאל, מגיל עשרים עד לגיל שלושים. רובד
זה נמסר כרונולוגית, פחות או יותר, תוך כיווץ והרחבה של זמנים ואירועים
משמעותיים לכותבת, ומזווית ראייתה. במובן מסוים זמן הכתיבה הוא הקצה
המאוחר ביותר של זמן הסיפר.
.2
זמן מסופר - שנות ילדותה של חנה עד מות אביה, כאשר היתה בת שלוש עשרה
שנה. בזמן זה התרחשו אירועים חשובים ומפגשים משמעותיים לכותבת, שהטביעו
חותמם בנפשה. מקרים אלה צפים ועולים בזמן הסיפר ובזמן הכתיבה.
.3

תשתיות היסוד בנפשה הושפעו גם מספרים שקראה בילדותה, כגון מובי דיק, מיכאל
סטרוגוב, הסיפור של חנה'לה ושמלת השבת או השיר חמש שנים על מיכאל, ומן הדמויות
הספרותיות שפגשה בספרי ילדותה. רשמי הספרים הללו פלשו להזיותיה, למחשבותיה
ולחלומותיה והם מבצבצים במהלך הכתיבה שלה. יש להניח שחנה קראה ספרים אלה שהם
ספרי ילדים ונוער בחיי אביה. קטעים מיצירות אלה הופנמו בקרבה, עברו טרנספורמציות.
חלק מהם נקלטו בנפשה עוד כאשר היתה ילדה, וכאשר היה לה כוח לאהוב. רשמי עבר אלה
הפכו ברבות השנים למשקעי יסוד, למראות שתייה ולמטפורות בספרה. רשמים אלה לא נשכחו
והתבטאו מאוחר יותר בספרה את סיפורה.

לתפישת הזמן מקום נכבד ברומן. ההבדלים בתפישת הזמן מבטאים את הפער הקיים בין
עולמותיהם של חנה ושל מיכאל בעלה. מיכאל זורם על פי זמן כרונולוגי. חנה יודעת זאת
ואומרת לו ש"משפחה איננה מרוץ שליחים, ומקצוע איננו לפיד" (עמ' ‏9). אך מיכאל בשלו -
תפיסתו את הזמן היא ליניארית. הזמן הוא אמצעי להשגת דברים חומריים. הוא גם מייחס
לזמן סגולות מרפא: "הזמן וההתמדה יביאו לנו הכל. עם הזמן נטייל יחד לאירופה, עם הזמן
תהיה לנו מכונית קטנה, עם הזמן יוטב לך" (עמ' ‏182). חנה יודעת שהזמן והמכונית לא
יהיו פתרונות לבעיותיה (הרגשיות) והיא עונה למיכאל: "עם הזמן וההתמדה יוטב הכל
מיכאל, האם הרגשת בכך שאביך יחזקאל דיבר עכשיו מתוך גרונך..." (עמ' ‏162). לשאלתו של
מיכאל מדוע היא מזלזלת באביו, היא עונה לו: "הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך,
הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר מתוך גרונך וסבא זלמן שלך וסבא זלמן שלי, ואבי ואמי
ואחרינו יהיה יאיר, כולנו כאילו אדם אחרי אדם... כולנו טיוטות פסולות, מעתיקים לנקי
ושוב מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח... ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו
איוולת מיכאל, איזה שיממון, איזו בדיחה תפלה" (עמ' ‏182).

הכתיבה והספרות כלייט מוטיב

הגיבורים הכותבים
לכל אורך הרומן הגיבורים עוסקים בכתיבה. חנה כותבת יום יום במחברתה. היא כותבת את
ספרה הנוכחי על חייה עם מיכאל; מיכאל כותב את עבודותיו האקדמיות לתארים שהוא לומד
לקראתם; ואף יורם קמניצר כותב שירה. חנה ומיכאל כותבים, אך דרך כתיבתם שונה, סגנונם
שונה וכן מטרת כתיבתם. חנה סופרת, וכסופרת כתיבתה מעגלית ואין לה מטרה שאותה היא
חותרת להשיג. תהליך הכתיבה הוא הדבר החשוב לגביה. כתיבתה מטפורית, אסוציאטיבית,
תוך שילוב קטעים מן העבר; הזיות וחלומות פולשים ונכנסים לספרה. זווית ראייתה
סובייקטיבית. היא מתבוננת בעולם כדרך שנוסע הנמצא ברכבת שועטת מתבונן בו (עמ' ‏72),
או כאדם המתבונן מבעד לחלון. קולנוע היא רואה באלכסון: "גם עכשיו אינני מתאמצת
לפתור, אני מתבוננת באלכסון" (עמ' ‏20, 196). לעתים חנה רואה את המציאות "דרך זכוכית
שאיננה אפילו שקופה" (עמ' ‏151, 196). מיכאל לעומתה כותב מחקר מדעי, שלו מטרה
מוגדרת. חנה מגדירה את עבודתו כ'עבודה יבשה': "מחבבת אני את סגנונו היבש והענייני"
(עמ' ‏93). מיכאל מתייחס להערה של חנה על עבודתו היבשה מתוך שהוא מבקר את האסכולה
המחקרית הסובייטית, ובעקיפין אף מבקר אולי גם את כתיבתה של חנה (עמ' ‏95‎-94):
"האסכולה הסובייטית, עד כמה שאפשר לעקוב אחר פרסומיה, דווקא היא נוקטת לפעמים
מושגים השאולים מתחום מדעי הרוח. פיתוי גדול אורב לכל חוקר להפליג במטפורות
ולהיתפס לאשליה הרווחת כי מטפורה יוצאת ידי חובת הסבר. מיכאל עצמו נמנע בקפדנות
רבה מלהשתמש במונחים מצלצלים המקובלים על אסכולות מסויימות. כוונתו, למשל,
לדיבורים מטושטשים מעין: משיכה, דחייה, רתמוס וכיוצא בזה. גבול דק מאד מבדיל בין
עבודת מחקר לבין סיפור אגדה, דק יותר מכפי שמקובל לחשוב. אולי משום כך מעוררת
עבודתו רושם יבש יותר". השוני בדרך כתיבתם של הגיבורים ובגישתם לכתיבה הוא בבואה
להבדלים בתפיסת החיים ובראיית המציאות שלהם, וכן באופיים ובאישיותם.

הכתיבה משקפת את דמויות הכותבים
חנה רואה את החיים ואת הדורות החולפים במונחים של שדה סמנטי הקשור בכתיבה: "טיוטות
פסולות", "מעתיקים לנקי ושוב מעתיקים", "מוחקים", (עמ' ‏182). וכך הכל נראה בעיניה תפל
וחסר טעם. כל דור מחקה את קודמו ללא ייחוד וללא חותם מיוחד שהוא מטביע בעולם.
ואפילו ארוחת בוקר פשוטה מתוארת על ידה כמעט מתוך זווית ראייה של שיר. תיאור ארוחת
הבוקר מזכיר במידה רבה את שירו של ז'אק פראוור ארוחת בוקר. בשתי היצירות מתוארת
ארוחת הבוקר כדו"ח יבש לכאורה ובמלים בנאליות, אך דרך הכתיבה מגביהה את הבנאלי
לרמה לירית. בשתי היצירות הסיטואציה דומה, ואפילו כמה משפטים זהים. ‏3

ארוחת בוקר / ז'אק פראוור
נתן קפה
בספל
נתן חלב
בספל הקפה
נתן סכר
בקפה-בחלב
בכפית הקטנה
בחש
שתה את הקפה-בחלב
והניח את הספל
בלי לדבר אלי
הדליק
סיגריה
סלסל סלסולים
בעשן
נתן את האפר
במאפרה
בלי לדבר אלי
בלי להביט אלי
הוא קם
חבש
כובעו לראשו
הוא לבש
את מעיל הגשם
כי גשם ירד
והלך לו בגשם
בלי אמר
בלי להביט אלי
ואני אז תפסתי
ראשי בידי ובכיתי


מיכאל שלי / עמוס עוז (עמ' ‏114‎-113)
תמו ימי-האבל. שוב בעלי ואני משני עברי שולחן המטבח בשעת ארוחת הבוקר, נוחים
ומחרישים עד כי זר יטעה בנו ויראה שלווה. אני מקרבת אל מיכאל את הקומקום.
מיכאל מגיש לי שני ספלים למזיגה. אני מוזגת קפה. מיכאל בוצע לחם. אני ממתיקה
את שני ספלי הקפה ובוחשת עוד ועוד, עד שמפסיקני קולו:
"די, חנה. כבר בחוש. הרי אינך קודחת באר".
אני מעדיפה קפה שחור. מיכאל נוהג למהול במעט חלב. אני מונה: ארבע, חמש, שש
טיפות חלב אל תוך ספלו. כך אנו יושבים: גבי נשען אל דופן המקרר החשמלי ומבטי
מופנה אל מלבן שטוף תכלת שהוא חלון המטבח. גבו של מיכאל אל החלון ועיניו יכולות
לראות את הצנצנות הריקות המונחות על גבי המקרר, את דלת המטבח, קטע מן המסדרון,
פתח חדרי השירותים. אחר כך מקיף אותנו הרדיו בנעימות בוקר קלות, שירים עבריים
המזכירים לי את ימי נעורי ולמיכאל הם מזכירים את השעה ההולכת ונעשית מאוחרת. הוא
קם בלי לדבר, רוכן אל הכיור ושוטף את כוסו וצלחתו. יוצא מן המטבח. מסיר במסדרון
את נעלי הבית ונועל נעלי חוץ. לובש ז'אקט אפור. מוריד את מגבעתו מעל הקולב.
מגבעתו בידו ותיקו השחור הישן תחת זרועו, שב הוא אל המטבח כדי לנשק לי על מצחי
ולהגיד שלום. אל נא אשכח לקנות נפט בצהרים. הנפט כמעט שאזל. והוא עצמו רשם לו
בפנקסו כי חייב הוא לסור היום אל מחלקת המים כדי לפרוע את חשבונות המים ולברר
עמהם טעות אשר אולי נפלה. מיכאל יוצא מן הבית והדמעות מכווצות את גרוני. אני
שואלת את נפשי מנין בא הצער הזה. מאיזו מאורה מקוללת הגיח להעכיר עלי בוקר כחול
שטוח. כמו פנקסנית במשרד מסחרי אני מחטטת בערמה זכרונות מתפוררים. בודקת כל ספרה
בטורי חשבון ארוך. היכן מסתתרת שגיאה קשה. האם אחיזת עיניים היא. היכן דימיתי לראות
טעות גסה, הרדיו חדל לשיר. הוא מדבר לפתע על איזו התמרמרות גואה בכפרים. אני
נבעתת: שמונה. הזמן איננו נח ואיננו מניח. אבי חוטפת את ארנקי. מזרזת ללא צורך את
יאיר המוכן עוד לפני. ידו בידי, אנחנו הולכים אל גן הילדים של שרה זלדין.

מיכאל אף הוא מציין שחנה רואה את העולם באופן ספרותי והוא מספר שאביו אמר ש"חנה
בעיניו משוררת אף על פי שאיננה כותבת שירים" (עמ' ‏182). את מחקרו הראשון מקדיש
מיכאל לחנה, "אשתו עשירת הנפש" (עמ' ‏102). יורם קמניצר מביא לה ספר שירת פיכמן (עמ'
‏125) ואף כותב שיר אהבה על אשת פוטיפרע (עמ' ‏162), שיש בו רמזים כלפי חנה. כאשר
יורם מסולק מבית הספר ומספר שלא ילמד ספרות באוניברסיטה, הדבר משפיע על חנה,
המרגישה שנוצחה, והיא טוענת "אני מרגישה שנוצחתי, מעתה אהיה צפה ונישאת ולא
זורמת-מונחת" (עמ' ‏162). זכור גם שהיא למדה ספרות בעבר, ואפילו הפרופסור שואל אותה,
אם היא מכינה איזה ספר שירה. אמנם חנה כותבת, אך לא שירה, אלא פרוזה; היא כותבת את
נפשה ואת חייה.

חנה מחפשת משמעות או מהות. היא מורכבת יותר. עובדה זו ניכרת בכתיבתה וגם ברקע שלה.
הוריה עסקו בספרות או בכתיבה. אביה נהג לאסוף ולכתוב משפטים שנאמרו או נכתבו על
ידי אנשים חשובים. אמה קראה קלאסיקה רוסית. חנה למדה ספרות וחקרה את גיבור ספרו
של פרץ סמולנסקין, שאף הוא כמוה תעה בדרכי החיים. מנגד לחיי הנפש ולעולם הפיוט של
חנה מיכאל חופר באדמה ורואה את המציאות במושגים של חפירות וקידוחים: "כבר בחוש.
הרי אינך קודחת באר" (עמ' ‏113). מיכאל חופר באדמה, בין היתר כדי לשאת חן בעיני
אביו ובעיני דודותיו, אשר "מדהירים אותו כמו סוס במרוץ סוסים" (עמ' ‏61). תהום
עקרונית פעורה בין תפיסת חייה של חנה ובין זו של בעלה. מיכאל חי, נקודה, כמו כולם.
לקראת סיום הרומן עולה ומתעצם הפער בין חנה הכותבת בלשון ה"איך" ובין מיכאל הכותב
בלשון ה"מה" ‏4 . מסתבר, שהם מצויים בשתי מערכות צירים השונות זו מזו. חנה מודעת לזאת
ומבטאת זאת בספרה: "אמרתי בלי לכלוא את התעוב הפנימי, מיכאל בשביל מה אתה חי
בכלל. מיכאל לא השיב ולבסוף קבע, לשאלתך אין שום מובן, האנשים אינם חיים בשביל, הם
חיים, נקודה. אמרתי, אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ, נקודה... בערב
התפייסנו, כל אחד מאיתנו האשים עצמו בגרימת הריב" (עמ' ‏180‎-179). הניכור והקצר
ביניהם מתבטאים, למרבית הפלא, דווקא בפיוס. עצם הפיוס ונטילת האשמה על עצמם
משקפים את העובדה, שהגיבורים אינם מודעים לבעייתם. תהום פעורה ביניהם, תפיסותיהם
מנוגדות. אין כל משמעות להתפייסות או להאשמה עצמית או להאשמת הזולת בגרימת הריב,
כאשר הריב אינו אלא עימות בין תפיסות השונות לחלוטין זו מזו.

הכתיבה והמוות
הקשר בין המוות לכתיבה שנפרש כבר בפסקה הראשונה ממשיך לשמש כמוטיב ביצירה, והוא
מתפרט בבהירות: "אני חייבת אחריות קשה, על כל יום על כל שעה, לכתוב במחברת שלי
מפני שהימים שלי הם שלי ואני מונחת. אני אמות, מיכאל ימות, הירקן הפרסי ימות, לבנה
תמות, יורם ימות, קדישמן ימות, כל השכנים כל התושבים ימותו, כל ירושלים תמות... ואז
תהיה הרכבת מלאה אנשים זרים". למוות נוכחות רבת עצמה ברומן. בתחילתו מספרת חנה על
מות אביה בהיותה בת ‏13. היא מציינת: "את אבי אהבתי יותר מכל איש אחר בעולם"
(עמ' ‏6). מאוחר יותר נשמע על מות יחזקאל, אבי מיכאל (עמ' ‏102). בהמשך הרומן מסופר על
מות קדישמן ממחלת כליות (עמ' ‏171), ו"שרה זלדין הגננת נפטרה בקיץ מפגיעה ממשאית"
(עמ' ‏176), ובהמשך: "בסתיו מתו שלושה אנשים... מידידי ביתנו בימי ילדותי. אני לא
סיפרתי עליהם מפני שהשכחה הצליחה לפרוץ לה סדקים. התכוננתי לכתוב כאן הכל. אי
אפשר לכתוב הכל, רוב הדברים חומקים למות בשתיקה" (עמ' ‏176). גב' טרנפולר נפטרה אף
היא (עמ' ‏186), הדסה ואבא נשלחו לשוויצריה (פרידה), השכן גליק נפטר עשרה ימים לפני
הסדר, אמה של חנה דועכת, הרופא ד"ר אורבך נפטר. לקראת סיום הספר מונה חנה
באינטנסיביות רשימה ארוכה ודחוסה של אנשים שנפטרו, שהיו קרובים לה ובחלקם קרובים
ללבה. יתרה מזאת, בפגישה הראשונה בין חנה למשפחת מיכאל מסופר על מות אמו של
מיכאל. הפגישה בבית אמה של חנה מתרחשת גם היא כמעט בצל המוות. האם מבקשת שמיכאל
ילבש בחתונה את חליפתו השחורה של בעלה המנוח (עמ' ‏31). לחתונה לובשת אמה של חנה
שמלה שחורה שתפרה לעצמה לאחר מות האב בשנת ‏43': "הפעם עדתה תכשיט נחושת כדי
להבחין בין שמחה לאסון". החופה גם היא מתוארת כלוויה: "השמים מעוננים שצבעם אפור
מעורב בגוש של אפור קודר" (עמ' ‏37).

מוטיב המוות מתבטא בספר גם באופן אחר. במהלך היצירה מחריף והולך הנתק בינה לבין בן
זוגה, שבעבר אהבה גם אותו (עמ' ‏5). הנתק ביניהם, שהוא אי היכולת לאהוב, מזוהה אצלה
עם מוות. כוחה של הגיבורה לאהוב הולך ומת. יתכן שכוח זה מתחיל למות בשעה שאביה
נפטר. הכוח לאהוב מתרופף וממשיך למות במהלך חייה עם מיכאל, והניכור ביניהם גדל.
לקראת סוף הסיפור מחריף הנתק מבעלה, ומיכאל אפילו מתרועע עם ירדנה. כפי שראינו,
מוטיב המוות נעוץ כבר בפסקה הראשונה של הספר, שהיא בעצם סיום הסיפור, ובה תמצית
האירועים המתרחשים ביצירה.

הכתיבה כתהליך תרפויטי ברומן פסיכולוגי
במובן מסויים לפנינו רומן פסיכולוגי, וקיים בו גם צד תרפויטי. מבחינה פסיכולוגית ניתן
לעקוב אחר תהליכים שעוברים על המספרת. הרומן נכתב בגוף ראשון, מזווית ראייתה של
חנה. הוא עוקב אחר רגשותיה, חלומותיה, הזיותיה ומחלתה של הגיבורה. רבות נמסר על
חייה של חנה בזמן שאביה היה בין החיים. דבר לא נמסר לנו על חנה מגיל שלוש עשרה
שנים ועד עשרים שנה. ייתכן שלא ארע דבר משמעותי בתקופה זו שבין מות האב וההיכרות
עם מיכאל. תקופה זו היתה בבחינת חלל ריק בעיניה, או שהודחקה על ידה. אפשר שחנה לא
עברה את תהליך ההתבגרות בגיל המתאים, ולכן היא מגיעה לחיי הנישואין כשאינה בשלה,
ומשהו מעין משבר גיל ההתבגרות מתרחש אצלה מאוחר מדי ומונע ממנה לבנות חיי משפחה
בוגרים ובשלים. על אף תהליכי התפוררות ודיכאון יש לחנה כוח לשרוד ולהתמודד. היא
מצהירה שאינה רוצה למות והיא מתמודדת באמצעות הכתיבה שזנה ומפרנסת אותה רגשית. על
כתיבה כאמצעי להשתחררות, מספר עמוס עוז בריאיון שנערך עמו ‏5 : "אחת הסיבות שכתבתי
את הספר היתה כדי להתפטר ממנה (מדמותה של חנה גונן), שתיתן לי מנוחה. זמן רב לא
רציתי לכתוב את מיכאל שלי, בכלל אמרתי לה: תלכי לסופר אחר... תלכי לסופרת, עזבי
אותי... אבל כשהיא נכנסה לי לנשמה עד נקודה אובססיבית, עד שהבררה היתה באמת לצאת
מדעתי, אז כתבתי, כדי להתרחק ממנה, להיפרד ממנה". כתיבת הספר לסופר היא הכרח אישי,
שחרור מאובססיה שאיימה להוציא את המחבר מדעתו, וכתיבת הספר בידי חנה גונן גם היא
שחרור מאובססיות שלה וניסיון להישאר ולשרוד בשפיות בעולם.

כתיבה ומציאות כברירה בין אפשרויות פוטנציאליות
בספר עולה קשר בין מציאות לבין כתיבה ספרותית וספרות. במידה מסוימת הספרות היא
החיים בהשתקפותם - בראי עקום או מזוויות ראייה מגוונות. הספרות והמציאות מקיימות
באמצעות הכתיבה קשר סמביוטי מיוחד. חנה רואה את המציאות כטיוטות פסולות, את הזמן
כטיוטות מועתקות, ללא הבדלים משמעותיים. קיימת הקבלה בין כתיבה למציאות בכך,
שבכתיבה ובמציאות גם יחד מתקיימת הברירה בין אפשרויות. הכתיבה מסדירה את המחשבות
המופשטות, ומכיוון שהכתיבה היא ליניארית, אין אפשרות לכתוב הכל ולהביע באמצעותה
כמה דברים סימולטנית. הכתיבה מחייבת להשליט סדר, להחליט מה לכתוב, מה להשמיט, מה
להקדים ומה לאחר. כך במציאות; קיים פוטנציאל למספר רב של אפשרויות, אך בפועל
מתממשת רק אפשרות אחת. חנה מתייחסת בסיפור לעניין ריבוי האפשרויות ומזכירה את
דברי גב' טרונפולר (עמ' ‏36): "אילו היתה אמי לא היתה מרשה לי להתחתן פתאום עם איזה
אדם שפגשתיו במקרה ברחוב, והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש
איש? לאן מוליכה דרך זו?" לריבוי האפשרויות מול הברירה הכמעט דטרמיניסטית מתייחסת
חנה גם בסיומו של הספר בשיחה עם מיכאל, שבה היא מזכירה שיחה מוקדמת (עמ' ‏10):
"אולי יפה היה אילו נפגשו אביך ואמי". לאחר מכן חנה מזכירה שיחה זו באומרה: "האם
שחכת מיכאל לפני הרבה שנים כאשר ישבנו יחד בקפה עטרה, אמרת כי אולי יפה היה אילו
נפגשו הורינו, עכשיו נסה לראות זאת בדמיונך. הורינו המתים - יוסף יחזקאל, בבקשה ממך
חדל סוף סוף לחייך... נסה להמחיש לעצמך את התמונה, אני ואתה אח ואחות, כה רבות הן
הפגישות, האפשרויות, אם ובנה, גבעה ושיחים אבן ומים...".

לסיכום הכתיבה והיחס ספרות - מציאות, הכתיבה כהתמודדות עם המציאות, וכן הכתיבה
כזרימה עם החיים - כל אלה מצויים בציר הרומן מיכאל שלי בצד נושאים רבים אחרים.

ביבליוגרפיה
בלבן, אברהם, בין אל לחיה, עם עובד, 1988.
גרץ, נורית, מונוגרפיה, ספריית הפועלים, 1980.
שקד, גרשון, גל חדש בספרות העברית, מרחבים, ספריית הפועלים, 1982.
גרץ, נורית, 'מיכאל שלי', הסיפורת הישראלית בשנות ה- ‏60, האוניברסיטה
הפתוחה, 1982.
ראובני, הדסה, 'דמות המספר ב"מיכאל שלי" לעמוס עוז', עלי שיח, חוב' ‏5‎-4,
עמ' ‏219‎-202, 1977.
נבו, יפעת, 'הכתיבה כהשבעת רוחות', ריאיון עם יפעת נבו, דבר,
10.6.1968.
שלו, מרדכי, '"מיכאל שלי" לעמוס עוז', הארץ.
פראוור, ז'אק, משירי ז'אק פראוור, תרגום א' אמיר, הוצאת עקד.
ביאליק, ח"נ, 'גילוי וכיסוי בלשון', כל כתבי ביאליק.

הערות שוליים
עוז, עמוס, מיכאל שלי, הוצאת כתר.
.1
מספור המשפטים הוא שלי - א.א.
.2
בשתי היצירות ההדגשות הן שלי - א.א.
.3
ביאליק, ח"נ, "גלוי וכיסוי בלשון".
.4
הערה ‏24 בספרו של אברהם בלבן, בין אל לחיה, עמ' 225.
.5