Home
  education - חינוך





'ירושלים של מטה' ו'ירושלים של מעלה' ומה שביניהן


יואל שלום פרץ, מספר סיפורים


בלילות אפלים, חשוכי ירח, היו נשות הגלעד שבעבר הירדן יושבות בחצרות בתיהן וטוות
צמר לאורה של אבן ברקת שהייתה קבועה בראשו של בית המקדש - כך מספר לנו מוג'יר
א-דין אלעלמי אלחנבלי איש ירושלים, שכיהן בה כשופט וחיבר בשנת ‏1495 ספר בשבחה:
המדריך הנעלה לירושלים ולחברון. אותה אבן ברקת מאירה אף לי הערב ביושבי בפתח
ביתי אשר בגליל ומסייעת לי לטוות את המאמר שלפניכם. ברצוני לעסוק כאן בסיפורים
ובאגדות של ירושלים מנקודת מבטו של מספר סיפורים, וזאת אנסה לעשות בחקותי במידה
מסוימת את דרך הסיפור התלמודי.


ירושלים של התלמוד - ההקבלה והקשר בין שמים לארץ.
ברצוני לעסוק כאן בסיפורים ובאגדות של ירושלים מנקודת מבטו של מספר סיפורים, וזאת
אנסה לעשות בחקותי במידה מסוימת את דרך הסיפור התלמודי. התלמוד הבבלי פותח
במלים: "מאימתי קורין את שמע בערבין?", דהיינו, בשאלה הפרוזאית מהו תחום הזמן
שקריאת שמע של ערבית מותרת בו, וכבר בתחילת הדיון עולה השאלה מדוע בכלל מקדימה
המשנה את הדיון בקריאת שמע של ערבית לקריאת שמע של שחרית? על כך משיבה הגמרא,
שהערב קדם לבוקר, שהרי בפרשת בריאת העולם אומר הכתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר". אם
הקדוש ברוך הוא הקדים ערבית לשחרית, אף אנו בני אדם נדרשים לאותו סדר. עכשיו,
משנקשר הדיון למאורע השמיימי של בריאת העולם, מחזירה אותנו הגמרא לרמה הארצית,
ומתחיל בירור ארוך שעניינו קביעת הזמן המדויק לקריאה. בין יתר הראיות על הגדרת
המושגים 'יום' ו'לילה' מצטטים החכמים את דבריו של נחמיה על בניין חומות ירושלים:
"ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים." ומיד אחר
כך מובא פסוק נוסף מדברי נחמיה: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה"; מכאן ראיה
שהלילה מתחיל עם צאת הכוכבים. דומה, שכל עניין ירושלים עלה כאן באקראי, וכל תכליתו
לתת תמיכה להגדרת זמן זו או אחרת, מכיוון שעכשיו נוטה הדיון לכיוון חדש - מה בין
עניים לשאר בני אדם? העניים חסים על ממונם ומקדימים לאכול פת ערבית, עוד בטרם דעך
אור היום, כדי לחסוך בנרות למאור. אך עד מהרה מקבל הדיון בזמן תפנית נוספת המחזירה
אותנו לירושלים. השאלה העולה עתה לדיון היא - לכמה משמרות נחלק הלילה? רבי אליעזר
סבור, שברקיע יש שלוש משמרות, וכך צריך להיות גם בארץ. וכך הוא אומר: "בכל משמר
ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ומבכה את חורבן ירושלים ואמר: אוי לבני
שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם". ושלוש
משמרות שעל הארץ - כיצד מבחינים ביניהן? רבי אליעזר נותן לנו סימנים ציוריים: משמרה
ראשונה - חמור נוער, שנייה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת
עם בעלה".

כיוון שעלה שוב עניין ירושלים וחורבנה, ונרמז לנו הקשר שבין מעשי הקדוש ברוך הוא
למעשי בני אדם, מיד סומכת לכאן הגמרא את סיפורו של רבי יוסי. וכך הוא מספר: "פעם
אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו, זכור
לטוב, ועמד לי על הפתח, והמתין לי עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי:
שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה
זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא
יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה! ואותה שעה למדתי ממנו
שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה (מחשש מזיקים ומפולת) ולמדתי שמתפללין בדרך
ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפילה קצרה".

והנה יושב אני בשעת לילה מאוחרת ומפליג מאוחרת ומפליג בים התלמוד, עולה הרים ויורד
תהומות ובחוץ צועקים הכלבים - סימן שכבר החלה אשמורת שנייה, ועוד מעט תגיע שעת
חצות. חצות לילה - אומרים החכמים - היא שעה מיוחדת במינה, שעת רצון, ודוד המלך עליו
השלום - כך מספר לנו רב אחא בשמו של רבי שמעון החסיד - ידע לכוון את השעה בדיוק
נמרץ. ומה היה סימנו שלו? "כנור היה תלוי לנו למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות
לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה (דוד) עומד ועוסק בדברי תורה עד
שעלה עמוד השחר".


ירושלים של אדם הראשון - הירידה, העלייה והגשר
עכשיו נחזור לאותה אבן טובה שפתחתי בה את מאמרי. מן הסתם אין זו אבן ברקת כי אם
יהלום. היהלום של אדם הראשון. אדם הראשון, אחרי שטעם מפרי עץ הדעת, נחרץ דינו
מלפני הקדוש ברוך הוא לגירוש. אבל בארצות המזרח, יודעים אתם, מייחסים להכנסת
אורחים חשיבות רבה. אין זה פשוט לסלק אורח מכובד כמו אדם הראשון מגן עדן, גם אם
הפר את כללי הבית. אדם הראשון היה בן בית בגן עדן, ולהשם יתברך לא היה נעם לגרשו
סתם כך. הוא מזמין אותו, אפוא, לבית אוכל וציווה להגיש לפניו ממיטב המאכלים
ולהשקותו ביין משובח. כשהיה אדם במצב רוח מרומם אמר לו: "נו אדם, אינך רוצה לטייל
קצת בעולם ולראות מה נעשה שם?" האמת היא, שלאדם הראשון לא היה כל רצון מיוחד לצאת
לדרך. אלוהים הציע לו בתמורה הכול: אוצרות זהב וכסף, מלבושי פאר, כרמים ושדות, ואדם
התבונן בכל אלה ולא בחר דבר. לבסוף הגיעו לאוצר היהלומים. היה שם יהלום גדול כמו
אבטיח ואדם הראשון התפתה. לקח את היהלום והסכים לצאת לדרך. הולך אדם לפתחו של גן
עדן, היהלום בידו ומלאך מלווה אותו מאחור. עוברים שניהם את השער, אדם מביט לאחור,
והנה כבר ניצב שם להט החרב המתהפכת. לרגע הוא מתחרט על שהסכים לצאת, אך את הנעשה
אין להשיב. הוא ממשיך לצעוד עם המלאך ועד מהרה הם מגיעים לנחל. אדם מהסס, עומד
וחושב איך לחצות את הנחל, והמלאך מאיץ בו - דוחף אותו בשתי ידיו: - "מה אתה עומד
וחושב? עבור כבר!"- הופ! נפל היהלום מידי אדם אל תוך הנחל. - "היהלום שלי! תראה מה
עשית!" - "מה יש? מה קרה?" - אומר לו המלאך - "היכנס לנחל וקח אותו". נכנס אדם לנחל
והנה הוא רואה שם יהלומים לאלפים ולרבבות וכולם דומים ליהלום שלו. - "מה אתה מתעכב
שם? למה אתה לא לוקח את היהלום שלך?" - "יש כאן הרבה יהלומים" - משיב אדם - "אינני
מזהה איזה מהם הוא שלי." - "וכי מה חשבת" - עונה לו המלאך - "שאתה הראשון שלקח לו
יהלום כזה וגורש מגן עדן?" ‏1

תשאלו מה לאדם הראשון ולירושלים? וכי מה שאלה היא זו? אדם הראשון חי כידוע תשע
מאות ושלושים שנה ומרבית שנותיו עברו עליו בירושלים. כבר בימים קדומים קשרה האגדה
את גן העדן עם ירושלים, ובהמשך נראה, שלהבדיל, גם פתחו של גיהינום סמוך אליה. למעשה
נגזר שמו של הגיהינום מגיא בן הינום הסמוך לירושלים, וזאת על שום היותו מרכז לעבודה
זרה. בפרקי דרבי אליעזר לדוגמה מסופר לנו, שאדם הראשון התגורר בהר המוריה והיה
יורד לטבול במי הגיחון: "נכנס אדם במי הגיחון עליון, עד שהגיעו המים עד צוארו.
ונתענה שבע שבתות ימים... אמר לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבון כל העולמים! העבר נא
חטאתי מעלי וקבל את תשובתי...' וקיבל את תשובתו".

ספר אדם וחוה הוא יצירה עברית מקורית, שנכתבה סמוך לחורבן בית שני ושייכת לקבוצת
הספרים החיצונים למקרא. הוא הגיע לידינו בתרגום יווני, אך עדיין שומעים בו את הדי
העברית, שפת המקור. על פי המסופר בספר זה, יוצא שת לגן עדן בשליחות אביו, אדם
הראשון השוכב על ערש דווי, בתקווה שיעלה בידו להביא לו משם את 'פרי עץ הגן' העץ
'אשר יזל בו שמן הישע' כדי לסוך בו את אביו וכן לרפאו ולהצילו ממוות. אך בקשתו של
שת אינה נענית, ואדם הראשון חוזר לעפרו. ספר זה, אף שהגיע לידינו בלבוש זר, נכתב
כאמור זמן רב לפני הופעת הדת הנוצרית לפני התלקחות העימות שבינה לבין היהדות.
האגדה הערבית הוסיפה לסיפור נדבך נוסף: בקשתו של שת הושבה אמנם ריקם, אך המלאך
גבריאל מוסר לידיו שלושה זרעים של עץ החיים. שת חוזר אל אביו הגוסס ומניח את
הזרעים שקיבל על לשונו, ואף שאין הזרעים מאריכים את חייו, הם ממתיקים לאדם את
שעותיו האחרונות. לאחר מותו נקבר אדם בידי שת בנו באחת מגבעות ירושלים, והנה, מן
הזרעים אשר בקבר צומח ועולה שיח מופלא ולו שלושה ענפים: האחד ענף של ארז, השני של
זית והשלישי של ערבה בוכייה. השיח אמנם קטן, אבל ירוק ומלבלב תמיד, וגם בעת
ששוטפים מי המבול את הארץ, לא נסחף ולא נעקר משורשיו, כי זאת לדעת: שלושת ענפיו של
העץ מסמלים את חיי האדם. בנעוריו הוא חזק וזקוף כארז, בבגרותו הוא שופע פרי כזית,
ובזקנתו כפוף כערבה. על פי מסורת אחרת, ירושלים (ויש אומרים ארץ ישראל כולה) היא
המקום היחיד שלא נשטף ולא כוסה במים בזמן המבול.

והנה , על חופו של 'בחר לוט' ('הים של לוט' - כך מכונה ים המלח בפי הערבים) חי לוט,
בן אחיו של איברהים אל-חליל, נביא אללה. לוט הוא מצדיקי הדור, אך לא לעולם חוסן.
באחד הימים מצליח איבליס, הלא הוא השטן, לפתות את לוט ולהשקותו ביין. כאשר מתפכח
לוט משיכרונו ומגלה את אשר אירע, הוא מצטער מאוד על החטא שחטא, שהרי אללה אסר על
מאמיניו באיסור חמור לשתות יין ושכר, והנה עבר בבלי דעת על מצוותו. לוט מתפלל
לאללה ומחלה פניו כי יסלח לחטאו, ומלאך מודיע לו בחלומו כי תפילתו התקבלה, וחטאו
ייסלח אם ישאב יום יום מים מן הירדן, יביאם לירושלים וישקה בהם את העץ הצומח על
קברו של אדם הראשון. לוט יורד לירדן עם חמורו, ממלא חמת עור במים ומתחיל לעלות
בדרך יריחו בואכה ירושלים. בהיותו כבר סמוך לירושלים, הוא רואה על אם הדרך הולך
רגל זקן מתעלף בצמא-. "אנא, אדוני, כל מימי אזלו ולשוני דבקה לחכי. התוכל לתת לי
מעט מים?". לוט טוב הלב ממהר לפרוק את החמת ולהגישה לזקן. כאשר משיב לו הזקן אתה
חמת, נוכח לוט לדעת, כי לא נותרה בה אף טיפת מים. מה לעשות? שוב הוא יוצא לדרך
הארוכה, יורד לירדן וממלא את החמת במים ושוב הוא עושה דרכו לירושלים. השעות חולפות
והשמש קופחת על ראשו. הנה, הנה, הוא כבר רואה מרחוק את מקום הקבר, עוד מעט יגיע
למטרתו. אבל מה זה? על אם הדרך שוכב בן אדם ובשארית כוחותיו שולח את ידיו לעומתו
ולוחש: "מים, מים...". וכי אפשר להניח לו לגווע בצמא? לוט יורד מעל החמור וממהר
להגיש לו את חמת המים, וההלך שותה ממנה בלהיטות. כאשר הוא מחזיר לו את החמת, נוכח
לוט לדעת כי היא ריקה.

אינני יודע אם במצב כזה הייתם אתם הקוראים מוצאים עוז בלבכם לחזור ולרדת בפעם
השלישית אל הירדן, אבל לוט איננו מוותר. באותם ימים, אתם יודעים, אנשים קורצו מחומר
אחר והיו מסוגלים למעשים כבירים. מבלי לומר דבר הוא עולה על חמורו ובפעם השלישית
באותו יום עושה את הדרך הארוכה מירושלים לירדן ובחזרה, כדי לגלות את מה שאתם ואני
כבר ניחשנו מזמן: על אם הדרך מצפה לו הולך הרגל התורן וצמאונו שאינו יודע גבולות.
לוט צונח מותש לצד הדרך. אין הוא מתאונן חלילה, הוא נושא את גורלו באורך רוח, אך
בלבו מנסרת השאלה שאין לה פתרון: כיצד לפרוש את העוגה ולהשאירה שלמה. - "אם לא
אחלוק את מימיי עם עוברי אורח צמאים", הוא חושב - "אחטא לאללה, אך אם לא אשקה את
העץ לא יכופר חטאי. מה עלי לעשות?". לוט, שהגיע עם השאלה הזו לקצה גבול כוחותיו
הפיסיים והרוחניים, נרדם לצד הדרך, ואת התשובה מביא לו שליח אללה בחלומו: "אל תירא,
עבדי לוט, בכל פעם שהשקית את הצמא, ירד מלאך משמים והשקה את העץ. אללה רצה את
מעשיך וסלח לך".

כך היא דרך העולם - כשאדם עושה את המעשה הנכון, מן השמים מסייעים לו ומשלימים את
מלאכתו. וכמו בסיום האגדה התלמודית כך גם כאן מוריד אותנו המספר מן הרמה האגדית
השמיימית לקרקע המציאות ומסיק מסקנות מעשיות. אביא כאן את סיום האגדה על פי ספרו
של יוסף מיוחס ילדי ערב - אגדות התורה בפי המוסלמים. "מאותו היום הייתה לערבים
בני הארץ לחוק להקים סבילים (מלשון שביל, שמשמעו דרך - מקומות שתייה על אם הדרך
לעוברי אורח) ליד בתיהם ובעיירותיהם להשקות בהם את העוברים. וחוק הוא להם להחזיק
במדת הסבלנות בכל כח, ולקבל כל דבר אסון ופגע רע כגזרה שיצאה מלפני השליט אשר אין
להרהר אחריה, בחייהם זה דרכם תמיד לאמור: הכול מאת אללה. ואבותינו יספרו לנו שמן
העץ אשר על קבר אדם הראשון בנו בני הארץ לפנים את כל הגשרים אשר על הגיאיות ועל
הנחלים אשר בירושלים עיר המלכים והנביאים.

אך הסיפור לא תם. המסורת הנוצרית אימצה אותו אל חיקה והוסיפה לו נדבך. לואיז
בלדנספרגר (Louise Baldensperger), שהתגוררה בשנות השלושים בכפר ארטס הסמוך
לירושלים (ליד בריכות שלמה), הוציאה לאור ספר העוסק בצמחים ובפולקלור. הספר נקרא
From Cedar To Hyssop (מן הארז ועד לאזוב). ספר צנוע זה מכיל חומר פולקלורי
עשיר, ובין היתר מובאת בו האגדה על העץ של אדם הראשון, כפי שרשמה מפיו של נזיר
במנזר סנט גרסימוס שבמדבר יהודה. הלגנדה הנוצרית מסיימת את הסיפור בצורה שונה:
שלמה המלך, בבואו להקים את בית המקדש, כורת את הארז, אך מכיוון שאין הוא מתאים
לצרכי המקדש, בונה ממנו שלמה גשר על פני נחל קדרון. כאשר באה בלקיש, מלכת שבא,
לירושלים, מזמין אותה שלמה לעלות על הגשר. מלכת שבא ממאנת והיא בוכה וצוחקת כאחד.
שלמה תמה על התנהגותה, ומלכת שבא מסבירה לו "שהיא רואה בעיני רוחה כי מעץ זה
עתידים להכין את הצלב לישו והיא בוכה בחושבה על ייסוריו, אך צוחקת בזוכרה כי במותו
יביא גואל לבני האדם". עד כאן לשון הלגנדה הנוצרית. וכידוע, בכנסיית הקבר בירושלים
מראים הנוצרים עד היום את קברו של אדם הראשון.

כל מסורת מבטאת אפוא על פי דרכה את השאיפה לגאולה. גירושו של אדם הראשון מגן עדן
הוא סמל להתרחקותו מן המקור האלוהי ולנפילתו לספירת הקיום הארצי, וכל המסורות
מחפשות את הגשר שיחזור ויחבר את האדם למקורו. אם נשוב ונעיין במסורות המוסלמיות
על ירושלים נגלה, שאותו גשר שמלכת שבא מיאנה לפסוע עליו, מן הסתם אינו אלא הגשר
הצר המכונה 'אל צארט' בפי המוסלמים. על פי הרשום בספרות החדית הקדומה - ספרות
הפירושים לקוראן - פסעה על הגשר הזה צפיה, אחת מנשות מוחמד, בדרכה לירושלים
והתפללה שם ואחר כך עלתה על הר הזיתים וגם שם ערכה תפילותיה בעומדה על פסגת ההר,
ואמר אמרה: "זהו המקום בו ידונו בני האדם ביום הדין (יום התקומה), אלה לגן עדן ואלה
לגיהנום." ואילו אבן אל חג'ג'אג' מוסף ומסביר לנו בספרו, שהגשר הזה "הוא דק כחוט
השערה וחד יותר מחודה של חרב". הרי לכם רבי נחמן מברסלב במהדורה מוסלמית...

ירושלים של מזרח ומערב - השלמה ומאבק
כיוון שהזכרנו את שלמה המלך, נביא כאן סיפור אגדה נוסף המתרחש על רקע אותה תקופה
מופלאה בתולדות עמנו, שהוקם בה בית המקדש. סיפור זה נרשם מפיו של יהודי בוכרי בשם
מני אהרונוב וכך הוא מספר: "מספרים על שלמה המלך, שכאשר החליט להגשים את חלומו של
אביו, דוד המלך, ולבנות את בית המקדש בירושלים, ניגש למלאכה בהתלהבות רבה ונהג
לבוא מדי יום ביומו אל הר הבית, כדי לעקוב מקרוב אחרי התקדמות העבודה ולפקח אישית
על הנעשה. המלך פקד על עבדיו להקים לו במקום במה גבוהה ושם היה יושב ומשקיף על כל
הנעשה. הפועלים נדבקו בהתלהבותו של המלך והשקיעו את כל כוחם בעבודה. בזמן ההפסקה
היו הפועלים מקיפים את הבמה ומגישים למלך נרגילה מקושטת ביהלומים ובאבני חן, והמלך
היה יושב בהרחבת הדעת על הכורסה, מוצץ מפעם לפעם מן הנרגילה ומחליף דברים עם
הפועלים המקיפים אותו. כך חלפו ימי הבנייה. המלך נהנה מאוד מהתקדמות העבודה ובכל
הזדמנות היה מהלל ומשבח את הפועלים החרוצים ומביע בפניהם את שביעות רצונו. והנה
נתן המלך את דעתו על כך, שבין כל הפועלים, השוקדים בשמחה על מלאכתם ומלווים אותה
בשירה ובדברי מהתלות, ישנו סתת אחד שאינו חדל מלהיאנח. ימים אחדים התבונן בו המלך
וראה כיצד על כל מכה ומכה שהוא מכה באבן בפטיש הסיתות אשר בידו הוא נאנח מרה
ומבכה את מר גורלו. לבסוף לא התאפק עוד המלך. הוא קרא לסתת, הזמינו לשבת לצדו
ושאל אותו: "אמור נא לי, ידידי, מי אתה ומה שמך ועל מה ולמה אתה מרבה כל כך להיאנח?
ספר לי מה מעיק על לבך." הפועל שתק רגע ארוך, אחר כך הישיר מבט אל המלך ואמר: "אס
כונס גוזיראת", שפירושו 'עבור על דמי' (כלומר אל יחרה בי אפך, אם אומר דברים שלא
ינעמו לאוזניך). "מה אומר ומה אדבר - הרי יודע אתה אדוני המלך, שהקדוש ברוך הוא יש
לו אלף ואחד שמות, ואחד משמותיו הוא כרים, שפירושו: רחמן, וגם לך הוד מלכותו יש אלף
ואחד שמות וביניהם גם השם כרים, ואילו לי יש שם אחד בלבד - כרים הוא שמי. רבון
העולמים - תבל כולה היא קניינו: מרחבי הארץ ואוצרות הים וצבא השמים. הרוח והשמש
עושים דברו, וההרים חרדים למוצא פיו, וגם אתה אדוני המלך, בורכת בנכסים ובעושר:
המלוכה נכונה בידך, רבים מספור הם ארמנותיך וזכית גם לבנות את בית המקדש לאלוהים
יתברך ויתעלה, ואילו אני, עבדך כרים, אביון וחסר כול הנני, ומזלי הרע רודף אחריי בכל
מקום שאלך, וכל מה שאני נוטל לידי מתמוסס והופך לבר מינן, לחול." - "אינני מאמין,
שמזלך הוא כה ביש" אמר לו המלך. " אתה נראה לי אדם חרוץ ואוהב עבודה, ואין סיבה שלא
תעשה חיל ותצבור עושר ונכסים. שב כאן לצדי ונוח מעמל יומך, עשן מעט מן הנרגילה שלי
ואני אהרהר בעניינך." - "לא, לא" -מחה הפועל - "מוטב שלא אקח לידי כלי יקר כזה." אך
המלך דחק בו ליטול את הנרגילה לידו. לבסוף נתרצה הסתת ונטל את הנרגילה מידי המלך.
באותו רגע עצמו ניתק מן הנרגילה יהלום יקר ערך וצנח אל תוך החול. מיהרו שניהם,
המלך והסתת, לחפש את היהלום, אך היהלום נבלע בחול והיה כלא היה. - "ראה נא" - אמר
המלך לבסוף - "אני משחרר אותך מעבודתך כסתת, ואתה תקדיש את כל זמנך לחיפוש היהלום
שאבד. אם תמצא אותו, תוכל לקחת אותו לעצמך, ובינתיים אמשיך לשלם לך שכר כאילו עבדת
בשרותי." המלך פקד על עבדיו להביא לסתת נפות וכברות, לנפות בהן את החול, והסתת ניגש
למלאכה. ימים ושבועות מבוקר עד ערב סינן וניפה את החול וחיפש את היהלום, אך הכול
לשוא. היהלום נעלם ואיננו, וכל מאמציו למוצאו עלו בתוהו.

בהמשך הסיפור רואה שלמה ממקום שבתו המוגבה שיירה אינסופית של גמלים המתקרבת
לשערי העיר. השיירה העצומה הזו מעוררת את סקרנותו, והוא מצווה להביא בפניו את
מנהיג השיירה. עד מהרה מתברר לו, שהלה איננו אלא שכיר בשרותו של בעל השיירה ומפקח
רק על אחת משלוש השיירות השייכות לאדוניו. המספר ממשיך ומספר לנו בפרוטרוט על כל
אחת מן השיירות. סקרנותו של שלמה גוברת ואתה גם סקרנותנו שלנו, המאזינים. מי הוא
העשיר המופלג הזה המתקרב ובא לירושלים? בסופו של דבר, על גב הגמל האחרון, על אוכף
רקום בגדילי כסף וזהב, מגיע בחור צעיר לבוש בגדים מהודרים ומראהו כמראה בן מלכים.
- "אמור לי, איש צעיר"- פונה אליו המלך - "בשרותו של מי אתה עובד, ואיך צבר אדוניך את
כל העושר הזה?" - "המלך לעולם יחיה" - משיב הבחור - "אינני עובד בשרותו של איש. אני
הוא בעל כל השיירות שראית."- "ומה מניין שנותיך?" - ממשיך המלך ושואל. - "בן עשרים
ושלוש שנים אני, הוד מלכותך."- "היתכן?" - אומר המלך שלמה - "כיצד הצליח אדם כה צעיר
לצבור נכסים כה רבים? האם נפלה בחלקך ירושה מאביך או מסבך, או שמא רימית את זולתך
במסחר או שלחת ידך בגנבה?" -"חס וחלילה!" - משיב הצעיר - "במו ידי רכשתי את עושרי
ומעולם לא סטיתי מדרך הישר. מזלי הטוב היה בעזרי, מכיוון שכל מקום שאני מניח עליו
את ידי, הופך לזהב." - עוד הם מדברים, והנה נח מבטו של הצעיר על הסתת, שעדיין מתמיד
בחיפושיו אחר היהלום האבוד. "אדוני המלך, מה עושה כאן איש זה?" - שואל הצעיר בתמיהה.
- "מחפש דבר מה שאבד לי." - השיב המלך. ניגש הצעיר למקום. חופן בידו מעט חול ומסנן
אותו בין אצבעותיו, והנה מבצבץ מתוך החול שבידו היהלום האבוד. - "האם זה מה שאבד
לך, אדוני המלך?" - שואל הסוחר. בראותו זאת פונה המלך שלמה אל הסוחר הצעיר ואומר: -
"אכן צודק הפתגם - 'איש איש ומזלו, ומה שנרשם בשמים לא ימחק לעולם'. קח לך יהלום זה,
כי מזלך הטוב מסרו בידך. ואתה ידידי," הוא ממשיך בפנותו אל הפועל "נראים הדברים,
שמזלך הביש רודף אחריך לכל אשר תלך, ודבר לא יועיל לשנותו. סתת היית וסתת תישאר עד
סוף ימיך." אגדה זו, חותם המזרח טבוע בה, החל מהתיאורים הציוריים של שלמה כשיך
מזרחי מכובד, המעשן נרגילה וצופה בנתיניו, וכלה בגישה הפטליסטית לחיים, הרואה בגורל
חזות הכול.

גישה שונה לחלוטין לחיים מציג סיפורו של משה רבנו. משה לא זכה כידוע לחצות את
הירדן, אף שהמסורת המוסלמית קבעה את מקום קבורתו ממערב לירדן ב'נבי מוסה'
הסמוכה לירושלים. גם למסורת היהודית קשה היה להשלים עם כך, שנביא גדול כמשה לא
הגיע לירושלים, אף שהשתוקק לכך מאוד. על פי המסופר באבות דרכי נתן היה משה מוכן
להקריב אחת מעיניו כדי שתשמש תמיכה לציר של שער משערי בית המקדש, ובלבד שיוכל
לדרוך על אדמת הארץ ולראות בעינו השנייה את ירושלים בתפארתה. וזו לשון המדרש: "אמר
משה: 'רבונו של עולם, קח אחת משתי עיני והנח אותה תחת עקבי דלתי היכלך ויניחו עליה
הדלת ואראה את ארץ-ישראל בעין אחת ולא אמות!'" בקשתו של משה הושבה ריקם. חלף זאת
העלה אותו הקדוש ברוך הוא למרום והראה לו את בית המקדש של מעלה ושם גם זכה לשוחח
עם משיח בן דוד, לראות את כל הצפוי לעמו בדורות הבאים ולהתבשר כי עתיד בית המקדש
השלישי לרדת משמים לאחר שיחרב בית המקדש של מטה.

בואו ונראה במה תולה האגדה את גדולתו של משה ומדוע זכה להערכה כה רבה: ספר יסופר,
שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים וחנו במדבר, התפרסם שמעו של משה בכל הארצות שמסביב
כמנהיג דגול, נבון וישר הליכות, הדואג לעמו במסירות נפש ומוליכו בדרך האמונה והשלום
אל נחלת אבותיו. ובאותם ימים שלט באחת הממלכות הסמוכות מלך גדול, שגם לאוזניו
הגיעה השמועה על המנהיג המופלא המנחה ברוב תבונה את עמו במדבר. לאותו מלך היה
בחצרו צייר מחונן, שידע לצייר בדיוק נמרץ דיוקן כל אדם ובכוח ראייתו החודרת השכיל
לבטא בציוריו את תכונותיו הנגלות והנסתרות כאחד. - "ברצוני לעמוד על טיבו של משה
זה" - אמר המלך - "ולדעת אם אכן יש אמת בכל הסיפורים המופלאים שהגיעו לאוזני." הוא
פקד על הצייר לצאת לדרך אל בני ישראל היושבים במדבר סיני, לפגוש את משה מנהיגם
ולהביא לו תמונת דיוקן נאמנה שלו. הצייר מיהר למלא את מצוות המלך. בחברת שומרים
חמושים יצא לדרך, ולאחר מסע רב תלאות הוכתרה משימתו בהצלחה. הוא הגיע למחנה בני
ישראל ונפגש עם משה, ומשה נענה לבקשתו של המלך והניח לצייר שלו לציירו. כעבור חודש
ימים חזר הצייר לארמון ומסר למלך את התמונה שצייר. התבונן המלך בציור וראה לפניו
אדם בעל תווי פנים נאים ומעוררי אמון, שרוך ורחמים נשקפים מעיניו, ועם זאת, ככל
שהעמיק להתבונן בתמונה חש, כי יש בה משהו חבוי ודבר סוד צפון בה. והנה, בשירותו של
אותו מלך היה גם אצטגנין חכם, בקי בתורת הפרצוף, שמהתבוננות בפניו של אדם ידע לקרא
בהם את כל צפונות נפשו. קרא המלך לאצטגנין, ומבלי לגלות לו מי האדם המצויר בתמונה,
ביקש ממנו לחוות את דעתו עליו. שעה ארוכה בחן האצטגנין את התמונה ולא אמר דבר. -
"נו" - דחק בו המלך - "ספר לי מה דעתך על האדם הזה?" - "מה אומר ומה אדבר, אדוני
המלך" - השיב האצטגנין - "צר לי להשיבך, שאדם זה הוא איש אכזר ורע מעללים, המסוגל
לכל מעשה תועבה, ולא אתפלא אם גם ביצע מעשי רצח בימי חייו!" - "הייתכן?" - אמר המלך
- "הרי זה דיוקנו של משה, המנהיג הדגול שהוציא את עמו ממצרים!" - "אדוני המלך" - השיב
האצטגנין - "חכמת הפרצוף אינה משקרת, ואם זוהי אכן תמונתו של משה, הרי שכל החסרונות
שמניתי אכן נמצאים בו." - "אם כך" - אמר המלך - "בוודאי לא עלה בידו של הצייר שלי
להעתיק את דיוקנו כהלכה." והוא החליט לצאת בעצמו לדרך, כדי לפגוש במשה פנים אל
פנים. לאחר מסע ארוך ומפרך בשבילי המדבר הגיע המלך בחברת בני לוויתו אל מחנה בני
ישראל והובא לפני משה. כאשר התבונן המלך בפניו של משה, הופתע לגלות כי הצייר שלו
עשה מלאכתו נאמנה וצייר את משה בדיוק נמרץ. הוא בירך את משה לשלום ואחר כך אמר לו
: "לפני זמן מה שלחתי אליך צייר מומחה, כדי שיעתיק בנאמנות את תווי פרצופך, וכך אוכל
לעמוד על טיבך. כאשר מסרתי את תמונתך לידי אצטגניני המומחה בחכמת הפרצוף, אמר לי
להפתעתי כי זוהי תמונתו של אדם מושחת מטבעו המסוגל לכל מעשה תועבה. ואני הוכחתי
את הצייר על פניו על שעשה מלאכתו רמייה, אך עתה אני רואה כי לא בצייר האשמה כי
אם באצטגנין." משה האזין באורך רוח לדברי המלך ואחר כך השיב לו: "דע לך, אדוני המלך,
כי שני משרתיך, כזה כן גם זה, לא טעו: הצייר צייר אותי כמות שהנני, והאצטגנין לא שגה
בפירושו. בטבעי הנני אכן איש רע מעללים, וחסרונותיי רבים מספור, ואולי אף גדולים
ממה שמשערים חכמיך, אלא שמרגע שעמדתי על דעתי, קיבלתי על עצמי להילחם בהם בכל
כוחי והכנעתי אותם למרותי וסיגלתי לי במקומם מידות הפוכות, עד שהיו לי לטבע שני,
ובזכות מאמציי אלה זכיתי להיות כלי בידי באלוהים, להעלות את בני עמי ממצרים ולהיות
למנהיג בדרכם אל הארץ המובטחת." ‏2 אגדה זו מציגה השקפת עולם שונה בתכלית, ואין פלא
בכך: זוהי אגדה חסידית מאוחרת, ובה באה לידי ביטוי השקפת עולמה של החסידות
הגורסת, שלאדם נתונה אפשרות הבחירה, ובידו לזכך את נפשו ולהתגבר על הנטיות
ההרסניות המושרשות בו; ותנועה זו כלפי עצמו היא בו בזמן גם תנועה בכיוון האנכי -
תנועה כלפי מעלה.

ירושלים של בית המקדש - הממד האנושי
אך בואו ונשוב לירושלים ולשלמה המלך. האגדה אומרת שבית המקדש הוקם בדיוק באותו
מקום שאברהם אבינו עקד את בנו על גבי המזבח. אגדה אחרת טוענת, שכאן בנה גם הבל את
המזבח שלו - הניסיון הראשון של בני האדם לחזור ולהתקשר לאלוהים לאחר שאבותיהם
גורשו מגן העדן. שלמה מבקש ללכת בעקבות קודמיו ולהקים את המקדש באותו מקום עצמו,
אך מייד נראה שהמשימה איננה פשוטה: שלמה קובע את המקום הבנאים ניגשים לעבודה, אך
כל מה שהם בונים במשך היום נסתר ונהרס בלילה. שלמה המודאג מדיר שינה מעיניו. הזמן
הגיע, השעה כבר כשירה להקמת המקדש, אך אין המקום חשוב פחות מהזמן. כיצד יברר וימצא
את המקום היאה להקמת המקדש? והנה באחד הלילות יוצא שלמה לשוטט בשדות ולהגות
בשאלה חשובה זו, ורגליו מוליכות אותו לשדה קטן. מהאזנה לשיחתן של שתי ציפורים
מתברר לו, שבשדה זה מתרחש מדי לילה מחזה מופלא: השדה שייך לשני אחים, האחד רווק
והשני, נשוי ושניהם עובדים יחדיו ומחלקים ביניהם שווה בשווה את היבול. אלא שהאח
הנשוי - שנתו נודדת וייסורי מצפון מציקים לו. - "אני" - הוא אומר בלבו - "כבר הגעתי על
המנוחה ואל הנחלה. יש לי בית, אשה וילדים. אך אחי הרווק, צרכיו דוחקים משלי: הוא טרם
בנה בית בישראל ואין זה צודק שיקבל חלק שווה לחלקי!" והוא מצרף מעשה למחשבה
ובאישון לילה יוצא לשדה ומעביר חיטה מערמתו לערמת אחיו. אלא שגם אחיו - שנתו נודדת.
- "לאחי" - הוא אומר בלבו - "יש ריחיים על צווארו: לא קל לפרנס אשה וילדים, עלי לתת
לו משהו מחלקי." וכך קם הרווק משנתו, ממהר לשדה ומעביר חיטים מערמתו לערמת אחיו,
וכמובן שלעת בוקר נותרות הערמות זהות בגודלן. בואו ונראה כיצד מסתיימת פרשה מופלאה
זו: כאשר שמע שלמה את שיחת הציפורים אמר בלבו: "הבה ואראה אם גם הלילה יקרה כדבר
הזה". עוד הוא מהרהר בדבר והנה נגלה לעיניו אחד האחים נושא את בידו ומתקרב אל
הערמות. אך באותו רגע עצמו הגיע לשם גם אחיו ואף הוא מחזיק את בידו. כאשר הבינו שני
האחים את המתרחש, ניגשו איש אל רעהו והתחבקו. באותו רגע יצא שלמה המלך ממחסה העץ
והתגלה לעיניהם. - "שדה זה" - חשב המלך - "הוא הוא השדה שראוי לבנות עליו את בית
המקדש." הוא פנה אל שני האחים ואמר להם: "ראו, ברצוני לרכוש מכם את חלקת השדה הזו,
כיוון שפה גיליתי מה היא אהבת אמת, אהבה שאין עמה לא קנאה ולא תחרות, וזה המקום
היאה לבניית בית המקדש. האם תסכימו למכור לי את חלקת השדה שלכם?" - "למכור?" -
קראו האחים פה אחד - "בשום פנים ואופן לא!". מה קרה לאחים? האם אין הם מבינים את
גדולת הרגע ואת חשיבתו? אל דאגה, הם מבינים הבן היטב, אך המספר מבקש להאדיר את
הרושם: - "איננו מוכנים למכור" - אומרים האחים - "אנו רוצים להעניק לך שדה זה במתנה!"
שלמה המלך מקבל את מתנתם, מעניק להם מתנות לרוב ומצווה על פועליו להתחיל בעבודה.
הפעם צולחת המלאכה בידו: הקירות מתרוממים והולכים, ועד מהרה ניצב בית המקדש על
תלו במלוא תפארתו. ‏3

ירושלים של צדיקים ורשעים - הדרך והמכשולים
כיוון שבשלמה המלך, בבית המקדש ובשיחות ציפורים עסקינן, נביא כאן את סיפורה של אבן
מאבני קובת אל צחרה - כיפת הסלע. במבנה של כיפת הסלע משובצת אבן, ובה ניכרות
דמויותיהן של צמד ציפורים. מה מקורה של אבן זו ומה פשר הדמויות המופיעות עליה?
אגדה מוסלמית מספרת, שבאחד הימים האזין המלך שלמה לשיחה של זוג דרורים ושמע את
הדרור מתפאר באוזני רעייתו, כי במחי כנף אחת יכול הוא להרוס את ארמונו. שלמה קורא
לדרור ומתרה בו לבל יחטא בהתפארות שוא, אך הדרור שב לסורו, ושלמה בכעסו הופך את
שני הדרורים לאבן, וזו היא האבן המצויה עד היום במקום המקדש.

האגדה היהודית, כפי שנראה מיד, לא השלימה עם עונש אכזרי שכזה והעניקה לסיפור סוף
שונה לחלוטין. וכך התגלגל הסיפור בפי העם: שלמה המלך היה כידוע חכם גדול והבין שפת
חיות ועופות. והנה יום אחד, יושב לו המלך על מרפסת ארמונו, מסתכל החוצה, נהנה מהנוף
ופתאום הוא רואה לא הרחק ממנו זוג דרורים יושבים על ענף בגן ומשוחחים. - "מעניין על
מה הם מדברים" - חשב המלך. ניגש בשקט אל קצה המרפסת והאזין לשיחה. ומה אתם חושבים
שהוא שמע? הדרור אומר לדרורה: "את בוודאי חושבת אותי לעוף חלש ורפה כוח. את רואה
את הארמון המפואר הזה שבנה שלמה?"- "נו..." - "תדעי לך, אם כך, שאם רק רציתי הייתי
יכול בשתים שלוש מכות מקור לקעקע את הבניין ולהורסו כליל!" המלך שלמה שומע כל זאת
ומתחיל לצחוק. אחר כך הוא אומר לעצמו: מוכרחים ללמד את הרברבן הזה לקח! "בוא הנה!"
הוא קורא לדרור. הדרור, מסכן, שומע את שלמה קורא לו - כמעט מתעלף מרוב פחד. עומד
לפניו בפיק ברכיים, רועד כולו. - "תגיד לי" - אומר לו המלך - "מה כל הדיבורים האלה!
אתה חושב שאתה קצת מגזים?!" - "סליחה, סליחה, אני באמת מבקש סליחה. כבודו בוודאי
יודע איך זה כשאוהבים - הרי הוא כתב את שיר השירים. בסך הכול רציתי לעשות קצת רושם
על רעיתי." - "בסדר" - אומר לו שלמה - "הפעם סלחתי לך, אבל בפעם הבאה תשמור קצת על
לשונך." הדרור קד קידה לפני המלך, נפרד ממנו וחוזר למקומו על הענף, ושלמה מטה אוזן
לשמוע מה הוא יגיד הפעם. - "מה רצה ממך המלך?" - שואלת הדרורה. - "אה, זה -" - משיב
הדרור - "הוא פשוט שמע מה שאמרתי לך קודם ונבהל." - "נבהל?" - "כן, הוא ביקש והתחנן
לפני, שלא אממש את האיום ולא אהרוס לו את הארמון!" - "ומה אמרת לו?" - "מה אגיד לך -
ראיתי שהוא כל כך פוחד ממה שאמרתי - הבטחתי לו שלא אגע לרעה בארמונו והוא נרגע."
הדרורה הביטה בהתפעלות בבן זוגה ואמרה: "אני כל כך שמחה. מה שאני אוהבת בך יותר
מכל הוא טוב לבך ונדיבותך!" והמלך שלמה צחק לעצמו ואמר: "אכן, נגד האהבה אין עצה
ואין תבונה, וזו דרכו של עולם, שהאוהב מתלהב! שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא
ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה..."

יונה כנגד נמרוד. אח, הגאווה, הגאווה... הגאווה היא מידה מגונה. היא מונעת מן האדם
להשיג את האמת ואינה מאפשרת לו, על כן, לחזור למקורו. על נמרוד הרשע מסופר, שניסה
להגיע לשמים ולקרוא תגר על אלוהי אברהם. נמרוד נכנס לתוך תיבה הרתומה לארבעה
נשרים. על קצה הרומח שבידו הוא משפד פיסת בשר ומניף אותה מעל לראשיהם של הנשרים,
והללו, בנסיונם להשיג את הבשר, עפים ומתרוממים מעלה מעלה ונושאים את נמרוד לשחקים.
נמרוד שולח את חציו למרומים, וכשחציו נופלים ארצה וקצותיהם נוטפים דם, הוא מתפאר
כי פגע באלוהי אברהם. את החצים, אגב, עצר במעופם דג. כך מכל מקום גורסים הפרשנים
המוסלמים המספרים לנו, כי אותו דג חי באוקיינוס שבין השמים לארץ והתנדב לעצור
בגופו את החצים, כדי שלא יפגעו בשוכני מרום אחרים. תשאלו מה לדגים ולשמים? וכי מה
השאלה - לוויתנים ודגים מצויים בכל מקום : בים , ביבשה ובאוויר. טלו לדוגמה את הדג
שלי יונה. מדרש יונה מספר לנו על שיחתו של יונה עם הדג בעת ששהה בכרסו. הדג
מזהיר אותו שבא יומו להיכנס לפיו של לווייתן. - "אל תדאג" - אומר יונה - "הכול יבוא על
מקומו בשלום". כאשר מגיע הלווייתן, מודיע לו יונה, חד וחלק , שהוא עתיד "לתן חבל
בלשונו ולהעלותו ולזבוח אותו לסעודה הגדולה של צדיקים". הלווייתן מתרשם עמוקות
ובורח מפני יונה מהלך שני ימים. בתמורה על הצלתו דורש יונה מהדג לערוך לו סיור
מודרך ברחבי הימים. הדג נענה לבקשתו, ולאחר ביקור באתר ההיסטורי של מקום מעברם של
בני ישראל בים סוף, לאן חושבים אתם הוא מביא אותו? לירושלים כמובן! לירושלים של
מטה השוכנת מתחת לרגלינו. בואו ונשמע את הדברים בלשון המדרש עצמו: אמר לו יונה
לדג: "הרי הצלתיך מפיו של לווייתן, הראני כל מה שבים ובתהומות." והראהו שבילי ים סוף
שעברו ישראל בתוכו; והראהו מקום משברי הים וגליו; והראהו עמודי ארץ ומכוניה; והראהו
גיהנום ושאול תחתיות; והראהו היכל ה'; והראהו אבן שתיה, קבועה בתהום תחת היכל ה'
ובני קרח עומדים עליה ומתפללים. אמר לו הדג ליונה: "הרי אתה נגד היכל ה', התפלל
ואתה נענה." אמר יונה לדג: "עמוד במקום עומדך, שאני מבקש להתפלל." עמד הדג והתחיל
יונה להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: "רבונו של עולם נקראת 'מוריד ומעלה',
הרי ירדתי - העליני! נקראת 'ממית ומחיה', הרי נפשי הגיעה למות- החייני." ולא נענה, עד
שיצא מפיו דבר זה: "אשר נדרתי אשלמה' - אשר נדרתי להעלות את לווייתן ולזבוח אותו
בסעודה גדולה של צדיקים לפניך, אשלם ביום ישועת ישראל." מיד רמז הקדוש ברוך הוא לדג
ופלט את יונה ליבשה. הרי זה כמעשהו של לוט. כשמגיע האדם לקצה הדרך, לאותה נקודה
שבה כלו כל הקצים ואין הוא יכול להתחמק ולזוז לא ימינה ולא שמאלה ומכיר באזלת ידו
- שם גם מצויה התקווה לישועתו: נפשי הגיעה למות - החייני! המסורת המוסלמית
התייחסה אף היא לרגע הזה כאל רגע משמעותי ויוצא דופן. ג'לאל א-דין א-רומי, מגדולי
חכמי הצופים בכל הדורות, אומר על יונה: "אמר הנביא (מוחמד): 'אין עלייתי (המעראג'
בלשונו) עדיפה על עלייתו של יונה. אני עליתי לשמים והוא התעלה בשאול תחתיות (בבטן
הדג), כי להתבטלות בפני אלוהים אין תחום מוגדר.'" מרבית המספרים המוסלמים גם
מסכימים ביניהם, שיונה נשאר בבטן הדג במשך ארבעים יום, פרק זמן זהה לתקופת
ההתבודדות של אדם הראשון לאחר גירושו מגן עדן ולהתבודדות הנהוגה אצל הצופים כחלק
משיטתם המיסטית.

אברהם ויעקב כנגד נמרוד. נמרוד מנסה על פי דרכו למצוא את הדרך למעלה, אלא
שגאוותו היא בעוכריו. לא לחינם מונים אותו בעלי האגדה המוסלמים בין גדולי הרשעים
שהיו מאז ומקדם ולעומתם מציגים את אברהם ואת אסכנדר , הלוא הוא אלכסנדר מוקדון,
כצדיקי הדור. נמרוד תופס את אברם ומתכוון להשליכו לאש. הוא בונה מדורה כה גדולה
וכה לוהטת עד שנבצר מעבדיו אפילו להתקרב עליה והם בונים על כן בליסטראה מיוחדת
כדי שיוכלו להושיב בה את אברם ולהשליכו אל האש מרחוק, כאילו היה אבן קלע. והנה
כאן, באפיזודה הזו מציגה האגדה את התנהגותו של אברם כמופת לעומת התנהגותו של
נמרוד: מלאכי שמים נזעקים ומפילים תחינתם לפני בורא עולם להציל את אברם, אך אברם
עצמו איננו מבקש רחמים. אש זו שהושלך לתוכה מסמלת בעני הצופים המוסלמים את אש
האהבה הצרופה של אדם לאלוהיו. הם שמים בפיו של אברם את המלים האלה: "אוהב אמיתי
אינו יכול לבקש עזרה מאהובו. העזרה צריכה לבוא רק מרצונו של האהוב!" לשמע הדברים
האלה פונה אלוהים אל האש ואומר לה: "צנני את חומך ותני שלום לידידי! אם יכול אברם
להתכחש לטבע האנושי שלו, גם את, אש, יכולה לשנות את תכונת השריפה שלך!" אם נתבונן
היטב נראה שגם אברם וגם נמרוד מבקשים לעשות אותה תנועה כלפי מעלה; אברם בדרך של
אי עשייה, ונמרוד בדרך של התרסה, של ניסיון להילחם במה שבעיניו מהווה מכשול על
דרכו. את המכשול האמיתי המונח מתחת לאפו אין הוא רואה כלל (ומי מאתנו יכול לומר על
עצמו שהוא רואה?).

מהו סוד גאוותו הגדולה שנמרוד? כדי למצוא את התשובה עלינו לשוב אל המקור, אל אדם
הראשון. לאדם הראשון, כך מספרת האגדה, הייתה כותונת. כותונת מיוחדת במינה, שהקדוש
ברוך הוא העניק לו עם גירושו מגן עדן, ועליה מצוירות היו כל הצורות שבעולם. כותונת
זו עברה בירושה מאב לבן והגיעה לידיו של נוח. חם הוא זה שלקח את הכותונת והנחילה
לבסוף לנמרוד, וכך אומרת לנו האגדה: "ובשעה שיהיה נמרוד לובש אותה - כל בהמה, חיה
ועף שהיו רואים עליו את הכותונת, באים ונופלים לפניו על פניהם. והיו בני אדם סבורים
שהוא עושה מכוח גבורתו. לפיכך המליכו אותו עליהם, ואמר לעמו: 'הבה נבנה לנו עיר
ומגדל.'" והנה מופיע לנמרוד מתחרה בדמותו של עשיו, שגם הוא גיבור ציד. באחד הימים
מגיע עשיו אל יעקב אחיו: "יענקל'ה - הוא אומר לו - אתה מוכרח להציל אותי!" - "מה
העניינים?" - "שמע, הסתבכתי עם נמרוד. רדפתי אחרי איילה ונכנסתי בטעות לשטח הציד
שלו, והבן אדם קיבל את זה יותר מדי ללב. 'או אני או אתה' - כך הוא מפזם לי - 'הארץ
קטנה מדי בשביל שנינו'. הוא רוצה לצאת אתי לקרב לחיים ולמוות. מה לעשות?!" יעקב
חושב קצת, אחר כך הוא אומר: "תשמע אדום שלי, אני אוציא אותך מזה, אבל יש לזה מחיר:
תצטרך לוותר על הבכורה!" - "בכורה? ולמה זה לי בכורה? הרי אני הולך למות. קח מה
שאתה רוצה." - "בסדר. תראה, העניין די פשוט. לנמרוד יש כותונת. כל הכוח של בא מן
הכותונת הזאת. ברגע שיסיר אותה הוא על הפנים, ואתה מחסל אותו אחת ושתים!" - "חכם
בלילה"- אומר עשיו - "אם מה שאתה אומר באמת נכון, אז איך לכל השדים והרוחות אני
משכנע אותו להוריד אותה?" - "תראה" - אומר יעקב - "זה נורא פשוט. הכוח שלו בא
מהכותונת, אבל הוא כבר מזמן שכח את זה. הוא בטוח שזה הכוח שלו!" אני לא ערב לכך
שאלו היו המלים המדויקות שהחליפו ביניהם, אבל הסוף היה בדיוק כמו שיעקב ניבא:
נמרוד הסכים להוריד את הכותונת וכך מצא את מותו מיד עשיו. את הסיפור כולו תמצאו
בספר האגדה של ביאליק ורבנציקי בלבוש קצת יותר מכובד, אבל על מסמר הסיפור - הסיבה
לכך שנמרוד הסכים להוריד את הכותונת - עוברים המקורות בשתיקה. יוסי סלע, ידידי
הידוע ברבים כ'יוסף המספר', הוא שהאיר את עיניי בעניין זה, ואני מוסר כאן את הדברים
בשמו, כפי ששמעם מידידו בן ציון לביוב בן העדה הבוכרית. וכבר אמרו חכמים: כל המביא
דבר בשם אומרו, וגומר. ירושלים. אה כן, ירושלים. מה לכל זאת ולירושלים? מיד תשמעו!

ירושלים של יעקב - המבט המקיף
יעקב בורח מפני עשיו. הבכורה היא שלו, אבל לבו לא שלם עם זאת. כל ימיו הא חש
שהבכורה ניתנה לו בחסד ולא בזכות. והגורל הזה אינו רק גורלו הפרטי של יעקב. זהו
גורל הרודף את עם ישראל כולו בכל הזמנים, בכל התקופות. למה? למה לא יכול היה
ריבונו של עולם לסדר את העניינים כך, שיעקב יהיה מלכתחילה הבכור? הייתה לו סיבה
טובה: בגלל המצב המיוחד הזה, יעקב לעולם אינו סומך על עצמו ועל כוחו. הוא זוכר תמיד
שהדרך היחידה לקיום של משמעות היא לחזור ולהתקשר למה שלמעלה ממנו, וזו הברכה
המיוחדת שיש לישראל בין העמים: לזכור ולהזכיר. יעקב יוצא מבאר שבע בדרכו לחרן.
הייתכן? - שואל המדרש - הייתכן שיעקב יחלוף בדרכו מבאר שבע לחרן ולא יתעכב
לתפילה קצרה בירושלים, בהר המוריה, שם ארעו לאבותיו מאורעות עתירי משמעות? ואם
שכח - מדוע אין מזכירים לו? יש טעם לכל דבר! אם אדם איננו נזכר מתוך עצמו אין
מזכירים לו. היזמה צריכה לבוא מלמטה (זכרו את לוט!). יעקב אכן נזכר, אך הוא נזכר
בהיותו כבר בסוף דרכו, סמוך לחרן. הוא נזכר ומצטער על ההזדמנות שהחמצה, וברגע זה
ממש באה העזרה: מן השמים מסייעים בידו, ובקפיצת הדרך הוא מוצא את עצמו בירושלים.
ואם לא די בכך, לכבוד אורח מכובד שכזה מקדימים במיוחד את שקיעת החמה, כך שיוכל
להתפלל ערבית ויאות להישאר ללינת לילה (את עניין הקדמת הזמן יאזן בבוא הזמן יהושע,
כאשר יתעורר הצורך בזמן נוסף: שמש בגבעון דום, וגומר). בואו ונראה איך נשמעים הדברים
בלשון הכתוב כפי שמביא אותם רבי יעקב כולי בספרו מעם לועז ‏4 . ויש לשאול, מאחר
שיעקב עבר בהר המוריה, שהרי שם עבר, למה לא רמזו לו מן השמים שיתעכב שם? דעו כי
בעניין היהדות צריך האדם להשתדל ולקיים את המצוות, וכשהוא מתחיל, מסייעים לו מן
השמים שיוכל לקיים כל המצווה. אבל אם אין האדם טורח במצווה, היא נשמטת מתחת ידיו,
שמן השמים לא אומרים לו לקיים, שכל אחד יש לו הבחירה בידו לילך בדרכו כפי חפצו.
ומפני שעבר יעקב במקום זה ולא נתעכב רגע קט לומר איזו תפילה, לא הראו לו מן השמים
שום רמז. אבל כשהיה בחרן ונצטער על כך וביקש לחזור, אז הראו לו מן השמים וכד שלא
להטריחו עשו לו הנס הזה. ויעקב הלך מבאר שבע לחרן, ומשם חזר להר המוריה להתפלל
ומשם חזר לחרן, וכל הדרך הארוכה הזאת עשה בזמן מועט.

גם את האבן שיעקב הניח עליה את ראשו קושרות המסורות השונות לירושלים. "והאבן הזאת
אשר שמתי מצבה" - אומר יעקב - "יהיה בית אלוהים". ומסביר לנו המדרש: "שהאבן הזאת
תהיה בית אלוהים מיוחדת להשתחוות עליה לפני השי"ת. והיא אבן השתיה שעליה נבנה בית
המקדש. ואף על פי שיעקב היה בבית אל, אבל כבר כתבנו שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל
תחת יעקב אבינו." גם המסורות הדתיות האחרות, הנצרות והאסלם, קובעות כי אבן
השתייה - אל צחרה בפי הערבים - היא מרכז העולם. "כל הנהרות, העננים והרוחות יוצאים
מתחת לסלע שבירושלים, וכל מי שמתפלל זוכה לכך שכל עוונותיו ופשעיו ימחקו כליל"
אומר אבו הורירה, בן דורו של מוחמד וידען גדול באגדות יהודיות ומוסלמיות, והוא שם
מלים אלה בפיו של הנביא מוחמד עצמו. שלוש מאות שנה לאחר מכן אומר לנו אבן אסחאן
אלתעלבי, גם הוא בשמו של מוחמד: "הסלע של בית אלמקדס (בית המקדש) נמצא על פני דקל
מדקלי גן עדן ואותו דקל נמצא על ידי נהר מנהרות גן עדן. על יד נהר זה יושבות הנשים
הצדקניות אסיה בת מזאחם (המשרתת של אשת פרעה) ומרים בת עמרם, אחות משה, יושבות
וסורגות ומכינות בגדי פאר לצדיקים היושבים בגן עדן עד יום התקומה (יום אלקיאמה)."

יעקב נשאר ללון במקום. הוא חולם, וכך מתאר המקרא את חלומו: "ויחלום והנה סלם מצב
ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו". וכשמתעורר יעקב מחלומו
הוא אומר: "אכן יש אלוהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום
הזה: אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים!" על מה אחזו את יעקב חיל ורעדה? מה
הגדולה שבמראה הסולם. המדרש אינו מסתפק במה שכתבו במקרא ומוסיף שפע של פרטים
הקושרים את המאורע לירושלים. הוא ראה סולם מוצב ארצה בבאר שבע, וראשו מגיע
השמיימה מול בית המקדש של מעלה... והראה הקב"ה ליעקב אבינו את צורת בית המקדש בנוי
ביד שלמה המלך, והראה לו שהוא עתיד ליחרב ויבנוהו ויחזור ויחרב וייבנה שוב לעתיד
לבוא בצורה יפה. וראה כל שרי אומות העולם עולים ויורדים בו... ירושלים של מעלה, כמו
הסולם עצמו, הם בגדר סמלים לאותה אפשרות של חיבור בין הארץ לשמים, שעליה כבר
רמזתי די והותר, אבל כאן יש אלמנט נוסף שחשוב להצביע עליו: יעקב אינו רואה שלב
בסולם, הוא ראה את הסולם כולו. באופן הרגיל תופס אדם את עצמו באופן נקודתי וסטטי
- בתור הוויה שלמה הממוקדת במקום כלשהו בזמן ובמרחב. מה שאירע ליעקב, לעומת זאת,
הוא דבר מופלא מאין כמוהו: להרף עין ניתנה לו האפשרות לראות את עצמו בו בזמן בכל
הרמות הקיימות בו, השפלה והמרוממת כאחד. וכשאדם רואה את עצמו במלואו - את מלוא
הניגודים והסתירות הקיימים בו, את הרצונות ואת הסירובים, את היזמה ואת העצלות,
האקטיביות והפסיביות - אזי נעשית גם התנועה האמיתית לאפשרית. שוב אין זה מאמץ חסר
תוחלת לעלות ולהתרומם כדי לגלות בסופו של דבר את הנפילה המצפה בסוף הדרך (ובלשון
המדרש: "אבל יעקב היה מהרהר ואומר: מה התועלת בכך לעלות ולירד, כפי שעשו המלאכים
האלה"), זוהי תנועה של התרחבות, של הבנת החיים כמשהו שלם ומקיף. שוב אין המדובר
בירושלים של מעלה או בירושלים של מטה, אלא במה שביניהן. ומתוך אותה ראייה פנימית
מקיפה נגלית ליעקב הוויה נוספת: לא רק הוויית המקום אלא גם הוויית הזמן. כמו למשה
המבקר בירושלים של מעלה ורואה בעיני רוחו את העתיד, כך גם יעקב רואה את הזמן
במלוא היקפו. ומה פירושה של ראייה זו? אין זו סתם ראייה היסטורית, או מה שנקרא
בלשון ימינו עתידנות, זוהי בראש ובראשונה תפיסה של הוויית העולם כשלמות בתוך רצף
הזמן, כהוויה שהיא מעבר לזמן ולמקום, ואין כאן מקום (תרתי משמע) להאריך. "אכן, מה
נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים".

סיכום
נעשה כאן ניסיון להציג את ירושלים מזווית הראייה של מספר סיפורים. המחבר אינו כופר,
חלילה, בגישה הקלסית לכתיבת מאמרים. הוא מודה באזלת ידו לתת תמונה סיסטמטית מנתחת.
תחת זאת הוא מאמץ גישה של מה שהוא מכנה 'סולם יעקב'. ירושלים אינה רק ירושלים של
היסטוריה ושל סמלים, אלא בראש ובראשונה עולם של חיים, ומן הבחינה הזו היא משמשת
בבואה לעולם כולו על כל הבטיו. הסיפורים והאגדות של בני העדות ובני הדתות השונות
בירושלים משקפים עולם תוסס וצבעוני של מתחים, של סתירות, של השקפות עולם מנוגדות
ושל תפיסות היסטוריות מגוונות. מורה המבקש להציג בפני תלמידיו את נושא ירושלים על
כל מורכבותו, טובע בים של עובדות, של סיפורים ושל מאורעות. הנטייה הראשונה היא
'להכניס סדר' ולהציג את הנושא מזווית ראייה היסטורית - ירושלים לדורותיה, או לחלופין
מזווית מרחבית - ירושלים לשכונותיה. הסדר הזה הוא נחוץ וחשוב ובלעדיו הולך התלמיד
לאיבוד. אך יחד עם זאת, בהיותו סדר חיצוני, אין הוא אלא בבחינת נדבך ראשון, וברגע
שקיבל התלמיד פרספקטיבה היסטורית, חשוב לעשות צעד נוסף ולמקד את תשומת לבו במה
שאני מכנה 'סדר פנימי'. ‏5

ירושלים מוצגת לעתים קרובות כסמל לאפשרות של קשר בין הממד השמיימי לממד הארצי,
והקשר הזה הוא דו סטרי: ומצד אחד, ירושלים היא תשתית העולם: ממנה ודרכה מוקרן
וזורם אל העולם השפע האלוהי, ומד שני, היא מסמלת את האפשרות של האדם להתעלות
ולחזור למקורו. איך ניתן להשתמש בחומר סיפורי עממי על מנת למלא את הסמל הזה
בתוכן? בגוף המאמר העדפתי את הגישה הישירה של רצף סיפורי על פני הגישה המנתחת
'האוביקטיבית', וטעמי ונימוקי עמי. פתחתי בהצגת הגישה התלמודית לירושלים. בתלמוד
נעשה מאמץ מכוון ליצור ללא הרף זיקה בין הממד האלוהי לממד האנושי, וההתייחסות
לירושלים היא חלק מניסיון זה. עיון חפוז במסכת ברכות או בכל מסכת אחרת מגלה מיד
עד מה רב הוא מספר האזכורים של ירושלים בטקסט התלמודי, וכאן רק רמזתי לכך בקצרה.
בהמשך ניסיתי להאיר באמצעות הסיפורים את התנאים הדרושים להקמת הגשר. מהו המאמץ
הנדרש? במה הוא תלוי? מה המכשולים הרובצים לפתחו של אדם השואף לגאולה? ומהו,
בסופו של דבר, מקומו בעולם? התלמוד, אוצר המדרשים והסיפור העממי היהודי והלא יהודי
כאחד מנסים להעביר את המסרים הללו בצורה המדברת אל הנפש ישירות. מי שרוצה לחנך
אל תלמידיו במובן הישן והטוב של המלה ולא רק להלעיטם בידע, עשוי למצוא כאן דרך
מרתקת להצגת תכנים ולהפיכת נושא ירושלים מנושא היסטורי, דתי, פוליטי, לנושא של
מעורבות אישית.

כיוון זה הוא רק אחד מיני רבים. יש אפשרויות רבות להציג את ירושלים באמצעות
הסיפורים על פי סדר פנימי. ניתן להציגה כתנועה בין ניגודים; ניתן לסדר את החומר
כתנועה בין דמיון למציאות, או בין הנצחי לחולף, או אם תרצו, בין הומור (שמיימי)
לרצינות (תהומית). מה שחשוב להבין הוא, שהאגדה והסיפור העממי, כל קסמם הוא בכך שלא
נועדו לגיל מסוים, וכל שומע קולט מהם את מה שבכוחו לעכל ולהטמיע בהתאם לגילו
ולנתוניו האישיים. כמספר סיפורים אני נוהג להביא בפני קהל מאזיניי המבוגרים סיפורים
שהשמעתי באוזני תינוקות דבית רבן, ולהיפך - מביא בפני תלמידים אגדות ומדרשים
שלכאורה נועדו למבוגרים.

הערות שוליים
סיפור זה מאוצר הפולקלור של יהודי אפגניסטן מביא זבולון קורט בספרו בת
המלך שהפכה לזר פרחים מפיו של שמעון יזדי.
.1
הנוסח שהבאתי בפניכם מסתמך על ספר דרך האמונה ומעשה רב (סיפורי
חסידים), ורשה ‏1898, על פי הגרסה המובאת בספרו של מיכה יוסף בן גריון,
ממקור ישראל
.2
הסיפור מופיע בגרסאות רבות. אני נצמדתי כאן לגרסה שרשם ארקדיו דה
לריאה פלסין (ARCADIO DE LARREA PALACIN) בספרו: CUENTOS
POPULARES DE LOS JUDIOS DEL NORTE DE MARRUECOS -
סיפורי עם יהודיים מצפון מרוקו, שיצא לאור בשנת ‏1952 בטטוון (
TETUAN). פלסין הוא פולקלוריסט, שליקט סיפורים ושירים מפיהם של יהודי
טטוון. החומר נרשם על ידו בחיקיתיה - ניב יהודי ספרדי הקרוב יותר
לספרדית התקנית מאשר ה'לדינו' ודובר בקרב היהודים במרוקו הספרדית.
.3
מעם לועז- הוא ה'צאינה וראינה' של אחינו הספרדים - אוסף מדרשים המשלב
בתוכו פרשנות ודברי הלכה שלקוחים ממקורות רבים וערוכים עלפי פרשת
השבוע. הספר נכתב במקורו בלדינו. ר' יעקב כולי שהתחיל במלאכה, לא זכה
לסיימה, אך לאחר מותו הושלמה היצירה על ידי אחרים והפכה לנכסי צאן
ברזל של המשפחה היהודית הספרדית. בלילות שבת היו כל בני הבית מאזינים
בעונג לאבי המשפחה שקרא ממנו בקול, ולאלה מביניהם שלא דיברו עברית היה
זה כמעט המקור היחיד להכרות קרובה עם מורשתם היהודית.
.4
בספרי ירושלים של סיפורים, שראה אור בהוצאת עגור ומיועד לתלמידים
בכיתות הנמוכות ובחטיבת הבינים, ניסיתי ליישם גישה זו הלכה למעשה. הספר
בנוי כאוסף של סיפורים ושל אגדות המשובצים בסיפור מסגרת של טיול ברחבי
העיר, אך מי שמעמיק ימצא בו, בין היתר, גם אותו כיוון שהוצג כאן.
.5