Home
  education - חינוך





עיון בשיר היינו כחוזרים אל חלום לאמיר גלבוע


ד"ר עדה קינסטלר, כרם, מכון להכשרת מורים ליהדות הומניסטית


"רק זה שאהב אהבה עד תכלית אטום שבגוף
ואבדה לו בזמן, - - -
יודע נכון, מה אבל לי בזמן בך, ציון!"
א.צ. גרינברג
- לעילוי נשמתו של אבי


היינו כחוזרים אל חלום
היינו כחוזרים אל חלום.
קושרי נתוקים אל שלם.
שוב עלה זוהר על גגות ירשלם
שמש צעיר.

ואם ער ואם חולם
סלם נצב, בו לעלות
חתר עם שלם.

דומה, אין כמו שירו של גלבוע כדי להעמיד על מקומה של ירושלים בזיכרון ההיסטורי
היהודי, זה הקובע את התודעה הלאומית, מזין את מאווייה ואת משאות הנפש שלה, ומכוון -
בהתמזל המזל - את המעשה ההיסטורי עצמו. היינו כחוזרים אל חלום מתייחס למעשה
היסטורי ונסב עליו, וכוחו בעיגונו של המעשה בזיכרון ההיסטורי ובהיצגו בלבושיו
התרבותיים.

השיר מחזיר את קוראיו לעבר ההיסטורי הרחוק, מותח קווי הקבלה לתקופות קודמות,
ומדגיש את אופיה הייחודי של ההיסטוריה היהודית, העשויה גלים גלים של כניסה
להיסטוריה 'המעשית' ויציאה ממנה, ושוב חזרה אליה. הוא מגיע עד שחר ההיסטוריה, עד
ראשיתה של התודעה ההיסטורית הלאומית - אל סיפורי האבות, ש'בחירה' ו'הבטחה' קובעי
זהות לאומית הם גרעינם. והוא הולך ומושך אל מה שבטרם היות, 'מעלה חרסים' (שלם,
ירושלם) מן הזירה שבה נרקם אותו מיתוס של התהוות. השיר המחזיר לעבר ההיסטורי הרחוק
גם משקע את קוראיו בלב לבה של ההוויה היהודית היהדותית ונוטע אותם בתוך הזיכרון
ההיסטורי הפעיל שלה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת אלהים ובסדרי התפילה שלה.
באלה שימרה את עברה ונצרה את עתידה; וגעגועיה אל שהיה וכיסופיה אל שיהיה הם שתמכו
אותה בהווה של גולה. השיר יונק את כוחו מן המתח החריף שבין עבר -הווה - עתיד, בין
מה שהן עובדות מן ההיסטוריה ובין מה שהן עובדות חווייתיות. הוא מתאר את העתיד שקם
ונהיה כמימוש חדש של העבר, את המעשה כהמשכו של החלום, את המציאות כחזון. כל אלה
מתנקזים בשיר אל ירושלים, המסמלת בממש הפיסי והרוחני שלה את ההסיטוריה של העם;
וכל מגע עמה, מוחשי ככל שיהא, הוא מגע בהיסטוריה וביחד הקיבוצי הלאומי. ואכן השיר
מדבר בשמם של רבים. דובריו הם 'אנחנו', שנושא דיבורם קובע אותם בהכא ובהתם, בעכשו
ובאז, בנקודה ובקו; ואופן דיבורם גודר אותם כקבוצה המתייחדת מן הכלל, מכאן, ונמנית
עליו ומייצגת אותו, מכאן. זהו יחד לפנים מיחד, ויחד מול יחד גדול יותר.

הקמת המדינה, שהשיר נסב עליה, אינה מצוינת בו במפורש ואף אינה מתוארת בו במישרין,
אך דרכי העקיפין הנקוטות בשיר, על סמליהן, ציוריהן וזכרי הלשון שלהן, מוליכות הישר
אליה. הזיכרון הקיבוצי, שלשונו של השיר שואבת ממנו בבירור ובגלוי, הוא המוביל אל
הפשר המכוון.

א.

היינו כחוזרים אל חלום.
קושרי נתוקים אל שלם.

השיר פותח בדוברים, המתארים את עצמם בגוף ראשון רבים: איך חשו, ראו והבינו את
המעשה שהם היו מחולליו. והמעשה עצמו? הוא מקופל בתיאור הדוברים. "היינו כחוזרים אל
חלום" הם אומרים מאזכרים: בצירוף 'היינו כ' + פועל בבינוני רבים, שהוראתו 'שיבה',
והתיבה 'חלום' משלימה אותו - "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו ‏1) 1 .
ומאליו מתנהר טיבה של התרחשות שמדובר בה, כפי שמזדקר אף הקו שמבקשים הדוברים לתת
בה. עיצובה של האמירה כאלתור של פסוק העומד בתשתיתה מאפשר לדוברים להיזון מן
הפסוק כולו, ואפילו מאותם חלקים שהם מסלקים ממנו באופן חזיתי. את 'היינו כחוזרים...'
ניתן לראות כקביעה לעצמה, המדברת על חזרה אל חלום בלבד. ניתן לראותה גם כקביעה
המוסבת אל חלקו המושמט של הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון", שהפועל 'חוזרים' מושך
אליו; וככזו היא מורה על חזרה ועל עשייה. מכוחם של שם הפועל האקטיבי ('בשוב') -
ה'עושה' (agent) המצורף לו ('בשוב ה'), והמושא הפנימי המשלים אותו ('שוב את שיבת'),
שכולם באים בפסוק האב ומהדהדים ב'היינו כחוזרים...' - נגדרים הדוברים כמי שחוזרים
ומשיבים את שבותה של ציון ‏2 . שבותו של העם שיצא לגלות ושבותה של הארץ המיושבת
מחדש עצמאותה מושבת לה. לא האל, הם אומרים, הוא העושה (=המשיב) ואנחנו הננו
'כחולמים', אלא, אנו הננו העושים - שבים ומשיבים וכמו חוזרים אל חלום, ובין החלום
ובינינו אין שום כוח נוסף, אלא עשייתנו בלבד. גם הצירוף 'חזר אל חלום' מעמיד על כך,
שהרי אין אדם חוזר 'אל' חלום, אלא 'אל' מקום, 'אל' מצב, ו'על' חלום; אלא אם כן כוונתו
לומר, שהוא חוזר אל מה שהוא שאיפה ומשאת נפש (=חלום) בעיניו, אל מקום ומצב שהם
עבורו בחזקת חלום. הצירוף 'חזר אל מקום' כשלעצמו, מצביע אף הוא (במלת היחס) על
אקטיביות: חזרה שיש עמה שיבה (חזרה אל מקום) ‏3 ויש עמה עשייה (חזרה אל מצב של
ריבונות מדינית).

אך עם שהאקטיביות מודגשת, החלום נשמר! וכל כמה שמכירים הדוברים בעשייתם, ויודעים
במעשה עצמו שאיננו חלום - בהפך מן הפירוש המקובל של 'היינו כחולמים' - רואים הם את
עצמם כאילו הם חוזרים אל חלום, חזרה שמושכת אל פסוק האב ומחזירה אל ימי שיבת ציון.
ודומה, אין צורך להבהיר, כד כמה ראייתו של הכאן והעכשו, של המדינה שזה אך קמה כמו
היה חזרה אל ימי בניינו של המקדש - יש בה מן החלום. כפילות זו של מציאות וחלום, של
עשייה ופלא, שכמו כרוכים זה בזה ומגדירים זה את זה, הבאה בפסוק האב - היא מאשיותיו
של השיר והחוויה העומדת במרכזו. הזמנים והעושים נחלפו אמנם, אך ההתפעמות ממימושם
של תקוות דורות וערגונם, עתה ואז, כה גדולה היא, עד שהממש הזה עצמו עוטה דוק של
חלום. ובפרפרזה על פירושו של אבן-עזרא לפסוק ניתן לומר, כי עצמתו של הפלא היא
הדוחפת מן ההקיץ אל החלום ‏4 . מכירים בתיקון הגדול שנתנו בחיי עמם (בהיפך מן הפירוש
הרווח האחר של 'היינו כחולמים' על פיו נדמות עתה צרות העבר כאילו היו חלום)
מאפיינים הדוברים את עצמם כ'קושרי ניתוקים' (ודוק: לא 'נתוקים' ולא 'ניתקים', כיאם
הניתוקים עצמם, ובריבוי!)- ניתוקיהם של עם, של ארץ ושל היסטוריה; 'אל שלם' - אל מקורם
שממנו חיותם, מלאותם ושלמות שלהם. ‏5

ב.
יודעים אל נכון את גודל השעה, שבים ה'אנחנו' ומתארים אותה, והפעם על פי התגלותה ביש.

שוב עלה זוהר על גגות ירשלם
שמש צעיר.

גלבוע, שקודם לכך החליף את 'שוב' המקראי ב'חזר' החז"לי, מחזיר אותו עתה כתואר הפועל
(חז"לי אף הוא), כשהוא רומז מחדש לנושא שמדובר בו, שעתה הוא מנותק ממחולליו ומוצג
לעצמו, אם גם מבעד לעיניהם. וראו איך הם מעצימים את המתואר כשהם פותחים בתיאורים
של אופן ושל מקום, קובעים את עצמת האור וכיוונו, את רוחב היריעה וגובהה, ורק אז
נפנים אל הנושא, המוצב לעצמו בשורה נפרדת, גבוה מעל גבוה - כמלך במסיבו. וראו את
'עלה זוהר' (לעומת 'זרח', למשל) על ההדרה של מי שעדיין לא נתגלה לעין; ואת התפוצצות
האור, שעה שתיאור האופן ('עלה זוהר') נעשה פועל והוא 'זוהר על' הגגות. וראו איך
מגביהים הגגות את התמונה ונותנים בה גוון מזרח תיכוני, וכבר היא מתמלאה, כבשעת
התקהלות של חג, המון אדם ‏6 ; ואלה טובלים באור, צופים בעלייה המזהרת, ומחכים למי
שעדיין משתהה, ועוד מעט קט והוא נגלה - בשורה הבאה. התיאור, המעצים את התמונה וטוען
אותה דינמיות ומתח, נותן ביטוי להתפעמות וליחס ההפלאה של המתבוננים, אלה שבתוך
התמונה ואלה שמחוץ לה... ואם לא די באלה כדי להבהיר שלא בסתם שמש זוהר על גגותיה
של עיר מדובר, בא דרך היצגה של השמש והופך את היומיומי החוזר על עצמו למיוחד
וליוצא -דופן. איוך הזמן הביולוגי ('שמש צעיר'), סימונו של זמן היסטורי (הניקוד
ירושלם) ‏7 ועיגונו של התיאור בזמן ההיסטורי הנוקף ('שוב' - מכוח שני הפריטים הקודמים)
הופכים את השמש הצעיר (בזכר - להבלטת האון והגברות) לסמלו של עידן היסטורי חדש של
ריבונות מדינית. בהפגישם את הטבעי ואת האנושי, את הביולוגי ואת הציביליזציוני, את
ההיסטורי ואת הקוסמי מגלים הדוברים את אופן ראייתם האקסטטי את השעה - שאלה הם
איפיוניה.

ג.

ואם ער ואם חולם
סלם נצב, בו לעלות
חתר עם שלם.

סיומו של השיר כמו חוזר אל חלום. 'כמו' - מפני שאין בו כלל חלום, אלא מציאות בלבד,
אבל מציאות הנוצקת בצלמו ועומדת בסימנו של חלום. מציאות, שהחלום בא בה באופן מוחשי
גשמי, מכאן, ויוצא בה מן הכוח אל הפועל, מכאן, ובתור שכזו איננה אלא התגשמות של
חלום ‏8 . ושוב לפנינו אותה כפילות של מציאות וחלום, שכאן היא מגיעה לשיאה. מה שעד
כה היה השלמה של ניגודים כאן הוא אחד: חלום שתמונותיו נתממשו והן אבני בניינה של
מציאות; שממשותה יונקת מן החלום. והחלום - חלום יעקב, זה שמאוחר יותר - לאחר שישרה
עם אלהים ועם אנשים (בראשית לב ‏29) יתקרא 'ישראל' (!) כאן הוא בורח על נפשו מפני
עשו לפדן ארם, ובחלומו - טרם יציאתו מן הארץ - מבטיח לו האל: "הארץ אשר אתה שוכב
עליה לך אתננה ולזרעך" (שם כח ‏13) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך
אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אם עשיתי את אשר דברתי לך" (שם, ‏15). ברגע של
ראשית היסטורית חדשה חוזרים הדוברים אל מעמד זה שבטרם ראשית ההיסטוריה הלאומית,
מתייחסים להבטחות שניתנו בו, ועוד יותר אל מימושן, ומתארים אותו בתמונתו המרכזית של
החלום. האגדה, המדרש והפרשנות המסורתית מרבים לעסוק בנסיבות החלום, ופחות בחלום,
שכהתגלות אלוהית הוא להם ודאות שאין להרהר אחריה. ולפי שנסיבות החלום עומדות
בסתירה לחלום ולתוכנו, הם יוצאים לעצבן כך, שתהלומנה את החלום ותשמשנה רקע
להתגלות, ומכאן יד אלהים והמעשים המופלאים שהם תולים בנסיבות האירוע ‏9 . גלבוע,
שעניינו באירוע היסטורי של שיבה ותקומה - של 'מילוי' הבטחה' משכבר - מתעלם מן
הנסיבות המשתנות מ'אליהן' עם מימוש ההבטחה (ובעצם: מילוי ההבטחה ומימושה הם שינוי
הנסיבות) ומתמקד בתמונתו המרכזית של החלום, ואותה הוא דורש לצרכיו.

"והנה סולם" - נאמר שם - "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים
ויורדים בו: והנה ה' ניצב עליו" (‏13‎-12). וכאן: "ואם ער ואם חולם / סולם ניצב בו
לעלות / חתר עם שלם". מה שם סולם - כאן סולם; 'מוצב ארצה' שם, 'ניצב' כאן. שם 'עולים
ויורדים בו' כאן- עולים, ובעצם חותרים לעלות בלבד; 'מלאכי אלהים'- שם, כאן 'עם שלם'.
ומאליו נראה, כי התמונה כולה מופקעת מן ההוויה האלהית ומועתקת אל המישור האנושי.
כזה הוא היפוך כיוונו של הסולם: מן השמים לארץ בחלום ('מוצב ארצה') כאן- ניצב בארץ
וראשו, כראש כל סולם כלפי מעלה; כזה הוא האל שאיננו 'והנה ה' ניצב עליו' שחסר כאן;
וכזה הוא השימוש בתיבה 'ניצב' שבאה בתיאור האל ('ה' ניצב') שכשהיא באה בתאורו של
הסולם- 'סולם ניצב'! היא מעניקה לו אקטיביות (בין ש'ניצב' מתפרש: קם, הזדקף ובין: עומד
ומתקיים) ומתיקה אליו את הפלא. מה שהיה אביזר בתפאורה מופלאה של הבטחה - סולם
שמלאכים הילכו בו ואלהים ניצב עליו - ניצב עתה כשלעצמו, והוא כלי של הגשמה ומימוש
לא מורד משמים- אך ישנו, ועצם היותו וקיומו הם הפלא. סילוק האל והמעתק לזירה
האנושית שבים ואומרים מה שכבר נאמר קודם לכן, בשיר: לא האל הוא העושה - המשיב
("והשיבותיך אל האדמה הזאת") כי אם בני האדם, הם העושים. ההבטחה - אלוהית היא, אך
מימושה בידי אדם, והמימוש, אף שהוא יונק ואולי נולד מן החלום הזה, עשייה אנושית היא,
שהרי הסולם ה'ניצב' המאופיין כ'ער' או 'חולם' הוא סולם מואנש, ולכשתרצו סולם אנושי
הוא. בני אדם, בשר ודם, בין ערים - כפי שחייב המצב - ובין חולמים - כפי שמוכרחים
להיות מגשימיו של חלום לאומי - הם העולם; בם ובאמצעותם חתר, "אם ער ואם חולם", עם
שלם להגשמת חזונו.

טיבו של הסולם שונה - תפקודו נשמר. מה שהיה ציר הקשר בין אל לאדם הוא עתה ציר
הקשר בין אדם לעם, מה שנראה במוחש במבנה התחבירי של האמירה. זו באה במשפט מורכב
של זיקה ‏10 , שחלקו הראשון מדבר בסולם, וחלקו השני, הפותח בכינוי המוסב 'בו', מדבר
בעם ומדגיש כך באחת את קיומו של הסולם כיש בלתי תלוי, מכאן, ואת הזיקות שבינו לבין
העם, מכאן. הצירוף הפותח 'בו לעלות', שסדר מלותיו חורג מן המקובל ('לעלות בו'), שובר
את השטף התחבירי, משהה את הקריאה ומפנה שימת לב לעצמו ולתפקידו. הוא מצביע על
ריחוקו, כמעט ניתוקו, של שם הפועל 'לעלות' מפועל העזר שלו, מכאן ('חתר לעלות'), ועל
זיקתו החריפה לכינוי המוסב 'בו', שעליו הוא כמו ניתלה מכוח האינברסיה, מכאן ‏11 . הוא
מבליט את המשמעים המקופלים בצורה המורפולוגית של שם הפועל (בהשוואה לשם העצם), את
ההתכוונות המודגשת, את ההתאמצות ואת ההתאזרות להישג (שבולטות עוד יותר בשל (או:
מכוח) המיקום שבסוף השורה) וגם את ההוראה הרוחנית, זו השאיפה להתעלות, שב'לעלות'
כשהוא בא לעצמו ‏12 , ומכוון בכך לשתי הוראות - המילולית והמטפורית. הוא מצביע על
צמידותו של הכינוי לשם העצם 'שלו' ('סולם ניצב, בו') ועל ההדגש שנוצר מתוך האצבוע,
כמו לא ניתן 'לעלות' אלא 'בו', בסולם, זה הניצב בארץ ו'ראשו מגיע השמימה', עד שהשורה
כולה נתפסת כיחידה אחת; והשורה שלאחריה כולה, על הפועל שבה, מצטרפת אליה כשלמות
אחת, וחיתוך השורה עוד מרחיק את השאיפה, שרטט כמיהה שלה נשמר בצירוף 'בו לעלות',
מניסיון המימוש שלה וממבקשיו. (וראו מה גדול המרחק בין 'לעלות' ו'חלום' (‏1) החורזים
זה בזה בחרוז בלתי מדויק.) כך נפתחת הדרך לראייה כפולה, דו אנפית, של הזיקה בין
הסולם הניצב לבין העם: זיקתו של הסולם לעם מכאן, ושל העם לסולם, מכאן (והן מודגשות
בחרוז הפנימי 'סולם' ו'עם').

שתי הוראותיו של הפועל 'חתר', על שני הבטיו, האספקטואלי והמודאלי, הניכרים יפה
בתפקידו כפועל עזר, עוד מחזקת ראייה זו. הפועל 'חתר' עשוי שיורה בהקשר הנתון על
חתירה במים ועל השתדלות. כפועל עזר הוא עשוי שיסמן פעולה ממש, על ההשתדלות הכרוכה
בעשייתה; כפי שעשוי הוא שיסמן התכוונות - נמרצת אפילו - לפעולה שלא בוצעה ואשר
נראתה כבלתי ניתנת כלל לביצוע. ושתי ההוראות תופסות לגבי הסולם ולגבי העם: האחת
דוברת על חתירה בפועל ועלייה בפועל לארץ; האחרת - על אותה דבקות עיקשת של עם
בחלום הגאולה שלו ‏13 . כל חתירה מתייחסת לפן אחר של העם: לבני הגולה שעלו ארצה,
מכאן, ולעם בקיומו ההיסטורי, שחתירתו - כמיהתו לירושלים תובב"א הייתה חלק מן
היומיום שלו ומהווי חייו, מכאן. ממילא ברור, שמדובר אף במערכות יחסים שונות בין
הסולם לעם, ובהבנה שונה של המסומן בסולם. במקרה הראשון הסולם הוא האמצעי, הכלי
שסייע לעם להגיע ליעדו; בשני - הסולם הוא מי שחלום הדורות נתגשם בו ‏14 . המקרה
הראשון מתאר את הצטרכותם של העולים לסולם הניצב - המדינה, שקיומה הוא שאפשר את
העלייה ההמונית (קיבוץ גלויות). המקרה השני מדבר על זיקתם של ה'אנחנו' לעמם, על
תחושתם כי עם שלם מממש את עצמו בהם ובעשייתם.

הקריאה הכפולה תואמת את כפילות היצגו של הסולם: מואנש ('אם ער ואף חולם'), ועל כן
מורה על העושים, על ה'אנחנו' (שכבר דיברו גם על עצמם וגם על שמחוץ לעצמם), וגם
אובייקט, שהאספקט התפקודי הציורי שלו מושך אל הלא אנושי. והצמידות של 'אנוש' ו'לא
אנוש' - שעיקר גילויה בשיר בצמידות של עושה ומעשה (או: תוצאה) ובהתק המטונימי מן
האחד אל משנהו - שעיקר גילויה בשיר לכל אורכו. כך הפתיחה היוצאת לתיאור ה'אנחנו'
ונוקטת בתבניות מובהקות של אפיון 'היינו כ...' 'קושר...' (לעומת 'קושרים') המצביעות על
הרצון לדבר באדם ולא במעשיו, ועם זאת, היא מתייחסת לעשייה, שהיא האיוך המרכזי של
ה'אנחנו'; וכך גם תיאור השמש העולה זוהר, שהוא תיאורה המטפורי של העשייה, או של
תוצאתה - ושתיהן מסמנות את הקמת המדינה. צמידות זו היא שבאה בכפל תיאורו ובכפל
מסומניו של הסולם, שהוא אדם והוא פועל ידיו ושניהם כאחת, כפי שהיא באה אף בכפל
הזיקות שבין הסולם לעם: שהאחת נמתחת במרחב, כקו רוחב בין הכא להתם, והאחרת נמתחת
בזמן, כקו אורך, בין הווה לעבר, ושתיהן יש בהן חלום וממש, קבלה ונתינה, הקף ומרכז.
שעל כן בא הסולם, ומה שאפשר שייעשה בו ובאמצעותו, בשורה לעצמו ("סולם ניצב, בו
לעלות"), והחתירה, בגשמיות וברוחניות, של עם שלם, לצורות הקיום הארצי והרוחני שלו -
בשורה לעצמה. אדם ומראית חלומו, שפעם הפריד ביניהם סולם, עתה "סולם ניצב" "לעלות
גאולים" מגשר ביניהם. מה שבמשך דורות היה בגדר הבטחה, ונסיבותיה בלבד הן שנתאמתו
שוב ושוב (ובוודאי כך בשואה) נתהפך עתה. מציאות וחלום, שבסיפור יעקב גדלים זה מזה,
ורק הפרשנות והאגדה אורגות אותם יחד, כאן הם שני פניו של מצב אחד, שהוא מציאות
והוא חלום, שבני אדם - אם ערים ואם חולמים - חלמוהו והגשימוהו.

ד.
שני צמדי מושגים: מציאות וחלום, עשייה וחלימה - הנתפסים כמושגים משלימים ולא דוחים
זה את זה - הם תשתיתו של השיר והם קובעים את מהלכו, את מבנהו ואת דרכי ההיצג
הנקוטות בו. שניים מהם: 'חלום' ו'חולם' מוצבים בו באופן חזיתי, וקישורם - הוא הוא
השיר. שני פניו של הקישור, שהאחד יוצא אל האדם העושה והאחר - אל המימוש ההופך חלום
למציאות, באים בשיר במשולב. לכל אורכו מבליט השיר את העשייה האנושית היוצאת
להגשמתו של חלום, מדגיש את כוחה ודובר בשבחה; כפי שהוא מציג את החלום כמחוז חפץ,
כמניע למעשה וככוח דוחף לפעולה. חולמים מגשימים הם גיבוריו של גלבוע, ואת תשלילם
הוא רואה באלה ש"אין בם מעשים" והם "מחכים וקווים" לשומר ישראל שישא "נס לקבץ
גלויותינו" - שאז הם "כחולמים". הוא דוחה את החלימה הפסיבית ומאדיר את החלימה
האקטיבית, המכירה בעובדות ויוצאת ליצירתן, וכל כולה מפריחה את המציאות אל גובהו של
החלום, מעזה במופלא לנגוע. הבחן זה שבין חולמים ועושים לבין חולמים ומאמינים בלבד,
הוא קו ההפרד בין תפיסותיהן של העת החדשה לתקופות שקדמו לה בדבר מעמדם ובדבר
תפקידם של אל ושל אדם בהיסטוריה. כנגד התוכנית האלוהית מציב גלבוע את הזירה
האנושית, וכנגד הציפייה לחסדי שמים הוא מעמיד את העשייה ב"כוח גדולת ימיננו" מול
ההוויה היהודית היהדותית, שהפקידה את גאולתה בידי 'גואל ישראל' והיא מפללת אליו
"ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה" "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים..."
(אתה תעשה, תשוב ותבנה ואנו נחזה ונהיה 'כחולמים'), מציב השיר את האדם הנוטל אחריות
לגורלו ויוצא לממש את חלומו.

השיר מעצב וגודר מחדש את החולם. תחילה הוא צר את דמותו כמי שעושה, יודע ומכיר
בעובדות ובטיב עשייתו, ועמד בזיקה לחלום הנשאף והנכסף. כמוהו 'כחוזר אל חלום' - אך
לא 'חולם'. רק לקראת סיום, לאחר הצגו של המימוש בתמונה וקודם תיאורו בתמונת הסולם,
הוא מכונה - לא מכונה 'חולם': "ואם ער ואם חולם". 'מכונה-לא-מכונה', משום שהכינוי משובץ
בגלופה קובעת ניגוד ומבטלת את הרלבנטיות שלו בהעלם אחד: 'אם... ואם...', וכך היא
נראית כאומרת: אחת היא מה טיבו של העושה, צלול דעת ומפוכח ('ער') או נפעם ונרגש
ו'ראשו בעננים' ('חולם'); שלא העושה או אופן העשייה שלו עיקר, אלא המעשה עיקר. (החרוז
הפנימי "ער" - "זוהר" (‏3) קושר ביניהם ). ועם שברור וגלוי, שהניגוד שבין 'ער' ל'חולם'
נמתח במישור המנטלי, ברור גם שלא באה התיבה 'ער' בפתיחה אלא כדי למשוך, ולו לרגע,
אל מישור הפעילות, ואל הזיהוי המקובל של 'חולם' = 'לא פועל בעולם הריאלי' - כדי
שאפשר יהיה לשלול ולהפריך אותו מיד (שהרי לו למישור הפעילות הכוונה, היה הניגוד: 'ער
- ישן', שהם שווי-הערך ל'פעיל - לא פעיל') ולהחליפו בניגוד אחר, זה שבמישור המנטלי,
שהוא התופס. ואף על פי שהגלופה 'אם... ואם...' אומרת שאין נפקא מינה אם חולם הוא או
ער, מכל מקום הרי היא אומרת שכזה הוא: ער או חולם; הגם שאין בכך, כאמור, לשנות את
החשוב באמת: שהמעשה נעשה - ה"סולם ניצב" ‏15 . ונמצאת הגלופה לא רק צורפת את הכינוי
'חולם' מסיגיו, אלא אף מאירה את גיבורי השיר בתור שכאלה: לא 'סתם' עושים, אלא עושים
וחולמים. (הערות בחינת פיכחון וצלילות הדעת כבר יוחסה להם בפתיחה). ומה שהגלופה
אומרת אומרות גם דרכי השיר, שכולן: החזרה 'חלום' / חולם': שרש אחד היוצא לשתי צורות
משלימות; מיקומו של הכינוי בסוף השורה, כמוהו כ'חלום' (‏1); שזירתו של הכינוי בחריזה
המרכזית של השיר ושיתופו בסכימת החריזה שבחלק האחרון של השיר, זה הדובר במימוש
באמצעות החולמים - כל אלה מצביעים על מעמדו המיוחד של הכינוי, ומובילים לראות בו
איוך מרכזי של העושים. כך נבנית דמותו של החולם החדש, החולם ועושה, שככזה הוא
ניגודו המהותי של החולם המסורתי (זה שפסוק האב מ'שיר המעלות' מדבר בו).

וכפי שהציג השיר או גיבוריו כעושים שהם חולמים, כך גם לגבי החלום והגשמתו, שבראשונה
הוא מוצג כמציאות ורק אחר כך כחלום שמומש. וכמו כדי להחריף את הניגוד בין מה שהוא
מציאות לבין מה שהוא חלום דורות, מוצגת תחילה המציאות בממשיותה הארצית - כציור נקי
קווים, ילדי כמעט, של שמש ושל גגות, המתאפיין בפשטותו ובראשוניותו, הנעדרת כל מטען
של תרבות או משקע של סמל, (השמש ה'צעיר' עומד לעצמו בשורה ובשיר, היחיד שאינו נחרז
והוא בלתי קשור, כמו הכול פתוח לפניו) ומציאות זו, שהיא וודאות שאין הספק תופס בה,
שבה ומוצגת בחלקו האחרון של השיר כמו הייתה חלום. בצירופם מורים שני ההצגים, הבאים
זה עקבות זה, כי מציאות זו של ראשית חדשה - שבני האדם הם שיצרוה, והיא בממשותה
הריאלית ההווה כאן ועכשיו - איננה אלא חלום שנתממש. על כן נוקט השיר בטכניקה של
הריאליזציה של החלום, הופך מכוחה חלום למציאות, ומעמיד מציאות שהיא חלום. והשיר
שפתח בחזרה אל חלום אף סוגר בחלום. אך בעוד הפתיחה עניינה במעשה, היוצא למימושו
של החלום, הסיום עניינו בחלום שהוגשם, ומציאותו לובשת צורה של חלום. מה שם החלום
הוא דחף למעשה של הגשמה במציאות, שאף הוצגה בתור שכזו, כאן מוצאת המציאות מידי
פשוטה ונעשית הגשמה של חלום. ואל יקל בעינינו הדבר, שכן בהיפוכים אלה מגולמת
הראייה (הציונית), שחלום הדורות אפשר לו שיהיה ממש כאן על פני האדמה, והגשמתו אין
בה כדי למעט את דמותו, כי מציאות זו עצמה היא החלום.

כל אלה 'מסומנים' בחריזה. א ב ב X ב א ב היא סכימת החריזה של השיר, המוצגת כאן מתוך
התייחסות לשלוש חטיבות העניין שבשיר: תיאור ה'אנחנו' (‏2‎-1), הראשית החדשה (‏4‎-3)
ותיאור הסולם (‏7‎-5). תרומת החרוז לקישור החטיבות, העומדות לעצמן, זו לזו נראה כאן
בבירור. וכך גם אופיה ומעמדה המיוחד של החטיבה האחרונה, המדברת במימוש, שהיא
היחידה שהחרוז תוחם וגודר אותה וגם קושר אותה לחטיבות האחרות. החטיבה האחרונה היא
היחידה בשיר החורזת בתוך עצמה (בחרוז סופי החובק אותה ב - ב'חולם'/'שלם', ובחרוז
פנימי: 'סולם'/'עם') והיחידה העומדת בקשרי חריזה שונים, עם קודמותיה: בחרוז הפנימי
'ער'/'זוהר' ובחזרת השרש 'לעלות/עלה', המצביעים על הזיקה (ואף מחזקים אותה) שבין שתי
החטיבות - בין הבוקר החדש לדרך מימושו של החלום. בחרוז המושך אל החטיבה הפותחת -
'לעלות'/'חלום' - א א החורג מן המסגרת בצורתו (=החרז) ובאופיו (חרוז בלתי מדויק) וגם
אחוז בה בקשר של ובחזרת השורש 'חלום/חולם' - בשני המקרים קרבה ושוני מדברים בעד
עצמם. כך מראה החריזה, כי החטיבה האחרונה כמו ממלאה (ומממשת) מה שהפתיחה השאירה
פרוץ 'חלום' ו'שלם', שנקשרו שם חלקית, נקשרים כאן בפועל ובשלמות 'חולם'/'שלם'
והאפיפורה 'שלם'/'שלם' ב ב, בסיום הכמעט ממסגר, מאגדת את השיר היוצא מן החלום אל
שלם וחותם בחולם ששב אל שלם, כשעם ועירו, עיר ועמה שבו ניתוקיהם וקושרו
'אל שלם'. ‏16

ה.
התבוננות בשיר מנקודת מבטם של הדוברים, מי שנטלו חלק במהפך ההיסטורי, מגלה אמירה
שאיננה נאמרת במישרין, וכל כולה הלא-אמור אמור בין השיטין, ודווקא מתוך כך היא קונה
לה אמינות. לאחר שפתחו בעצמם (ש' ‏2‎-1), מרחיקים הדוברים אל שהוא מחוצה להם, ויש לו
מעמד וקיום אובייקטיבי, והם דוברים בו בתור שכזה, בציורים ובלשון פיגורטיבית, ללא
שיקשרוהו לעצמם. ועם שמאליו מובן שהכול מוצג מבעד לעיניהם, שוב אין הם דוברים
בעצמם במישרין, והם עוברים מציור לציור ללא שיבהירו את הגיון המעבר וללא שיפרשו
את קו המחשבה שלהם. שעל כן מושכת תשומת לב גלופת הלשון על הוו שבראשה ('ואם...
ואם...') הבאה בין התיאורים וכל כולה נקיטת עמדה, כבדיבור חי של אדם אל אדם. ומדי
נתפס דיבורם של ה'אנחנו' כאמירה מכוונת אל שומע, שאל דעותיו - העולות מכללא - היא
מתייחסת, וכנגדן היא יוצאת ‏17 ; מנסחת במפורש ובמדויק את דעתם של הדוברים בו. מכוחה
של נקיטת העמדה הנשזרת באינפורמציה הלא אישית הנמסרת, נתפס השיר כולו כאמירה
המודעת לייחודה והמבקשת אף להיתפס בתור שכזו. ולפי שמדובר פה בעניין לאומי - ברור,
שאמירה זו מכוונת אל הכלל ואל הדעות הרווחות בו.

בשיר העשוי משפטים אסינדטיים (משפט משפט לעצמו, בלתי מקושר למשנהו, ואפילו המשפט
המורכב חסר סימן שעבוד) באה לפתע וו החיבור, ודווקא לאחר תיאורה של הראשית החדשה
וקודם תיאור הסולם, וכל כולה אין צורך בה ‏18 , לולא ביקשו הדוברים, שנוכחותם כבר
מורגשת, לאזכר את עצמם ביחס לשני התיאורים שאותם הם קושרים בוו; ולשוב ולומר לגבי
שניהם כאחת, את מה ש'אמרו' כבר בפתיחה: שלא מעצמו אירע מה שאירע. כמושכת אל שלפניה
- אל השמש הצעיר ואל ה'אנחנו שהציגו עצמם כ'עושים' - מספקת הוו את הקישור החסר בין
העושה למעשהו ‏19 , קישור התופס אף לגבי הסולם, שהוא הצגו החוזר והאחר של אותו מעשה
עצמו. משיכה זו שמושכים ה'אנחנו' אל עצמם על ידי אזכור נוכחותם, לא כדי להאיר את
עצמם היא באה (שלו רצו בזאת היה השיר נאמר כולו בלשון דובר בעדו), אלא כדי להאיר
את האירוע ההיסטורי כמעשה, שבני אדם הם שהיו עושיו. ביחידותה ובמיקומה מסבה וו
החיבור את תשומת הלב אל דרך דיבורם של ה'אנחנו', שעם שהם יוצאים אל הקיים ועומד
מחוץ להם, הם עצמם כרוכים בו; ותיאורם המתמקד באובייקט ובמעשה המסומן בו הוא גם
תיאור עקיף שלהם כעושים וחולמים. דרך דיבור זו, שהמעשה (=התוצאה) מובלט בה והעושה
נכלל בה, מאפשרת לדוברים להצביע על המפנה בתולדות העם ועל שידוד המערכות המעשי
והמחשבתי שהם דוגלים בו.

'החצנה' זו של ה'אנחנו', והיצגם עם ובתוך המעשה שהיו עושיו מאפקת את המבע, ויש שהיא
אף מאפשרת אותו. כך בציור הסולם, משנתבונן בו לא לפי זיקתו לחלום יעקב (שהוא
הגשמה ספרותית שלו), אלא לפי זיקתו למציאות, שאותה הוא בא לתאר ‏20 , שאילו באו
הדוברים לומר במישרין את שהם אומרים בו בעקיפין, לא ניתן היה הדבר שייאמר. הבוחרים
בציור זה דווקא, כדי לתאר את עצמם ואת הסיטואציה ההיסטורית, עם שהם מעידים על
הזדהותם עם גורל עמם ועם תרבותו, הם מעידים אף על אחריותם ועל מחויבותם להם,
מחויבות ואחריות שהאל ה'ניצב' על הסולם הכריז עליה, והם נטלוה מידיו; ובהעתיקם
אותה אל הסולם ה'ניצב' - קיבלוה על עצמם, רואים בארץ ובמדינה הבטחה לקיומו הפיסי
והרוחני של העם. ההתמסרות והמסירות, השייכות וההמשכיות, הייצוג של עם שלם בעבר
ובהווה שלו וייצוגם של החיים ושל המתים, הנאמנות לנכסי הרוח ולערכי התרבות,
שהוויתור על האמונה באל ככוח פועל בהיסטוריה אינו פוגע או פוגם בם כהוא זה - שכולם
עולים מתוך תיאור הסולם ומאותה שורה מופלאה, שתחבירה (שיש לו אפקט של משפט ייחוד)
מציג את הסולם הניצב כמי שקשוב לחותר לעלות בו - כל אלה הם, כדברי אלתרמן,
ה"עבותות" "אשר לא פה נטוו ולא בזה סופם", שעם ומי שעשו עצמם לסולמו קשורים בהן -
ומהן ובהן האחריות, המחויבות והאמינות גם יחד.

אמירתם של ה'אנחנו', מצביעה על המשך ומכריזה על שינוי, הולכת וצוברת עצמה רגשית,
תוך חילוף מוקדי התיאור ודרכי ההיצג ויוצאת מן האדם (=ה'אנחנו') שבו היא מעוגנת.
ומחוזקת על ידי היש הריאלי שיצר, היא מגיעה לשיאה במעמד חזיוני שהכול - עם, ארץ,
תרבות והיסטוריה - נכנפים בו; והוא לא חזרה אל חלום, כי אם חזרה על חלום בגרסה
מתוקנת שלו ‏21 , שבה מימושו של חלום, השתול בעבר, הוא מציאות של חזון שנופה לעתיד.

הערות שוליים
השיר נאמר קודם ברכת המזון בשבת, במועד, ביום שאין בו תחנון ובכל סעודה
של שמחה. (בחול, נאמר קודם ברכת המזון 'על נהרות בבל', תהלים קלז, שבו
באים הפסוקים הידועים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי
אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי"). כיום נוהגים לומר
שיר זה ביום העצמאות.
.1
ציון העיר והארץ"; והשוו תהלים פה ‏2: "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב" -
מגלות בבל, בזמן בית שני, כדברי הפרשנים.
.2
וראו השורה הבאה: "קושרי ניתוקים אל שלם" הנוקבת בשם העיר.
.3
ובלשונו: "בשוב השם את שבותם אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה רק בחלום".
.4
הבחירה בתיבה 'שלם' שהיא גם תואר וגם שם פרטי, שמה הקדום של ירושלים,
מאפשרת את שיוך הוראותיו השמניות של השורש לירושלים; ושמה הקדמוני אף
נותן להן נופך של ראשוניות.
.5
הגגות נתפסים עתה כמטונימיה. וראו ישעיהו כב ‏1 "משא גיא חזיון (=ירושלים)
מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות" ואפשר שגלבוע רומז לפסוק התוכחה שכאן
הוא גאולה.
.6
במקרא בא השם 'ירושלם' לרוב בכתיב חסר, בהעדיפו את הקרי ירושלם, שהיה
נוהג קודם נוסח המסורה שניקודו ירושלם (מה שמאפשר לו לחרוז שלם/ירושלם,
ולהזכיר למי ששכחו כי ב"שלם" של "קושר ניתוקים" מקופל שם העיר) מבליט
גלבוע את קדמוניות העיר, את הקו ההיסטורי הנמשך מן העבר אל ימינו,
ומצביע על התקומה המדינית כחזרה חדשה על מה שכבר היה, ובאותו מקום
עצמו.
.7
גלבוע נוקט כאן בטכניקה של הריאליזציה של החלום, היינו: היצגו בתור ממש;
ובריאליזציה של הניבים: חלום שהתגשם, חלום שהפך למציאות.
.8
כגון שהאל הוא ש'זימן' את יעקב לפגישה, כשהם מפרשים "כי בא השמש", כיבה
את השמש. (של כן גם זרח "לו השמש כאשר עבר את פנואל" (לב ‏32) כגון
שקיפל הקב"ה את כל הארץ והניח אותה מתחתיו, כדי שהתהא נוחה להיכבש על
ידי בנו ועוד כהנה וכהנה. ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי, אגדות
היהודים של גינצבורג, בראשית רבה, מדרש הגדול, ילקוט שמעוני, חולין
צא-צב ועוד.
.9
בשל היעדרו של סימן הזיקה ('אשר', 'ש') ניתן לראות במשפט גם משפט גם משפט
של איחוי: סולם ניצב ובו. נמנעתי, לכן, מן המונח 'פסוקית' לגבי המשפט
השני.
.10
ניתן היה להציב את שם הפועל אחרי פועל העזר, כמקובל: 'בו חתר לעלות' או:
'בו חתר עם שלם, לעלות'; כפי שניתן היה לדחות את הכינוי המוסב לסוף: 'עם
שלם חתר לעלות בו'.
.11
וראו הקישור מכוח החזרה על השורש ל"שוב עלה זוהר... שמש צעיר".
.12
והצירוף "בו לעלות" הממחיש את הכמיהה מצביע, במקרה של החתירה בפועל,
על הקשיים שבביצוע ובמקרה של השאיפה, הוא כמו ממחיש את הכאב שבאי
ההגשמה, את מה שלא הגיע לפורקנו.
.13
שתי הזיקות קובעות הבנה שונה במלת היחס ובאופיה התחבירי. (א) סולם ניצב,
(=באמצעיתו) חתר עם שלם. 'בו' - תיאור אופן המתייחס למושא, סולם. (ב) סולם
ניצב, בו (=בתוכו) חתר עם שלם. 'בו' - לוואי המתאר את הנושא , סולם.
.14
ויש מקום להדגיש כי "ניצב" הוא כאן - כמו בפסוק שבמקרא, וכפי שמתחייב מן
הגלופה וממשמעו של השיר כולו - פועל, ובתור שכזה הוא מציין עשייה.
.15
בצירוף 'עם שלם' ניתן לראות גם מבנה של סמיכות: עמה של שלם, ירושלים.
וראו גם החרז המשותף והעשיר יותר שלם/ירושלם: slem.
.16
נימה פולמוסית וקוצר הרוח עולים מהיצגה של הגלופה בראש המשפט "ואם ער
ואם חולם/סולם ניצב", ומן הוו הבאה בפתיחתם.
.17
הוו איננה חלק מגלופת הלשון 'אם... ואם...', שרק ה'אם' השני נזקק לה.
.18
חסרונו של הקישור מעיד על ההתפעמות מן המהפך ההיסטורי - שה"שוב" מדגישו
- שכל כך נכבשו לו הדוברים, עד שיתארוהו לעצמו, שוכחים לציין מי היו
מחולליו; שכשלעצמם אף אין להם חשיבות.
.19
ציור הסולם בחלום הוא תמונה בלבד, שאין מאחוריה כל ממש, אלא ממשו של
חלום. המסורת, שעבורה היה החלום התגלות אלוהית, ראתה בו ממש שאין
למעלה ממנו. הסולם בשיר הוא ציור שהמציאות ש'מאחוריו' (הקמת המדינה)
תומכת אותו; והוא היצג ציורי של מה שכשלעצמו הוא ממש.
.20
זה טעם נוסף לכף של "היינו כחוזרים".
.21