Home
  education - חינוך





נסיך הקסם


הרומן תמונת דוריאן גריי על רקע חיי אוסקר ווילד
והתקופה הויקטוריאנית

שגיא מעין, בית הספר ע"ש ח' קוגל, חולון, תש"ן-תשנ"א
מנחה: עמירם אחירותם


‏1. פתיחה
פרשת חייו מלאת התהפוכות של ווילד סוערת וטרגית יותר מאלו של גיבורי סיפוריו.
הנסיקה המטאורית, הגשמת השלמות העצמית, יישום האידיאלים בתחום היופי ובספרות, מחד
גיסא, ופרשת אהבתו ללורד אלפרד דגלס, ההסתבכות במשפט, השקיעה עד למוות המשפיל,
מאידך גיסא - כל אלה היוו את תמצית חייו. איזושהי מסתוריות אפפה תמיד את השם אוסקר
ווילד - רבים אמרו עליו, כי דמותו שנויה במחלוקת, וכי מאחורי מסכה של שפה גבוהה
ומליצית מסתתרת שטחיות רעיונית. מעטים אמרו עליו, כי היה גאון שהקדים את דורו, שהפך
לסמל ולגיבור בעל כורחו, שהיה אחד ממובילי הספרות האנגלית.

כאן מובאת תמצית סיפור חייו של אוסקר ווילד בהשוואה לעלילת הרומן. מפתיע בוודאי
לגלות, עד כמה גדול הדמיון ביניהן. תמונת דוריאן גריי הוא למעשה תשקיף של חיי
מחברו למן תחילתם עד סופם (אף על פי שנכתב הרבה לפני תחילת השקיעה שלו). זהו רומן
קלאסי, אחד מאבות הרומן החברתי. הוא שובר מוסכמות; בעל רבדי תוכן עמוקים ממדרגה
ראשונה; כתוב ייחודיות; ועשיר ברמזים ובאמצעים אמנותיים יפים.

דרך ארגון העבודה
העבודה עוסקת בהגדרות יסוד של אמצעים אמנותיים ובודקת את התאמתה של היצירה
לקריטריונים האלה. עיקרה של העבודה, עוסק בניתוח ספרותי עצמאי של הרומן. הניתוח
התבצע על ידי בדיקת האירועים בחיי דוריאן גריי לפי סדר כרונולוגי, תוך בחינת
הנושאים האלה: אנלוגיה לשינוי בתמונה; דמותו של דוריאן ביחס לסביבה; דמויותיהם של
באזיל והנרי; מערכות היחסים בין שלושת הגיבורים; ביטויי הומו-סקסואליות וסימבוליזם
(אם יש). בסוף הפרק מופיע סיכום, המסביר את משמעות מותו של דוריאן ביחס ליצירה
כולה כפועל יוצא של שילוב כל הדמויות בדמותו שלו.

מפתח הקיצורים
א.ו. = אוסקר ווילד
ב.ה. = באזיל הלווארד
ד.ג. = דוריאן גריי
ה.ו. = הנרי ווטון

‏2. איסוף חומר ועיבודו ‏1

ג. היסוד הפנטסטי
יצירתו של א.ו. בכללה מתאפיינת ביסודות הפנטסטיים ‏2 השזורים בה. הכתיבה הפנטסטית
הפכה זה מכבר לז'נר העומד ברשות עצמו, מיוחד מסוגי ספרות אחרים, שאינו רק כתיבה
בדיונית, כפי שנקל לחשוב אסוציאטיבית לשמע ההגדרה. ביסודו - הז'נר הפנטסטי הוא
שזירת העל טבעי בתוך מציאות ריאלית של הגיבור. לא כל אירוע הנראה דמיוני הוא באמת
חלק מספרות פנטסטית. לעתים חוסר ההיגיון ותופעות על טבעיות הן חלק מעולמו של
הגיבור ומסביבתו הריאלית. מכאן, שנוכל לנסח כמה תנאים, המאפשרים את הסיפורת
הפנטסטית:

דמיונו של המספר / סופר / גיבור אינו מוגבל למה שאפשרי - הוא חופשי
ליצור מציאות, שבה ה'תחום', שתופעה 'מתקבלת על הדעת' הוא רחב יותר משל
המציאות הממשית. למשל, לאחר שגילה דוריאן את השינוי בתמונה, דמיונו יצר
עולם שלם, שבו היו מעין חוקים הגיוניים, המשכיים ומתקבלים על הדעת סביב
אותו שינוי: היות שהתמונה משתנה, מתקבל על הדעת, שדוריאן יישאר צעיר
ויפה לנצח במקומה. זהו המשך 'טבעי' לכאורה של האירוע. כמובן שבמציאות
הממשית 'המשך' כזה אינו מתקבל על הדעת כלל וכלל.
.1
בתחום הפנטסטי אין הפרדה, ואין מחיצות או סייגים, בין תחומים, שבמציאות
הריאלית הם מופרדים זה מזה. למשל, אין הפרדה בין דומם לחי, בין אנושי
לחי, בין חי למת - העולם סביב הוא חופשי ופתוח להתקשרויות, שאינן קיימות
בין תחומים כאלו מציאות. לדוגמה, בהנסיך המאושר יש מערכת יחסים בין חי
(סנונית) לאנוש (הנסיך). יתרה מזאת, הנסיך הוא חסר חיים ודומם (פסל), ועם
זאת, מסוגל לחוש, לבכות, ולדבר עם הסנונית החיה. כל המחיצות, שבעולם
הריאלי הן בלתי אפשריות, נעלמות כאן.
.2
השלם יכול להתפצל כך, שחלקיו יכולים להמשיך ולהתקיים באופן עצמאי. גם
חפצים דוממים של השלם 'חיים' באופן עצמאי. התמונה, למשל, היא דוגמה
קלאסית לכך, שחפץ דומם השייך לגיבור יוצר לו חיים משלו, ועלילה מורכבת
סביבם.
.3
דברים, שבמציאות הממשית נפרשם כהזיה, כחלום או כדמיון הנתון להשפעת
חומר כלשהו, נתונים בסיפורת הפנטסטית כעובדה קיימת, מה שמגביר בקרב
הקוראים את התמיהה ואת הספק, אם אכן זו מציאות או הזיה.
.4

על פי טודורוב, עיקרו של הפנטסטי הוא בחוויה של היסוס, העוברת על הגיבור, או על
הקורא, או על שניהם יחד. כל עוד קיימות תנודות בין אמון או דחייה של האירוע לגבי
השאלה אם הוא אמיתי - זהו אירוע פנטסטי. לאירוע כזה אין הסברים ריאליים. לכן נוצרת
אי הוודאות - האם אכן הוא קרה, או שמא הוא פרי דמיון או פרי הזיה. את האירוע
הפנטסטי עובר אדם (הקורא או הגיבור) המכיר בחוקי הריאליה, אך החוויה שהוא עובר
פורצת אותם.

היסוד הפנטסטי הוא ז'נר מתחמק, מתחלף, ולכן נוח לתארו בסמיכות לז'נרים קרובים לו -
המסתורי והמופלא. אם נציב ציר, שבקצהו האחד הז'נר המסתורי ובקצהו השני הז'נר
המופלא, נוכל לטעון, שהפנטסטי נמצא במרכז. הז'נר המסתורי מתאפיין בתופעה חריגה,
שאפשר למצוא לה הסברים ריאליים - טירוף, חלומות, שכרות וכד'. זוהי בעיקר ספרות של
מתח ושל אימה, או ספרות בלשית. הז'נר המופלא, לעומתו, מציב במרכז היצירה עולם
ערטילאי, שבו הדמויות חיות על פי חוקים משלהן ללא שום קשר לעולם המציאותי של
הקורא. התופעה החריגה מוסברת אמנם, אך באמצעות חוקי העולם הקסום של הדמויות. אלו
בעיקר אגדות ומעשיות או מדע בדיוני. פנטסטי 'בטהרתו' אינו קיים כמעט בספרות - יש בו
מרכיב דומיננטי זה או אחר, המשלב הן את הפנטסטי והן את אחד הקטבים ב'ציר'. תמונתו
של דוריאן גריי, עומד כמובן קרוב יותר למסתורי מאשר למופלא - הוא פנטסטי מסתורי.
יש בו עולם ממשי, והתופעה החריגה, כל עוד לא נשבר ההיסוס לגביה, מעוררת נסיונות
להסברה הגיונית - קל לחשוב בשלבים מוקדמים של היצירה, שאולי דוריאן הוזה, מסומם
או מטורף.

בתחום ההיגד, יש לשכנע את הקורא שהעולם הוא ממשי על ידי ביטול המחיצה בין גוף
לרוח. לדוריאן גריי יש נשמה ורוח מוחשיים כחיים הפיסיים שלו. העולם שבו הוא חי -
לונדון שאחרי המהפכה התעשייתית - הוא עולם בהחלט ריאלי, מוחשי, אמיתי, קיים. אורח
החיים של דוריאן גריי מתבטא בסעודות, בנשפים ובמסעות ציד, כיאה לתקופה שאותה מתעד
הספר. בעמ' ‏30‎-29 אומר דוריאן ‏3 : "כמה עצוב הדבר! אני אזדקן ואהיה נורא ומחריד, אבל
התמונה תישאר צעירה תמיד. לעולם לא תהיה זקנה יותר משהיא כעת, ביום זה של חודש
יוני...אילו היה הדבר להפך, אילו יכולתי אני להיות צעיר תמיד - והתמונה תזקן... את
נשמתי הייתי נותן!" למעשה, אנו רואים כאן טשטוש בין המקרה לאמירתו: דוריאן מביע את
משאלתו, אך יודע, שזו אמירה סתמית, חסרת משמעות, ושאין סיכוי שתתגשם. אך המקרה, שהוא
שאף אליו, אכן קורה, והגבול, בין מה שחשב ובין מה שקרה לו, מיטשטש.

העלילה מתפצלת לשתי עלילות משנה מקבילות זו לזו. הן אמנם מתפתחות בכיוונים שונים,
אך משפיעות זו על זו. ד.ג. יוצא אל החיים, קושר קשרים חברתיים עם הנרי ועם רבים
מאנשי הבוהמה, מתאהב בשחקנית תיאטרון, מגלה את האמנות ואת היופי, וגם מתוודע לכיעור
שבחיי המעמדות הנמוכים. במסגרת קשרים עם אנשים רבים אלו, ובכללם באזיל והמשרת
(ויקטור), הוא הולך ומידרדר מבחינה מוסרית. לעומתו, הציור נשאר 'בודד', אך מתפתח
וממחיש את השינוי שעבר על דוריאן. דוריאן מכיר בכך שנשמתו הושחתה, אך אינו מצפה
למצוא אות מוחשי לכך, ולכן בגלותו זאת, מתעורר בלבו הספק, או שהתרגשותו גורמת לנו
לחשוב שהוא אכן בספק. כמובן, הדבר מעמיד גם אותנו, הקוראים, בתהייה, אם אכן התמונה
השתנתה. היסוסו של דוריאן, במיוחד לאור חוסר המהימנות שהוא משדר, הופך את ההשתנות
לאירוע חריג, לנושא המרכזי של העלילה, ויוצר מתח ועניין.

ד. נקודות ראות - דמות המספר ברומן
על פי מאמרו של נורמן פרידמן ‏4 , קיימים כמה וכמה סוגי מספרים, הנבדלים זה מזה
בנקודת הראות שלהם מבחינת העלילה, מבחינת כמות הידע שלהם ומבחינת התפקיד שהם
ממלאים בעלילה. ברומן הנדון בולטים שני סוגי מספרים יודעי כול - המספר העורך
והמספר הניטראלי.

המספר העורך
המספר העורך הוא זה היודע מה מתרחש בכל מקום, מה יקרה, ומה חושבת כל דמות בו בזמן.
עם זאת, הוא מדווח לנו רק על חלק מהמידע, בהתאם לרצונו, כדי לכוון אותנו לדעה
מסוימת על הגיבור. הוא יוצר בכוונה רושם מסוים על הקורא ביחס לדמות בעלילה. לעתים
הוא מעיר הערות סובייקטיביות על הגיבור, משתף את הקורא, מתעתע בו, ולועג לו על ידי
כך, שהוא יוצר אצל הקורא יחס שלילי כלפי הגיבור. למעשה הוא רומז, שהגיבור אנלוגי
לעתים לקורא עצמו. המספר העורך מוסר לנו תיאורים תמציתיים, פשטניים, על הסצינות
המתרחשות. התיאור של המאורעות דן בתקופה ממושכת ובמקומות שונים, ובתוך התיאורים
הללו מרגישים בדרך כלל בנעימת דיבורו של המספר, כשהוא נוהג להדגיש את הרצוי לו
ולהבליע את מה שנוגד את מגמתו, להוסיף נימה מבודחת, כועסת, מבקרת וכד', או ממש
למסור את דעתו שלו על האירוע - אם הוא תומך במעשיהם של הגיבורים, או שולל את
התנהגותם. הנימה הזו מוספת לתיאור הדיווחי הטהור, כאשר המלים הנכונות משמשות בה
כדי לכוון למחשבה הסובייקטיבית.

המספר הניטרלי
דרכים נוספות להעברת המידע הסיפורי קיימות בידי המספר הניטרלי. הוא אמנם יודע את
כל מהלך העלילה ואת כל ההתרחשויות בו בזמן, אך הוא מספר את הדברים מנקודת ראותה
של דמות אחת בלבד. את השינוי בעלילה חווה הגיבור, ואת החוויה הזו מעביר המספר דרך
עיני גיבורו. מה שמבדיל צורת סיפור זו מסיפור על ידי הגיבור עצמו הוא שאין החוויה
מתוארת כאילו היא מתרחשת עכשיו, אלא רק אחרי התרחשותה. בעצם, המספר הניטרלי
מנתח את הסצינה, אך מנקודת ראות של הדמות שעמדה במרכזה ועל פי תחושותיה. המספר
מתאר את החוויה תוך שימוש בגוף שלישי. למעשה, המספר הניטרלי מוותר על חלק
מה'פריבילגיות' שלו כמספר יודע כול. הוא מצמצם את תיאורו למקום אחד ולזמן מסוים, אף
על פי שהוא יודע מה מתרחש במקומות אחרים. מכאן נוכל להסיק, כי המספר בתמונת
דוריאן גריי הוא עורך וניטרלי לסירוגין. בתארו את הדמויות, הוא מדגיש את פרטי
המידע שהוא רוצה, כדי ליצור אצלנו מחשבה מוקדמת על הגיבור, ובכך הוא מגדיר את עצמו
כעורך. כך נוצר הרושם על דוריאן - נאיבי מאוד, כמעט על גבול הטפשות, מתוסבך ולא
בוגר עדיין מבחינת זהותו המינית, נרקיסיסט, הוזה ונתון להשפעת סמים, חלש ונגרר - כל
אלו גורמים לנו לתחושה של חוסר אמון במידע שהוא מוסר. המספר העורך, כמובן, הוא זה,
שמכוון אותנו שלא לסמוך על האינפורמציה שאותה מעביר דוריאן. עם זאת, בתיאורי
השינויים של התמונה החוויה מועברת דרך עיניו של דוריאן. ההתרגשות, הספק וההיסוס הם
דוגמה להימצאותו של המספר הניטרלי, היום שאם היה זה עורך - הוא היה יודע בבירור מה
קרה באמת. עד לבואו של באזיל, קיים הספק. העורך דאג, שנתרשם שבאזיל הוא דמות
מהימנה, מוסרית, מעוררת רחמים, כנה ושקולה, ולכן, כשהוא מודה, שחל שינוי בתמונה, יש
נטייה ברורה להאמין לרגש האחריות ולאמת המוסרית שלו, ולקבל את שינוי התמונה כעובדה
קיימת: "באור העצוב והעמום שנאבק לחדור דרך וילונות המשי...נראו לו הפנים כאילו שונו
במקצת. ההבעה נראתה שונה. אפשר לומר ששמץ אכזריות היה בפה. אכן, היה זה מוזר... ‏5
(עמ' ‏84). התפעלות זו אצל דוריאן מועברת בצורה אישית, תוך שימוש במלים 'חיות' מאוד,
המביעות את התמיהה ואת הספק שחש דוריאן. המספר כאן, אם כן, הוא ניטרלי.

לסיכום, נוכל להעיד על מגמה ברורה של המחבר לבלבל את קוראיו. הוא מחליף את
תפקידיו תכופות, כדי לבלבל, לתעתע בקורא. היות שהעורך מייצג את המציאות, והניטרלי
את ההזיות, את הדמיון ואת החולמנות, מגשים ווילד ברומן זה את כל שאיפותיו הכמוסות,
שאותן הוא מבטא כמספר ניטרלי. הקונפליקט בין המספר העורך למספר הניטרלי הוא יסוד
כל היצירה, שבה הקונפליקט הוא בין מציאות לדמיון. א.ו. מתייחס לד.ג. באופן אמביוולנטי
- הוא משתומם לנוכח תעוזתו, מקנא בו ומעריץ את חוסר מוסריותו, כמובן, בהסתר. בגלוי
הוא משדר נימה הגורמת לנו לחוש כלפי הגיבור יחס שלילי. תעתוע זה בקוראים, מקורו
בניסיון להוכיח את צביעותם, על ידי כך, שהם מתנגדים לספר, אך משבחים את סופרו,
שלמעשה, הביע בספר את משאלותיו.

‏3. ניתוח עצמאי של היצירה
ה. ‏6 בחינת התפתחות שתי עלילות מקבילות: חיי דוריאן גריי לעומת השינויים
החלים בתמונה
כאמור, ביצירה תמונתו של ד.ג. מתפתחות שתי עלילות: באחת - תיאורי המציאות
היומיומית, החיים האמיתיים של דוריאן - גבר צעיר הקושר קשרים חברתיים, ובשנייה -
דיוקנו, שהוא 'גיבור' העלילה, מזדקן במקומו, מתכער, ו'סוחב על פניו' את קמטי תשוקתו
ואת עקבות חטאיו. בשתי העלילות שולט היסוד הפנטסטי - יופי נצחי שאינו מזדקן, וכמובן
השתנות עקבית ובלתי ניתנת להסברה מדעית של חפץ דומם. שיא הפיקציה הזו מגיע ממש
בסוף היצירה עם רציחת נפשו של דוריאן על ידו - הוא מזדקן בבת אחת ומקבל בחזרה את
כל קמטי פניו, ולעומתו - התמונה שבה לצורתה המקורית. שני האירועים הללו אינם
מוסברים לאורך כל עלילת הרומן, ונוצר היסוס לגביהם, אם הם אכן נכונים. עם זאת, אותו
היסוס לגבי אמיתותו של האירוע מקבל מענה באמצעות הוכחות בסיפור, כי דוריאן אכן
צעיר: הערות חוזרות ונשנות מצד הסובבים אותו על יופיו ועל נעוריו; קנאתו של הנרי;
ג'ימס ווין מאמין לאשליות מראהו הצעיר וכו'. במרכז העלילה השנייה ההיסוס והפליאה
אינם מקבלים מענה מיידי, אם התמונה אכן הזדקנה או לא, אלא רק כאשר באזיל, שהוא
דמות מהימנה, מודה שכך קרה. או - אז נשברת התהייה, וברור לנו, כי דוריאן לא הזה תחת
השפעת מצפונו, אלא באמת ראה את השינוי ההדרגתי. למרות היסוד הפנטסטי הקיים בשתי
העלילות, לאורך כל היצירה יש רמזים ריאליים ביותר. התקופה - סוף המאה התשע עשרה,
לונדון שאחרי המהפכה התעשייתית, תחילתו של המדע (מיוצג על ידי אלאן קמבל), של
המיכון ושל ההמצאות החדשות. חיי החברה הבוהמיים אכן קיימים, כפי שהם מוצגים בספר.
כלומר, בתוך אותה מציאות מתקבלת על הדעת, מתרחשים להם אירועים מוזרים בחייו של
ד.ג.. זו אינה יצירה של עולם קסום ואגדי, אלא כמעט סיפור 'אמיתי', הסוטה לכיוון
המוזרות.

ד.ג. מוצג בתחילת הסיפור כצעיר יפהפה, עשוי 'שנהב ועלי ורד'. טבעו פשוט ותמים.
תמימות, למעשה, היא המפתח לכל מה שקרה לו בהמשך היצירה. באזיל מכיר בדמותו
הילדותית עדיין ויודע, כי קל לעצבה ולהשפיע עליה לרעה. ד.ג. מתגלה לה.ו. כצעיר בעל
נפש פיוטית ואמנותית, רגשני ועדין. הוא עדיין נשמר מ'זיהום העולם הגדול'. הוא דומה
לגיבור מיתולוגיה יווני הן באופיו ובאהבתו לחיים וליופי והן בצורתו. ד.ג. מעריץ את
המוסיקה, מבין אותה ומתרגש ממנה. שנינותו של לורד ה.ו. מבלבלת אותו. אך דוריאן נמשך
בתשוקה מוזרה אל הקסם שבדבריו של הנרי כאל דמות אב חדש. כבר בפגישה הראשונה
מחדיר בו לורד הנרי את רעל ההערצה העצמית ליופיו ולנעוריו. דוריאן, בגלל כניעותו,
נמשך בקלות להאמין בדבר - הוא מתחיל לחשוש מאובדן יופיו, מתחצף לבאזיל ומביע את
משאלתו המטורפת: "אילו יכולתי אני להיות צעיר תמיד והתמונה תזקן... תמורת זה... את
נשמתי הייתי נותן!" (עמ' ‏30). ד.ג. מתחיל להתקרב להנרי, תוך התרחקות מדמות הידיד
לשעבר, ב.ה... הוא מבקר במסיבות, שוקע במחשבות המתעוררות בו לשמע דבריו של לורד
ה.ו., לומד לאהוב את היופי ואת עצמו, ועם זאת גם מתאהב בשחקנית, סיביל ווין. למעשה,
הוא מתאהב באמנותה, ביפי משחקה, ולא בדמות עצמה. כמו בן המציג את אהובתו בפני
אביו, אך הוא מזמין את הארי להצגה, שבה היא משחקת. בדיוק אז היא משחקת גרוע. דוריאן
מתאכזב ועוזב אותה לאנחות. היא מתאבדת בגלל עצבונה, ומכאן מתחילה העלילה להיות
הרבה יותר דינמית.

כאמור, ד.ג. חוזר לביתו לאחר שנטש את סיביל ווין. (עמ' ‏84). הוא אינו יודע כי התאבדה,
אך התמונה, עקב מעורבותו הנפשית בחייה ובמותה של סיביל, משתנה. השינוי הוא שלילי,
היות וזהו חטא. הגילוי מדהים את דוריאן. לרגע נדמה לו כי זו הזיה. הוא עצמו אינו
מבין מה קורה. המספר מדווח על תחושותיו של דוריאן המביט בדיוקנו: "לא ייתכן, בקשתו
התמלאה! דברים כאלו אינם אפשריים... ובכל זאת, התמונה לנגד עיניו ושמץ של אכזריות
בפיה..." (עמ' ‏84). התפעלות זו אינה מעוררת בלבנו אמון כלפי ד.ג. . לכך דאג המספר
העורך, היוצר תחושה, כי שינוי כזה אינו אפשרי ונובע אולי מהזיה של הגיבור. ד.ג. אינו
מהימן, אף על פי שהוא מכיר בכך, שזו אינה הזיה. בסיכום הכללי נותרים הקוראים עם
סימן שאלה - מהססים אם אכן חל שינוי בתמונה, ומה משמעות השינוי. דוריאן הוא הראשון
אשר מנסח קשר בין חטאו להשתנות התמונה, אך מייד לאחר מכן באים שכנועיו העצמיים,
כי אין הוא חוטא. מטרת ההצדקה העצמית היא לבטל את מהות החטא שלו, כדי שלא לגרום
לתמונה להתכער. למעשה, רק גורם זה של השתנות התמונה מייסרו, ולא מצפונו. מכאן, שכל
הצדקתו העצמית אינה חרטה של ממש, אלא אקט של חישובי תועלת וגמול. המספר בסצינה זו
מחליף עמדה כל הזמן - העורך מתאר את התנהגותו של דוריאן, כדי לעורר בנו רגש של
חוסר אהדה אל דמותו החוטאת. אך מחשבותיו ההולכות ומתפכחות מתוארות על ידי המספר
הניטרלי כיציאה מן הפחד אל החרטה - אל החזרה בתשובה. רק העורך מרמז, לאחר מכן, כי
אין כנות בתשובה. התמונה המשתנה 'סטרה על פניו' של דוריאן. הוא מבין, כי החטא יהרוס
את חייו, ועל כן, כשהדבר כה מוחשי ומאיים, הוא רוצה לשוב אל המוסר, ולהינשא לסיביל
מתוך רחמים. המעברים וחילופי התפקידים, שמבצע המספר מעורך לניטרלי ולהפך, מטרתם
לתעתע בקוראים, לסחוף אותם למערבולת רגשית, להגביר את היסוסם באשר לאירוע ולבלבל
את היחס כלפי דוריאן, כדי להשאיר את המשך העלילה פתוח לשינויים.

הפרק השמיני בעמ' ‏86 פותח בסצינה פסטורלית, המסופרת על ידי העורך, ומטרתה לשבור
את המתח ואת הבלבול שנוצרו קודם לכן. דוריאן שוכח את כל מה שעבר עליו אמש -
ומתעורר אל בוקר שטוף שמש. הוא מתייחס לזכרונות מעומעמים של אתמול כאל "חויה בלתי
מציאותית כחלום", ומגביר את חוסר מהימנותו בעיני הקוראים. ד.ג. שב לבדוק את התמונה.
מחשבותיו ונימוקיו מעידים על תמימות ועל טירוף דעת כלשהו: "קרבה נסתרת בין אטומים
פנימיים ...לבין הנשמה...בתוכו?" (עמ' ‏88). לפתע נדמה גם, כי הוא מצטער באמת וכותב
לסיביל מכתב המבקש מחילה. רק אז מגיע ה.ו., כדי לנחם את ידידו, ומגלה לו כי אהובתו
התאבדה. בו ברגע נשברת חרטתו המדומה של ד.ג. - חרדתו מהמעורבות ברצח (בצורה עקיפה)
גורמת לו להתייחס למותה של סיביל כאל הצגה טרגית עם סוף יפה (!). הוא שב אל הטפשות,
אל ההיגררות השטחית אחרי הארי. מוטיב ההצדקה העצמית, ההינתקות מן החטא, שב זו
הפעם השנייה. הוא מסלק את תחושת החרטה ואת רצונו לתקן את העוול שעשה לסיביל. הוא
מסביר לעצמו, כי כך חייב היה לקרות, והדבר אף יפה ומרגש. הוא נוהה מהופנט אחרי
הפילוסופיה של הארי, אף על פי שהוא מכיר בכך, שאין הדבר טוב שאין הוא נעצב אל לבו.
סיביל הופכת לחוויה שחלפה ומותירה את דוריאן בתחושת ניקיון מחטא, כצופה בהצגה ותו
לא. תיאורים אלו מועברים על ידי העורך. דוריאן חוזר לאנוכיותו ביתר שאת, וציטוטיו
מאמרות הנרי נבובים: "החלטתו חסרת הערך"; "סיום נפלא למחזה נפלא" וכד' (עמ' ‏92).
כאשר שוב מתעוררים בו ניצוצות של חזרה בתשובה: "הייתי אכזרי ביותר כלפיה... לעולם
לא תשוב לתחיה עכשיו..." (עמ' ‏94), ממהר ה.ו. לדכא את יצריו ה'המוניים' האלו, באמצעות
מלים חלקלקות - סיביל אינה אלא הזיה, רוח רפאים שאינה קיימת, אלא רק ניסתה להחיות
דמויות מהמחזה, ולכן מעולם לא מתה, ואל לו לדוריאן להיעצב. ד.ג. משתכנע בקלות
ומתלהב כילד קטן מ'חוכמתו של הארי'.

בכדי להעצים את החטא ולהוכיח את הפנטסטי, מעיר הנרי (לפי העורך), כי דוריאן הוא בעל
מראה "יוצא מגדר הרגיל", מה שמדגיש שוב את הניגוד שבינו לבין התמונה לאחר חטאו השני
- התייחסותו המזלזלת למות סיביל ומראהו הצעיר והיפהפה על אף הכול. התמונה לא
השתנתה עדיין, והאכזריות בזווית הפה נותרה כמקודם. אך ד.ג. מגלה לפתע התלהבות
ילדותית, שמחה. הוא "מקווה לראות את השינוי יום אחד, מתרחש ממש לנגד עיניו" (עמ'
‏96). כאן אנו עדים לגישתו השונה של דוריאן אל התמונה - בתחילה חשש מהתכערותה, כי
היה מאוהב בה, אך כעת הולך דוריאן ומקצין את אהבתו העצמית, תוך התעלמות ממשמעות
ההשתנות. הוא מגלה יחס לא רציני, לא מבין, ואולי תמים, באשר למהות הנשמה. השחתת
נשמתו נראית לו קוסמת, ואין הוא מבין את משמעותה. בתחילה ד.ג. שמח מהשתנות הדיוקן,
אך אט אט חודרת להכרתו ההבנה, כי ללא הנשמה לא יוכל להתקיים. ד.ג. משלים למעשה עם
גורלו, שמח על כך שמובטח לו לנצח מראהו היפהפה, וכי רק תמונתו תזקין. החטא אינו
מפחידו עוד. זהו הסימן, האות הגלוי - לשינוי, להישחתות הנשמה, לאיבוד מוחלט של המוסר
והטוהר. החטא אינו מאיים עליו - אדרבא, את חטאיו איש לא יראה, ולכן רק התמונה תישא
חרפתו: "הדיוקן הזה יהיה בשבילו מראה קסומה...מה זה חשוב מה יקרה לדמות? חייו יהיו
בטוחים" (עמ' ‏97).

הפרק התשיעי נפתח בסצינה, שבה פורץ ב.ה. האחראי, השקול והמוסרי אל תוך מחשבותיו
השלוות של ד.ג. . באזיל, שנפשו נפש אמן, מבחין היטב בשינוי המוסרי המצפוני שחל בד.ג.
למרות נסיונות ההסוואה שלו. הוא מתאכזב מיחסו של דוגמנו למותה של סיביל ווין. ב.ה.
הוא הראשון, העושה הפרדה בין דוריאן 'ישן' ל'חדש', כלומר, הראשון המשגיח בשינוי
המתחולל בנשמתו של ד.ג. . באזיל חווה כעת את מותו של האידיאל באמונתו. מערכת
היחסים בינו לבין דוריאן התבססה עד כה על הערצת הצייר את היופי באישיותו הטהורה,
התמה של דוריאן. ב.ה. היה, ללא ספק, מאוהב מבחינה אפלטונית רוחנית בדוגמנו. בוודאי
גם מעבר למשיכה האמנותית ראה בו את התגשמות כל כיסופיו ליופי האנושי. ד.ג. נהנה,
כמובן, מיחס מחניף זה ומנצל את תלות האמן בו, כדי לשחק ברגשותיו. כעת אין הוא עומד
עוד לרשותו של הצייר. בין מלותיו של באזיל שזורות גם כמה הערות, שמבלי משים רומזות
על ההבדלים בין נשמתו של דוריאן ליופיו החיצוני: "דוריאן, זה דבר נורא - אתה נראה
בדיוק כמו אותו נער נפלא שנהג לבוא יום-יום לסטודיו שלי, כדי לשבת לתמונתו. אבל אז
היית אדם פשוט, טבעי ומלא חיבה, היית היצור התמים ביותר בעולם. עכשיו - אתה מדבר
כאילו אין לך לב, אין בך כל רחמים... כל זה בהשפעתו של הארי..." (עמ' ‏99). משפטים אלו
הם העדות היחידה מצד הסביבה לכך שדוריאן השתנה. כולם רואים את דוריאן ומתרשמים
מיופיו, אך באזיל הוא היחיד, שהמראה אינו מספק אותו עוד, ומשהו מפריע לו. כל זאת על
סמך היכרותו המעמיקה עם ד.ג.. דוריאן, בשמעו מלים אלו, מאדים, ובכך כאילו מודה
באשמה ומכיר בצדקת דבריו של ב.ה. . באזיל לגביו הופך לסיוט שירדוף אותו תמיד - הן
הוא היחיד החודר בעיניו אל נשמתו פנימה ומציק לו בהטפותיו. תשובותיו של ד.ג. לבאזיל
הינן חזרה שטחית על מימרותיו של הארי, והמסר שלהן: 'כבר איני הילד שנהגת לצייר, אני
אחר - בוגר יותר, חכם יותר ואנוכי, ועליך לעזוב אותי במנוחה.'

באזיל הוא טיפוס כנוע וחלש מטבעו ומוותר בקלות על נסיונות ההטפה שלו, רק כדי לא
לעורר את חמתו של דוריאן. הוא רק מציע לצייר את ד.ג. שוב ונתקל בסירוב מבוהל. ניתן
להבין מדוע - דוריאן יודע, שהציור הבא ישקף את נשמתו המכוערת, כיוון שבאזיל מסוגל
לראותה. זו הסיבה גם לכך, שבאזיל אינו מורשה להביט בדיוקן שצייר. מצבו הפיסי של
דוריאן (זעה, חיוורון) רק מעיד עד כמה הוא מבוהל וחושש מעיניו החודרניות של ב.ה.
באזיל נפגע ואינו יודע מדוע התמונה מוסתרת מפניו. הוא עדיין לא הגיע למהות הקשר
שבין השתנות הנשמה להשתנות התמונה. בנסותו למצוא סיבות להתנהגותו של דוריאן, הוא
מעלה השערה שמתגלית, באופן מקרי לחלוטין, כנכונה: "האם הבחנת (לדוריאן) במשהו מוזר
בתמונה, משהו שאולי לא הבחנת בו בראשונה, אלא התגלה פתאום?" (עמ' ‏103). הוא, כמובן,
אינו מתכוון לכך שהתמונה השתנתה, אלא רק לפרטים קטנים בציור, שלא נראו קודם. אך
דוריאן כבר נכנס להיסטריה ונרגע רק כאשר מסביר לו באזיל, כי התכוון למהות התמונה,
שבה הכניס יותר מדיי מעצמו, ולכן חשש, שאולי גילה זאת דוריאן. ד.ג. עדיין מסרב
להראות את הדיוקן ומתחמק בתואנות, כי לדיוקן יש 'חיים משלו' (עמ' ‏106), ומותיר את
ב.ה. מלא תהיות ולא מבין. אז מבין דוריאן, כי הדיוקן ימשיך להישאר חשוף לביקורות
חטטניות, כל עוד יישאר במקומו. לכן הוא מחליט להסתירו מהעולם בכל מחיר.

בפרק העשירי הוא מבקש, עקב כך, מפתח לחדר סגור ונסתר בביתו, שאליו איש לא יוכל
להגיע, ושם הוא יסתיר את "הדבר הנורא, הגרוע מרקבון המת, שלא ימות לעולם" (עמ'
‏108). הוא יודע, כי חטאיו ימשיכו לעכל את יפי התמונה. ואכן, מאז נוספו חטאיו - הפכה
התמונה ל"נוראה באכזריותה.. וקראה אותו למשפט בתוככה". הייסורים שהיא גורמת לו
מביאים אותו לשנוא אותה. התמונה מועברת לחדר העבודה הנטוש. שם, יודע דוריאן, גורלה
נחרץ להישחת. הוא מקווה אמנם כי ישוב להיות טהור ונאהב, ודבר זה ישיב את הנעורים
לתמונה, אך הוא מגיע למסקנה המפוכחת משהו, שמהזיקנה עצמה לא יוכל לברוח, והתמונה
תיאלץ להשתנות "שעה שעה ושבוע שבוע" (עמ' ‏111) - לחייה ישקעו, קמטים יעטרו את פניה,
פיה יתעוות, ושערה יאפיר. מחשבה זו גובלת אף היא בטירוף - הוא באמת מאמין, שהזמן
ישנה את תווי התמונה. ד.ג. שב לחדרו נינוח ובטוח. הוא מקבל ספר מלורד ה.ו., שעתיד
להשפיע על כל מהלך חייו. בספר מתוארים חיי החטא ה'קסומים', המתפשטים על פני כל
תקופות ההיסטוריה. גיבור הספר, האוהב את חיי המרד, מנסה לחיות בחטא תמידי. הגיבור
הוא בן דמותו של ד.ג. (כך נרמז). קסמו של הספר מגרה את דוריאן להתחיל לעצב את חייו
בהתאם למסופר בו.

הפרק האחד עשר ברומן הוא נקודת ציון לדרך חדשה. אנו עוזבים את תקופת נערותו של
ד.ג. ומדגים על פני עשרים שנה קדימה. מאחורי דוריאן מסכת שלמה של חטאים, קשרים,
תשוקות, התהוללויות (המפורטות בהמשך, בשיחה עם באזיל) ושמועות. תיאור החיים במבט
לאחור שטחי למדי ואפוף מסתורין - דוריאן הוא גבר מבוגר, כבן ארבעים, אך נראה כבן
תשע עשרה. אנשים פוחדים מפניו ומן המסתוריות סביבו. דמותו מעוררת יחס אמביוולנטי
של סלידה ושל הערצה - פחד ורתיעה מאדם עטור הילת שמועות. המעידות על הסתבכות
בפרשיות שערורייתיות ועל אדם שדרכיו מושחתות ומונחות על ידי החטא והתשוקה, מצד
אחד, והערצה לנוכח יופיו הנצחי, ששרד מזה של כל בני דורו המזדקנים, מצד שני. שורת
הפתיחה של הפרק מדגישה, כי השפעת אותו ספר לא נטשה אותו במשך כל אותן שנים - הוא
איבד שליטתו על תשוקותיו, אך מעולם לא חווה את איבוד יופיו, כפי שחווה גיבור הספר
האמור, אשר איבד את הדבר היחיד שהעריץ אצל עצמו. לעומתו חש דוריאן ניצחון, הנאה
עילאית כל כך, על שהוכיח, כי למרות הכול נשאר צעיר ויפהפה. תחושת הסיפוק שלו מגיעה
לשיאה תמיד, כאשר הוא שב מהגשמת התשוקה אל החדר הנעול ומביט בתמונה הממשיכה
להזקין, בעוד פניו זוהרים ביופיים. דומה שדוריאן השלים עם גורל התמונה, והשינויים בה
אינם מייסרים עוד את מצפונו. לאחר שנים אלו תיאור התמונה חריף הרבה יותר: הפנים
"רשעים ומזדקנים"; "הוא היה בוחן את הקוים המבהילים שחרשו את המצח המקומט, או
זחלו סביב לפה החושני והכבד...את ידיו הלבנות הניח כנגד הידיים הגסות, הנפוחות של
התמונה וחייך...הוא לעג לגוף המעוות ולאיברים המתמוטטים..." (עמ' ‏116). יש כאן שימוש
במלים רבות שלהן משמעות שלילית קשה, ולמרות זאת מצוין, כי דוריאן חייך בראותו את
התמונה. יש בו מן הילדותיות, שאינה מסוגלת לדחות את סיפוק יצריה. את פורקנו הוא
מוצא במאורות סמים בזויות, תוך כדי הרהור בהנאה על חורבנה של נשמתו.

יחסיו עם החברה מדולדלים - הוא נוטה להסתתר מעיניהם הבוחנות של אנשי החברה
השמרנים, אך עם זאת, עדיין מנסה לשמור על אורח חיים חברותי למדיי - הוא עורך בביתו
נשפים, נהנה מהערצה על שום היותו התגשמות היופי האנושי, מכתיב אופנה ואינו מושפע
ממנה, מרשים בגנדרנותו, יוצר את חייו כאמנות של היופי הטהור. שאיפתו היא לשלוט בחיי
הרוח ובעולם הרגש של כל אנשי לונדון, להיות מייסד של תורת היופי - בה אין חוקים של
צניעות, של מוסר, של כניעה ללחץ חברתי ולמוסכמות, אלא חיי תענוגות של רגע. דוריאן
מקדיש את חייו לפולחן היופי. הוא מתמסר לתורות מיסטיות, למוסיקה של עמי הטבע, אוסף
אבני חן ואריגים נדירים, הכול בנסיון לשכוח את שפלות נשמתו. הוא בורח ממנה אל
העליצות הטבועה בו, אך מדי פעם נזקק לשוב את מאורות הסמים, ולאחר מכן שב לביתו,
להביט בתמונה בגאווה ובתיעוב. חייו מלאי השחיתויות מקבלים פירוט נוסף בעמ' ‏120:
"...ראו אותו מתהולל עם מלחים נוכריים במאורה נאלחה...וארח לגנבים ומזייפי מטבעות
וידע את מסתרי מקצועם." החברה, המעלה השערות בקשר לחייו המסתוריים והמושחתים, מנדה
אותו ממנה, וחלק מאנשיה אף מחרימים אותו, לועגים לו, מסרבים לשהות עמו באותו חדר
וכד' - בדרך כלל מתוך פחד. הם היו אלו שהכירו אותו כאדם צעיר שנשאר צעיר, בניגוד
לחוקי הטבע. מוזרות זו הבהילה אותם - היו שחשבו, כי אולי יש בו כוחות כישוף ולכן
נרתעו ממנו. רק הצעירים, שלא הכירוהו בצעירותו הכרונולוגית, התרועעו עמו. לגביהם היה
'אחד משלהם'. הפרק מסתיים במשפט חשוב: "את דוריאן הרעיל הספר, שנתן לו לורד הנרי -
לרגעים היה מביט אל הרשע פשוט כעל דרך, בה יוכל להגשים את מה שהבין כיפה" (עמ'
‏121). המשפט הזה מתמצת את אורח חייו המושחת של ד.ג., שהתבסס על סימוכים
אידיאולוגיים - הרשע נובע מתוך הגשמת היפה.

הפרק השנים עשר הוא הפרק המוביל אותנו לקראת השיא ביצירה - לקראת הרגע, שבו
מסתיים היסוסנו באשר לשינוי הדיוקן של ד.ג. . מבחינת התפתחות העלילה פרק זה והפרק
שאחריו הינם המהותיים והמשמעותיים ביותר ברומן. ב.ה., אם כן, עומד לנסוע לפריס
ומבקש לדבר עם דוריאן. דוריאן, כידוע, חושש מפניו לכל אורך העלילה, ולכן מנסה
להתחמק; אך באזיל מתעקש לדבר עמו, כדי להרגיע את מצפונו. הוא רוצה לבדוק, שאכן כל
השמועות בלונדון אמיתיות הן. באזיל מנסה לפגוע בנקודות התורפה - הוא יודע, שהחטא
מכה בפה, בעפעפיים ובידיים. שוב תיאור מדויק, המשתמש באותן מלים כמו בתיאור
התמונה, שאת מראיה חווה דוריאן. גם הפעם, החזרה המדויקת מדגישה את העיוות של
המציאות בפניו של ד.ג. . ואכן, יופיו של דוריאן מתעה את ב.ה., שאינו יכול להאמין, כי
אדם כה יפה יכול לחטוא. המחבר מוסיף כמה הארות בדבריו של באזיל, המוסיפות מידע על
מה שגרם ד.ג. לידידיו - התאבדויות, בריחה, סופן של קריירות, עוני ואיבוד המעמד
החברתי. דוריאן מנסה להתחמק מאחריות לסופם של כל האנשים הללו, אך הצייר אינו מניח
לו - הוא יודע, עד כמה גדולה השפעתו של דוריאן על ידידיו הנוהים אחר היופי ובדרכם
מאבדים את מוסריותם או את שפיותם. ב.ה. רוצה להטיף במוצהר ולהשיב את ד.ג. אל דרך
הישר; להחזירו מחייו הבזויים במאורות הסמים אל חיי הטוהר הטובים. הוא מסרב להאמין
לסיפורי השערוריות שבהן מעורב גריי. הוא תמים ומאמין, כי טוהר כשלו לעולם לא יחטא,
ולכן כעת הוא רוצה לראות את נשמתו כהוכחה. ד.ג. מסכים לפתע להראות את נשמתו -
נראה, כי הוא מואס בנסיונות ההטפה של ב.ה. ורוצה להוכיח את טעותו, לסתור את דעתו כי
דוריאן אינו יכול לחטוא. המתח הולך וגובר לקראת שיא היצירה. באזיל נרגש, נסער;
דוריאן ברגע של אי שפיות זמנית, בחוסר שליטה עצמית; יש בו אהבה מוזרה להרוס את
חייו (על ידי גילוי סודו). באזיל המבוהל מפחד ממראה עיניו, שיבהיר לו את מה שלא ירצה
לראות.

הפרק השלושה עשר ממשיך באותו רצף מותח של האירועים. השניים עולים לעליית הגג.
נימה של מסתוריות אופפת את סיפור העלילה, כפי שהוא מועבר על ידי המספר העורך. ב.ה.
נסער מהעובדה, שהנה הוא הולך לחשוף את סודו של דוריאן. ד.ג. עצמו, במין התלהבות
ייצרית, מטורפת, קורע את המסך מעל התמונה, והמראה מכה בהלם את באזיל: "קריאת זוועה
פרצה מפיו של הצייר, כשראה באור העמום את הפנים הנוראים שעל הבד...משהו בהבעתם
מילא אותו תיעוב וסלידה... היו אלו פניו של דוריאן שבהם הביט. הזוועה... טרם השחיתה
כליל את היופי הנפלא - עדיין היה זהב בשיער המתמעט ושני בפה החושני. העיניים
המרושפות עדיין שמרו על משהו מהחמדה של הכחול, החימוקים האצילים טרם נעלמו
לחלוטין מהנחיריים המחוטבים ומהצוואר הגמיש... כן, היה זה דוריאן עצמו" (עמ' ‏129).
תיאורי הכיעור חריפים ומדויקים ביותר, יותר מן התיאור הקודם (עמ' ‏116). התמונה
התכערה עד כדי כך, שבאזיל מהסס לרגע אם זהו בכלל דוריאן. כך המחבר מדגיש פעמיים
את המסקנה, כי זהו ד.ג., ולא אחר. באזיל עדיין מסרב להכיר בתמונה את יצירתו שלו. הוא
אדם ריאלי, וקשה לו להאמין, שכך השתנתה התמונה הדוממת: "אבל מי עשה זאת? הוא כאילו
הכיר את עבודת מכחולו... הרעיון היה מחריד, אבל הוא חשש, שכך הוא... בפינה השמאלית
הייתה חתימתו, כתובה באותיות מוארכות... היתה זו פרודיה מזוהמת, סאטירה מחללת,
טמאה... הוא מעולם לא עשה זאת, ובכל זאת, היתה זו תמונתו... מה משמעות הדבר, מדוע
השתנתה?" (עמ' ‏129) ב.ה. נאלץ להכיר בעבודתו, אך אינו מסוגל למצוא נימוק הגיוני
להשתנות התמונה. הוא מתחיל להזיע, לשונו מתייבשת, עיניו מביטות ב'הבעה חולה' ופיו
רוטט. דוריאן מזכיר לו את שאיפתו המטורפת שהתגשמה, אך באזיל עדיין אינו יכול
להאמין. הוא מעלה השערות לגבי סיבות טכניות כימיות (עובש, קלקול בצבע), אשר השחיתו
את התמונה. באזיל הוא האות האחרון של הריאליה, השובר את ההיסוס של הקוראים. כעת
ברי לנו, מעבר לכל ספק, שהדיוקן אכן השתנה. אין לנו ברירה, אלא לקבל את הקשר, שאותו
ניסח ד.ג. בתחילה - המחשת עוולותיו על הבד. ב.ה. מבין כעת את טעותו, מתאכזב עד למוות
נפשי כמעט מהדמות האלוהית שהעריץ. באזיל מתבטא במלים כמו - "שד, שטן, זיהום, אימה",
כדי להוכיח את גודל אכזבתו ואת עצבונו, וכדי להביע את דעתו על דוריאן 'החדש'. מותו
הנפשי של דוריאן כחיית אדם תמימה, נגרם מ"צרעת החטא שאכלה את הפגר בקבר" (עמ'
‏130). רק כעת הוא מבין את מהותה של נשמת דוריאן. הוא מתחרט, מתייסר על שהעריצה,
ומבחינה מסוימת אף תרם את חלקו באובדנה על ידי המחשתה בציור. בתמונה המכוערת הוא
רואה עונש לו ולדוריאן על הערצתם את היופי הטהור. בייאושו הוא אף קורא את דוריאן
לתפילה משותפת לאל, לבקשת מחילה. הוא רואה בתפילה זו מעין ניסיון התנקות של הנפש,
זיכוך והיטהרות (תהליך של קתרזיס). אף דוריאן עצמו "מתייפח אצל החלון", ומתאבל על
מות נשמתו ועל גודל כיעורה. ב.ה. ממשיך לנסות למשוך את ד.ג. לתפילת מחילה מהאל.
דוריאן מגמגם (מעיד על סערת הרוחות שבו), כי כבר מאוחר מדיי. ולפתע הוא נתקף עווית
של טירוף, מין שנאה, משטמה בלתי נשלטת המביאה אותו לחפש את סכינו, ולנעוץ אותו חמש
פעמים, בטירוף, בווריד הצוואר של באזיל, גם לאחר שכבר מת. מייד לאחר הרצח הוא חש
"שלווה משונה" (עמ' ‏131), תחושה של השתחררות מהצל שהעיק על חייו: "דבר זה שהעיק על
חייו יצא עכשיו מהם, ולא יטרידו עוד" (עמ' ‏131).

דוריאן מאמין, כי באזיל הרס את חייו, ורציחתו נבעה מהרצון לברוח מאותו יצור 'הרסני'.
אך למעשה, לורד ה.ו. ובקשתו הפטלית אודות התמונה הן שרדפו אותו. קל לו להאשים את
יוצר התמונה, גם בגלל אופיו התלותי בד.ג. וגם בגלל שהוא גרם, לכאורה, לקיומה העצמאי
של התמונה. דוריאן מכיר בהערצתו של ב.ה. אליו, והוא מנצל את היחס הזה, כדי לזלזל
בב.ה., להתנשא ולהחציף פניו נגדו. אך, כאמור, ה.ו. הוא האחראי להרס נשמתו. אבל הנרי
מקרין כריזמטיות, כוח, קסם, ודוריאן אינו מעז להאשימו - הוא רואה בו את אלילו, וככזה,
לא ייתכן שהוא אשר גרם להתכערות נשמתו. לאחר רציחתו של באזיל, דוריאן חושב
במהירות, 'בהיגיון של פושעים', ומוכיח פיקחות ויכולת חשיבה מעשית; הוא מחביא אל כל
הראיות להימצאותו של ב.ה. (בגדים וכו') ואינו שוכח את החפצים, שלקח אתו לחדר העבודה
(המנורה, המפתח). אחר כך הוא ממשיך לחשוב על 'עיבוד המחזה', כדי לנקות את עצמו
מאשמה (מוטיב חוזר, אך הפעם משמעותו מעשית הרבה יותר, ומהווה רק המשך צפוי
להצדקת עצמו בפני מצפונו). הוא מתכנן את המשחק שלו היטב, כדי להדגיש את העובדה,
שהוא ובאזיל לא נפגשו, היות שבאזיל בפריס, ואילו דוריאן, לכאורה, שב מאוחר מאוד
בלילה. באזיל נוסף לרשימת הקורבנות של דוריאן, בהבדל אחד - הוא היחיד שנרצח פיסית,
באופן ישיר על ידי ד.ג. . והוא, לראשונה, לוקח חלק פעיל ברצח של אדם אחר (האחרים
התאבדו בגללו). זוהי עובדה חשובה, היות ובאזיל הוא המייצג של האמת הטהורה
והמהימנה בסיפור, ומותו בידי ד.ג. הוא סימבולי וממחיש עד כמה מושחת דוריאן, בנסותו
להסתיר את האמת. באזיל היה 'מסוכן' לדוריאן עקב יכולתו, כאמן, להציץ אל תוככי נשמתו.
הוא היחיד, שידע את האמת וראה את כיעורו החבוי של ד.ג., ולכן הלה דואג 'להעלימו מן
השטח'. וכך, כשאין צד של טוב, של אמת ושל מוסר בסיפור, הופכים הרשע וחוסר המוסר
לגורם דומיננטי ויחיד ביצירה. רשעותו של ד.ג. בלבד היא הקיימת מעתה ואילך; הגורם
המוסרי מת. השחיתות ניצחה. אולי יש כאן רמז לכך, שדווקא יוצר התמונה-הנשמה המוחשית,
הוא היכול אולי לתקנה, ועם מותו אפסו הסיכויים לשנותה מחדש, אפסו הסיכויים והתקוות
לשינוי חיובי בנשמתו של דוריאן. מותו של ב.ה. מפר את האיזון בין קטבים בעלילה, ולכן
ברור, שמכאן ואילך ד.ג. יאבד חוש מידה וייכנס לסחרור מטורף, שישאיר אותו ללא רוח
חיים. הפרק מסתיים ברמז מסתורי, המכניס לעלילה דמות חדשה ואלמונית בינתיים - אלאן
קמבל.

הפרק הארבעה עשר פותח בסצינה פסטורלית של התעוררות בבוקר המחרת, כאילו דבר לא
קרה - חזרה על התבנית של הפרק השמיני לאחר מות סיביל ווין. גם כעת ד.ג. אינו זוכר
דבר כאילו, ורק בהדרגה חוזרים אל מוחו אירועי ליל אמש. מטרת החזרה הזו - להדגיש
את חשיבות הרצח בעלילה ועד מה גדולה השפעתו על השינוי בנשמה המכוערת ועל דיוקנה.
הפרק השמיני פותח בבוקר שלאחר התגלית של ד.ג. כי תמונתו השתנתה. מנקודה זו ואילך
שונו חייו מקצה אל קצה, ותחילתם בבוקר שקט ושליו. מכאן נוכל להסיק, שגם כעת, בפרק
הארבעה עשר, יתחיל דוריאן להשתנות באופן קיצוני: שחיתותו תיהפך, לבטח, קיצונית יותר;
הוא ייחשב גיבור, חזק ומשוחרר, לפחות בעיני עצמו; חייו, שהביאו לאובדנם של ידידיו,
יתססו יותר. זהו מעין חץ אירוני, ששולח ווילד דווקא כאן, במטרה לעקוץ את החברה
הויקטוריאנית, המתבססת על אנשים מושחתים, צבועים ואכזריים כדוריאן. אך מה שקורה הוא
בדיוק ההפך ממה שאנו מצפים, שכן ד.ג. יהיה רדוף בסיוטים פרנואידים, פחדים וייסורי
מצפון. זהו מעין היתול בקורא, המרמז, כי ללא צד טוב בחיי דוריאן - הוא צועד לקראת
אבדון. ד.ג. מתחיל אט אט להיזכר במעשה הרצח של אתמול. הוא מוטרד מכך, שחטא זה
יטריף את דעתו, ועל כן הוא מחליט, שהוא חייב לשכוח אותו: "דבר זה הכרח לגרש מן
הראש, לסמם בפרג, לחנוק פן יחנוק אותך" (עמ' ‏134). כאן ניכרת בבירור נטייתו של
דוריאן לחטוא ולשכוח את חטאיו על ידי בריחה אל הסם ואל שאר התענוגות. קוטביות זו
ממשיכה להעצים את כיעור נשמתו. הוא שולח מכתב אל אלאן קמבל, שעדיין אין אנו יודעים
בבירור מיהו, ולשם מה זקוק לו דוריאן. בהמשך יתברר, כי אלאן הוא קורבן נוסף של
דוריאן. דוריאן מוטרד. הוא מנסה להשקיע את עצמו בשרבוטי סרק, בקריאה ובהזיות, אך
מחשבותיו נודדות שוב ושוב אל באזיל המת. מתגלים בו ייסורי מצפון, ראשונים מזה תקופה
ארוכה - מעין יציאה אל האנושיות מתוך המחזה של חייו.

לאחר מכן מספק העורך אינפורמציה אודות אלאן קמבל. מתברר כי הוא היה ידידו של ד.ג.,
איש מדע, מוכשר בנגינה ורגיש. תיאור זה מעורר יחס חיובי כלפיו. ברי לנו, מתגובתו, כי
הוא סובל מהקשר שלו עם דוריאן בעבר ומתבייש בו. אנו מרחמים עליו, כי הקריירה
המבטיחה שלו חוסלה עוד בראשיתה באשמתו של דוריאן ובשל חטאיו. הקשר בין אלאן לד.ג.
נותק ביוזמת אלאן, אך המספר העורך מכוון אותנו למחשבה, כי למעשה, לא אלאן רצה
בפירוד, אלא נאלץ לבצעו עקב אישיותו של ידידו. אלאן המפוחד מגיע לביתו של ד.ג. . אין
אנו יודעים מה היה כתוב במכתב ששלח לו דוריאן, אך סביר להניח, כי היה בו איום
כלשהו, חריף ומבהיל די הצורך, כדי להביא את קמבל אל ביתו של דוריאן: "אמרת (אלאן
לדוריאן), שזהו עניין של חיים ומוות" (עמ' ‏138). דוריאן פועל, כמובן, רק לשם השגת
האינטרסים שלו. הוא מבקש את אלאן, ככימאי וכאיש מדע, לסלק באמצעות השמדה כימית את
גופתו של ב.ה. . אלאן, מבוהל ומוסרי, ממהר לשמור על ידיו מלהתלכלך בזוהמת חטאיו של
ד.ג. . דוריאן לוחץ, מאיים לבסוף בסחיטה מסוימת, ואף מעודדו ("זהו נושא נהדר למחקר!",
עמ' ‏140) לפעול כבקשתו. אלאן ההמום מתעוזתו של דוריאן נאלץ להיכנע לו ולעשות
כרצונו. יש לציין, כי למרות הכול דוריאן הצטער על כך, שנאלץ לנהוג באלאן כפי שנהג.
אלאן ממורמר, עצבני ומתוח, ושנאתו אל דוריאן הערמומי גוברת. חטא נוסף זה של ד.ג.
משתלב בתיאורים הארוכים של הפרחים (עמ' ‏142), שהוא מזמין מאת ידידו. עד כדי כך
הפכו חיי החטא לשגרה, שהוא משלבם עם דברים יומיומיים, פשוטים ו'חוקיים', שאין הוא
נותן את דעתו עליהם. לאחר שני חטאים אלו אין ספק, שהתמונה תתכער עוד יותר - ואכן,
בפתחו את הדלת, נגלית לפניו התמונה בשיא כיעורה, וכשהיא נוטפת דם. החטא הנוסף,
שבשפיכת דם ממש, הביא את הידיים שבציור להיות מגואלות בדם. כל זאת בנוסף לסימנים
פיסיים - קמטים, השמנה, הבעה וכד'. אך זו הפעם הראשונה, שבה מתווסף גורם חיצוני,
שאינו שייך לה - וזהו דמו של באזיל. מאחר שברור לנו, ששינוי הדיוקן אכן התרחש (לפי
ב.ה.), אין כאן מקום לתהות אם שוב הוזה ד.ג., או שפשוט ניתז דמו של באזיל על הבד
בזמן הרצח. יש נטייה להאמין דווקא במוזר שבדבר, שהדם נוסף עקב החטא. מלבד זאת,
בהתייחס לחשיבתו המעשית ולפעילותו המפוכחת, ברור לנו, שהוא ברגע של צלילות דעת,
והדבר מבטל את האפשרות שהוא הוזה.

תיאור זה מועבר על ידי המספר, המקפיד לתאר את החוויה הרגשית העוברת על דוריאן
ברגע ההתבוננות: "מה היה הטל האדום והמגעיל שהזהיר, רטוב ומבריק על אחת מהידיים,
כאילו הזיעה התמונה דם? מה נורא היה הדבר!?...נורא יותר מהדבר השותק, שידע שהוא
מתוח על גבי השולחן (הכוונה לבאזיל המת)..." (עמ' ‏143). דוריאן, אם כן, מתרגש שוב
מהשינוי עצמו יותר מאשר מן החטא. תחושה זו היא מוטיב, כמו בעמ' ‏96, או בעמ' ‏130,
שבו הוא מתעצב על הכיעור, ולא על העוון, ולכן "מתייפח אצל החלון". אלאן מבצע את
תפקידו וממיס בחומרים כימיים את גופתו של באזיל. לאחר מכן השניים - הוא וד.ג. -
נפרדים לנצח. בהמשך יתברר, כי אלאן התאבד עקב מעורבותו בפרשת העלמת הגופה. גם
מותו שלו סימבולי מכמה בחינות: ראשית, הוא מסמל את מות המדע, השנוא, כידוע, על א.ו.
(ולמעשה, גם על ד.ג. - הדבר מוכח, כאשר הוא משתומם מהיכולת של המדע לעזור לו בסילוק
הראיות). כך נרמז, שלמדע אין משמעות, אין ערך, אין עתיד, וסופו להיעלם. שנית, אלאן
חיסל את איש האמנות, וזהו כאילו 'פשע', היות שהאמנות חשובה מכול; המדע חייב 'להיענש'
על 'פשעו', ומותו של אלאן מסביר זאת.

הפרק החמישה עשר מחזיר אותנו אל המציאות החברתית של דוריאן - עוד באותו ערב הוא
מתהדר בלבושו, עונד פרחים בדש מעילו והולך לארוחת ערב חגיגית. דומה כי אין לו
נקיפות מצפון. רק מצב רוחו הרע בארוחה מעיד, כי כל התהדרותו היא ניסיון בריחה
מאותן נקיפות מצפון. אך המספר העורך טורח להדגיש, כי על פניו של דוריאן לא נסתמנו
קווי הסבל, החרטה או האימה: "אין ספק, שכל איש שהסתכל באותו ערב אל דוריאן, לא יכול
היה להאמין, שעברה עליו טרגדיה נוראה..." (עמ' ‏145). שוב, העצמת הניגוד - פניו היפים
של ד.ג. אינם מסוגלים להביע צער. דוריאן, אם כן, חי חיים כפולים, שמהם הוא אפילו
נהנה (עמ' ‏145). התמונה סופגת את כל הצער ואת כל החטא, והמציאות אינה חורתת
אותותיה על פניו. עם זאת, כאמור, דוריאן במצב רוח רע, עצוב וחסר תיאבון, בניגוד
לארשת השאננה שהוא מנסה להקרין. הנרי חושד שקרה משהו, אך אינו מצליח לגלות מה יש
מאחורי מסך השקר הזה. הוא יודע שמשהו מטריד את ד.ג., אך אינו יכול להצביע מה
במדויק. השיחה בזמן הסעודה היא סצינה, הנראית לכאורה בלתי חשובה לחלוטין, אך
למעשה, יש לה חשיבות מכרעת, והיא אחד היסודות להבנת הסיפור ולהבנת התנהגותו של ד.ג.
. בשלב מסוים מוזכרת אשה, שבעלה נפטר. ה.ו., בהומור השחור האופייני לו, בציניות
ובאדישות שלו, מתאר את שערותיה "המתייפות מרוב צער". לעג זה הוא מעין רמז לחברה
הצבועה, שבה אפילו בין בני זוג יש תככים, שנאה, שמחה לאיד וחטאים רבים. דווקא ד.ג.
מפגין רגישות כנה למדי ומתרעם על חוסר הכבוד למת. רגישותו פה, אף על פי שלכאורה
היא אירונית, נשמעת כנה ואמיתית. התרגשותו של דוריאן מדוכאת על ידי המארחת
המסבירה, כי "זהו הסבר נאה לצורת שערותיה של האשה". כלומר, ד.ג. אינו היחיד החוטא
למתים - החברה סביבו מפגינה יחס של זלזול במת. אולם, דוריאן הוא היחיד, שחוטא ללא
גבול ובגלוי, ואינו משלם בהווה על חטאיו, לעומת החברה המזדקנת, המסתירה את עצמה
תחת מסווה של הגינות. לכן היא מקיאה אותו מקרבה, וכך, למעשה, הוא הקורבן של כולם,
אף על פי שאינו שונה מהם. א.ו. מנסה 'להצדיק' את התנהגותו של ד.ג. על ידי ההוכחה, כי
הוא תוצר חברתי, ובמיוחד, כאשר הרומן שבו הוא 'מככב' הוא רומן חברתי פסיכולוגי, ובו
יש לחברה תפקיד חשוב בהבנת ההתנהגות של הגיבור. הואיל והחברה לועגת למתים
ולמתאבלים עליהם, אין להאשים את דוריאן, אשר בקלות יתרה שב אל השיחה, אל הצביעות,
אל השחיתות, אל החטא ואל הלעג.

ד.ג. מנסה להסתגל לחיים בצל החטא, לשכוח את פשעו. הוא מנסה להתייצב, אך אופיו החלש,
הכנוע לפני ה.ו., מתערער עוד יותר בזמן חקירות תמימות של הארי. דוריאן נכנס למין
היסטריה של פרנואיד, לחרדה, כי הנה ה.ו. יגלה את עוונו. לכן הוא מתחמק, מגמגם, ובורח
בבהלה, מתוך תחושת חנק, אל מבצרו. ה.ו. חש בפחד המטריד את חניכו, אך אינו מפרש זאת
באופן הנכון. למעשה, מעולם לא הבין ה.ו. את דוריאן ואת פחדיו. עם הגיעו הביתה, שב
דוריאן לעסקיו המסתוריים. הוא מתמוטט נפשית, בוהה בארון, נודד בין דמיונותיו, מתרגש
(פיסית - נשימה חפוזה, כסיסת ציפורניים, עיניים מעורפלות, מרחף בעולמות רחוקים,
מתנתק מן המציאות, ומאבד (באופן זמני) את מימד המציאות (עמ' ‏152). לאחר מכן הוא
נוטל משחה ירוקה, מסתורית (אולי סם כלשהו), לובש בגדים פשוטים (עדיין חושב על עיבוד
כל הפרטים) ויוצא מביתו. התנהגותו מוזרה ונוגדת את מה שהיינו מורגלים בו עד כה -
הידור בלבוש וכו'. אך לנימה המסתורית יש מטרה, והיא להעצים את המתח ואת הספק באשר
לחייו המסתוריים של ד.ג. . העורך מכוון אותנו לתמיהה, למין 'כניסה' עמוקה יותר אל תוך
בור השחיתות, שאליו מעד הגיבור.

הפרק השישה עשר פותח בנסיעה אל מאורות הסם. בדרך, שוב, חוזר מוטיב ההצדקה העצמית
(עמ' ‏153), המוסיף עוון על פשע. ד.ג. מצדיק את השימוש בסם "לרפא את הנפש... באמצעות
החושים..." (עמ' ‏153), אגב שהוא יודע, שאלו בדיוק מלותיו של ה.ו. . בהמשך מתוארים
מראות דוחים של שאר 'חברי' מאורת הסמים, השכובים על הרצפה בלב הזוהמה. דוריאן מנסה
לברוח מזיכרון גופתו של באזיל הרודף אותו, אך ללא הצלחה. הוא מחפש מקום, שבו אין
אנשים המכירים אותו כדי "להימלט מעצמו" (עמ' ‏156). ניסיון בריחה זה הוא בעוכריו,
ומתפתח בעטיו אירוע דרמטי. ביוצאו מן המאורה לעבר מאורת סמים אחרת, קוראת לו זונה
אחת בכינוי הנעורים שלו - 'נסיך הקסם'. העבר, ממנו ניסה לברוח אל מקום זה, רודף אותו
ומוכיח, כי לא יוכל להימלט מחטאיו. לשמע השם נעור לפתע מלח בשם ג'ימס ווין, שהיה
אחיה של סיביל, לצאת ולרדוף אחר רוצח אחותו. בעמ' ‏157 מתוארים מחשבותיו של
דוריאן, אשר נזכר ב'מארחו' במאורה. קטע זה מעביר אלינו אינפורמציה נוספת על עברו של
דוריאן ועל חטאיו - מסתבר, שדוריאן עצמו דרדר את אדריאן זה אל הסמים, הרס את חייו
והפך אותו לקבצן. שוב חוזר מוטיב ההצדקה העצמית של דוריאן, המנסה להתנער מאחריות
לגורלו של אדריאן. לאחר קטע זה, שניתק אותנו ממהלך האירועים במטרה להגביר את המתח,
אנו שבים אל דוריאן, הפוסע בדרכו ולפתע נתפס מאחוריו בידי ג'ימס ווין. במהלך השיחה
הקצרה ביניהם מבהיר לו ג'יימס את רצונו ואת מניעיו. ד.ג. מנסה להיאחז בכל תקווה,
ומשתמש בתרמית מראהו החיצוני - פניו הצעירות מבהירות למלח, כי לא ייתכן, שאדם כה
צעיר גרם למות אחותו לפני עשרים שנה. ג'ימס ווין משתכנע בקלות ממראה עיניו, ורק
לאחר מכן הוא מגלה כי רומה, על פי שבועתה של הזונה, אך מאוחר מדיי, ודוריאן הצליח
להינצל לעת עתה ממוות בטוח.

הפרק השבעה עשר מדלג שוב לתקופה, שבה כבר הספיק ד.ג. לחזור אל שגרת חייו
הבוהמיים בלב לונדון. הוא מתואר במהלך סעודה, שבה הוא מארח את חבריו, ואגב כך שוב
נחשף להגיגיו של ה.ו. . לכאורה, לורד הנרי משוחח עם אחת האורחות בסעודה שיחת חולין
משעממת, אך בדיעבד, שוב ניתן לגלות רמזים המבטאים את השקפת עולמו, וחושפים לפנינו
עוד מידע העוסק בהסברת האירועים שארעו לדוריאן. למשל, לורד ה.ו. אומר, כי "אי אפשר
להימלט מתויות" (עמ' ‏162), ומרמז, כי ד.ג. יהיה צעיר לנצח, אך גם מושחת לנצח, והחברה
לעולם לא תסלח לו ולא תשוב לקבלו. כמן כן, הוא מוסיף, כי "מוטב להיות יפה מאשר טוב,
אך עדיף להיות טוב מאשר מכוער" (עמ' ‏162), ובכך מדגיש את חשיבות היופי ואת
עליונותו על המוסר ועל המצפון. הוא ממשיך להשמיץ את החברה באמרו, כי "הם אינם
מכירים את תיאורם" (עמ' ‏163), ורומז בלא יודעין על ג'ימס ווין, שהלך שולל אחרי
מראהו של ד.ג. . אחר כך הוא מבקר את האהבה (חיסול המצפון של דוריאן באשר לאהבת
סיביל), ואז שב להתעסק בידידו ד.ג., וקורא לו "נסיך הקסם", כאילו מתוך כוונה להזכיר
לו את החוויה שעברה עליו בנמל. דוריאן מנסה להתעלם מההערה ומתייחס לדברי אורחתו,
שגם בהם שזורה ביקורת אירונית על החברה הצבועה: "אינך זוכר, אבל יפה מצידך להעמיד
פנים..." (עמ' ‏164), ועל הניצול ההדדי של האנשים: "איני מעיזה (לפטר את נערתי), מר
גריי, מה - היא ממציאה כובעים בשבילי..." (עמ' ‏164). דוריאן חוזר אל החממה כדי לקטוף
פרחים, ושם הוא שוב נתקל בפניו של ג'ימס ווין, הדבוקים לחלון. מרוב פחד הוא מתעלף.
שוב, זמנית, אין לדעת אם זו הזיה פרנואית, או שמא מציאות. רק בהמשך מתגלית העובדה,
שג'ימס ווין אכן שב לרדוף את ד.ג., כדי לנקום את דם אחותו.

הפרק השמונה עשר חריף יותר מכל קודמיו בהקשר לפרנויה של דוריאן. סיוטיו רודפים
אותו בתדירות גבוהה והולכת, מצבו רעוע, על סף איבוד השפיות: "ההכרה שהוא נרדף,
נלכד, נצור, החלה לשלוט בו. אם שטיח הקיר נע ברוח - הוא התחלחל...בסגרו את עיניו
ראה שוב את פני המלח מציצים דרך הזכוכית..." (עמ' ‏167). תיאורים אלו חריפים וקשים
ומבהירים עד כמה הוא רדוף על ידי עצמו. דוריאן מנסה לנתח את מצבו, והגיונו, ברגע של
צלילות ורוגע, אכן מצליח לדבר מתוכו. הוא מנסה למצוא סיבות להזיות ואת מקור החרדה
ומגלה, כי מצפונו הוא המייסר אותו על חטאיו. ד.ג. מכיר לראשונה בכך, שלפשע יש מחיר,
מעבר לכיעור התמונה, וגם נעוריו הנצחיים אין בהם כדי לפצות אותו על כך. הוא מנסה
להפוך את ג'ימס ווין להזיה, לדמיון חולני הנובע ממצפון מיוסר. הוא יודע, שחיים בצל
האימה אינם חיים. אסור לו להיות רדוף, ויש בו פחד ממשי ומובן מן הטירוף. שוב הוא
נזכר ברצח באזיל, ולזיכרון זה מתווספים מפלצות וחזיונות מפחידים. הוא אינו שולט
בעצמו עוד ונודד בין מציאות לדמיון, נופל בין תהומות הפחד וההיגיון, מסתחרר
במערבולות של חטא ועונש, ייסוריו מביאים אותו לבכי, וכך הוא מתגלה על ידי ה.ו. .
בתחילת עמ' ‏168 הוא נחלץ שוב במהירות רבה מדיי מתוך המשבר - שוב הוא מצדיק את
עצמו, מחליט שלא להתייסר עוד, להתעלם מתחושת הרדיפה. הסבריו 'פילוסופים' לכאורה אך
חסרי משמעות, ונשמעים כמו ציטוט ריקני של הנרי: "טבעו - הוא התמרד נגד...היסורים,
שאיימו להעכיר את שלמות השלווה. כך הוא הדבר תמיד אצל טבע מעודן ומעובד, מעשה
מחשבת כשלו. הרגשות העזים - או שהם הורגים את האדם, או שהם מתים בעצמם... הוא שכנע
את עצמו, שהיה קורבן לדמיון מוכה אימה, ועכשיו הביט לאחור על פחדיו בכעין רחמים...
ובוז" (עמ' ‏168).

הסצינה הבאה ממחישה באירוניה, כי אין יכולת לברוח מהגורל - בנסותו לברוח
מהזיות האימה, מצטרף דוריאן לחבורת ציידים, ובראותם ארנבת בין השיחים, יורה
הצייד, אך פוגע באיש אלמוני. לבסוף מסתבר, כי האיש הוא ג'ימס, שניסה לעקוב אחר
דוריאן. אך בינתיים, מזועזע ד.ג. מההרג עצמו, בלי קשר לאדם שמת. זהו ניצוץ נוסף
של מצפון, של טוהר ושל תמימות, דווקא בניגוד לחברה האדישה, שכלל אינה מתרגשת
מהמוות. דווקא ד.ג. הוא זה שרגיש לנושא, ואינו יכול לעבור כך סתם לסדר היום.
דוריאן רואה בכך אות המבשר את בואו של הגורל הרע. מות האיש משיבו אל הזיות
הרדיפה. ההיתקלות במוות מוכיחה לו, כי מותו קרוב. הוא אף אומר זאת לה.ו.: "זהו
אות רע...משהו מחריד עומד לקרות... אולי לי!" (עמ' ‏170). לורד ה.ו. אינו מבין את
דבריו של ד.ג. ועונה לו: "הגורל אינו שולח כרוזים...מה כבר יכול לקרות לך,
דוריאן, יש לך כל דבר שאדם עשוי לרצות" (עמ' ‏170). זהו אמצעי של המחבר לשים
בפיה של דמות המשנה דברים, שיפעילו את הדמות הראשית, ויביאוה לבטא את
מחשבותיה. וכך משיב לו ד.ג. בהתפרצות רגשית: "אין אדם שלא הייתי מוכן להתחלף
אתו...האיכר המסכן שמת זה עתה - טוב לו יותר מאשר לי. איני פוחד מהמוות. קרבת
המוות מפחידה אותי. כנפיו המפלצתיות כאילו מתגלגלות באור העופרת שסביבי,
אלוהים אדירים! אינך רואה איש המהלך מאחורי העצים שם, צופה בי, מחכה לי?..."
(עמ' ‏170). קטע זה הוא אחד החשובים בספר. ראשית, זו התפרצות של רגע טירוף, של
פרנויה. שנית, בתיאורים של הזיות דוריאן באות לידי ביטוי מלים שלהן משמעות
חריפה וחזקה מאוד, ושלישית, זהו רמז לעתיד לבוא עם סיום העלילה. ד.ג. כבר טעם
את הלקח המר של הבעת משאלות מטורפות המתגשמות בסוף. כעת הוא מבקש את נפשו
למות, או להמיר את תחושותיו הסבוכות בתחושות פשטניות וריקניות, כדי לפרוק את
המועקה. לורד ה.ו. רואה את הדברים כמו שהם ומחזיר את ד.ג. למציאות - האיש האורב
לו, כביכול, הוא הגנן. הנרי כבר מתחיל לחשוד במקור העצבנות ההתקפית של דוריאן,
אך עדיין אינו מגלה את שורש הבעיה. ד.ג. נסער. נימת דבריו מלנכולית, נבואית
-טרגית, מפוחדת. הוא מנסה לברוח מן הזעזועים. יתכן שמצפונו מייסרו על שלא עצר
בצייד מלירות (הנקודה הזו אירונית - הנימוק לבקשתו היה החינניות בתנועת
הארנבת), והוא חש אשם על שלא מנע את מה שיכול היה למנוע. בתשובתו להארי הוא
מבטא שוב את היחס לחייו - הוא מבין, שאנוכיותו גרמה לכל פשעיו, ויודע שעליו
לשלם מחיר, אך לא בצורת מארבים, הזיות וסיוטי רדיפה. דוריאן חש חולשה,
התמוטטות. רוחו מיטשטשת. הארי קולט, שמדובר בבעיה רצינית. בנסותו לחמוק הביתה,
מגלה ד.ג., כי האלמוני שנהרג הוא מלח. עובדה זו מביאה אותו לבדוק ולגלות, שאכן
ג'ימס ווין הוא האדם שנורה בשדה. דוריאן, כמובן, חש הקלה, השתחררות מהמשא הכבד,
ובעמ' ‏174 עיניו דומעות מהתרגשות על תחושת הביטחון החדשה הישנה ששבה אליו.

הפרק התעשה עשר שוב קופץ אל סצינה חדשה, לאחר שעבר זמן מה מן הסצינה
הקודמת. ד.ג. חזר משהייה בכפר לשם התרגעות. כאשר הוא רחוק מהנרי ומהשפעתו
המרעילה, שבים אליו כל הניצוצות של הטוב, של התמימות, של הטוהר, ושרידיהם
מנסים להשיבו אל דרך היושר, אולי כדי לכפר על חטאיו. אך לאחר 'המעשה הטוב'
בכפר, שוב נפגש ד.ג. עם ה.ו., וכשהוא מבשר לו על החלטתו ועל יישומה, ממהר הנרי
להשיבו אל השחיתות באמצעות אמרי החכמה שלו, הלועגים למוסר - ה'מעשה הטוב' הוא
'חסכון' חייה של נערת כפר, עד כמה שיישמע הדבר אירוני. בעמ' ‏175 הוא מתאר
כיצד התאהב בנערה זו, גרם לה לאהבו, אך כדי למנוע את התבגרותה, (שלפי נסיונו -
משחיתה את הנפש) ואת איבוד תמימות הנעורים שבה - הוא נוטש אותה. למעשה, הזיק
לה ד.ג. יותר מאשר הועיל, היות ושבר את לבה ונטש אותה, אך ראייתו אינה
אובייקטיבית ונובעת מתפיסה מעוותת של אדם מושחת. ה.ו. לועג לדוריאן, ובצדק; הוא
יודע, כי 'המעשה הטוב' אינו טוב בכלל, אך ד.ג. אינו מוכן להקשיב. הוא נחוש בדעתו
להיות טוב, אם כי מצבי הרוח המשתנים שלו שולטים בו. הארי פולט הערה, המתארת
את החיים בזמן היעדרותו של ד.ג., ומדווח אגב כך על התאבדותו של אלאן קמבל,
שכאמור, הוא סימבולי. השניים משוחחים על גורלו של ב.ה. . ד.ג. מנסה לפרוק את
מועקתו ורומז, כי הוא רצח את באזיל; אך הנרי מבטל אפשרות זו על סמך היכרותו עם
דוריאן, ואינו פוקח את עיניו.

הנרי שואל שאלה תמימה למדיי, אך בעיני הקוראים היא קולעת בדיוק למטרה: "דרך
אגב, דוריאן...מה רווח יש לאדם, אם הוא משיג את העולם כלו ומאבד... את
נשמתו?" (עמ' ‏179). זהו משפט המפתח בסיפור והוא מציג את הציר, שעליו סובבים
חייו של דוריאן. הנרי, כדמות עליונה ב'מחזה' השופכת אור על המתרחש, אומר משפט
זה, וכלל לא במקרה - הוא, שמייצג את הצד החושב, הפילוסוף, המתוחכם, שבעלילה -
מעלה את השאלה הפילוסופית העומדת במרכז מהלך האירועים בתור האדם, אשר אחראי
במישרין לגורלו של דוריאן. דוריאן, כמובן, מזדעזע לשמע אמרה זו, אם כי הנרי לא
התכוון לרמוז בכך לדבר כלשהו שיש בו כדי לאיים על דוריאן. אך מנקודה זו ואילך
מתחיל העימות המשמעותי הגלוי הראשון בדעותיהם של ד.ג. ושל ה.ו. . דוריאן מכיר
בהימצאותה של הנשמה בתוך המהות הקיומית של האדם, ומניסיונו ידוע לי, כי ניתן
להרעילה. אולם לורד הנרי אינו מאמין כי יש נשמה לאדם, או כי אפשר בכלל
להרעילה, ואגב דבריו מדגיש פעמים רבות את מראהו הצעיר של ד.ג. לעומת מראהו
שלו, המזדקן, כטבע הדברים, לורד הנרי מאמין במחשבה, ברגש, ומעריץ בעצמו את ד.ג.
אולם דוריאן כבר נמלא די והותר ברעל, וכעת אין לו צורך יותר ב'חינוך' שהעניק לו
ה.ו. . הוא יודע, שחטאו גדול כל כך, שאפילו הנרי יסלוד ממנו. הוא מתחיל לסגת
מחייו - מוותר על התענוגות שהורגל בהם ומסרב להתחבר לאנשים שבעבר חיבב. הוא
מנסה לדחות אף את חברתו של הארי ודומיו, אך נכנע בכל זאת, למראית עין, ללחציו
של הנרי ומוכן לפגוש אותו למחרת.

אך הפרק העשרים (והאחרון) קוטע את השתלשלות האירועים הצפויה: בדרכו הביתה
חולפות בראשו של ד.ג. מחשבות - ואלו הן מחשבות של סיכום החיים. הוא נזכר בחיים
של פעם, בתענוגותיו הישנים. דוריאן מכין את עצמו נפשית למוות על ידי העלאת
זכרונות של אהבותיו ושל כל מה שאבד לו. יש בו "טוהר בלתי מושג של נערותו" (עמ'
‏183); חייו עוברים לפניו - על כל טפשותם, על חטאיהם, על משאלותיהם ועל
התגשמותן. הוא מגיע למסקנה, כי מהות העונש היא היטהרות. העונש הוא מסקנת הסיום,
סגירת מעגל: "באיזה רגע איום של גאווה והתרגשות התפלל שהדיוקן ישא את משא
חייו, והוא ישמור על נעורי זוהר נצחיים וטהורים! כל כשלונו נגרם בשל כך. טוב
היה יותר, לו כל חטא בחייו היה מביא בעקבותיו את העונש... לא 'סלח לנו על
חטאינו', אלא 'הכה בנו על פשעינו'; זו היתה צריכה להיות תפילתו של אדם לאל צודק
מכל" (עמ' ‏183). ניצוצות של חזרה בתשובה הופיעו אצל ד.ג. תמיד לאחר חטא גדול
ומשמעותי ('רצח' סיביל, רצח באזיל, וכעת, לפני מותו): "אז מאס ביופיו, זרק את
הראי על הרצפה ורמס אותו לרסיסי כסף בעקבו... יופיו היה לו למסכה, נעוריו
ללעג..." (עמ' ‏184). לרגע הוא מנסה להרגיע את עצמו (המוטיב), ובכך מדגיש הפעם,
ביתר שאת, עד כמה חסר תקנה הוא: "לא מותו של באזיל... הכביד על מחשבתו. מותה
בחיים של נשמתו - הוא הוא שהציק לו... באזיל צייר את הדיוקן... על כך לא יכול
לסלוח לו... באזיל אמר לו דברים בלתי נסבלים... אשר לאלאן... התאבדותו הייתה
מעשה ידיו... חיים חדשים! זה מה שרצה..." (עמ' ‏184). בשלב מסוים הוא שב להחלטה
להיות טוב לב. הוא מעריך את עצמו על טוב לבו ותוהה, אם 'מעשהו הטוב' מצא את
ביטויו בתמונה. הוא מתאכזב בגלותו, כי התמונה עדיין מגעילה כמקודם, אם כי
תיאורה רך יותר ונעדר תיאורי זוועה ארוכים. דוריאן יודע כעת, כי מעשה טוב אחד
אין בו די. חטאיו כה מרובים, עד כי אין עליהם סליחה. זהו ייאוש תהומי, סגירת
מעגל החיים. הדם, הנוזל על הידיים המצוירות, מחזיר אותו אל זיכרון מותו הנורא
של ב.ה. . המצפון שב לרדפו, והתמונה הופכת לעדות היחידה לגביו, כי באזיל נרצח,
ולביטוי מוחשי של מצפונו גם יחד: "היא גרמה לו להיות ער בלילות... העציבה את
התלהבותו. זכרונה בלבד היה בו כדי להעביר רגעים רבים של גיל. היא היתה לו
כמצפון... הוא ישמיד אותה..." (עמ' ‏185). ואז, ברגע של טירוף, שמשמעותו - ניסיון
בריחה מהמציאות ומהמצפון, הוא נועץ את הסכין בלב התמונה. אך עם מותה של
הנשמה, מת גם הגוף, וד.ג. נוצח ארצה בשוועת כאב. משרתיו, הפורצים לחדר, נדהמים
לגלות את גופת אדונם - מכוערת, זקנה ומקומטת (רק על פי הטבעות הכירוה), דבר
שמוכיח, עד כמה גדול היה השינוי של דוריאן. זהו. כמובן, שיא הדרמה - ד.ג. הסיק
לעצמו, כי אין עוד טעם בחיים בצל תמונה רודפת. הנשמה היא חלק בלתי נפרד מגופו,
והעונש על החטא לעולם לא יבוטל. התמונה, כאמור, שבה לצורתה המקורית. בשני
אירועים אלו, ההשתנות של התמונה וההזדקנות המהירה של הגיבור, יש מן הפנטסטי,
והם ממשיכים את הקו הדמיוני, החלומי של הסיפור.

מותו של דוריאן הוא מעין סמל למות הנשמה החוטאת. דוריאן החדש, בניגוד לדוריאן
בצעירותו, שהיה תמים, חסר ניסיון, נגרר וילדותי, הוא אדם בוגר, חכם, פילוסוף,
שללא ספק, בגרותו עוצבה בידי אדם נוסף - הוא לורד ה.ו. . ד.ג. אינו עוד הילד
המתרגש למראה יופי, השש לספר על רגשותיו בהתלהבות - הוא מאופק, קר, שקולט
בעצמו, ומבחינה מסוימת גם במצפונו. הוא אינו עדין - הנרקיסיזם שפשה בו חיסל כל
רגש עדנה. ד.ג. רומס בדרכו את כל מי שמפריע לו. הוא מטפח את יופיו כאמנות
הנעלה של חייו. יופיו הופך לו למלת מפתח בחיים. בשלב מסוים הוא עדיין אינו מבין
את משמעותו השלילית של איבוד יפי הנשמה ורואה בכך מין אתגר של התגרות בגורל.
כשהוא מגלה את משמעות השינוי - כבר מאוחר מדיי. תסביכיו של ד.ג. טרפו את דעתו.
הוא 'סופג' לתוכו את ה'אני מאמין' של ה.ו., אך אצל ד.ג. התהליך הוא עיבוד כל
המימרות, המרוקן אותן מתוכנן. לורד ה.ו. הוא דמות 'נעלה' ביצירה, מעין משגיח
אלוהי 'המושך בחוטים' ומכוון את מהלך האירועים. דמותו ייחודית, וד.ג. אינו יכול
לחקותה, אם כי כל חייו היו תמצית של ניסיון לחיות כאמן המחקה את היצירה. ברגע
שהגיע למסקנה, שאין תועלת בנסיונות החיקוי הנבובים של דמותו של הנרי, הוא מת,
בדיוק לפי ההגדרה של אמן, הבאה כהקדמה לספר. אמנותו של ד.ג., המשועבד לפולחן
היופי ולשמירתו, הוא האמנות האמיתית הנגלית בסיפור, אף על פי שבאופן רשמי ב.ה.
הוא המהווה את הקוטב האמנותי ביצירה. אך לפי דעותיו של א.ו. על האמנות - ב.ה.
אינו עומד בקריטריונים הללו. הוא מכור לנשמה אחרת. הוא תלוי בגורם חיצוני
להמשך יצירתו. הוא אינו יכול להביע 'כל דבר' בגלל התלות בד.ג. . הוא גילה רבדים
מעצמו בתוך הציור, מה שאמן מנוע מלעשות (מטרת האמנות - לגלות את היופי ולהסתיר
את האמן). הוא אינו נרקיסיסט ואינו חסר מוסר, ומכאן - שאין הוא אמן.

דוריאן, אם כן, שילב בתוכו את כל הדמויות הראשיות: הוא עצמו, המכור ליופיו,
בשילוב עיבוד ריקני של חוכמת הנרי, וכן החיים כאמן - כדוגמת באזיל. מכאן, שכל
הקונפליקטים בין שלושת הגורמים הללו גרמו לבלבול עצמי ולאיבוד השפיות, שלבסוף
הביאו למוות מתוך חוסר יכולת להתמודד עם כולם ביחד. מערכות היחסים, בין דוריאן
לבאזיל, בין באזיל להנרי, בין הנרי לדוריאן, עמדו במרכזם של קונפליקטים
בסיסיים: בין באזיל להנרי יש מלכתחילה עימות - ב.ה. מודע לחוסר המוסר של הנרי,
ליכולת השכנוע שלו ולהשפעתו המזיקה. הוא מבקש ממנו שלא לפגוע בנשמתו הרכה של
ד.ג., אך הנרי מתעלם ממנו. ב.ה., אם כן, רואה בהנרי את הדמות, שגזלה ממנו את
אלילו והפכה אותו למרדן חסר מוסר ורגש. באזיל נפגע הן מהנרי והן מדוריאן, שאתו
הוא מתעמת בנושא החזרה בתשובה. באזיל התמים, הכנוע, המנוצל, מייצג את דמות
'המלאך הטוב' של ד.ג. החוטא. דמותו חלשה במיוחד. באופן סימבולי, הטוב חלש מן
הרע. הוא מנסה, כמה וכמה פעמים, להשיבו למוטב, אך נדחה ונאלץ לוותר עד סופו
הטרגי - כאשר הוא נרצח ברגע של טירוף דעת זמני של דוריאן. העימות בין ד.ג.
להנרי הוא אמנם המוצנע מכול, אך החריף והמשמעותי ביותר. במרכזו של קונפליקט זה
ניצבת השאלה הנצחית בדבר יכולת ההשפעה של אדם על אחר - ד.ג. הוא תמים, ונוטה
להיגרר אחרי ה.ו. . הנרי מצדו מתייחס אליו כאל מעין פרוייקט מחקר פסיכולוגי;
הוא רואה בו את הדמות, שעליה ינסה לבדוק את משמעות ההשפעה וכוחה. הנרי רודף
שערוריות, מדבר הרבה, אך אינו עושה דבר מכל הדברים שהוא מרבה לשבח. ד.ג. 'נבחר'
להיות קרבנו, אשר יישם את תורתו במעשים, ולכן גם ישלם את המחיר. השערתו
הראשונית של הנרי הייתה, כי ה'ניסוי' לא יצליח, מכיוון שאין יכולת השפעה של אדם
אחד על אדם אחר. טעות זו מתגלית כגורלית, כאשר לקרבן עצמו נלווים קרבנות
נוספים - סיביל, באזיל, אלאן ואחרים. כאמור, דוריאן לוקח על עצמו תפקידים רבים,
ויוצר עימותים נפשיים עם עצמו. הבלבול העצמי, ובנוסף לכך גם העימות השולי עם
החברה, המנדה אותו עקב חוסר מוסריותו, מבאים אותו ל'ריחוף' בעולמות דמיוניים
של בריחה (סמים), 'ריחוף' בין חוקים הסותרים זה את זה עקב שילוב כל הקטבים
בחברה - המוסר וחוסר המוסר (השווה לחכמה). 'ריחוף' שכזה אינו יכול להימשך לאורך
זמן, ובשלב מסוים נאלץ ד.ג. למות, כהמשך טבעי לעלילה, וכלל לא מפתיע, כפי שנהוג
לחשוב ‏7 .

‏4. סיכום ומסקנות (קטעים)
מעבר ליסוד הפנטסטי העלילתי, מעבר ליסודות הבלשיים ומעבר לגילויים הפסיכולוגיים,
תמונת דוריאן גריי הוא רומן אוטוביוגרפי מובהק. בבדיקה מדוקדקת ניתן לגלות בכל
אירוע, אף אם יהיה השולי ביותר, נגיעה כלשהי לחייו הפרטיים של מחברו, א.ו. . הרומן
תמונת דוריאן גריי עוסק בבעיותיו ובדעותיו של א.ו. על אודות החיים, על אודות
החברה, על אודות האמנות ועל אודות האדם, ועם זאת, הרומן הוא גם דיווח אקטואלי
העוסק בבעיות החברה הוויקטוריאנית.

התופעה הבולטת ברומן היא, כמובן, השתלבות דמותו של א.ו. בתוך דמויותיהם של כל
הגיבורים. אך למעשה, כל העלילה משובצת ברמזים אוטוביוגרפיים סימבוליים, שרובם
חסויים מן העין. סיביל ווין, למשל, מייצגת את דעותיו של ווילד על מהות המשחק
בתיאטרון ועל מקומה של האישיות של השחקן במחזה. דעתו של ד.ג. על המדע דומה
לדעתו של ווילד על המדע כמשחית האמנות. ומכאן הסימבוליקה שבהעלמת גופת האמן
על ידי המדען. המרדנות, המוצאת את ביטויה בשאיפותיו המעשיות של ד.ג., דומה
למרדנות הטבועה באופיו של א.ו. . כפילות היחס ופער הדורות בין השמרנות
לליברליזם מתגלמים הן בחיי היוצר והן בחיי החברה של דוריאן. שלושת המעמדות
האהובים על ווילד - אמנים, אריסטוקרטים וחריגים - מתבטאים היטב בשלוש הדמויות
הראשיות - באזיל, הנרי ודוריאן. הקונפליקטים ביניהם מתפתחים בתוך נפשו של
דוריאן. תיאורי הפרחים ברומן הם ארוכים ועשירי פרטים ונובעים מאהבת המליצות
של ווילד. הטבעות על ידיו של ד.ג. המת היו הקישוט האהוב על ווילד. משפטים
שנאמרים על ידי הנרי, שלכאורה, הם עוד מימרות שנונות, מתגלים כציטוט מדויק של
משפטים שאמר א.ו. למכריו. כך למשל: "כדאי להיות יפה מלהיות טוב, אך עדיף להיות
טוב ולא מכוער", משפט שאמר ווילד, כשפגש במשורר צרפתי, שמראהו כה דחה אותו,
עד כי העדיף להיות 'טוב' ובלבד שלא יפגוש בו. א.ו. שילב יסודות מופלאים, בלתי
ריאליים, ביצירתו, כמרי בתופעה של היעלמות הדמיון בספרות ובהתבססות על
עובדות קיימות. מטרותיו של הספר, אם כן, הן כפולות - האחת היא אוטוביוגרפית -
הנצחה עצמית של אישיותו המורכבת של המחבר, והשנייה היא מחאה חברתית וביקורת
נוקבת על הצביעות, על השחיתות, על הניצול ביחסי אנוש, על הפערים החברתיים ועל
היחס לחריג בחברה. הספר הוא מעין פורקן של הפנטסיות הפרועות של ווילד, שהיה
בהחלט מוכן להתחלף עם דמותו הססגונית, המופרעת, של ד.ג. . חיים כמו שהיו
לדוריאן היו שאיפתו הנסתרת של ווילד.

התגלמות דמותו של אוסקר ווילד בדמויות הראשיות בספר
בדרך כלל מקובל לחשוב, כי א.ו. הוא בעיקר בן דמותו של לורד ה.ו. . א.ו. משלב בתוכו
במידה ניכרת גם את דמויותיהם של ד.ג. ושל ב.ה. . אישיותו התפצלה בסיפור ונמזגה לתוך
שלוש הדמויות: האמן, האריסטוקרט והחריג. לורד הנרי הוא דמות 'נעלה' ביצירה, במובן
השלילי של המלה. הוא מעין 'רוח' אלוהית-שטנית, המכוונת את פני הדברים. הוא זוכה
להערצתו של דוריאן. א.ו. נהנה, כמובן, להקביל את עצמו לדמות כזו - הוא ציפה כל חייו
ליחס של הערצה מצד החברה כלפיו, כדוגמת הערצתו של ד.ג. את הנרי. ווילד ראה בעצמו
את הדמות הנעלה של דורו. הוא אדם חזק, גורר ולא נגרר, פרדוקסלי, ציני, בעל הומור
שחור, בדיוק כמו זה של ה.ו. . ווילד אהב להקל ראש בדברים רציניים, אהב להישמע מוזר,
תמהוני ומזעזע באוזני השמרנים, ולנתץ את המיתוסים שלהם שוב ושוב. הארי מבטא את
דעותיו על הנישואין, על היופי, על האנוכיות וכד', ומנסח את דבריו - הן תוכנית והן
צורנית - באופן הדומה מאוד לסגנונו של ווילד. ה.ו. הוא המבקר החברתי. הוא מצטיין
בעיקר בדיבור ולא במעשים, כיוון שהוא איש הרוח, איש ההגות, המכוון את החברה. הוא
בוהמיין מקובל, המכיר בצביעות החברה, אך צבוע בעצמו. דעותיו, כפי שהתבטאו
בדיאולוגים בינו לבין דוריאן, הציגו את דעותיו המוצהרות של ווילד: "הקסם היחיד בחיי
הנישואין - הוא ההכרח במעשי התרמית של שני הצדדים..."; "נשים אינן מעריכות מראה נאה
לעולם; אישה אינה יכולה להיות גאונית - נשים הן בנות המין הקישוטי, אין להן מה לומר,
אך הן אומרות זאת בחן"; "השפעה טובה אינה קיימת בנמצא; כל השפעה הינה בלתי מוסרית";
"יש משהו מזויע בהשתתפות המודרנית בכאב; יש להשתתף בדברים בעלי יופי, צבע, שמחה";
"הדרך היחידה להיפטר מפיתוי - להיכנע לו; אני מייצג את החטאים"; וכד'. אגב, חלק
מהמשפטים הנ"ל הם הוכחה לשנאת הנשים בתור דמויות רוחניות אצל ווילד. דמות האשה
האידיאלית לגביו לא נשאה תכונות רוחניות, אלא פיסיות בלבד. לורד הנרי מסמל את
היסוד המרדני, הקוטב חסר המוסר, בציר העלילה. לא במקרה הוא גם הקוטב החזק ביותר.
ה.ו. חוטא ומחטיא את דוריאן. במין 'שליחות' של חינוך הדור הבא הוא מטיף לדוריאן
בנושא של אנוכיות, של התעלמות מן המצפון ושל מרדנות. הארי רואה בחטא דרך להגשמת
היופי. ה'רעל' שהוא מזריק לחניכו ד.ג. על אודות חשיבות היופי פועל במהירות, ודוריאן
נגרר בקלות לחטא. דמותו של הארי, כמחנך, דומה לא.ו., אשר אף לו היו 'חניכים' דוגמת
אלפרד דגלס.

ביטוי נוסף לאישיותו של א.ו. נמצא לו בדמותו של באזיל. באזיל הוא המייצג של הקוטב
המוסרי בציר הסיפורי, ומטבע הדברים, קוטב זה חלש אצל ווילד. ב.ה., עד שלב מסוים
בחייו, נחשב לאמן אמיתי, בדיוק כמו ווילד. הוא מבין את האמנות כיצירה לשם יופי בלבד,
תוך הסוואת האמן עצמו. לכן הוא מודע לכך, שיצירתו האחרונה אינה טובה, כי היא מבטאת
חלקים מתוך נפשו. ב.ה. הוא 'המלאך הטוב' של ד.ג., ומקביל לצדדים המוסריים, השקולים,
התבונתיים, שהיו קיימים בווילד, וברגעים מסוימים בחרו עבורו את נתיב הבריחה ההגיוני.
מקרהו של באזיל - המתמכר לאישיות זרה המשתלטת על יצירתו - נהיר לא.ו. . גם הוא,
בשלב מסוים, הפך לתלוי באישיותו של דגלס, על מנת ליצור. עם זאת, לאחר ההיכרות עם
ד.ג. הולך באזיל ומאבד במהירות, שלב אחר שלב, את תואר האמן: התלות באישיות זרה
(שאינה מאפשרת לו ליצור עוד מתוך אובייקטיביות), ביטוי נשמתו בתוך היצירה, כניעותו,
המוסר השולט בו, שנאתו לשערוריות ועובדת אי היותו נרקסיסט - כל אלו פוסלים אותו
מלהיות אמן; ולכן, בשלב די מוקדם הוא נעלם מן החיים הפעילים בעלילה. ב.ב.ה. שולט
היסוד ההגיוני, השקול, התמים, ולא האימפולסיבי, הרגשי, החשדני. גם הוא וגם א.ו. היו
קרבן של תמימות ושל מתן אמון מופרז באנשים שהעריצו. אך הביטוי החזק ביותר לאישיותו
של א.ו. הוא דווקא בדמותו של ד.ג. - הצעיר, התמים, הקושר קשרים חברתיים בדרכו לצמרת
ואחר כך צונח. דוריאן, ילדותי מבחינה רגשית, מושפע מאידיאל היופי היווני (אם כי מתוך
נטייה להיגררות ולא מתוך עמקות אמיתית), פיוטי ועדין. גם לווילד עצמו היו מורים, כמו
הנרי לדוריאן, אשר טיפחו בו את הסנוביזם, את הנרקיסיזם ואת ההערכה לתרבות יוון -
רסקין, מרפי, פיטר ואחרים. סופו של ווילד דומה לסופו של דוריאן - נפילה גדולה, נידוי
חברתי, נסיונות בריחה, עד למוות. בדוריאן יש נטייה לאהבת גברים אפלטונית, ויש
סימבוליקה בכך, שנסיונות ההתחברות שלו לנשים תמיד נכשלים.

ד.ג. מכיל בתוכו את היסודות של אמנות חיי היופי, של שנינה, של פילוסופיה ושל מרד
במוסכמות החברה, מה שמביא יחד ליצירת רומן בלשי פסיכולוגי, המבקר את הסופר עצמו,
ועם זאת, מעריץ אותו בו זמנית. א.ו. מתעד את דמותו על ידי הדגשת הדמיון בינו לבין
דוריאן, הן באופיים והן באירועים הקורים לשניהם - ראשית, הנסיקה החברתית
המהירה; לאחר מכן, מתוך תשוקה ילדותית - הסתבכויות במעשי שערוריות, כדי לזעזע את
החברה; ולבסוף, המוטיב החוזר של ההצדקה העצמית. ווילד נטה למצוא תירוצים והצדקות
המסבירים את כשלונותיו ואת טעויותיו: "כל האנשים נולדים כמלכים, אך רובם מתים
כמלכים גולים; שתיתי את החיים; הייסורים נאצלים מן השמחה" וכו'. גם ד.ג., כידוע, נוטה
להצדיק את עצמו ולברוח מאחריות לגורלם של מכריו. יחסו של דוריאן למדע - ילדותי,
לא מבוסס והיסטרי, כיחסו של ווילד למדע, אשר לדעתו משחית את האמנות. דוריאן התייחס
אל חייו כאל סיפור דרמטי, שבו חיפש דמויות 'רעות' ו'טובות', ונהנה בשלב מסוים להיות
'הגיבור הטרגי' החוטא והמשלם על חטאו, עד שהדבר הפך לסיוט - בדיוק כמו ווילד,
שבתחילה נהנה להפגין את שנינותו בבית המשפט, עד שחווה את אימי הכלא. גם הוא חיפש
תמיד את ה'אשמים' במצבו. לד.ג. יש רגעים של התלהבות ילדותית, הנעדרת הבנה של
משמעותם הרצינית של הדברים, כפי שווילד אינו מבין מדוע עליו להיזהר ולהסוות את
יחסיו עם דגלס. לשניהם יש חברים, המנסים לעזור להם לברוח מגורלם - רוס ודגלס לווילד
ובאזיל לדוריאן. המרדנות וחוסר המוסר, שאותם מיישם ד.ג. באורח חייו, הם חלומותיו
הנעלים של ווילד. יחס החברה אל התשוקות האלו אמביוולנטי: כל עוד הם חלומות - היחס
'סלחני'. אך כשהם הופכים למציאות קיימת - היחס הוא שמרני ומנדה ומתבטא במיצוי מלוא
חומרת הדין על חוסר המוסריות. האירוניה היא, שלמעשה, כולם חוטאים, אך רק אחד משלם
את מחיר העוון.

הרומן תמונת דוריאן גריי נכתב ב-‏1891, שיא התקופה הוויקטוריאנית, העומדת לפני
סיומה. הרומן עורר גלי שמרנות גואים, כצפוי, מחלוקות וביקורות נבוכות, המביאות סיפוק
ואושר של ממש למחבר: "כאשר יש מחלוקות בין המבקרים, האמן שלם עם עצמו". ווילד
מתמרד בספרו כנגד הצביעות הוויקטוריאנית. הוא נלחם, לראשונה, למען ההומוסקסואלים.
נידויו מהחברה, למעשה, הוכיח לה עד מה היא טיפשה וצבועה - האיש שבעבר ביקשו כולם
להתחכך בו, שהעריצוהו על כשרונותיו - הפך למנודה בגלל חריגותו בזהות המינית.
תמונתו של דוריאן גריי הוא מראה עקומה של החברה הוויקטוריאנית, על כל מומיה:
ההשפעות המרעילות של הבוהמה, הפער המעמדי, הניצול, הריקנות, התיעוש והריאליזם.
בשעתו, כאמור, נדחה הרומן. הייתה בכך הודאה בפחד מההתמודדות עם הדברים
הקיימים. כיום זהו אחד הרומנים הקלאסיים, הנחשב לאחד מאבות הספרות הפסיכולוגית,
אשר ניסתה, לראשונה, להבין את משמעותה של נפש האדם.

ביבליוגרפיה (מבחר)
מורואה, אנדריי, מרסקין עד ווילד, 1948.
סקול, רוברט, דרכים לעיון ברומן, קובץ מאמרים בעריכת ר, צור וי' קשתי,
דגה, תל-אביב ‏1961, עמ' ‏118‎-87; מתוך: פרידמן, נ', נקודת ראות במבדה -
התפתחות מושג ביקורתי.
פירסון, הסקת', חיי אוסקר ווילד, המתמיד, תל אביב, 1961.
פישר, ה, א, ל, דברי ימי אירופה, מוסד ביאליק, ירושלים ‏1964, כרך 6.
רובינשטיין, בלהה, יסודות פנטסטיים בסיפורת, ת"ל - מעלות, 1973.
אלמאן, ריצ'רד, הביוגרפיה החדשה של אוסקר ווילד, קנופ, מישיגן, ארה"ב
1988.
טודורוב, ת, הפנטסטי (גישה מבנית לז'אנר הספרותי), אוניברסיטת קליבלנד,
ארה"ב 1973.

הערות שוליים
נשמטו כאן הפרקים:
.1
התקופה הויקטוריאנית
הביוגרפיה של אוסקר ווילד
בלהה רובינשטיין, יסודות פנטסטיים בסיפורת, עמ' ‏16‎-5, משרד החינוך
והתרבות, הוצאת "מעלות", ‏1988.
.2
ווילד אוסקר, תמונתו של דוריאן גריי, תרגום: טלה בר, הוצאת אור-עם,
‏1984.
.3
מתוך: דרכים לעיון ברומן-קובץ מאמרים, סקול רוברט, עמ' ‏118‎-87, הוצאת
'דגה', ת"א, ‏1961.
.4
אוסקר ווילד / תמונתו של דוריאן גריי, תרגום: טלה בר, הוצאת אור-עם,
‏1984.
.5
קטעים א - ד הושמטו כאן.
.6
ההמשך הושמט כאן.
.7