Home
  education - חינוך





עיון בשיר גשם בשדה קרב מאת יהודה עמיחי


נעמי שני, בית הספר העל-יסודי האזורי, גדרה


גשם בשדה קרב / יהודה עמיחי ‏1


שיר זה של עמיחי, המוקדש לחבר שנפל, יש בו מאופי המכתם. נעמוד להלן על הפן המכתמי
של השיר כמו גם על מספר סגולות מרכזיות של שירת המאה העשרים הבאות לידי ביטוי בו.
המכתם הוא אחת מצורות הליריקה ההגותית הקדומה שהתפתחה מתוך האלגיה היוונית ‏2
(המאה השביעית לפני הספירה), דרך כתובות קצרות על מצבות לזכר נופלים (מן המאות
השישית והחמישית לפני הספירה) אל שיר קצר ושנון שנושאיו מתרחבים ואופיו סאטירי
(המאה הראשונה לפני הספירה בשירה הרומית). צורה שירית זו התקיימה בכל הדורות ועד
ימינו ‏3 . עניינו של המכתם הוא חכמת חיים, רפלקסיביות והגות הבאות לידי ביטוי בצמצום
מירבי (‏6‎-2 שורות), בשנינות ובחריפות, בפרט בסיומו ‏4 . וכפי שדב לנדאו מבהיר: "פירוש
המלה אפיגרמה היא כתובת או הקדשה... היום האפיגרמה היא שיר קצר, מבריק, בעל
אופי אישי, המסתיים ברעיון חריף, בעל תוכן שיכול להיות סאטירי או הגותי" ‏5 .
שירו של עמיחי הוא שיר הקדשה. זהו שיר לירי הגותי מובנה מאוד, קצר, תמציתי ומרוכז -
המוליך אל חוד. ראשיתו של השיר באמירה מוכללת או אולי במחשבה המעלה תמונה
פלסטית: "גשם יורד על פני רעי" (שורה ‏1). זהו גרעין הסיטואציה לשאלה - מי הם הרעים
הללו שעליהם הגשם יורד. מכאן: הכללה ופירוט הם תשתית המבנה הלוגי התמציתי של
השיר, שהוא מבנה רטורי במהותו.

נושא השיר רווח בשירת עמיחי והוא: אבדן חיי אדם במלחמה והצער הכרוך בו. מוטיב
המוות טמון בשיר מלכתחילה, גם אם בסמוי: מילות הכותרת 'שדה קרב' ושם התואר 'החיים'
(שורה ‏2) מובילים בהכרח אל אסוציאציה של מתים, אף כי מילה זו אינה נזכרת עדיין
בשורות אלו. שהרי אם יש רעים חיים, משמע - יש גם רעים שאינם חיים. אסוציאציה זו של
מתים עומדת ביחס ישר אל הכותרת, ואילו אל שם התואר 'החיים' היא עומדת ביחס ניגודי.
התמונה הפלסטית "אשר מכסים ראשיהם בשמיכה" (שורות ‏2‎-3) מעלה אסוציאציה של כיסוי
המת, וזאת על אף היותה מיוחסת עדיין לרעים החיים. ברובד הגלוי והישיר היא אף מכוונת
לתאר התגוננות מפני הגשם. הרעים המתים "אשר אינם מכסים עוד" (שורות ‏5‎-4) הם
הפואנטה החריפה אשר אליה מוביל השיר כולו. פואנטה שנונה זו, המבנה הרטורי התמציתי
מאוד של השיר, היותו שיר לירי של הקדשה וההגות על החיים והמתים - כל אלה בשילובם
יחדיו תורמים לאופיו המכתמי של השיר.

השיר מתרכז בסיטואציה - זוהי תופעה אפיינית בשירה המודרנית הצעירה. אין בו תהליך
של התחלה, אמצע וסוף. איננו יודעים דבר על אופי הקרב ועל מהלכו (לשם השוואה ניגודית
ראה, למשל, על הרי גלבוע לשאול טשרניחובסקי). תוצאת הקרב אף אינה נמדדת במושגים
של כישלון הקרב או של ניצחון בו. הדגש הוא על עצם הסיטואציה הבנויה על ניגודים -
החיים מול המתים ו'האני השר' העומד מול שני הקטבים של הקיום האנושי מזה ומזה. מקום
הימצאו של הדובר השירי בסיטואציה המתוארת גם הוא בר משמעות. קרוב לוודאי שהדובר
עצמו שרוי בשדה הקרב, וגשם יורד על פניו כמו על פני רעיו. מיקום זה של הדובר בשיר
מאפשר קרבה מיוחדת בינו לבין קו הגבול התוחם בין החיים למוות. עדיין הוא שייך לעולם
החיים, אך ברוחו הוא יכול להבין עד כמה 'קל' הוא המעבר מן העולם הזה אל העולם
האחר. יש בכך כדי להמחיש את האכזריות ואת האבסורדיות שבמלחמה ('שדה קרב'), שמעצם
טבעה גוררת בעקבותיה מעברים שכאלה.

בולט ביותר בשיר איפוק הרגש, תופעה אופיינית גם היא בשירה מודרנית. בשיר עצמו אין
מילים המבטאות רגש באורח ישיר, ובכל זאת השיר רווי כאב. כיצד איפוא נותן המשורר
ביטוי לרגשות הדובר בשיר ובכך משתף בהם את הקורא? עמיחי נוקט בשלוש דרכים
כדלקמן:

א. היסט והכללה: בראש השיר ישנה הקדשה: "לזכר דיקי". באמצעותה אנו למדים שהדובר
בשיר איבד חבר יקר לו, אשר לזכרו כתוב השיר. הקורא מבין שהתמונה - "אלה אשר אינם
מכסים עוד" מתייחסת גם אל דיקי. כאשר עמיחי מזכיר את שמו של חברו בהקדשה בלבד
ולא בגוף השיר, וכאשר הוא מבליע את גורלו בגורל כלל המתים, נוצר איפוק הרגש
באמצעות ההיסט וההכללה.

ב. מטאפורה סמויה: ‏6 התיאור הפלסטי "גשם יורד על פני רעי" בסמיכות לכותרת "גשם
בשדה קרב" יוצר בתחילה רושם של עיצוב תמונת נוף חורפי בשדה קרב. ואף כי המילה
'רעי' מחדירה אל תוך הנוף את הגורם האנושי, ואף כי יש במילה זו נגיעה אישית של
הדובר, עדיין הגשם נתפס כפשוטו. אולם רוב תיאורי הנוף בשירה המודרנית אינם תיאורי
נוף סתמיים. וכבר קבע שלונסקי קו פואטי ביצירתו, שבשיריו אין נוף, אלא אם כן הוא בא
לומר דבר מה על האדם ‏7 . קביעה זו תופשת גם לגבי משוררים שבאו אחריו. טיבו של הגשם
מתבהר לנו עם קריאת שתי השורות האחרונות: "ועל פני רעי המתים, אשר / אינם
מכסים עוד". מלים אלו מחדירות לשיר את נושא המוות במפורש. עתה, בקריאה חוזרת של
השיר, מקבל הגשם משמעות חדשה: הוא הופך למטאפורה סמויה לדמעות, אותן רצה הדובר
השירי להוריד על מות חברו דיקי ועל מותם של רעיו שאינם בין החיים עוד. ובדומה
לשימוש שנעשה באמצעי של ההיסט וההכללה בהקדשה לשיר (שנדון לעיל) גם כאן הביטוי
לכאב ולבכי אינו ישיר. הגשם משמש אמצעי הסחה לבכי.

לשם חיזוק הבנה זו של הגשם ושל תפקידו בשיר כדאי להתבונן בשיר הלויה מאת לאה
גולדברג:

הלויה / לאה גולדברג ‏8


ברחוב הראשי עוברת
מרכבת-מתים שחורה.
הולכת אשה עוורת
אחרי רכב הקבורה...

שתי ילדות לצדדיה -
פניהן עדינים וחיורים -
בזהירות סומכות את ידיה
ילדות לבושות שחורים

ישרה וזקופה היא פוסעת
ועיניה גדולות ופקוחות,
לבנות כאבן הבהט
עיניה אינן בוכות.

גשם דק מטפטף. כמו מלמעלה
בתבונה וללא נחמה
עין-שמים שולחת דמעה לה
על אבלה הגא, הסומא.

נושא המוות מופיע בשיר זה ישירות ומראשיתו באמצעות הכותרת 'הלויה' בשורות: "מרכבת
מתים שחורה" (שורה ‏2) ו"רכב הקבורה" (שורה ‏4), בתיאור מסע הלוויה (שורות ‏8‎-1) ובלבוש
האבל השחור של הילדות (שורה ‏8). לקראת סיום השיר מופיעה הנגדה כביכול בין: "ועיניה
גדולות ופקוחות/...עיניה אינן בוכות" (שורות ‏12‎-10), לבין: "גשם דק מטפטף. כמו
מלמעלה... / עין שמים שולחת דמעה לה" (שורות ‏15‎-13). אך זוהי, למעשה, הנגדה מדומה.
השמים הם המורידים את הדמעות שעיני האישה אצרו ועצרו. איפוק הרגש חל גם כאן: אבלה
הגא (שורה ‏16) של האישה אינו מאפשר לה לבכות. היא פוסעת "ישרה וזקופה" (שורה ‏9)
ו"עיניה אינן בוכות" (שורה ‏12), ולפיכך הן "לבנות" (שורה ‏11) ולא אדומות מבכי. העדר
הבכי מעניק מבע עז לכאב העצור של האישה, כאב שהגשם - כדמעות - בא לשחררו. לפנינו
איפוא היסט של המבע הרגשי אל השמים, שגשמם הוא הביטוי המיטונימי לבכי האישה שנכלא;
אלא שהיסט זה מלווה בפרשנות ברורה (שורות ‏15‎-13) של הדוברת בשיר, המסבירה את
משמעות הגשם ותפקידו.

בשירו של עמיחי מידת האיפוק גבוהה יותר. אין בו דימוי מפורש של גשם לבכי (עליו
הצבענו בשיר של ל' גולדברג דלעיל); אך תיאור הגשם כיורד על הפנים מעלה בעקיפין
אסוציאציה של דמעות ובכי. ישנה קורלציה בין דרגת האיפוק בשני השירים לבין רמת
ההפשטה של הציור הלשוני המופיע בהם: במקום הדימוי הקיים בשיר של ל' גולדברג ("כמו"
- שורה ‏13) כשהוא משולב במטאפורה ("עין שמים שולחת דמעה לה" - שורה ‏15), ישנה
בשירו של עמיחי מטאפורה סמויה, שדרגת ההפשטה האופיינית לה גבוהה הן מזו של
הדימוי והן מזו של המטאפורה המקובלת (הבנויה מצירוף של מילה מילולית ושל מלה
מושאלת - ראה י' אבן לעיל, הערה ‏6). הדמעות או הבכי אינם מוזכרים בשיר זה מפורשות.
על הקורא להבין את הגשם כהשאלה לבכי מתוך הסיטואציה המתוארת בשיר.

ג. אמצעי דרמתי: גורם שלישי התורם לעיצוב מאופק של רגש בשיר הוא אמצעי דרמתי של
הנגדה. יש בשיר אנלוגיה ניגודית בעלת עצמה בין הרעים החיים לבין אלה המתים. אנלוגיה
ניגודית זו מחריפה במיוחד באמצעות המתח שיוצר עמיחי בין תוכן לצורה:

בתוכן - לפנינו הצבת החיים מול המתים המכסים ראשיהם בשמיכה מול שאינם מכסים.

בצורה - ישנו מבנה מקביל: א. לכל קבוצת רעים מוקדשים שני בתים ב. המבנה התחבירי
זהה: "על פני... אשר; ועל פני... אשר".

במבנה זה וו החיבור יוצרת המשכיות, ולפיכך - שוויון. אולם שוויון זה, המתערער
מלכתחילה בשל הקו המפריד שבסוף שורה ‏3, מתנפץ פעמיים במישור התוכני: פעם אחת על
ידי המילה 'המתים' (שורה ‏4) הבאה בהנגדה למילה 'החיים' (שורה ‏2) ובכך מנפצת את
השוויון התחבירי של 'על פני' (שורות ‏2, 4); ופעם אחרת על ידי המילים 'אינם מכסים
עוד' (שורה ‏5) המנפצות את השוויון התחבירי של אשר (שורות ‏2, 4). ההשהיה שאחרי המילה
'אשר' (שורה ‏4), הנוצרת מתוקף החלל של סיום שורה, יוצקת למרווח ההרף עין שנוצר את
תחושת הצער התהומי של הדובר בשיר, צער שאין לו ביטוי מילולי. כלומר: המבנה התחבירי
הזהה מהווה תשתית לוגית שעליה מתנפץ ביתר עוז הניגוד שבין החיים למתים, המכסים
ושאינם מכסים עוד. ההנגדה המעצמת וההשהיה שבסופה חוזרים ומשמשים גם הם דרך עקיפה
לביטוי רגש בשיר. בין באמצעות ההיסט וההכללה, בין באמצעות המטאפורה הסמויה ובין
באמצעות היסוד הדרמתי - הרגש אינו מובע באופן מילולי ישיר, וכתוצאה מכך חל איפוק
הרגש בשיר.

בשיר זה, שהוא מודרני כל כך בכל פן שבו, לא ייפקד גם מקומה של ההומוצנטריות. אין
ספק שהאדם הוא העומד במרכז עניינו של השיר, ובשתי דרכים:

א. השיר מביע את צערו של הדובר על מותם של רעו ושל רעיו, צער המתבטא בדרכים
שהצבענו עליהן לעיל. על ידי כך הופך הדובר לנקודת המוצא להתבוננות במתואר בשיר,
כלומר - לנקודת התצפית בשיר; אך אין זו נקודת תצפית מופשטת, באשר יש לדובר, ככל
הנראה, נוכחות של ממש בסיטואציה וזיקה אישית אל הדמויות שבה, מה שמעניק לשיר אופי
אישי מיוחד (ראו הגדרת דב לנדאו, עמ' ‏1).

ב. השיר מעלה את מושא צערו של הדובר - הרע דיקי וחברים אחרים שנפלו במלחמה.
המוות ההרסני העולה מן המלחמות, מעשה ידי אדם, הוא נושא חוזר בשירת עמיחי. די
להתבונן בשירים הידועים ‏9 : אלוהים מרחם על ילדי הגן, אל מלא רחמים, או בשיר
הידוע פחות חלל בשדה, כדי להיווכח בכך.

לא נעדרת משיר זה גם נקודת המבט הפילוסופית (וראו עמ' ‏2 לעיל): הגשם ‏10 , המשווה
בסופו של דבר בין החיים למתים ביורדו על פניהם שווה בשווה, מציין את חלוף האדם מול
התמד פעולת הטבע. לפיכך, 'משחקי המלחמה' של בני האדם נמצאים תפלים ואבסורדיים,
שהרי חייהם, שסופם עפר, הינם בלאו הכי כהרף עין מול הנצח או מול הטבע המתנהג לפי
חוקיו. יש כאן יותר הבעת צער מאשר מחאה. צערו של 'האני השר', הן על מות רעו ורעיו
והן על תפלותם של בני האדם בהילחמם, נשאר תלוי בחלל לאחר הנקודה המסיימת את השיר.
נקודת מבט זו מעמידה את השיר כשיר הגות, ויחד עם הפן האישי משלימה את אופיו
המכתמי. השקפת עולם שלמה נדחסת בתוך חמש שורות שיר קצרות וטעונות של הקדשה שלה
אופי אישי, ליריקה הגותית מרוכזת ותמציתית וסיום חריף - כדרכו של המכתם בימינו.

הערות שוליים
עמיחי, יהודה, שירים ‏1962‎-1948, הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, תשכ"ג
(‏1962), עמ' ‏21; וכן: עמיחי, יהודה, מבחר שירים, הוצאת שוקן ירושלים
ותל-אביב, ‏1981, עמ' ‏6.
.1
(השיר אינו מובא במאמר מאחר ובעלי הזכויות לא נתנו את רשותם לפרסמו).
האלגיה מעיקרה היא שיר קינה.
.2
כולל בספרות העברית בימי הביניים ובתקופת ההשכלה, וכן בספרות מערב
אירופה במאה החמש עשרה ועד ימינו (בעיקר באיטליה, בצרפת, באנגליה
ובגרמניה). על פי: א. אברהם שאנן, מילון הספרות החדשה העברית
והכללית, הוצאת יבנה, תל אביב, ‏1959, עמ' ‏983‎-982; ב. עזריאל אוכמני,
תכנים וצורות, הוצאת ספריית פועלים, תל אביב, ‏1978, כרך ב' עמ' ‏54.
.3
ראו: א. עזריאל אוכמני, שם. ב. אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, הוצאת
ספריית פועלים, תל אביב, ‏1978, עמ' ‏34.
.4
לנדאו, דב, היסודות הריתמיים של השירה, הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב,
תש"ל, עמ' ‏195.
.5
מטאפורה סמויה מורכבת "ממילה או מקבוצת מילים, שמשמעותן כבר איננה
מילולית (מילונית - נ.ש.) בלא שמצוי לידן בן זוגן המילולי המעמיד אותן
במקומן המיוחד." (אבן, י', מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון, ירושלים,
תש"ם, עמ' ‏131‎-130).
.6
"יש משוררי נוף מובהקים... נדמה לי שאיני שייך לאלה... אולי זה מום אצלי?
ייתכן, אך איני יכול להתאהב בנוף שאין בו בני-אדם, נוף בלי אסוציאציה על
בן-אדם" ('עם אברהם שלונסקי - בן השבעים', ידיעות אחרונות, ‏13.3.1970;
וכן במאזניים כרך ל"ח חוב' ‏6‎-5, אפריל-מאי ‏1974 עמ' ‏314.
.7
גולדברג, לאה, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו, ‏1970, עמ' 59.
.8
עמיחי, יהודה, שירים ‏1962‎-1948, הוצאת שוקן, ירושלים תל-אביב, תשכ"ב
(‏1962), עמ' ‏14, 68, 69.
.9
הגשם משמש איפוא בשיר זה בשני רבדים. הרב-רבדיות של השפה השירית היא
אחת הסגולות המאפיינות את לשון השירה בכללה.
.10