Home
  education - חינוך





עיר דמים, דמע ודיו...


עוד מסע פרשני אל בעיר ההרגה מאת ביאליק
חנה אוירא, קיבוץ רביבים


א. מבוא


חוקרי יצירתו של ביאליק מציינים במקומות שונים כי הפואמה בעיר ההרגה נחשבת לשלמה
ולמגובשת ביותר מבין חמש הפואמות שכתב. הערה זו מעוררת עניין מיוחד, בשעה שעומדים
על הניגוד החריף בין שלמותה האמנותית לבין זעקת ההתפוררות העולה ממנה. נראה לי כי
גילויו של ניגוד זה מאפשר לקוראה כיצירה מודרנית, חדשנית ונועזת תשעים שנה לאחר
שנתפרסמה לראשונה. אך בטרם ניגש לביסוס טיעון זה, ראוי להקדים הערות אחדות הנוגעות
לאירוע ההיסטורי שבעטיו הופיעה ולגישה הפרשנית שרווחה ביחס לפואמה במשך שנים רבות.
כידוע, קיבל עליו ביאליק לתעד את אירועי קישיניוב מיד לאחר הפרעות. הוא שהה במקום
במשך חודש ימים ושמע על אשר התרחש מהנפגעים עצמם. ואולם הדו"ח שעתיד היה להופיע
בעקבות חקירותיו נגנז על ידו, ותחתיו התפרסמה הפואמה - בעיר ההרגה. ההשפעה
שהייתה ליצירה על החברה היהודית במזרח אירופה, ובייחוד על הדור הצעיר, גם היא מן
המפורסמות. ישנם היסטוריונים הנוטים לראות בהתארגנות להגנה עצמית יהודית, שבאה
בעקבות פרעות קישיניוב ובעקבות תיאורו המחריד בפואמה, את ראשיתה של תפישה בטחונית
יהודית, אשר הצמיחה בהמשך את ארגון ה'הגנה'. מן הראוי להזכיר גם את העובדה שמן
הבחינות של היקף הנזקים ושל מספר הנפגעים לא היו פרעות אלו מן הקשות שעברו על העם
היהודי בגולה. אולם זאת הייתה הפעם הראשונה שחל מפנה עקרוני בתגובה היהודית.
השאלות שאותן העלו בעקבות הפרעות לא היו עוד - "מה עשינו ומדוע פוגעים בנו", אלא:
"מדוע פגעו בנו ולא הרמנו יד!" מפנה זה נטו לקשור גם להשפעת הפואמה. את הקריאה
להגנה עצמית הסבירו כתגובה לתיאורי הזוועה של ביאליק, משום שראו בהם, לפחות עם
פרסומם, עדות היסטורית. האמת היא, שלאורך כל המחצית הראשונה של המאה העשרים נוצרו
זיקות בין האקטואליה של החיים היהודיים בארץ ובגולה לבין תיאורי 'עיר ההרגה'.
כתוצאה מכך, הפרשנות שרווחה לגבי הפואמה הבליטה את האספקטים ההיסטוריים שלה
והאפילה, אולי שלא במכוון, על היסודות ההגותיים והאמנותיים שנמצאו בה. ‏1

כיום כבר ברור, כי דווקא הצד התיעודי הוא הפחות אמין ביצירתו של ביאליק. שכן, במהלך
הפרעות היו ניסיונות להגנה עצמית אשר נבלמו על ידי הרשויות. היו גילויים של מעשי
גבורה ושל גדלות נפש של יחידים, אשר העידו על כך לפני המשורר, אלא שהוא לא מצא
לנכון לתת לכך ביטוי והעדיף להקצין אותן תמונות זוועה אשר יצרו רושם כה קשה ביחס
לדיוקנה של החברה היהודית בקישניוב, ואשר בשלן הוסקו מסקנות לא מדויקות על עמידתם
של יהודי מזרח אירופה בכלל. לא מעט דובר גם על מניעיו של ביאליק בעניין זה - מדוע
גנז את הדו"ח המקיף, ומדוע צייר תמונה כה חד צדדית והתעלם לחלוטין מגילויים של
אומץ ושל גבורה שהיו בעת הפרעות. התשובות לשאלות אלה הן ספקולטיביות למדיי. יש
אומרים כי ביאליק עצמו רצה לעורר את הדור הצעיר למרי. זאת אולי תשובה הגיונית, אך
אינה מתיישבת כל כך עם אישיותו ועם עמדותיו הליברליות של ביאליק. אחרים טוענים, כי
ביאליק גנז את הדו"ח כדי לרכז את תשומת הלב הציבורית ביצירתו האמנותית וחשש כי
פרסום העדויות האותנטיות במקביל לפרסום הפואמה יגזול משירתו את הבכורה. הדיון
בבעיית גניזת הדו"ח, מעניין ככל שיהיה, חשיבותו מתמעטת תשעים שנה לאחר מעשה. השאלות
הראויות לעיון אצל קוראים בני ימינו הן - האם יש ליצירה מעמד מחוץ לאירוע ההיסטורי
שמתוכו צמחה; האם ניתן לקרוא את הפואמה בעיר ההרגה כיצירה מודרנית הדנה
ברעיונות המדברים אל ליבו של כל אדם השואל לפשר קיומו בעולם בשלהי המאה העשרים.
ביסודו של דבר, אין בניתוח שלהלן לחדש דברים, אלא להדגיש את אלה המעניקים לפואמה
כרטיס כניסה להיכל היצירות האמנותיות אשר נולדו מתוך תחושת קיום אבסורדית בעולם
ריק מאלוהים, ואשר ייצגו ברבות הימים את אחד מזרמי המחשבה העיקריים של המאה
העשרים, זרם המוכר בשמו הלועזי - הזרם האקזיסטנציאליסטי. ייחודה של הפואמה בהקשר
זה חשוב במיוחד לשירה העברית. בתחילת המאה עדיין נמצאת שירה זו בראשית דרכה. עם
פרסום היצירה הענק למאגר השירה העברית מסמך אמנותי בשל ורב עצמה, אשר כובש לו
מקום במרכז ההתרחשות ההיסטורית ההגותית והאמנותית של העולם היהודי והלא יהודי
כאחד.

ב. סיפור גירוש חדש


הכוונה העיקרית בדיון המחודש בפואמה היא להוכיח שההליכה אל עיר ההרגה מובילה אל
'גן עדן' מודרני, כלומר: להכרה במצב קיומי חדש אשר נגזר על האדם בעולם ואשר
מתמצה במשפט המפורסם ביותר מתוך הפואמה: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט
שחט". הרעיון המובא כאן בניסוח שונה מצוי כבר אצל ברוך קורצווייל במסתו למשמעות
המושגים 'גאולה' ו'צדק' בשירי ביאליק ‏2 . הפירוש המוצע להלן מתמצה בעיקרו בבחירת
דרכי הביסוס לטיעון זה. הפואמה אינה עוסקת בניתוח הסיבות שהביאו למצב הקיומי החדש,
אם כי ישנם פרשנים המנסים לתלות את הדבר באורח חייו המנוון של העם היהודי. אולם
מסקנה זו נובעת לדעתי מהבנה חלקית של הטקסט. תוכן הדברים בפתיחת הפואמה אינו
מאפשר להבין כאן קריאה אירונית לדיסהרמוניה בעולם כעונש על התנהגות רעה של דרכי
האדם, מה עוד שהדובר, המציג את פני העם העלוב, אינו חוסך שבטו גם מאלוהיו ("אלהיכם
עני כמותכם", שם). מכאן עולה, כי לא פחות משהפואמה משמיעה דברי תוכחה כלפי העם,
היא קוראת לאדם להיות גיבורו של סיפור גירוש חדש, שבו מוטלת עליו השליחות להפוך את
היוצרות. על האדם לגרש מעליו את האל ובכך לפטור את האל מאחריותו לעולם שברא
ומאחריותו לתגמול מוסרי של העולם בעקבות חטאם של הנחש, של חוה ושל אדם בגן העדן
העתיק. מתן גט פיטורין לאל, בורא העולם וסדריו, מחייב בחירה בעולם המאופיין באי
הסדר שבו והכרה בעולם זה. צעד כזה מעמיד אמנם את האדם בפני דילמות קשות מנשוא, אך
הימנעות ממנו מביאה להנצחת שקר קיומי המעוות את הדיוקן האנושי ומגחיכו עד אימה.
נעמוד מכאן על שתי דרכים שהמשורר נוקט בהן כדי לעצב את סיפור הגירוש החדש ואת
תמונת העולם המשתקפת ממנו. האחת היא באמצעות המונולוג המושמע מפי הדובר באוזני
השליח לעיר ההרגה. במונולוג זה נרקמת דמותם של שני גיבורי סיפור הגירוש החדש - האל
והאדם. במקביל ניתן להבחין בדרך השנייה - רמיזות (אלוזיות) לשורה של יצירות גדולות
המייצגות אידיאות של סדר ושל אמונה בהרמוניה בין האל לבין העולם. הללו נארגות אל
תוך הפואמה, תוך פירוקן מהערכים שאותם הן מייצגות, והן מהוות תשתית לעיצוב עולם
המאופיין באי הסדר שבו.

ג. קום לך לך


תמונת עיר ההרגה נמסרת על ידי דובר הנמצא במעמד של סמכות עליונה, סמכות הקוראת
לאחד משליחיה לערוך מסע בעיר ההרוסה. מסירת דברים באמצעות שליח, המתגבשים לסיפור,
לאמירה אידיאית, לנבואה או להטפה דתית, מוכרת מן האפוס המקראי, ולא רק ממנו. אלא
שהשליחים המקראיים או גיבורי מסעות לאומיים ורוחניים כמו אודיסאוס, איניאס, דנטה
ואחרים, משמשים כמתווכים בין הסמכות המטאפיסית לבין שאר בני האדם. בתוקף זה הם
דובריה של הסמכות, או מייצגיה הנבחרים. לעומתם, השליח לעיר ההרגה הוא במעמד של
שומע בלבד. לא די בכך שאין הוא דובר בשם האל, אלא הוא אף נתבע לשתוק בפקודתו.
לפשרה של שתיקה זו נחזור מאוחר יותר. לפני כן ננסה לקרוא את הפואמה מנקודת תצפיתו
של השליח. אם נצטרף אליו לשמע קריאת שולחו ונעקוב אחר המזומן לו בעיר ההרגה,
ניווכח כי כבר בשלוש מילות הפתיחה - "קום לך לך" - הוא נקלע למצב של אי ודאות
באשר לפשר שליחותו, שכן הצירוף 'לך לך' נושא שתי משמעויות מנוגדות: האחת רומזת
לשליחותם של אברהם, יונה ויחזקאל, אשר המשותף לכולן הוא שהן קוראות לייסד סדר
במובן המוסרי (אברהם), או לתקן סדר שהופר (יונה, יחזקאל). באמצעות ההפניות לסיפורים
אלה יכול השליח להירמז ששליחותו היא לצורך בנייה ולשיקום פיסי, ואלה מותנים בתיקון
מוסרי. כמו כן, יכול השליח להירמז כי אין טעם לסרב לשליחות, אם למד מלקחו של יונה.
השנייה רומזת להוראתו הישירה של הצירוף 'קום לך' שפירושו - הסתלק! קריאה דו משמעית
זו מחריפה עוד בהמשך.

השולח קורא לשליחו לבוא תחילה אל עיר ההרגה, לקלוט את מראות החורבן, לספוג את
עדנת האביב ולא להתקומם כנגד הצירוף האירוני של חוויות אלה. אחר כך הוא מזמין אותו
לשמוע סיפורים על "מעשים נוקבים את המח", שיש בהם כדי להמית את נשמתו ואת רוחו,
אך נגזרת עליו גזרת התאפקות: "וחנקת בתוך גרונך את השאגה וקברת במעמקי לבבך
לפני התפרצה". השליח נקרא לעבור ממקום למקום, וככל שחוזרים המראות המחרידים,
מחריף צו השולח לשתוק: "למה תבך בן אדם, ולמה תליט את פניך בכפך... חרוק
שיניים והמס". בסופו של הביקור במורד העיר נקרא השליח להסתגר פיסית ולהתייחד עם
צערו: "ונסגרת פה באפלה... והתיחדת עם הצער". צו השתיקה מתפתח לאיום. השולח
מזהיר את שליחו, כי אם תפרוץ שאגה מלבו, ימיתנה בין שיניו. לפיכך, מתוך הקריאה לשליח
ותוך כדי התוויית מסלול הליכתו מתעוררת השאלה בדבר תכלית השליחות, כלומר, מה רצונו
של השולח - שיבוא או שיסתלק? אם עליו לראות את הזוועה ולשתוק, אזי מהו טעם
שליחותו? ואכן, גם השולח עצמו סבור כי אין לה טעם, שהרי בסוף הפואמה הוא אומר
לשליחו במפורש: "מה לך פה בן אדם קום ברח". אם כך, מדוע קרא לו? הפרדוקס הטכני
שנוצר כאן, כלומר: איך מסתלקים לפני שבאים, הופך מבחינת השליח למבוך חסר תקנה.
השליח מוצא עצמו משותק, תרתי משמע. הוא נקרא בו בזמן לבוא ולא לבוא, והוא אמור
להרים קולו, אך נתבע לשתוק. ככל שהמבוך אליו נקלע על פי צו שולחו מסתבך והולך, כך
הדילמה ביחס לתכלית השליחות ולמשמעות דברה נעשית קשה ומטרידה. בשלב זה ניתן לסכם:
מתוך קריאת הפואמה מנקודת התצפית של השליח עולה כי למרות שנקרא לשליחות חשובה,
לפחות כפי שאפשר להתרשם מטון הדובר ומרמיזותיו לשליחים ידועים, הרי תכליתם של
שליחותו ושל מסריה אינם נהירים לו כל עיקר. על השאלה המהותית בדבר התכלית של
השליחות ושל דברה ננסה לענות בהמשך. קודם לכן, נפנה לקרוא את הפואמה מנקודת
התצפית של הדובר או של השולח.

כל יודע! אך לא עוד כל יכול
על זיהוי הדובר בפואמה נכתב לא מעט ‏3 , לפיכך אין טעם להיכנס במסגרת הצעת פירוש זו
לסקירת ההצעות השונות. נזכיר רק זאת, כי הדובר, או השולח המתווה את דרכו של השליח,
עומד בנקודת תצפית של מספר כל יודע אשר ראה את העיר בחורבנה, והוא זה שמחליט איך
לתאר את התמונות, איך לפרשן, ומהן המסקנות שעליו להסיק עבור שליחו. בתור שכזה, אפשר
לזהות את הדובר גם כמשורר וגם כסמכות מטאפיסית (האל), וכל אחד משני הדוברים
מאפשרים מימושם של רעיונות אחרים בפואמה. כאן ננתח את נקודת התצפית של הדובר
המזוהה כאל. מזווית זאת מתקבלים דברי שליחותו כווידוי קשה אודות כישלון הנהגתו
המוסרית את העולם ואת האדם החי בו. עדות לטיעון זה נמצא כבר בראשית הפואמה,
כאשר הדובר קובע בפסקנות - "כי קרא אדני לאביב ולטבח גם-יחד: / השמש זרחה,
השטה פרחה והשוחט שחט". כאן קשה עדיין להכריע בוודאות מי אומר את הדברים. אמנם
ניתן לייחסם לאל, אך באותה מידה אפשר לייחסם לדובר עד המסיק מסקנות מהתמונות שראו
עיניו. בהמשך מסתבכת ומוסיפה אמנם בעיית הדובר, אך במקביל מופיעים מבעים הנותנים
בידינו עדויות משכנעות למדי בדבר תחושת הכישלון של האל עצמו. מדובר לדוגמה, באותה
חטיבה בפואמה שהדובר זונח בה לפתע את שליחו ופונה ישירות אל העם: "סלחו לי
עלובי עולם, אלהיכם עני כמותכם, / עני הוא בחייכם וקל וחמר במותכם, / כי
תבאו מחר על שכרכם ודפקתם על דלתי - / אפתחה לכם, באו וראו: ירדתי מנכסי!"
בכל החטיבה השירית הנמשכת מקטע זה נקודת התצפית משתנה לסירוגין והנמען גם הוא
משתנה. הדבר מעורר, כאמור, קושי בזיהוים של הדובר ושל הנמען גם יחד. עם זאת, מלבד
הציטוט שלמעלה ישנם לפחות עוד שני מבעים המאפשרים לקבוע די בוודאות כי מדובר
בסמכות המטאפיסית עצמה המעידה ומודה בכישלונה: "וגם אני... אעמד אביט אל החללים
ואבוש במסתרים", וכן: "כי מצאתני בקלוני ותראני ביום אידי".

קריאת הפואמה כעדות של האל עצמו אודות כישלון הנהגתו מאפשרת לנמק את העדר
המוגדרות של הדובר. הניוד הקופצני של נקודת התצפית מדובר לדובר ומנמען לנמענים
וחוזר חלילה (בקטע המצוטט מתוך התיאור בבית העולם) הוא אמצעי מכוון ליצירת בלבול
ומבוכה גם בתחושתו של השליח, ובוודאי בהרגשתו של הקורא, ביחס לאותה סמכות
מטאפיסית אשר איבדה את השליטה על הסדר הקוסמי - במקום לקרוא להרמוניה בין האביב
לבין החיים היא קוראת לקשר שטני בין האביב לטבח, מבלי שתהיה לכך הנמקה או הצדקה
הגיונית. על רקע זה יש להבין את זעמו של אותו דובר-אל כלפי עמו. הזעם מופנה אל אלה
אשר מסרבים להכיר בחולשתו, על השקר שהם עושים בנפשם: אינם מאמינים בו בלבם, אך
מתפללים אליו בשפתם. ואכן, מתוך זעקתו הנואשת כי ירימו אגרוף נגדו ויתבעו עלבונם
מתבהרת גם כוונת קריאתו לשליח. לשליח הנקרא לעיר ההרגה יש מעתה תפקיד חדש. לא עוד
הנביא הדובר בשם אל בורא עולם, המנהיגו על פי כללי שכר ועונש, לא עוד נביא המנחיל
דבר-אל לנפשות המאמינים, אלא נביא שתפקידו לעקרו מלבם! זהו נביא שותק, כי אין כל
בשורה בפיו, מלבד ההכרה בכך שהגאולה היחידה המזומנת לאדם בעולם היא הזעקה שתעיד
על קיומו.

שילוחו של השליח אל המדבר בסוף הפואמה פותח פתח לאמירה חדשה אודות הקיום האנושי.
בעולם שאין בו אל ואין בו חזון, בעולם שאין בו שכר ועונש ואין בו גאולה, נותרו הזעם
והשאגה, אשר הצטברו במראות עיר ההרגה והפכו למסמך אכזרי המעיד על מהותו של עולם
שרירותי וחסר פשר. לכן גם הקול הקורא לשליחות מוסרית אינו עוד אותו קול טרנסצנדנטי
לעולם האחראי למתרחש בו, ואין לצפות ממנו לבשורת חסד או לגאולה. דברים אלה
משתמעים מהחטיבות השיריות המתארות את בית העולם ואת היציאה ממנו, מטורי החתימה של
הפואמה ולמעשה מהיצירה כולה. הלשון התיאורית שהמשורר נוקט בה מציירת את תמונות
העבר כפי שהן עתידות להיראות בעיני השליח. יוצא איפוא שגם העבר וגם העתיד לכודים
במארות התופת של עיר ההרגה, כאשר המוצא ממנה אינו בתיקון או בבנייה מחדש, אלא
בגירוש אל מדבר, שגם בו אין לטעות. אין זה המדבר שבו התרחשה בעבר הרחוק הדרמה
הלאומית של התהוות עם, אלא שממה אדירת מרחב ואדישה הלועגת לדמעה הגדולה ומוליכה
את השאגה המרה לאבדון. סיום זה מגדיר גם את אפשרויות הקיום אשר נותרו לאדם בעולם:
התנוונות בעיר ההרגה בחברת קבצנים חסרי תקנה, או בחירה בארץ הגירוש - המדבר! הסיום,
אם כן, מחזיר אותנו לטיעון הפתיחה של הדיון: קריאת הסמכות המטאפיסית למרי נגדה
דנה את האדם לחיות בעולם שאין לו סיבה! משום כך מוטלת מעתה על האדם האחריות
ליצור את הסיבה לקיומו, מבלי להתכחש לדיסהרמוניה המאפיינת את ארץ גזרתו. עליו
להכיר את מבוכיה של עיר ההרגה ואת המדבר הקיומי שמחוצה לה ולמצוא פשר ותכלית
לחייו.

ד. רמיזות ליצירות המייצגות אידיאות של סדר ומשמעותן


פרשנים אחדים, ביניהם לחובר, בהט ואחרים, עמדו כבר על הזיקה שבין עיר ההרגה לבין
התופת של דנטה, ולבין פרקי הנבואה של יחזקאל, של ירמיהו, של ישעיהו, של עמוס ושל
אחרים ‏4 . בעקבות קריאת הפואמה כסיפור גירוש שהתחלפו בו היוצרות, ואשר האדם נתבע
בו לגרש את האל מן העולם ולגזור על עצמו את חייו בו, מתעוררת השאלה - האם יש בכוחם
של הטקסטים הנרמזים הללו לשרת את האמירה החדשה, או שמא הם הופכים ללבושים פתטיים
על מערומיה. טרם נבדוק את הדבר לעומקו, נציין כי כבר בתפקידם החיצוני כלבושים הם
יוצרים אירוניה חריפה במכלול הפואמה. שכן, הבחירה בלשון גבוהה, שהותאמה לאמירות
נשגבות כדי לתאר בה את מראות עיר ההרגה, יוצרת ניגוד אירוני בין הלשון והטון לבין
התוכן כפשוטו, דבר הדורש הנמקה. אך ניגוד זה, מסתבר, מצוי לא בין הלשון והטון לבין
התוכן בלבד, אלא גם במישור התימטי, כלומר: בין יצירת ציפייה לשליחות בעלת תכלית
מוסרית נשגבת לבין תוצאותיה העגומות. מבחינה זו יש לטקסטים הנרמזים משמעות רבה גם
עבור האמירה החדשה. כדי לבסס זאת ננתח להלן את הרמיזה הרחבה לפרקים מ'-מד' בספר
יחזקאל.

פרקים מ'-מד' ביחזקאל מהווים חטיבה אחת, שבה הנביא מספר כיצד הובל בחזון על ידי ה'
אל ארץ ישראל ואל הר ה', כדי לראות בעיניו ולשמוע באוזניו (פס' ‏4) את דבר התקומה
הרוחנית הדתית הצפויה לעם ישראל עם התחדשות החיים ועם ייסוד מחודש ומרשים של
הפולחן בבית המקדש. על הנביא להעביר את דבר החזון לבית ישראל. במסע החזון הנביא
מובל מהחצר החיצונה (מ' ‏17) אל החצר הפנימית (מ' ‏32), וממנה אל ההיכל (מ"א ‏1). פרק
מ"ב נפתח בכך, שהנביא מוצא אל החצר החיצונה ומובל אל הלשכה, והמסע מגיע לשיאו
הדרמתי עם הגיעו אל שער המקדש החיצון - והוא סגור! (מ"ד ‏1). ההנמקה לכך היא: "כי
אלהי ישראל בו והוא סגור". אל מקום קודש זה לא יבוא איש מפאת קדושתו! (מ"ד ‏2).
במסעו של יחזקאל שער המקדש החיצון הוא גם התחנה האחרונה המהווה עדות חותכת
לנוכחותה של הסמכות העליונה השופטת, הגוזרת והמבצעת. אם מעמידים פרקים אלה מול
תיאור מסעו הצפוי של השליח לעיר ההרגה, כפי שנמסר על ידי הדובר, מתברר, קודם כול,
כי הנביא המקראי ראה כבר בחזונו את אשר עתיד להתרחש על פי רצונו של אל עליון
ונערץ ובהנהגתו. לעומתו, השליח לעיר ההרגה טרם ראה את החורבן. משמע, אלה אינם
מראות שניתנים לצפייה בחזון, אלא עובדות מציאות מחרידות. לפיכך, הדמיון שנוצר בין
הטקסטים בזכות טכניקת המסע של הגיבורים מאפשר לטעון, כי ביחס לפרקי יחזקאל
המתארים מסע אל הגאולה והתקומה הפואמה מתארת מסע אל החורבן ואל ההתפוררות. השער
אשר נמצא סגור בפני השליח המקראי יהיה פתוח לפני שליחו של הדובר בפואמה. המקום
שבו רוח ה' שוכנת והילת קדושה סביבו עבור הנביא, מקום זה עתיד להתגלות בעיר
ההרגה כבית אסורים אשר "רוח דכא רב ענות וגדל יסורים" חבש בו את עצמו ומסרב
לצאת (על פי החטיבה - במורד העיר). יד ה' שהוציאה את הנביא ברוח ה' אל בקעת העצמות
חזתה את התחיותן לחיל גדול והעלתה אותן מקברותיהם אל אדמת ישראל (ל"ז). יד זו מעידה
בפואמה כי נטשה את עמה והיא קוראת למרי נגדה באותה עצמה שתבעה את האמונה
בהנהגתה. ברוח דברי ה' למשה, נביאו בחירו, פונה השולח אל שליחו בפואמה: "דבר
אליהם וירעמו! / ירימו נא אגרוף כנגדי ויתבעו את עלבונם, / את עלבון כל
הדורות מראשם ועד-סופם, / ויפוצצו השמים וכסאי באגרופם". לרמיזות המקראיות, אם
כן, תפקיד חשוב בעיצוב תימת הגירוש החדשה. המקומות שניתן לזהות בהם את הדובר
בפואמה, שלו הסמכות המטאפיסית המקראית, מעניקים לפואמה עצמה ושלטון מחדש לרגע
קצר. אך בפואמה, שלא כמו במקרא, אין הכוונה להוכיח את מרותה על העולם, אלא לתבוע
את סילוקה ממנו!

בהקשר זה, יש להבין גם את הרמיזה לקומדיה האלוהית של דנטה. הגיבור הנוצרי מתחיל
את מסעו הרוחני בתופת ומוצא את עצמו, בסופו של דבר, בשערי גן העדן. באופן זה הופכת
שליחותו למסמך המאשר מעל לכל ספק את נוכחותו של בורא סדר מטאפיסי שיש לבחור בו,
לנהוג על פי ציוויו ולהאמין בו, כי הוא המעניק את התכלית המוסרית לחייו של המאמין.
אולם עבור השליח הנקרא לעיר ההרגה - עיר התופת - נעולים השערים של הטוהר ושל העדן.
אם אין בכוחו לשאת את אימתה, הוא יכול לכל היותר לברוח אל המדבר. שערי הגאולה
נעולים איפוא בפואמה בפני שליחה הנאמן לדרך המוסר האלוהית, אם בדמות הנביא המקראי,
ואם בדמות גיבור האפוס הנוצרי. בהשוואה הניגודית ליחזקאל פרוצים השערים לכל רוח,
ואלוהים נטשם. ובהשוואה הניגודית לקומדיה האלוהית אין סיכוי לשליח להגיע אל סיפם.
הרמיזה לטקסטים המייצגים אידיאות של סדר, הן מהמקורות היהודיים והן מהאפוס הנוצרי,
מעניקות תוקף אוניברסלי לפואמה ולאמירה המשתמעת ממנה. פירושו של דבר, שאין מדובר
בחולשתו של אל יהודי בלבד, אלא בסמכות מטאפיסית באשר היא. על רקע זה ניתן להכליל
על הפואמה דבר אוניברסלי שפתחנו בו את הדיון כולו: השליח הנקרא לעיר ההרגה נקרא
לשליחות מוסרית חדשה. עליו לבשר לאדם על נטישתו של האל את העולם, ולקרוא לו
להשתחרר מהאמונה כי חייו הם פרי רצון עליון. מעתה עליו להכיר בכך שאת התכלית
לקיומו הוא נידון לחפש בתוך הוויה המאופיינת בשרירות ובאי סדר.

הערות שוליים
בהקשר זה מעניין לעקוב אחר התייחסויות שונות לפואמה המרוכזות בספר
בעריכת אורלן, חיים, ח"נ ביאליק - אנתולוגיה, עמודים ‏216 ואילך.
.1
קורצווייל ברוך, ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם, הוצאת שוקן
תל-אביב.
.2
המאמר הנ"ל, וכן: ברזל, הלל, שירת התחייה - חיים נחמן ביאליק, עמודים
‏275‎-270.
.3
לחובר, פישל, ביאליק חייו ויצירתו, כרך שני, (על 'בעיר ההרגה'), עמוד
‏4341.
.4
וכן, בהט יעקב, 'בעיר ההרגה' ו'הקומדיה האלוהית', בתוך: שירת ביאליק,
אנתולוגיה כנ"ל.