Home
  education - חינוך





המכתם והחידה


פרופ' שולמית אליצור, האוניברסיטה העברית, ירושלים


א. פתיחה

בין שיריו של ר' משה אבן עזרא אנו מוצאים שני קטעים קצרים אשר ח' שירמן,
באנתולוגיה הגדולה שלו, הגדירם בכותרת שני מכתמים על הנר, אך בבארו כל אחד מהם
הגדירו מחדש כ'חידה על הנר' ‏1 . לדרך הוראתם של שירים אלה, הכלולים בשנים האחרונות
בתכנית הלימודים של משרד החינוך בין שירי החובה לבגרות בבתי הספר הכלליים, אני
מבקשת לייחד את הדברים בהמשך המאמר. הצעתי המעשית תהיה להציג אותם בעת ההוראה
כחידות, אף על פי שמבחינה מדעית 'טהורה' אין הדברים בטוחים; אך ראוי למורה לדעת את
ההנמקות המלאות לסיווג הז'אנרי, ולכן אפתח בבירור ההבדל בין מכתם לחידה. לאחר מכן
אעמוד על כמה מן המאפיינים העיקריים של החידה הספרותית, ולבסוף ניתן יהיה לשוב אל
ה'מכתמים על הנר' ולנתחם בפירוט.


ב. מהו מכתם?

במונח 'מכתם' נהוג להשתמש בימינו כתחליף ל'אפיגרם' הלועזי: זהו שיר קצר, המנוסח
בחריפות ומכיל אלמנט חידודי. מכתם איננו חידה: נושא השיר ברור למשורר ולשומעיו
כאחד. ההנאה המופקת ממנו יכולה לבוא מניסוח מקורי ומבריק, ממטפורה מרכזית מפתיעה
וכיוצא באלו. נדגים את הדברים בעזרת מכתמים קצרים מימי הביניים.

ר' שמואל הנגיד מקדיש שיר קצר לתיאור פרח היסמין:

ראה יאסמין אשר בדיו ירקים / כמו פטדה ועליו ואגפיו
וציציו כבדלחים לבנים / ובאדם מאדמים סעיפיו
כמו עלם לבן פנים ותומך / דמי אישים נקיי כף בכפיו ‏2 .

נושא השיר מוצג כבר בפתיחתו: "ראה יאסמין". מכאו עובר המשורר, במשפט לוואי ארוך,
לתיאור צבעם של פריטים שונים בצמח: ענפיו ('בדיו'), עליו וצדדיו ('אגפיו') --- ירוקים;
פרחיו ('ציציו') לבנים; וקצות ענפיו ('סעיפיו') ‏3 אדומים. לכל צבע מוסיף הנגיד דימוי ---
ותמיד לאבן חן תואמת: הירוק לפטדה, הלבן לבדולח והאדום לאודם ‏4 . ההפתעה העיקרית
ההופכת שיר תיאורי קצר זה למכתם חריף טמונה בציור המקורי שבבית האחרון, ציור
הלקוח משירת החשק: היסמין על צבעיו השונים מדומה ל'עלם', לנער יפה אשר פניו לבנים
(כמו ציצי היסמין) וקצות ידיו אדומות. הנימוק לאודם זה --- שהוא נימוק מדומה ‏5 - נעוץ
כאן בכך שהנער היפה תומך (כלומר: אוחז) בידיו בדם החללים שהפיל ללא עוון, כלומר
בדמם של כל אלו שהתאהבו בו וסובלים ייסורי אהבה החשובים כמוות. מוטיב זה, המקובל
בשירת החשק, מוסב בשיר במפתיע על הפרח המתואר, ובזה עיקר החידוד שבו.

דומה במהלכו מכתם קצר של ר' משה אבן עזרא על התפוח:

ותפוח, אמת, אל לא בראו / לבד ענג למריח ונושק
חשבתיהו - בשור ירק ואדם / קבוצים בו - פני חשוק וחושק. ‏6

אחרי קביעה קצרה שהתפוח לא נברא אלא כדי להריחו ולנשקו (ולא לאכלו) ‏7 , עובר המשורר
לתאר את התפוח, ושוב על ידי דימוי נועז ומפתיע מתחום שירת החשק. הוא אומר שכאשר
ראה את הצבעים הירוק והאדום מחוברים ('קבוצים') בו, חשב אותו ל'פני חשוק וחושק': פני
החשוק, ובעיקר לחייו, מסמלים את האדום; החושק הסובל ייסורי אהבה - חיוור, ופניו
כאילו ירקרקים. בתפוח הקטן האחד רואה אפוא המשורר את פני שניהם סמוכים זה לזה, וזה
עיקר החידוד במכתם קצר זה.

שני המכתמים שראינו הם למעשה שירי תיאור קצרים, המתמקדים בנושא ברור ומאירים אותו
מזווית חדשה ומפתיעה. ‏8


ג. החידה הספרותית

נעבור עתה אל החידה הספרותית ונסקור כמה ממאפייניה. במחקר תאורטי מקיף העמיד ד'
פגיס על היסודות העיקריים המצויים בחידה ‏9 . בהגדרה חריפה וקצרה הוא מתאר את החידה
המובהקת, האמתית, כ'שאלת אתגר התובעת מן הנשאל שיכריז על פתרונה, והיא ניתנת
לפתרון מתוך עצמה במסקנה הגיונית העולה מן הרמזים הכלולים בה ‏10 . הגדרה זו כוללת
את שני היסודות החשובים ביותר בחידה: מצד אחד --- האספקט החברתי שלה, שבו קיים
משחק בין המחבר, שואל החידה (ה'מחיד' על פי מונחיו של פגיס), המציב את האתגר, לבין
הנשאלים האמורים להתמודד עם החידה ולהציע את פתרונה, ומצד שני - האספקט
הטקסטואלי, הספרותי, הדורש להעלים את הנושא וליצור ניסוח סתום הכולל עם זאת רמזים
חד משמעיים לפתרון אפשרי אחד ‏11 . העובדה שטקסט מסוים הוא חידה קשורה קודם כול
להקשר החברתי שבו הוא מוצג, אך בחידות רבות כלולים ניסוחים שיש בהם כדי לאותת, גם
למי שקורא אותם שלא בהקשרם המקורי, שאכן חידה לפניו. איתותים ברורים כאלה הם למשל
הכרזה גלויה שלפנינו חידה (בניסוחים מעין: 'אחודה נא' וכדומה) או פתיחה בשאלה המציגה
אתגר ('ומה', 'ומי', 'אמור מה הוא' וכיוצא באלו) ‏12 . במקרים אלה אין כל קושי בזיהוי
הטקסט כחידה. אבל בחידות לא מעטות אין רמזים כאלה, ועל כן ייתכנו לעתים ספקות
בזיהוי הז'אנרי, כפי שנראה להלן.

החידות הספרותיות מספרד העוסקות בתיאור נושא מסוים ‏13 בנויות לעתים קרובות על
סדרות של ניגודים שאינם מתיישבים בשום אופן ויוצרים פרדוקסים חריפים, עד אשר מתברר
--- עם מציאת הפתרון --- שאין הם אלא מטפורות לתכונות הקיימות בו יחדיו. פותר החידה
אמור למצוא את המפתח למטפורות, ויחד עמן להגיע ליישוב סביר של כל הניגודים
והפרדוקסים ‏14 . נדגים את הדברים על פי כמה חידות של ר' יהודה הלוי ‏15 .

ומה בוכה בלי עין ועפעף / בבכיה ישמחו בנים ואבות
ועת תשחק ולא תבכה בעינה / בשחקה תעציב כל הלבבות?

הניגודים בשיר הם בין שחוק לבכי והם מגיעים לידי פרדוקס כאשר ה'דמות' המתוארת בשיר
מעוררת תגובות הפוכות מן המצופה: כאשר היא בוכה --- הכול שמחים, ודווקא כאשר היא
צוחקת --- כולם עצובים. מהם אותם 'שחוק' ו'בכי' הגורמים לתגובות אלה? מלבד ניגוד זה
קיים 'נס' נוסף בשיר: אותה 'דמות' בוכה --- אך 'בלי עין ועפעף'. העין נתפשת כאיבר
המרכזי הדרוש לבכי, משום שהיא הנותנת את הביטוי החיצוני לבכי --- הדמעות ‏16 . הבכי
ללא עין יוצר אפוא תחושה של פלא. אך בציור זה עצמו טמון כבר הרמז לפתרון: הדמות
הבוכה בשיר איננה בוכה בעין --- ועל כן הבכי איננו בכי אמיתי אלא מטפורה. מהו אפוא
הדבר הדומה לבכי ומשמח את הבריות? התשובה לכך פשוטה --- הגשם: גשם ובכי דומים בכך
שנוזלים ניגרים בהם. ה'בוכה' בשיר היא, אם כן, העננה המורידה גשמים. היא בוכה 'בלי
עין' --- משום שאין לה עין כלל, ולמעשה גם אינה בוכה באמת; והיא 'שוחקת' --- כלומר
איננה בוכה --- כאשר אין הגשם יורד והשמים מתבהרים. השחוק משמש מטפורה לאור הבוקע
עם הסתלקות העננים ‏17 .

נדגים את הדברים בקצרה על פי חידה נוספת של ריה"ל:

ומה עור אשר עינו בראשו / ובו צרך לכל דרי נשיה
אשר ייגע ימי חייו להלביש / מתי ארץ, והוא ערם ועריה?

שוב לפנינו ניגודים חריפים: עיוור --- בעל עין, מלביש את כולם --- והוא עצמו ערום.
פתרון החידה הוא: המחט. וכך מתברר שכל המטפורות והניגודים אינם קיימים עוד: המשותף
בין מחט לעיוור הוא העדר יכולת הראייה --- אך העדר זה במחט איננו עיוורון, משום
שעצם ההתייחסות לדומם במונחים 'רואה' או 'עיוור' איננה אפשרית אלא בדרך של העברה
מטפורית, ולמעשה: הנפשה ‏18 . המשורר משתמש במטפורה כדי להעמיד את הניגוד ל'עין' ---
שהיא, כמובן, מטפורה לקוף המחט (משום צורתה); ראש המחט הוא, כמובן, חלקה העליון.
וכשם שהיא 'עיוורת' כן היא 'ערומה' --- שהרי היא חסרת בגדים, אך שוב רק משום שהיא
דוממת; והיא 'מלבישה' בעת שימושה ככלי לתפירת הבגדים. ההטעיה כאן היא לכיוון מימוש
החידה במישור האנושי --- מימוש המבליט את הפרדוקסים; עם הגילוי שמדובר כאן בדומם
מתבררים הדברים על נקלה.

דומה במהלכה חידה שנושאה שונה לגמרי:

ומה מת, על פני ארץ משלח, / וערום יקברוהו האנשים,
ויחיה תוך קבורתו, ויוליד / ילדים - יצאו כלם לבושים?

כאן הניגודים אינם בין דלת לסוגר בתוך כל בית, אלא בין שני הבתים: ציור המת הנקבר
וקם לתחייה בקברו --- ולא זו בלבד אלא מוליד ילדים --- מעמיד באופן חריף את הניגוד
בין חיים למוות. עליו נוסף הניגוד בין 'ערום' ל'לבושים', תוך המחשת הפרדוקס הכפול:
הנקבר ערום מוליד ילדים לבושים. מערכת ההעברות מכוונת אותנו שוב למישור האנושי, אך
הפעם הפתרון הוא מתחום הצומח: גרגר הזרע (החיטה). המונחים 'מת' ו'ערום' שוב באים
כמטפורה שיסודה בתכונות 'חסר חיים' או 'חסר בגדים', אשר עצם ייחוסן לצומח הוא בגדר
האנשה: הקבורה משמשת מטפורה לזריעה והשיבה לחיים היא מטפורה ליצירת זרעים חדשים,
והעובדה שהזרעים עטופים במוץ מצוירת במטפורה של התלבשות. שוב לפנינו מערכת של
האנשות, המביכה כל זמן שאין משתחררים מן ההכוונה המטעה שבה.

ודוגמה נוספת:

ומי חשוק אשר תפנה בכל עת / אלי פניו ותראה בו דברים?
בנסעו ממך יפיק רצונך, / ולא יועיל בשבתו בחדרים.

בבית הראשון אין כל ניגודים, אלא תיאור סתמי: מיהו החשוק, כלומר: האהוב, אשר בכל עת
שתפנה אליו תראה בו דברים? המילה הכללית 'דברים' גורמת לערפול מסוים. נראה עוד
מעט שהכינוי 'חשוק' מסייע גם הוא להצפנה. מוקד החידה הוא בבית השני. כאן בא ניגוד
כפול היוצר פרדוקס חריף: הניגודים בין 'בנסעו ממך' ל'בשבתו בחדרים' ובין 'יפיק רצונך'
ל'לא יועיל' יוצרים יחדיו תמונת עולם הפוכה: מתברר שאותו 'חשוק' איננו מביא כל תועלת
כל זמן שהוא נמצא עמך, ורק בהתרחקו הוא משביע רצון. כאן מצטרף הכינוי 'חשוק' שבבית
הראשון להגביר את המבוכה: הרי על אדם 'חשוק', ה'צבי' הידוע משירת החשק, נוהגים
להתלונן שהוא מרוחק ובכך גורם ייסורים --- ורק 'בשבתו בחדרים' אצל החושק הוא יכול
להפיק את רצונו. ברור אפוא שכאן יש 'חשוק' מסוג אחר. יש לשוב אפוא ולחפש את הפתרון
שלא במישור האנושי, ואת המילה 'חשוק' לפרש בפשטות כ'דבר רצוי'. ובכן, מהו הדבר הרצוי
הממלא את ייעודו רק בהתרחקו מבעליו? הפתרון מפתיע בפשטותו: האיגרת. עם מציאתו
מתיישב הפרדוקס, ומתברר שהמטפורות במקרה זה --- אשר כיוונו שוב במבחר מיליהן לתחום
האנושי --- אינן נועזות כלל, וההעברה בהן (כגון: 'בשבתו בחדרים' המחליף את 'בהישארו
בביתך') מועטת ביותר.

כל החידות שסקרנו עד כה פתחו במילת שאלה גלויה, והצגת האתגר שאחריה לא הותירה
מקום לפקפוק בעניין הז'אנר. אך גם תיאור 'תמים' וסתמי, ללא מילת שאלה, יכול להיכתב
כחידה מובהקת. כזאת היא החידה שלפנינו:

כלי מכיל לאין תכלית וקצה / והוא קטן, בידך תאחזהו,
ורחוק ממך לתפש אשר בו / ואם ‏19 עין בעין תחזהו.

הפתיחה בכינוי הכללי 'כלי' והעמדתו במרכז של סדרת ניגודים היוצרים פרדוקסים
מבטיחות לנו כי אכן חידה לפנינו. ובכן, מהו אותו כלי מופלא אשר תכולתו רבה בלא גבול
למרות קטנותו, אך אי אפשר לתפוש (ביד) את אשר הוא מכיל למרות קרבתו? התשובה היא:
המראה. ומתברר שהניגודים נוצרים על בסיס של מטפורה אחת בלבד, וגם היא איננה נועזת:
המילה המטפורית היחידה כאן היא 'מכיל', והיא מבוססת על העברה מועטת בין 'נמצא בתוך'
לבין 'משתקף בתוך' ‏20 .


ד. בין מכתם לחידה

מכיוון שראינו שחידה יכולה להכיל גם תיאור קצר של הנושא ללא מילת שאלה גלויה,
עלינו לשאול את עצמנו היכן עובר הגבול בין המכתם לחידה ‏21 . נדגים את הדברים על ידי
השוואה בין שני שירים העוסקים לכאורה בנושא גלוי אחד: החבצלת. השיר הראשון הוא של
ר' שלמה אבן גבירול:

הלא תראו חבצלת / אשר גופה כמלבושה
אשר תבוש לכל עין / ככלה מפני אישה
וכבתולה משחקת / וידיה עלי ראשה. ‏22

שיר זה מציג את נושאו בראשו ודומה משום כך למכתמים הקצרים שראינו. אולם תיאור
החבצלת חידתי ומוזר: מה פירוש 'גופה כמלבושה'? ומה מסמל המשורר במטפורה של הבושה
בבית השני? ומדוע 'ידיה עלי ראשה'? תיאור זה, שיש בו יסודות חידתיים, הביך את רוב
העוסקים בשיר וגרם להם לומר עליו דברים מתמיהים ‏23 . אולם נראה שפירוש השיר פשוט
ביותר: פרח החבצלת המתואר בו עדיין לא נפתח, וכל בתי השיר מתארים את צורתו של
הניצן: 'גופה' של החבצלת, הוא הגבעול, ירוק בדיוק כמו 'מלבושה' --- עלי הגביע הסוגרים
עליה. היא נראית ככלה המתביישת מבעלה, ועל כן מכסה את פניה ‏24 . וצורת העלים
הסגורים (עלי הגביע או עלי הכותרת המבצבצים מתוכם) דומה לצורת ידיה של נערה,
המורמותמעל לראשה בשעת ריקוד ‏25 . לפנינו אפוא מכתם תיאורי המתמקד בפרח --- הפעם
פרח סגור --- ומתארו בדימויים מקוריים.

כנגד מכתם זה, נתבונן בשירו של ר' שמואל הנגיד, אשר לכאורה מתאר גם הוא חבצלת:

חבצלת בארץ לא נטועה / יפפיה ובניה יפפים
ולה אמיר עלי ראשה כשהם / וסרעפים סביבה מכספים.

בשיר זה מאותת לנו המשורר כבר בבית הראשון שה'חבצלת' המתוארת איננה פרח --- שהרי
היא 'בארץ לא נטועה'. אנו מכוונים אפוא מיד למימוש מטפורי של השיר. הסוגר של הבית
הראשון איננו מוסיף מידע מכוון, ואיננו שומעים ממנו אלא על יופיה של אותה 'חבצלת',
אך מתברר שיש לה גם בנים 'יפפים'. הבית השני מכוון אותנו באופן ברור לעצם יקר, אשר
שוהם --- או חומר שקוף ומבהיק כשוהם --- נמצא בראשו, וסביבו מעין ענפים ('סרעפים')
עשויים כסף. מה מתאר השיר? והאם הוא דומה לחידות שסקרנו קודם? במקרה זה ההכרעה
קשה יותר. תיאור מתמיה יכול לשמש כחידה, כפי שראינו בחידה על הראי, גם ללא איתות
ברור של לשון שאלה או כיוצא בה. אבל השיר צריך לתפקד על פי נורמות הראויות לחידה,
ודומה שאלה אינן בולטות בשיר שלפנינו. הניגודים החריפים, הבאים על יישובם רק לאחר
מציאת הפתרון, אינם קיימים כאן: רק בבית הראשון מוזכרת בריאה 'פלאית' --- החבצלת
שאיננה נטועה בארץ; אך היא לא באה להטעות, אלא להפך --- לאותת לשומע שאותה חבצלת
אינה אלא מטפורה. מכאן ואילך מופיעים מאפיינים שונים, הנראים כבאים לצייר את הגורם
המתואר ולאפיינו יותר מאשר כמנסים להצפין את מהותו ‏26 . עם זאת, כלל חשוב נוסף
החיוני לקיומה של חידה נראה שאיננו מתקיים כאן כראוי: הטקסט שלפנינו איננו מספק
די רמזים האמורים להוביל למציאת הנושא. אם נפשט את החידה ונשאל במילים שלנו: 'מי
דומה לחבצלת (אך איננה צמח), ויש מעליה מעין צמרת הדומה לשוהם ולה כעין ענפים
כסופים?', לא נתקרב לפתרון, משום שאיננו מכירים (היום) את העצם המתואר כאן. אבל
בארמונו של שמואל הנגיד אכן היה עצם כזה, הוא מזרקה, ואליה מכוון השיר, כמפורש
בכותרתו: "ולו בספור כלי הזה הזורק המים מאליו בביתו, והיו צומחים ממנו קנים יוצאים
מצדו, (אשר) היו משליכים המים מכל צד ומכל עבר". ה'חבצלת' היא אפוא מזרקה. אך ידיעת
הפתרון כמעט מכעיסה. הרי העיקר היה חסר מן ה'חידה': זריקת המים היכן נרמזה?! ומהו
אותו 'אמיר' שעל ראשה? האם כיסוי בוהק של המזרקה ‏27 , או שמא כיפה שיוצרים המים
הנזרקים כלפי מעלה?

שיר זה שונה אפוא מן החידות המובהקות שסקרנו קודם. האם נגדיר אותו אפוא כמכתם או
כחידה? נראה שאת תפקידו המקורי לא נוכל לשער. העצם המתואר בשיר ואשר איננו מוכר
לנו היה ידוע יפה למשורר ולאורחיו באי ארמונו. ניתן להעלות על הדעת את הנגיד
משתעשע בעת מסיבה חצרנית בהצגת טקסט זה כאתגר הדורש פתרון בפני חבריו, אשר נהנו
לגלות שהנושא הכמוס איננו אלא המזרקה המצויה לנגד עיניהם. על פי תרחיש משוער זה,
השיר נכתב אפוא כחידה. אך לא פחות ממנו סביר תרחיש שונה: האורחים המתפעלים מיופיה
של המזרקה ביקשו מהנגיד לתארה בשיר, והוא נענה להם בבתים שלפנינו --- כאשר לכל אחד
מן השומעים ברור מן ההתחלה על מה הם מוסבים. השיר יכול היה אפוא להיכתב גם כמכתם.
לא נוכל, אם כן, להגיע במקרה זה לידי הכרעה, משום שאין לנו אינפורמציה על ההקשר
החברתי של יצירת השיר. בשביל קוראים מודרנים כמונו, שאינם מכירים את ארמונו של
הנגיד ואת המזרקה שבתוכו, לא יוכל השיר לתפקד כחידה סבירה, ומוטב יהיה לנו לקוראו
כמכתם ‏28 .


ה. השירים על הנר --- מכתמים או חידות?

נעבור עתה לשני שיריו של ר' משה אבן עזרא העוסקים בנר ונבחן אותם באופן דומה.
נפתח בקצר שבהם ‏29 :

חולת אהבים לילה בכה / תבכה ודמעתה עלי לחיה
תשחק פני היושבים לרנין / אותם - ואש יאכל שאר גויה
תתחל, ואם יגז אנוש ראשה / תעיד הכי מהחלי חיה.

שני הבתים הראשונים בשיר בנויים, כמו בחידות שראינו, על ניגודים: הדמות המתוארת בו
בוכה (בבית הראשון) --- אך שוחקת ומשמחת את היושבים כנגדה (בבית השני), וזאת, אף על
פי שלכאורה היא סובלת ייסורים נוראים, משום שאש אוכלת את בשר גופה ('שאר גויה').
נוצרת כאן אפוא הפלאה: הבוכה (ואף נשרפת באש) צוחקת ומשמחת את הכול. בבית השלישי
מצוי 'פלא' נוסף: כאשר אותה דמות חולה, רפואתה באה בדרך מיוחדת --- גזיזת ראשה. כל
אלה יוצרים תיאור שכולו תמיהות וסתירות, כמקובל בחידה. הידיעה שה'פתרון' איננו אלא
הנר מיישבת על נקלה את כל הפליאות והסתירות: בכיו של הנר בלילה איננו אלא מטפורה
לטיפות החלב או לטיפות הדונג הנוזלות על צדיו בעת הבערה; הכינוי 'חולת אהבים' משמש
אפוא מטפורה לנר, משום שגם נערה מאוהבת וגם נר 'בוכים' בלילה: הנערה --- בכי אמתי,
והנר --- בכי מטפורי. השחוק המשמח את כל היושבים הוא ציור מטפורי לתיאור אורו של
הנר. בביטוי 'ואש יאכל שאר גויה' האש באה כפשוטה, וה'שאר' (שמשמעו בשר הגוף) משמש
שוב מטפורה לעיקרו ('גופו') של הנר. בבית האחרון מתואר מצב שבו אור הנר כהה מחמת
עודף פיח שהצטבר מסביב לראש הפתילה. כהיית האור מתוארת במטפורה של מחלה (על בסיס
התכונה המשותפת של תפקוד לקוי); וגזיזת הראש היא מטפורה להסרת הפיח --- הסרה
הגורמת לנר לשוב ולהאיר כהלכה, ועל ידי שלהבתו העולה מחדש הוא עצמו כביכול 'מעיד'
שקם וחי אחרי חוליו המטפורי.

אם אכן חידה לפנינו, האם יש כאן איזון נאות בין הצפנת הנושא לבין הרמזים לגילויו?
נראה שהתשובה חיובית: רמזים ברורים, אם כי דקים ועדינים, נותן לנו המשורר קודם כול
בציון הפשוט של האש האוכלת את גופה של הדמות המתוארת, אך גם בראש השיר --- בתיאור
ההתרחשות ב'לילה'. רמזים אלו די בהם להביא את השומע המיומן לכיוון הנכון לפתרון.
אולם בצד הרמזים לפענוח קיימת מערכת הטעיה מכוונת המצפינה את הנושא ומרחיקה את
השומעים מן הפתרון: פתיחת השיר בכינוי 'חולת אהבים' מכוונת לפענוח בתחום האנושי. כל
המטפורות הבאות מכאן ואילך הן מטפורות של האנשה, וכל אחת בנפרד אכן יכולה להיות
מסופרת על נערה: נערה אכן יכולה לבכות בלילה, לצחוק ולשמח אנשים היושבים במסיבה,
להיות חולה ולבקש שיגזזו את שערותיה. רק פרט אחד 'מפריע', והוא הפרט היחיד שאינו
מטפורי: האש האוכלת את הדמות המתוארת. גם את הפרט הזה מכוון אותנו המשורר לממש
בתחום האנושי, כאשר הוא מציין שהאש אוכלת את 'שאר גויה'. אבל ציור בהקשר זה של
נערה, גם אם הוא מציאותי, הוא אכזרי ובלתי סביר אם נפרשו כפשט. כל זמן שאנו קולטים
את השיר כמתייחס אל נערה, אנו נוטים לפרש דווקא את האש האוכלת כמטפורה (ועל פי
המקובל בשירת החשק נשער כמובן שהכוונה לייסורי האהבה המענים את הנערה כאש בוערת).
גילוי הפתרון האמתי יפתיע אותנו מכיוון שדווקא האש היא הגורם הממשי היחיד כמעט
בשיר כולו ‏30 .

אבל מימוש השיר בכיוון האנושי יעמיד אותנו בפני מערכת הסתירות שסקרנו קודם ויוליך
אותנו למבוי סתום, שהרי אותה נערה עצמה איננה יכולה למרר בבכי ולהתייסר בכאב
ובאותה עת לצחוק ולשמח את הכול. צירוף התיאורים השונים שבשיר יוצר אפוא אבסורד,
ועל כן הטקסט עצמו מבקש את פתרונו בתחום אחר. גם החריגה החריפה מהקונוונציה
המקובלת בשירת חשק, הקיימת בעצם תיאור הדמות הנשית על סבלה, בכיה ודמעותיה (בשירת
החשק האישה היא תמיד אובייקט נחשק, ולרגשותיה אין מקום בשיר), מקשה על קבלת הדברים
כמתייחסים לבני אדם. האיזון בין ההצפנה וההטעיה המכוונת לבין הרמזים לגילוי ולפתרון
קיים אפוא בשיר קצר זה, והוא יכול להיחשב כחידה ספרותית לכל דבר.

מובן שבדקנו את השאלה במישור הטקסטואלי הספרותי בלבד. כדי להגדיר שיר כחידה אנו
זקוקים, כצפוי, גם להשלמה מן הצד החברתי: העמדתו כאתגר הדורש פתרון. אבל כאן, כמו
בשיר על המזרקה-החבצלת, לא נוכל לדעת את ההקשר החברתי המקורי שבו נכתב השיר:
המשורר יכול היה להציגו כחידה, אבל לא מן הנמנע שהוא קרא אותו לפני מסובים כמכתם
חריף מלא סתירות וניגודים, תוך הצבעה מפורשת על הנר הדלוק לנגדם ‏31 . שוב לפנינו
מקרה שבו לא נוכל לדעת למה כיוון המשורר את הטקסט בעת יצירתו: האספקט החברתי
שבהגדרת הז'אנר מונע שחזור בטוח. אבל ניתן לקבוע בלא קושי ששיר זה יכול, כפי שהוא
לפנינו, להיות מוצג כחידה ספרותית לכל דבר, בלא שנחטא לאופיו הפנימי. הנושא המתואר
בו --- הקיים היום כשם שהיה בימי הביניים --- יאפשר גם לקורא מודרני להפוך לפותר
פוטנציאלי ולהנות ממשחק האתגר שהציב לפניו המשורר בעצם קיומו של הטקסט ‏32 .

השיר השני על הנר דומה במהלכו וברעיונותיו לחולת אהבים:

אחות שמש בליל אפל ערוכה --- / ואיך שמש תנוצץ בחשכה?
ולה קומה כתימורה, אמר, או / חנית זהב לפנינו מעוכה?
והאש יאדיב גופה --- ותשחק / ודמעתה עלי לחיה שפוכה.
ואם למות תהי נוטה --- בהתז / אנוש ראשה תחי מאין ארוכה.
ולא שרנו לפניה בריאה / בעת אחת משחקת ובוכה!

שלושת הבתים האחרונים בשיר מקבילים בתוכנם לשיר הקודם. התיאורים של הבכי ושל
הצחוק, שבאו בחולת אהבים בשני הבתים הראשונים, מרוכזים כאן בבית השלישי: הדמות
המתוארת שוחקת --- אף על פי שהאש ממסה ('יאדיב') את גופה, אך באותה עת נוזלות הדמעות
על לחייה! הניסוח המרוכז מקבל הדגשה נוספת עם קריאת ההפלאה שבבית האחרון: מעולם
לא ראינו ('שרנו') קודם לכן מישהי השוחקת ובוכה בעת אחת. גם ציור ה'ריפוי' בעת הסרת
הפחם מראש הפתילה מתחדד כאן באמצעות בחירה במטפורות היוצרות פרדוקס חריף במיוחד:
ה'מחלה' אינה סתם מחלה --- מדובר במישהי ה'נוטה למות'; אך כדי להחיותה יש להתיז את
ראשה --- פעולה הגורמת בדרך כלל למוות, ואילו כאן --- דווקא מחיה ומרפאה ‏33 ! מערכת
הרמזים לפתרון שראינו קודם לכן גם היא מצויה כאן: האש הממסה את הגוף נזכרת בפירוש,
וכן העובדה שהדמות ערוכה 'בליל אופל'. ההטעיות הרומזות לפירוש השיר בכיוון האנושי
קיימות מעצם ההיזקקות המוגברת למטפורות של האנשות, אך שני הבתים הראשונים מספקים
רמזים נוספים שלא היו בשיר הקודם. פתיחת השיר בכינוי 'אחות שמש' יש בו כדי לרמוז
לכך שהנושא הוא מקור אור, אבל ניתן גם לטעות בו --- שכן משוררים מכנים לעתים את
החשוקה ה'ברה כחמה' בכינוי המטפורי 'אחות שמש' ‏34 . כינוי זה, למרות הרמז הגלוי שבו,
יכול להיות, אם כן, גם אמצעי הצפנה המסיט את השומע לפירוש מוטעה. העובדה ש'אחות
השמש' מופיעה דווקא ב'ליל אופל' מעמידה את הניגוד בין שמש (מאירה) ללילה ומשמשת
בסיס לשאלת ההפלאה: 'ואיך שמש תנוצץ בחשכה?', הפלאה המבוססת על זיהוי 'אחות
השמש' עם השמש עצמה ‏35 . רמז כלשהו לפתרון מצוי בבית זה בפועל 'ערוכה': אם נטינו
לממש את הכינוי 'אחות שמש' בתחום האנושי ולשוות לנגדנו נערה יפה המציצה על הקרואים
למשתה בלילה --- הרי פועל זה מפריע במקצת. אך אין זה אלא רמז דק; הבית כולו מצטרף
למסכת הניגודים החידתית שבהמשך השיר.

סטייה ממשית מ'פואטיקת הניגודים' של החידה אנו מוצאים רק בבית השני. בית זה מבוסס
על היתממות: הדובר השירי מעמיד פנים שאינו יודע מה נמצא לפניו. הוא מעלה השערות
שונות ותוך כדי כך מעמיד כמה דימויים סמויים לנושא המתואר, דימויים המקבלים משנה
עצמה על ידי כך שהם מוצגים כדומים לנושא במידה כזו, שניתן לכאורה לטעות ביניהם ‏36 .
כאן תוהה הוא, כביכול, מהו החפץ המארך העומד לפניו: האם קומתו כתמר? ‏37 ושמא חנית
זהב נעוצה ('מעוכה') לפנינו?

המשורר מביא ליתר דרמטיזציה כאשר הוא קוטע את השיר במאמר מוסגר הכולל פנייה אל
נמען מדומה ('אמור') וממחיש בכך עוד יותר את התחושה שלפנינו שאלות הדורשות פתרון ---
שעה שאין הן למעשה אלא העמדת פנים. לדמות המתוארת בשיר נוספים פרטים מזהים מכוח
שאלות אלה: היא מוארכת, גבוהת קומה ואף נוצצת כזהב. דרך זו של הדגשת פרטים באמצעות
שאלות מיתממות קיימת בשירים רבים בספרד, אך נדירה למדי בחידות. האם יש בכך כדי
לרמוז שהשיר שלפנינו לא נכתב כחידה? ושמא נצרף לכך את הרמזים הגלויים יחסית שבבית
הראשון? לא נוכל להשיב על השאלות: חידות הבנויות על ניגודים כוללות מדי פעם בתים
שאין בהם אלא תיאורים מטפוריים ‏38 , ועל כן גם כאן אפשר שר' משה אבן עזרא הוסיף
על יתר בתי השיר המביאים ניגודים חידתיים בית המתאר את הנר בעזרת היתממות ‏39 ; מה
גם שעצם השימוש באמצעי הבנוי על שאלות (אם כי מיתממות) מזמין לכאורה תשובה. שוב
לפנינו שיר היכול לתפקד גם כמכתם חריף (אם נושאו ידוע מראש) וגם כחידה (אם הוא מוצג
כאתגר לפתרון); את תפקודו החברתי המקורי לא נוכל, כמובן, לדעת.

האפשרות הכפולה שבסיווג הז'אנרי של השירים על הנר מעניקה את היכולת לנצל את שתי
דרכי הקריאה בעת הוראתם: כדאי להציג אותם תחילה בפני התלמידים כחידות, ואגב כך
להביא בפניהם כמה חידות ספרותיות נוספות. החידות אהובות על התלמידים, והצגתן כאתגר
תעזור ליצור יחס חיובי בסיסי אל שירת ימי הביניים ואף לחבב אותה עליהם. מוטב להציג
את השירים בכיתה אחד אחד: אם לא יפתרו התלמידים את חולת אהבים, נבקשם לקרוא גם
את אחות שמש, ובעזרת רמזים שילכו וייעשו גלויים יותר ויותר (עד להצגת נר דלוק בפני
הכיתה, אם הפתרון לא נמצא קודם לכן) נביא אותם למצוא בעצמם את נושא השירים.
בשלב זה נוכל לעבור לניתוח השירים, וכאן נראה את ההבדל בין שירים אלה לבין חידות
רגילות. ד' פגיס עמד בהרחבה על הפרדוקס שבעצם קיומה של החידה: לחידה פשוטה יש
קיום כל זמן שלא נפתרה; מרגע שהצליחו לפתור אותה אין לה עוד תפקיד במציאות ‏40 .
אבל השירים שלפנינו יכולים, כפי שציינו, לשמש כמכתמים מהנים גם אם נושאם ידוע מראש.
משום כך, גם לאחר גילוי הפתרון נותרו בידינו שירים מטפוריים נאים על הנר, וניתוחם
המלא יביא למלוא ההנאה.


נספח

במאמר הובאו, לשם הדגמה וגם לשם הכרה ושימוש, חידות מימי הביניים, אך הגבלנו את
עצמנו לחידות המתארות את הנושא --- משום שרק להן יש קשר לשיריו של רמב"ע על הנר.
הוצאנו מכלל הדיון חידות הרומזות לשמות, לרוב על ידי גימטריאות או רמזים אחרים
לאותיות. מכיוון שחידות אלה נפוצות מאוד אצל משוררינו העברים מימי הביניים, ויש בהן
כדי לגרום שעשוע והנאה לתלמידים גם בימינו, אביא כאן לשם הדגמה שלוש חידות מן הסוג
הזה ואסביר אותן בקצרה ‏41 .

החידה הראשונה מתייחסת לשם פרטי, ואין בה אלא בית אחד:

שמונה בהסירך מחמשה / שמו תמצא באותיות שלשה.

הנתונים שלפנינו הם: מצא שם בן שלש אותיות (זו משמעות הסוגר), ולשם כך עליך להסיר
שמונה מחמישה. נראה לכאורה שאנו נדרשים לבצע תרגיל חשבוני פשוט: ‏5 פחות ‏8; אך מיד
אנו מגלים שתרגיל זה בלתי אפשרי (שהרי ‏8 גדול מ-‏5; התשובה המתמטית השלילית, ‏3--,
איננה רלוונטית כלל). צריך לחפש אפוא את הפתרון בכיוון אחר. הכלל בחידות מסוג זה
הוא שאחת המילים בטקסט באה במעמד מיוחד, מטא-לשוני, כלומר: אין היא חלק מן הרצף
הרגיל, אלא עומדת בנפרד --- צריך לסמנה במרכאות כביכול ולהתייחס אליה לא כאל
מוסרת מידע, אלא כאל רצף של אותיות הניתן לשינוי. מהי המילה ה'מסומנת' בשיר זה?
עלינו לחפש כמובן מילה שניתן יהיה להסיר ממנה 'שמונה'. הפתרון איננו קשה: אם נסמן
בדרך זו את המילה 'חמשה' ונסיר ממנה את האות שערכה המספרי הוא שמונה --- כלומר את
האות ח' --- אכן יישאר לפנינו שם פרטי בן שלוש אותיות: משה, והוא הוא פתרון החידה.

חריפה ומפולפלת ממנה חידה דומה, אשר יש בה גם מיסוד שירת החשק:

יעלת החן תשאלני / את מי חשקת בצבאות?
ואמר לה: אם לא תדעי / הסירי את השש מאות.

כאן מעמיד המשורר מעין דו שיח בינו לבין 'יעלת חן': היא שואלת אותו "את מי חשקת
בצבאות", כלומר: מי היא הצבייה, הנערה היפהפייה, האהובה עליך? והוא עונה לה בלשון
חידה: "אם לא תדעי", הוא אומר, עלייך לחשב זאת: "הסירי את השש מאות". הבקשה להסיר 'שש
מאות' קשה אף יותר מאשר להסיר 'שמונה' מ'חמשה' שבחידה הקודמת --- שכן לכאורה עומד
לפנינו מספר שלם, אך לא נאמר לנו ממה להסיר מספר זה. רק אם נבין שהמילה 'אות' איננה
חלק מהרצף ונגלה שהיא אכן כאן במעמד מטא-לשוני, נוכל להסיר ממנה 'שש', כלומר את
האות ו' --- ומה שיישאר יהיה 'את'. התשובה שהיפהפייה מקבלת היא אפוא: אני אוהב אותך...
אכן דרך מקורית לומר זאת.

נסיים בשיר שזיהוי המילה ה'מסומנת' קשה בו קצת יותר:

איך נעלם ממך השם והוא נראה? / קדם חצי אחרון והפך חצי ראשון.

שוב אנו מחפשים שם פרטי, ובסוגר ניתנות הוראות איך להגיע אליו --- אך זאת כמובן אחרי
שמצאנו את המילה שמעמדה מטא-לשוני. אולם בדלת יש שתי מילים הנראות במבט ראשון
מתאימות: המילה 'השם' תהיה, בהיפוך אותיותיה, 'משה' ‏42 , אך הניסוח 'והוא נראה' מכוון
אותנו לעבר המילה 'נראה'. כאן ההנחיות שבסוגר תעזורנה להחליט: ההוראות הקשורות
ל'חצי אחרון' ו'חצי ראשון' דורשות מילה בת מספר זוגי של אותיות, המתחלקת לחצאים.
ואכן, אם נפעל לפי ההוראות, ו'נקדם', כלומר נעמיד בראש השם המבוקש, את חציה השני של
המילה 'נראה' (האותיות א' ה'); ואם נציב אחריהן את החצי הראשון, כלומר את שתי האותיות
הראשונות במילה זו (נ' ר') --- אך בהיפוך הסדר, כמבוקש --- נקבל את השם 'אהרן', וכך נגיע
לפתרון.

הערות שוליים
ח' שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים ותל אביב תשט"ו,
ספר ראשון, חלק ב, עמ' ‏374. העיר על כך ד' פגיס, על סוד חתום,
ירושלים תשמ"ו, עמ' ‏43, הערה ‏21. א' הברמן, בספרו סתומים וחתומים (לקט
חידות, בעיקר מימי הביניים), תל אביב תש"ה, כלל (בעמ' ‏12) רק את השני
משני השירים הללו (אחות שמש). גם ט' רוזן-מוקד, בלקט חידות שצירפה
למאמרה התאורטי 'לנסות בחידות', הספרות ‏31‎-30 (1981), עמ' ‏183‎-168,
כללה רק שיר זה מבין השניים (אולי משום שחברו לא נזכר במאמרה). למקורות
השירים ראה: ח' בראדי (מהדיר), משה אבן עזרא - שירי החול, ברלין
תרצ"ה, עמ' פ"ו שיר פ"ג, ועמ'צ"ט שיר צ"ח.
.1
נוסח השיר מובא על פי ד' ששון, דיואן שמואל הנגיד, אוקספורד תרצ"ד, עמ'
צ"ב; והשווה ד' ירדן, דיואן שמואל הנגיד - בן תהלים, ירושלים תשכ"ו,
עמ' ‏872; ח' שירמן (לעיל הערה ‏1), ספר ראשון, חלק א, עמ'‏151.
.2
פירוש המילה 'סעיפיו' כאן אינו פשוט. ירדן התעלם ממילה זו, ו ש י ר מ ן
פירש 'העלים שמתחת לגבעול'. אך 'סעיפים' הם ענפים ולא עלים - ומצד שני
הענפים נזכרו כבר במילת 'בדיו'. הפתרון טמון, לדעתי, בתמונה הציורית
שבבית האחרון, המשווה את הצמח לנער שקצות ידיו אדומות - ועל כן נראה
שהנגיד השתמש ב'סעיפיו' בהוראת 'קצותיו' (כלומר: קצות ענפיו, או קצות עלי
הכותרת שלו). לשם כך יכול היה להיעזר בפירוש המילה 'סעיפים' כ'קצוות',
פירוש שהיה קיים בספרד (בצד פירושה כענפים); ראה בספר השרשים לר' יונה
אבן ג'אנח (מהדורת ב"ז באכער, ברלין תרנ"ו), בשורש ס'ע'ף'.
.3
על פי הנוסח שבכתב יד ששון - 'ובאודם' - יש כאן מטפורה ולא דימוי, אך
בכתב יד שני בא הנוסח 'וכאודם', ואפשר שהוא המקורי.
.4
נימוק מדומה הוא אמצעי המשמש בשירה העברית בימי הביניים, ועיקרו במתן
הסבר מטפורי לתופעה מציאותית. ראה: ד' ילין, תורת השירה הספרדית,
ירושלים ת"ש, עמ' ‏301‎-296; ד' פגיס, שירת החול ותורת השיר למשה אבן
עזרא ובני דורו, ירושלים תש"ל, עמ' ‏82‎-80; ש' אליצור, 'ראליזציה של
מטאפורה --- לבחינתה של תבנית עומק המונחת ביסודם של אמצעים אמנותיים
ייחודיים בשירה העברית בספרד', מחקרי ירושלים בספרות עברית יד
(תשנ"ג), עמ' ‏73‎-72.
.5
ראה: בראדי (לעיל הערה ‏1), עמ' רל"ב, שיר רכ"ז; שירמן (לעיל הערה ‏1), עמ'
‏374.
.6
מוטיב זה, שאין ראוי לאכול תפוחים (בהקשר חברתי חצרני, אריסטוקרטי),
מופיע בסדרת שירים של ר' שמואל הנגיד, ומקורו ערבי. ראה אצל ירדן (לעיל
הערה ‏2), עמ' ‏278‎-274.
.7
יש להדגיש שמכתם איננו חייב להיות תיאורי. דרך משל, גם פתגם חכמה ומוסר
יכול להתנסח כמכתם קצר. אך לענייננו די במכתמים שראינו. לשאלת סיווגו
הז'אנרי המדויק של המכתם על היסמין ראה גם: ח'שירמן, 'שירי פרחים
עבריים מספרד' בספרו לתולדות השירה והדראמה העברית, ירושלים תשל"ט,
עמ'‏93‎-92; י'רצהבי, 'פרחים בשירתנו הספרדית', באורח מדע - מחקרים
בתרבות ישראל מוגשים לאהרן מירסקי, לוד תשמ"ו, עמ' ‏378; מ' יצחקי,
אלי גנת ערוגות, תל אביב ‏1988, עמ' ‏85‎-83. יש להעיר שהחיפוש העיקש
אחר 'שירי פרחים' עבריים בספרד, יותר ממה שהבהיר את הסוגיה גרם לטשטש
אותה: יש להבדיל באופן ברור בין שירי תיאור (כגון אלו שראינו) היכולים
לעסוק בפרחים (כמו בשיר על היסמין, אך הוא כמעט היחיד מסוגו בהקשר זה;
ראה רצהבי, שם, הערה ‏48) וגם בעצמים אחרים (כמו התפוח שראינו - אבל גם
בדוממים, כמו המזרקה בגן, שנראה בסמוך) לבין הופעת תיאור פרחים בהקשר
ז'אנרי שונה, בשיר יין (בהקשר זה אכן מופיעים רוב תיאורי הפרחים) או
אפילו בשיר ידידות, כגון 'קרא הציר' לרשב"ג (ח' בראדי וח' שירמן , שלמה
אבן גבירול - שירי החול, ירושלים תשל"ה, עמ' ‏57‎-56, שיר ק"ב).
.8
פגיס (לעיל הערה ‏1), עמ' 61‎-33.
.9
שם, עמ' 36.
.10
שם, עמ' ‏44 ואילך.
.11
שם, עמ' 50‎-49.
.12
'תיאור נושא' - להבדיל מ'תיאור שם': אנו נעסוק כאן רק בחידות המתארות את
גופו של הפתרון או את תכונותיו העיקריות ומתייחסות למהותו. סוג שונה הוא
חידות לשון המכוונות את הפותר לאותיות שמו של הפתרון (בדרך כלל שם
פרטי, אך לא תמיד), ולאלו חוקים שונים לחלוטין. הדגמה קצרה לחידות מסוג
זה מצויה בנספח למאמר. ההבחנה בין 'חידות נושא' ל'חידות לשון' באה על פי
פגיס, שם, עמ' ‏36.
.13
ניתוחים סכמתיים המראים את הדגמים המורכבים העומדים בתשתיתן של חידות
שונות מצויים במאמרה של רוזן-מוקד (לעיל הערה ‏1). בדברים להלן נתמקד
במכוון בגורמים העיקריים שציינו בלבד, כדי לנסות לפשט את הדברים. אין
כאן ניסיון לעמוד על כל שיטות ההצפנה הנהוגות בחידה הספרותית.
.14
כל החידות המובאות במאמר לקוחות מדיואן ר' יהודה הלוי, מהדורת ח'
בראדי, ברלין תר"ע, ספר שני, עמ' ‏211‎-194 (להלן: בראדי). הן באות גם אצל
הברמן (לעיל הערה ‏1), עמ' ‏20‎-13.
.15
הצירוף 'בוכה בלי עין ועפעף' הוא מטפורה שלילית, כלומר: פועל מטפורי
ושלילת הכלי החיוני לביצועו. ראה פגיס (לעיל הערה ‏5), עמ' ‏78‎-72,
והשווה אליצור (שם), עמ' ‏76.
.16
משנפתרה החידה ניתן לעמוד ביתר דיוק על המנגנון שבתשתיתה. ההתייחסות
לעננה הבוכה או השוחקת היא התייחסות מטפורית פשוטה: העברה (היסט) של
משמעות על בסיס של תכונה שווה. אך מימוש הבכי והשחוק כניגודים מבסס את
התיאור על ראליזציות של אותן מטפורות (למונח זה ראה: אליצור ), ונדגים
זאת על פי מטפורת הענן הבוכה: הבכי מורכב מכמה גורמים; לענייננו חשובים
שניים: נזילת הדמעות והעצב הגורם לבכי. המטפורה של הגשם כבכיו של הענן
מתבססת אך ורק על התכונה הראשונה --- הנזילה; אין לה כל קשר לעצב. אך
העמדת הבכי כניגוד לשחוק גורמת לממש דווקא את עניין העצב, שהוא בלתי
רלוונטי לעצם ההעברה. מנגנון זה פועל בטקסט ספרותי רגיל כמשחק היוצר
הפלאה, כלומר: תחושה של נס שיוצר המשורר על בסיס של מטפורות, כאשר
במציאות המתוארת אין כל פלא (ראה פגיס) , עמ' ‏63‎-61; אליצור, שם, עמ'
‏72‎-71). בחידה הספרותית הפעולה מסובכת יותר: מימוש התכונות הבלתי
רלוונטיות של המטפורות מטעה את פותר החידה, מסיט אותו מן הכיוון הנכון
ומשמש בדרך זו יסוד חשוב נוסף בהצפנת הפתרון.
.17
בירור תיאורטי של עניין ההאנשה (או ההנפשה), אשר ככל הידוע לי לא שמו
לב אליו כראוי בהקשר של תאוריה ספרותית, מצוי בספר הכוזרי של ריה"ל,
תוך דיון בתוארי האל, במאמר שני, ב (הציטוט על פי תרגומו של י' אבן
שמואל, תל אביב, תשל"ג): "ואשר לתארים השוללים --- כמו 'חי', ו'אחד',
ו'ראשון, ו'אחרון' --- לא תואר בהם האלוה כי אם למען ישולל ממנו הפכם, לא
כדי לייחסם לו בהוראתם השכיחה אצלנו. כי אנחנו איננו רואים חיים כי אם
במקום שיש בו תחושה ותנועה, והאלוה מרומם מעל אלה, --- ואם אנחנו מתארים
אותו בתואר 'חי', אין אנו מכוונים בזה כי אם לשלול ממנו תכונות הגופים
הדוממים או המתים, --- כי אכן לפי הסברה הראשונה של אדם, כל שאינו חי
הוא מת, אולם השכל אינו מחייב סברה זו: כך, למשל, לא נייחס לזמן את
החיים, לא מפני שהזמן מת, כי אם מפני שאין החיים והמוות נכנסים בגדרו.
כמו שמאומרך 'האבן אינה חכמה' לא יתחייב כי תתאר את האבן כנבערה
מדעת, --- וכשם שהאבן עומדת במדרגה נמוכה מכדי שתתואר בחכמה או
בבערות, כך העצם האלוהי מרומם מכדי שיחולו בו החיים או המוות" (ההדגשה
שלי, ש"א). הקביעה שאין לומר על אבן שהיא טיפשה רק משום שאינה חכמה היא
ההפך הגמור ממה שעושה ריה"ל (לשם הטעיה) בחידה שלפנינו.
.18
כלומר: אף על פי ש... (שימוש מקובל בימי הביניים, בהשפעת הערבית).
.19
ההשתקפות במראה גורמת, כידוע, לטעות ממשית אצל ילדים קטנים מאוד או
אצל בעלי חיים, החושבים שהמראה המשתקף לעיניהם אכן קיים במציאות.
.20
על הבלבול בין המונחים ושאלת הגבול ביניהם מדבר גם פגיס (לעיל הערה
‏1), עמ' ‏58, ובעיקר בהערה ‏41 שם.
.21
מהדורת בראדי-שירמן (לעיל הערה ‏8), עמ' ‏147, שיר רכ"ג.
.22
הפירוש המוזר ביותר (של ד' מגיד) יצא מתוך הנחת יסוד שלפנינו חידה; ואם
כן --- הרי 'חבצלת' הנזכרת בו איננה אלא רמז לעניין אחר. הפתרון המפתיע
שהוצע לחידה היה 'בצל', והוא פתרון חריף (תרתי משמע), המעניק לבית
הראשון משמעות כפולה: 'גופה כמלבושה' נתפרש, מצד אחד, כתיאור גופו של
הבצל העשוי לבושים לבושים, פצלות הנתונות זו בתוך זו; ומצד שני, 'גופו' של
הפתרון, מילת 'בצל', נתון בתוך המלבוש של האותיות החיצוניות שבתיבת
'חבצלת'. ציור הבושה התפרש כתמונה נוספת של העטיפות הרבות של הבצל,
ו'ידיה' הנתונות 'עלי ראשה' הם עלי הבצל הצומחים כלפי מעלה. אפילו
לבתולה המשחקת ניתן פתרון מעניין --- הקנה החלול המשמש לשריקה, הדומה
ליבבתה של נערה (ראה במהדורת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שירי שלמה בן
יהודה אבן גבירול, תל אביב תרפ"ז, כרך שלישי, ספר ראשון, הערות
וביאורים, עמ' ‏41‎-40). ביאליק ורבניצקי (שם) אינם מקבלים את דעתו של
מגיד וסוברים שהשיר אכן עוסק בחבצלת ממש (לדעתם: 'פרח אדום ממיני
הבצל'), אך ממשיכים להבליט את מקומו של הבצל (הפעם: הבצל של פרח
החבצלת!) בתיאור החבצלת בלא להשתחרר ממנו. דיונה של מ' יצחקי (לעיל
הערה ‏8) בשיר (בעמ' ‏92‎-88) איננו מבהיר את משמעו. לדיון זה יש להעיר
שמבוכתו של הקורא המודרני המתקשה בזיהוי הבוטני המדויק של הפרח המתואר
איננה רלוונטית כלל למסר שביקש המשורר להעביר בשיר: הרי גם לו וגם
לשומעיו היה ברור איזה פרח הוא מתאר. כמו כן, יש להיזהר מאנכרוניזמים,
ואין לדבר על קשר בין תמונת הכלה לבין הצבע הלבן --- שכן זו קונוטציה
שלנו היום, לא של בני ספרד בימי הביניים. הביאור לשיר זה שנציע בפנים,
בסמוך, נשען על רמז בהתייחסות קצרה של י' רצהבי לשיר, במאמרו שנזכר
לעיל (בהערה ‏8), עמ' ‏378, הערה ‏50.
.23
מטפורת הבושה יכולה להתפרש גם כמסמלת צבע אדום, וכך ראוה המפרשים
מביאליק ורבניצקי ועד יצחקי (ראה בהערה הקודמת), אך בהקשר של השיר
השלם מוטב לבסס את המטפורה על הכיסוי, דבר המתקשר יפה גם בתמונת
הכלה.
.24
גם בבית זה פלפלו המפרשים, בנסותם להתייחס לנוסח (ה'תיקון'?) של ביאליק
ורבניצקי: 'וכבתולה מצעקת וידיה עלי ראשה'. כדי לתמוך בנוסח זה גויס
השימוש המקראי בהרמת הידים על הראש, והוא אכן בא בהקשר שלילי של זעקה
וצער (ראה יצחקי, שם, עמ' ‏90) --- אך, כמובן, למשורר מותר לנתק ביטוי
מהקשרו המקראי המקורי. כנגד הנוסח הועלה הנימוק שאין תמונת הבתולה
הזועקת נאה לאווירתו של שיר המתאר פרח, ותמונת הרקדנית יפה יותר לכך
(רצהבי, שם). זהו נימוק סביר, אך דווקא בשיר של רשב"ג איננו בגדר הוכחה,
שכן --- כפי שמדגיש רצהבי עצמו (שם עמ' ‏382) --- רשב"ג מביא לעתים בשיריו
דימויים מתחומים של מחלות ושל פצעים גם בהקשר של תיאורי פרחים,
ודימויים של בושה ושל זעקה מופיעים אצלו גם הם בהקשרים דומים (ראה
בשירו על התפוח, היש כזאת, מהדורת בראדי ושירמן, עמ' ‏54, שיר צ"ח:
"כעלמה שהדפוה אנשים ונהפכה לרוב בשתה אדומה", ובדומה גם בשיר קרא
הציר ועוד). יש לציין שעצם העלאת שיקולים כגון אלו בעת הדיון בקביעת
נוסח, בלא להביא קודם כול את הממצא מכתבי היד (תוך התחשבות בטיבו
ובייחוסו של כל כתב יד), איננה הדרך הרצויה בדיונים מסוג זה.
.25
אבל יש להדגיש שנימוק זה לעצמו אין בו כדי להוציא את השיר מכלל החידות,
שכן ישנן כמה חידות מובהקות הפותחות במילת שאלה, שאין בהן אלא תיאור
מטפורי נועז ומקורי של עצם כלשהו ללא ניגודים ופרדוקסים. ראה דרך משל,
בין החידות של ר' יהודה הלוי, את החידות על הרימון ומה מדור (בראדי עמ'
‏194) ואמור לי מה דמות (שם עמ' ‏201), על התרנגול ומה מלך במגבעת (שם
עמ' ‏202) וומה מלך מפרנס (עמ' ‏211) או על בית הכנסת ומה פרדס (עמ'
‏207).
.26
כך נראה מהשוואה לשיר אחר של הנגיד באותו נושא, המנוסח במפורש כחידה:
"אמור לי מה אבוקה על מנורה... ושמים בעור שוהם מצופים" (ירדן שם), אם כי
ברור גם מן השיר וגם מכותרתו שמדובר בו על מזרקה הבנויה באופן שונה
לגמרי.
.27
מ' יצחקי (לעיל הערה ‏8), בעמ' ‏54‎-52, מתייחסת לשיר זה כאל חידה בלא
כל התלבטות ומנסה לעקוב אחר תהליך פתרונה ואחר רמזיה המטעים. עם זאת,
נראה לי שהבסיס החשוב של כמות סבירה של רמזים לפתרון חסר כאן, לפחות
לגבי קוראים בני דורנו. בדרישה זו כבסיס לקיומה של חידה דן פגיס , עמ'
‏45 ואילך. יש לשים לב בעיקר לקביעתו בעמ' ‏74: "מבחינת איכות ההרמזה
חייבים כל הרמזים להלום את הנושא במהותו, בתכונותיו המובהקות והידועות".
ייתכן, כפי שציינו, שהשומעים הראשונים של השיר לא הרגישו בחסר זה ויכלו
לקלוט את השיר כחידה בלי קושי.
.28
למקורות השירים ראה לעיל, הערה 1.
.29
למעשה, גם בשיר זה מבוססות הסתירות על השימוש בראליזציה של המטפורות
(ראה לעיל, הערה ‏5). ההפלאה של צחוק ובכי הבאים כאחד מבוססת גם כאן,
כמו בחידה על העננה, על מטפורות המיוסדות על ההעברה הרגילה: בכי ---
טיפות נוזלות; צחוק --- אור הגורם לשמחה, ולעובדה שבכי הוא לרוב תוצאה
של עצב וכאב, וצחוק הוא תוצאה של שמחה אין קשר למטפורות הללו; אך
העמדתן כצמד ניגודים מדגישה דווקא תכונות בלתי רלוונטיות אלה ומחזקת
אפוא את ההכוונה המוטעית של פענוח הרמזים בתחום האנושי. ההטעיה לכיוון
האנושי באה גם מהצעת ה'תרופה' --- גזיזת השיער, שכן גילוח הראש כתרופה
למחלה קשה היה נהוג כנראה בימי הביניים: המנהג מתועד בספרד במאה הארבע
עשרה בשירו של שמואל אבן ששון כי עמדה שמשי (ראה: שמואל ן' ששון,
ספר אבני השהם, מהדורת ח' חמיאל, ירושלים תשכ"ב, עמ' ‏43, ובמבוא שם, עמ'
כ"ט; תודתי נתונה לד"ר מתי הוס על שהפנה אותי למקור זה).
.30
על העובדה שהפואטיקה של הפרדוקסים האופיינית לחידה הספרותית יכולה
לשמש גם בתיאורים שנושאם גלוי עמד ד' פגיס (לעיל הערה ‏5), עמ' ‏58‎-57.
ואגב, כל מה שאמרנו כאן על בעיית הסיווג הז'אנרי של חולת אהבים ניתן
לומר גם על הא אלמים המובא אצל פגיס, שם, כחידה גמורה.
.31
על הפיכת שיר לחידה לכל דבר, גם אם אין זו כוונתו המקורית של המשורר,
עמד פגיס (לעיל הערה ‏1), עמ'‏61‎-58, ועל הקורא המאוחר כמממש את החידה
העתיקה --- שם, עמ' ‏45.
.32
המשורר משתמש שוב במטפורה שלילית (ראה לעיל, הערה ‏16): 'תחי מאין
ארוכה', כלומר: תחיה ממחלתה בלא צורך בתרופות. מטפורה זו מוסיפה על
מערכת ההפלאות שבשיר.
.33
כך למשל בשירו של רשב"ג ורעייתי מהוללה בבנות, מהדורת בראדי-שירמן
(לעיל הערה ‏8), עמ' ‏66, שיר קי"ז, שורה ‏2: 'אחות שמש וגם אם הלבנה'.
.34
שוב יש כאן מהלך של ראליזציה של מטפורה: 'אחות שמש' --- כלומר, הדומה
לשמש, השווה לה באחת מתכונותיה (הפצת האור) --- הופכת בסוגר לשמש עצמה,
על מכלול תכונותיה הראליות, כולל העובדה שהשמש זורחת ביום ולא בלילה
--- וכך נוצר הבסיס לשאלת ההפלאה.
.35
על אמצעי רטורי זה כתב ד' ילין (לעיל הערה ‏5), עמ' ‏295‎-288. היתממות
נפוצה בעיקר בפתיחות שירים, אך קיימת גם באמצעם. בהיתממות קלסית באה
סדרת שאלות, אשר האחרונה מתוכן מגלה את התשובה האמתית. להצעות שהובאו
בשאלות האחרות קראנו 'דימויים סמויים', משום שבמקום לומר, למשל, שהיין
דומה לשמש או לאש, שואל המשורר: מה יש בגביע, שמש או אש? וכדומה. ה'כלל'
שיש להביא בשאלה האחרונה את הנושא האמתי של ההיתממות אינו מוחלט,
ולמעשה ניתן להשתמש במונח 'היתממות' בכל מקרה של שאלות המבוססות על
העמדת פנים. והשווה גם אליצור (לעיל הערה ‏5), עמ' ‏75‎-73.
.36
שאלה זו כוללת בתוכה הגזמה גדולה --- אך היא באה במסגרת ההטעיות לכיוון
הבנת השיר כעוסק בנערה משום 'זאת קומתך דמתה לתמר' שנאמר בנערה בשיר
השירים (ז, ח).
.37
כך למשל החידה של ריה"ל על העט ומה ציפור, בראדי עמ' ‏201: בבית הראשון
בא תיאור מטפורי של העט, ובשני הבתים הנוספים --- סדרת ניגודים היוצרת
פרדוקסים.
.38
לגבי הגילוי לכאורה שבכינוי 'אחות שמש', ראינו שכינוי זה עצמו תורם גם
הוא להטעיה בהיותו אפשרי גם ככינוי לנערה.
.39
פגיס (לעיל הערה ‏1), עמ' 57‎-56.
.40
גם כאן אשתמש בחידותיו של ר' יהודה הלוי (למקורן ר' לעיל, הערה ‏15)0.
.41
השווה לחידה אחרת של ריה"ל: 'הפך השם ותמצא רב פעלים / גביר שכל ולו
שם בשלשים' (מהדורת בראדי עמ' ‏203). כאן ברור שיש להפוך את המילה
'השם'. את החידה הנדונה בפנים ציטט ד' פגיס בספרו על החידה (לעיל הערה
‏1), בעמ' ‏64, בשיבוש קל (כנראה מן הזיכרון), והציע לה את הפתרון 'משה'.
כפי שנראה בהמשך, הפתרון האמתי שונה.
.42