Home
  education - חינוך





הסיפור שאינו נגמר מאת מיכאל אנדה


כמה הערות להשוואה בין הספר לסרט ‏1
נירה פרדקין, הצוות לחינוך לשוני בביה"ס היסודי המ"מ, האגף לתכניות
לימודים, משרד החינוך והתרבות, המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין,
ירושלים


הספר:
מיכאל אנדה (‏1980), הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חוה פלץ, הוצאת 'לדורי', תל אביב.


הסרט
בימוי: וולפגאנג פטרסון (‏1984).
תסריט: וולפגאנג פטרסון והרמן וייגל.
עריכה: ג'ון זייטס.
בימוי של אפקטים מיוחדים: בריאן ג'ונסון.
שחקנים ראשיים: בסטיאן - בארט אוליבר; אטריו - נוח האטארה;
הקיסרית הילדותית - תמי סטרונק.


ספרו של מיכאל אנדה הסיפור שאינו נגמר ושני הסרטים שנעשו בעקבותיו הם דוגמה
מעניינת לסוגיית יחסי הגומלין בין ספרות לקולנוע. נוהגים להבחין בקשרים מסוגים
שונים בין יצירות ספרות לעיבודן הקולנועי או הטלוויזיוני: החל בעיבוד נאמן ככל
האפשר, שיש המתייחסים אליו כמעט כאל תחליף לקריאה - כאלה הן הסדרות הבריטיות
שעובדו לפי ספריו של דיקנס (למשל, אוליבר טויסט) - וכלה בעיבוד חופשי לגמרי,
המתבסס על שם היצירה או על כמה רעיונות בסיפור (דרך שאנשי קולנוע רבים סבורים
שהיא הטובה ביותר). מכל מקום, גם בעיבוד קולנועי או טלוויזיוני, המשתדל להיות נאמן
למקור, עצם המעבר מסוג אמנות אחד לאחר מוליד יצירה חדשה ובשפה שונה: בעיבוד מספר
לקולנוע האמנות החזותית מחליפה את אמנות הסמלים - במקום מילים, שהן מייצגים סמליים
של מושגים, רואים אנשים, נופים וכו'.

מאחר שבסרט שהוכן לפי הספר הסיפור שאינו נגמר יש נטייה לנאמנות רבה ככל האפשר
למקור, מעניין לבדוק מהם הפתרונות שנבחרו.


על הספר
הסיפור שאינו נגמר הוא סיפורו של בסטיאן, ילד אומלל ובודד - אמו נפטרה, אביו שקוע
ביגונו וכמעט אינו חש בקיומו, הילדים בני גילו מתעללים בו, ואף בלימודים הוא מפגר.
בסטיאן האוהב לקרוא נקלע לחנות ספרים עתיקים ומוצא שם ספר מיוחד במינו על ארץ
פנטסיה שסכנה מאיימת על קיומה. הוא שוקע בקריאתו, הולך ומשתלב בקורות אותה ארץ, עד
שהוא הופך לחלק בלתי נפרד מן העלילה. לעלילת הספר שני חלקים בולטים. בחלק הראשון
בסטיאן קורא סיפור על הרפתקאותיו של אטריו שיצא להציל את ארץ פנטסיה. חלק זה מגיע
לשיאו עם השתלבותו של בסטיאן בעלילת הסיפור. בחלק השני בסטיאן פעיל בסיפור ולא רק
קורא בו. במהלך הסיפור חלים בבסטיאן שינויים, והוא הופך לכל מה שלא היה קודם לכן:
יפה תואר, אמיץ, שליט ובעל עצמה. כמו במקרים רבים, הכוח שרכש גורם להשחתת אופיו
ולהרס רב. כאשר מתברר לו מה גרם לעצמו ולאחרים, הוא חוזר לצורתו הקודמת ומוותר על
כוחו הרב. אך משהו בכל זאת השתנה בו. הוא חוזר לביתו לקראת הבנה אחרת של עצמו
ולעיצוב מערכת יחסים חדשה עם אביו - "אבל זהו סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת". הסיפור
הוא אפוא מסע לגילוי עצמי, מסע לגילוי הזהות ולעיצובה.

הספר דן בשאלות פילוסופיות מופשטות: היחס בין יצירת האמנות לנמען שלה (כאן - בין
הספר לקורא); העובדה שיצירת אמנות היא חד פעמית וכל חזרה עליה היא למעשה יצירה
חדשה; הבחנה בין שקרים לבין בדיון ודמיון; החשש שבני האדם איבדו את אמונתם
בחשיבותה של האמנות בחיינו. אחת הנקודות החשובות בסיפור היא מעורבותו של הנמען
הפנימי ביצירת האמנות. כדי להדגיש שהחוויה האמנותית היא תוצאה של שילוב בין תגובתו
האישית של הנמען ובין היצירה שהוא חווה, הקטעים בספר המתארים את בסטיאן קורא
כתובים בצבע אדום, ואילו הקטעים המתארים מה הוא קורא כתובים בצבע ירוק. מבנה הספר
גם הוא מבהיר שמדובר בסיפור שאינו נגמר. הגיבורים פוגשים בדרכם דמויות שונות
ונפרדים מהן. בשעת הפרדה מלווה הסיפור דמויות אלה בעוד כמה שורות, אומר מה יקרה
להן בעתיד ומסיים במילים: "אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת". משפט זה חוזר לאורך
הספר וגם מסיים אותו בהתייחסו למערכת היחסים בין בסטיאן לאביו בפרט ובין בסטיאן
לעולם שסביבו בכלל. משפט דומה מופיע גם בסרט, אך רק בסיומו.


עיבוד הספר לסרט

הסיפור שאינו נגמר הוא ספר הרפתקאות ומסעות - נושא המתאים מאוד למדיום החזותי.
אולם כמה בעיות קשות ביותר ניצבו לפני מעבדי הספר ליצירה קולנועית:
א. הספר ארוך מאוד.
ב. הספר עוסק בנושאים פילוסופיים המתאימים לדיון מילולי, שהוא מופשט מטבעו. בין
השאר יש בסיפור התייחסות למושגים מופשטים: הלא כלום (החידלון) הבולע את ארץ
פנטסיה; אתרים שקשה להמחישם (למשל, ביצות העצב); פגישה עם דרקון מזל המורכב מאוויר,
מחמימות ומחדווה טהורה.
ג. הספר עוסק ביחסים בין ספרות למציאות, כלומר, בסוג אמנות שהספר עצמו נמנה עמו -
בספרות. ואילו הסרט הוא יצירת אמנות מסוג אחר לגמרי.

לפתירת בעיות אלה נקטו עושי הסרט כמה אמצעים. הם השתמשו רק בחלקו הראשון של הספר
המסתיים בהשתלבותו של בסטיאן. מאחר שהספר מורכב מאפיזודות נפרדות שכל אחת מהן
היא יחידה עצמאית כמעט, לא היה שום קושי לבחור רק בחלק מן האפיזודות בפרקי החלק
הראשון. סרט ההמשך, הסיפור שלא נגמר ‏2, משקף במידת מה את חלקו השני של הספר.
עיבודו של סרט זה מאפשר שתי דרכי צפייה: הוא ניתן לצפייה כסרט המשך לראשון או
כסרט עצמאי. כל אחד משני סרטים אלה בנוי אפוא כיחידה שלמה שניתן להבינה ולהתייחס
אליה בנפרד. מאחר שהסרטים בוימו בידי במאים שונים, ורוב אנשי הצוות הוחלפו גם הם,
אין לדון בהם כשני חלקים של יצירה אחת. סקירה זו תתייחס אך ורק לסרט הראשון, משום
שהוא משקף בנאמנות רבה יותר את חלקו הראשון של הספר, ולדעתי הוא טוב ומעניין מן
הסרט השני. (פרט שראוי להזכירו: אנדה וספרו נפקדים מרשימת התורמים (CREDITS)
בסרט הראשון, ונמצאים בזו של הסרט השני, הנאמן פחות לספר).


הסרט והספר כסיפור הרפתקה

הסיפור שאינו נגמר, הספר והסרט, הוא סיפור מסעות המבוסס על מוטיבים מוכרים
בספרות העולם, ובמיוחד בספרות ההרפתקאות ובסיפור העממי. לפני הגיבור מוצגת משימה
קשה ומסוכנת: עליו למצוא את הסיבה למחלתה של הקיסרית הילדותית של ארץ פנטסיה; רק
כך ימצא תרופה שתציל לא רק אותה, אלא את כל ארץ פנטסיה. השליחות כרוכה במסעות
ארוכים, מפרכים ומסוכנים. הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה, וכל אחת מהן היא יחידה
לעצמה. בספר ובסרט יש משחק מעניין בזהותו של הגיבור. בחלק הראשון מבצע את השליחות
אטריו, נער צעיר ואמיץ. יחד אתו משתתף במסע בסטיאן, הקורא את עלילותיו בספר.
בנקודת השיא, כשפנטסיה הולכת ונהרסת - כמקובל בז'אנר ההרפתקאות ובז'אנר סיפורי העם
המביאים את הדברים תמיד לשיא - לא נותר ממנה אלא גרגיר אחד. בנקודה זו בסטיאן
משתלב בעלילה עצמה כמצילה של פנטסיה. קורותיהם של בסטיאן ושל אטריו כמצילי פנטסיה
הם ביטוי למוטיבים שכיחים בסיפורי העם - ניצחון הגיבור החלש המשתוקק לשלוט בגורלו
ומילוי משאלותיו. משאלתו של בסטיאן החלש להיות חזק ואמיץ כאטריו מתקיימת ‏2 . תהליך
זה של שינוי, הגילוי העצמי המתרחש בו לאחר הצלת פנטסיה, ומערכת היחסים החדשה עם
האב אינם מתוארים כלל בסרט הראשון (ולמעשה גם בסרט השני אין להם ביטוי נאות).


ראליה, פנטסיה וחזרה לראליה

ביצירות רבות המעצבות עולם של פנטסיה - בסיפורים ובסרטים - העלילה פותחת בסביבה
ראליסטית ומגיעה עקב נסיבות דרמתיות לארץ פנטסטית: דורותי בביתה בקנזס בהקוסם
מארץ עוץ של פרנק באום; הילדים המפונים מלונדון, העוברים דרך ארון עתיק לארץ
נארניה בהאריה, המכשפה וארון הבגדים מאת ק"ס לואיס; עליסה הרודפת אחרי שפן,
נופלת אל תוך נקבה ומגיעה אל ארץ הפלאות ומאוחר יותר אל ארץ המראות בספריו של
לואיס קרול - כולם חוזרים לביתם בסוף הסיפור ‏3 . הסיפור שאינו נגמר משתמש במוטיב
זה לפי דרכו. הספר נפתח בחנות ספרים, שאמנם היא חלק מעולם המציאות, אבל במהותה
כחנות ספרים היא מרמזת על עולם הפנטסיה (ספרות, שמעצם טיבה היא פיקציה -
FICTION, מספרת על מה שלא היה, אבל בכל זאת איננו שקר - כלומר: על פנטסיה). נוסיף
לכך את זהותו האקסצנטרית של בעל החנות, והרי לנו מקום שהוא מעין שלב מעבר לארץ
פנטסיה. בחנות מוצא בסטיאן את הספר המופלא הסיפור שאינו נגמר, שיספר בין השאר
עליו עצמו, ולוקח את הספר אתו. משם עובר הסיפור לבית הספר ולעליית הגג שלו, מקום
שאין פוקדים אותו לעתים קרובות, ויש לו קונוטציות הקשורות במעשיות ובפנטסיות.
בעליית גג זו ישב בסטיאן לקרוא את הספר. מעתה יתנהל הסיפור בין ארץ פנטסיה לעליית
הגג ויסתיים בשיבה הביתה.

הסרט נפתח במראה פנטסטי של צילומי עננים בכל הצורות והגוונים. אלה מלווים במוזיקה
נעימה ובכותרות הפתיחה. מראה פנטסטי זה הופך כאילו לראליה כשמתברר שזה היה חלומו
של בסטיאן (כהמשך לתמונה רואים אותו מתרומם ממיטתו). הסצינות שלאחר מכן מתקיימות
במטבח הבית וברחוב העוין, שממנו בורח בסטיאן אל חנות הספרים. זו מוארת באור חום
צהוב אפלולי. המצלמה נעה לאורך הספרים הנראים עתיקים, עד שהיא מגיעה אל בעל החנות
- כל אלה משרים אווירה של מסתורין. מחנות זו עוברים אל בית הספר - הראליה - ומשם אל
עליית הגג. זו מוארת באור כחול אפור. היא מלאה קורי עכביש, שלדים וחפצים אחרים
שבית הספר מאחסן שם - פתיחה לעולם שונה, מעבר לארץ פנטסיה. הסרט מסתיים ברחוב
שהיה עוין בתחילת הסרט, ועתה בסטיאן מרגיש בו מנצח.


אזכורים תרבותיים
בספר ובסרט יש שילוב של מוטיבים תרבותיים רבים: שבט המתפרנס מציד באפאלו
(אינדיאנים); אוראקל שיש להגיע אליו דרך הספינקס (יוון ומצרים); כוחות הרשע העומדים
לכלות את העולם (תיאורם מזכיר במידה מסוימת את סיפורו של טולקין). כמו כן, יש שימוש
במוטיבים המוכרים ממעשיות ומאגדות רבות: דרקון, מפלצות, טיפוס על גבעה המתגלה כצב
ענקי, ריפוי באמצעות שינוי שמה של הקיסרית (מוכר לנו בתרבות היהודית). בעיבוד לסרט
ניתן ביטוי למגוון המוטיבים האלה: שני הספינקסים דומים ואינם דומים לספינקס המפורסם
ממצרים, ופרש לבוש שריון, הנראה כאביר מימי הביניים, מנסה לעבור ביניהם. בסרט
משולבים גם אזכורים לז'אנרים קולנועיים שונים: אטריו רוכב על סוסו בנוף המזכיר את
סרטי המערב הפרוע. אולם הוא רוכב משמאל האקרן לימינו, שלא כמקובל במערבונים. בסוף
הסרט נראה אותו לרגע רוכב בכיוון הפוך. סצינות החורבן של ארץ פנטסיה מבוימות
בסגנונות שונים. הסגנונות מזכירים סרטי אימה המראים רעידות אדמה, שרפות ושיטפונות;
סרטי מדע בדיוני המתארים את מלחמות הכוכבים - ברקים, פיסות אדמה עפות על רקע שחור
- כל זה בחיתוכים מהירים ובחילופי זוויות. הגמד הזקן הצופה אל האוראקל על רקע שמים
שחורים מלאי כוכבים נראה יחד עם מכשיריו כסטירה על סרטים הקשורים ביציאה לחלל.
הוא ואשתו מזכירים במידה מסוימת את הזקנים מסדרת החבובות, אף כי כאן מדובר
בשחקנים ממש ולא בבובות. ארמון השנהב של הקיסרית הילדותית מצולם באווירה דרמתית
מאוד מכיוונים שונים: מקרוב, מרחוק, מלמעלה, מלמטה, כולו או חלקו. יש מעברים מהירים
מהארמון אל הדמויות המתקרבות אליו וחוזר חלילה. הכול מצולם בחיתוכים מהירים מאוד
ובלוויית מוזיקה מתאימה. בסרטי מסעות מצלמים בדרך כלל בסגנון זה את האפיזודה שבה
הנוסעים מתקרבים ליעדם. הספר והסרט - כל אחד באמצעיה של האמנות שהוא נמנה עמה -
משתמשים במוטיבים מן התרבות הכלל האנושית.


פנטסיה בקולנוע - אמצעים נוספים
כל האמצעים שהוזכרו אכן מחזקים את התחושה שאנו בארץ פנטסיה, שהיא ארץ כל הסיפורים
שקראנו. לכך נוספו אמצעים קולנועיים נוספים:

א. שילוב של שחקנים, שחקנים לובשי מסכות (הדמויות המשונות בארמון הקיסרית), מודלים
(אוכל הסלעים, מורלה הצבה העתיקה, דרקון המזל, חלזון המרוצים).

ב. שילוב של דמויות בגדלים שונים - גמדים, בני אדם רגילים ויצורים ענקיים, וכל אחד
מהם מצולם מזוויות שונות כדי להראות את ההבדל בגדלים. הדוגמה הבולטת היא הפגישה
בין אטריו הצעיר למורלה העתיקה שגודלה כגודל גבעה (כ- ‏13 דקות מתחילת הסרט בקלטת
וידאו). מורלה מצולמת לעתים מרחוק, ורואים אותה שלמה ועליה דמות קטנה - אטריו;
ולעתים היא מצולמת מקרוב, ורואים רק חלק ממנה - ראשה מכסה כמעט את כל האקרן ולידו
נראה אטריו שגובהו כאורך ראשה הדק. הפגישה של אטריו שלאחר מכן היא עם דרקון המזל
ועם זוג הגמדים - הוא קטן ליד הדרקון וגדול ליד זוג הגמדים.

הסרט מצא אמנם פתרונות מעניינים להציג את ארץ פנטסיה, אך אין בו ביטוי מלא למושגים
המופשטים, שהרי במדיום החזותי אין אפשרות לתת להם ביטוי מופשט. הלא כלום למשל
נראה כסערת ברקים או כעננים שחורים. בליעתו את פנטסיה מוצגת כרעידת אדמה או כסערה
נוראה הסוחפת הכול. הדרקון הוא דמות סימפטית מאוד ובעלת קווים מעוגלים נעימים, פניו
שופעים הומור וטוב לב (בניגוד לזאב, נציג הרוע, שראשו זוויתי ומחודד), אבל הוא מוחשי
ואיננו יצור המורכב מאוויר ומאש. הוא הדין גם בביטויים המופשטים האחרים שבסיפור.


בסטיאן המפוחד - בספר ובסרט
הספר מסכם במילים סיטואציה קבועה כמו זו שבה בסטיאן אומלל, מרגיש עצמו בודד, מנוכר
מאביו וחי בסביבה מאיימת ואלימה שאינו מצליח להתמודד עמה. בספר יש התייחסות
לאומללותו של בסטיאן בהרהוריו על האב השקוע באבלו לאחר מות האם עד כדי כך שאינו
ער למה שקורה לבנו (עמ' ‏26,9,8 ועוד). הסרט יכול לספר על מצב קבוע באמצעות
דוגמאות המעוררות בנו רושם של מצב קבוע. מאחר שבסרט אין התייחסות לשינוי שיחול
ביחסים עם האב, הרי כל מה שנדרש הוא להראות שבסטיאן אומלל ובודד, ואפילו עם אביו
אין לו שפה משותפת. כל פתיחת הסרט (למעלה מעשר דקות) מוקדשת להדגמתה של אומללות
זו. בסרט אנו פוגשים את בסטיאן לראשונה כשהוא מתעורר מחלומו. בספר מדובר בילד
מגושם ושמן, אולם השחקן בארט אוליבר הוא ילד נחמד ויפה. בסצינה שלאחר מכן הצופים
פוגשים את בסטיאן במטבח יחד עם אביו. בסטיאן יושב ליד השולחן ומנסה לפתוח צנצנת
ריבה. פניו עצובים ותנועותיו אינן בטוחות. האב, לבוש בחליפת שלושה חלקים, מסתובב
במטבח, תנועותיו נמרצות ובטוחות. אגב מעשיו הוא ניגש אל בסטיאן, לוקח מידיו את
צנצנת הריבה ופותח אותה בקלות ופניו מביעים חוסר סבלנות כלפי הבן המגושם. לאחר מכן
האב נעמד ליד המערבל, גבו אל בנו ומדבר עמו. הבן מספר שחלם על אמו. האב משתמש
בהערה זו כפתיחה להטפת מוסר לבן. הוא אומר שאבל אינו סיבה להתעלם מהחובות
המוטלות על כל אחד מהם (כך מתברר לצופה שהאם מתה). כל אותו זמן הוא עומד בגבו אל
הבן ופניו אל המערבל. בסטיאן משיב לו לעתים בהברות ולעתים במילה או שתיים. בינתיים
האב מכבה את המערבל, מוציא כוס אחת מהארון שמעליו. מוזג לתוכה מיץ ושותה (הציפייה
היא שהוא מכין את המשקה לשניהם). אגב שתייה הוא מתיישב ליד הבן וממשיך בהטפת
המוסר. את דבריו הוא מסיים בהערה שזו הייתה שיחה מעניינת (באנגלית DISCUSSION)
והם עוד ימשיכו וישוחחו. לאחר תום ה'שיחה', האב לוקח את המכתבים ואת העיתון שהיו
מונחים על השולחן. בצאתו הוא מזכיר לבסטיאן שלא יאחר לבית הספר. בסרט - האב אינו
מופיע עוד. (מעניין ההבדל בדמות האב בספר לדמותו בשני הסרטים. בספר - האב שקוע כל
כך באבלו, עד שאין הוא חש בקיומו של הבן, ואילו בשני הסרטים אין ביטוי לאבל הזה).
בסרט - לאחר שעמדנו על בדידותו של בסטיאן, אנו פוגשים אותו ברחוב חסר אונים מול
ילדים בני גילו, המתעללים בו וזורקים אותו לפח אשפה. משם הוא בורח אל חנות הספרים.
אחר כך הוא מגיע לבית הספר ומגלה שבכיתתו יש מבחן בחשבון, מבחן שייכשל בו ללא ספק.
עכשיו ברור מפני מה הוא בורח אל עליית הגג, אל הדמיון, אל ארץ פנטסיה. סצינת הסיום
היא ברחוב. בעזרת דרקון המזל פאלקור (בספר - פוכור) בסטיאן מתעלל בחבריו, כפי שהם
עשו לו. זוהי סגירת עלילה רק בנושא אחד של חייו, החשוב פחות. אין כאן מענה לבעיות
העיקריות של חייו (כפי שיש בספר).


ספר וקורא, מוען ונמען
אחד הנושאים שהספר עוסק בו הוא מהות היחסים בין בדיון למציאות - בין האמנות
למציאות, בין האמנות לנמען שלה. אחת הנקודות החשובות ביחסים אלה היא החוויות
שהקורא מתנסה בהן, מעין 'חוויה מתווכת'. בסיפור זה יש כמעט מימוש של חוויה מעין זו.
כפי שאומר קונרד מוכר הספרים בסרט: "כאשר אתה קורא בהם, אתה הופך לטרזן או
לרובינזון קרוזו", והוא ממשיך: "היית פעם קפיטן נמו - וחששת שלא תוכל להימלט?". על כך
עונה בסטיאן: "אבל זה רק סיפור". היצירה כולה יש בה כדי להוכיח לנו שיש כאן סיפור,
אבל לא 'רק סיפור'.


בסטיאן הקורא
הספר חוזר ומזכיר שבסטיאן קורא סיפור. ואילו הסרט נותן לכך ביטוי חזותי. אנחנו
קוראים על בסטיאן הקורא את הסיפור, או על בסטיאן הקורא כיצד בסטיאן משתלב בסיפור.
בספר - הקיסרית מדברת על 'בבואה בתוך בבואה' (עמ' ‏134). בסרט (המנסה לסכם את
הדברים בנוסח פשוט ומובן יותר) - היא אומרת: "הוא אינו יודע שהוא לוקח חלק בסיפור
שאינו נגמר... אחרים משתתפים בהרפתקאות שלו. הסיפור שהוא קורא הוא הסיפור שלו" (כ-
‏1.15 שעות מתחילת הסרט).

הסרט נע בין בסטיאן הקורא לבין העלילה. בסטיאן הקורא מצולם בתנוחות קריאה מגוונות
ושכיחות אצל ילדים וקוראים: הוא שוכב, הוא יושב בשילוב רגליים, הוא אוכל תפוח בשעת
הקריאה, הוא מתעטף בשמיכה כאילו זה אוהל המגן עליו מהסביבה. ברגע דרמתי עבורו,
כשמתברר לו שהוא ילד האדם שנועד להציל את פנטסיה (כ- ‏1.15 שעות מתחילת הסרט),
רואים את עיניו הנדהמות מסתכלות בספר ורגליו מורמות למעלה, והרושם הכללי דרמתי
מאוד. לאחר מכן הוא חוזר ומתעטף בשמיכה, כאילו להגן על עצמו מקריאתה של קיסרית
פנטסיה. זווית הצילום תמיד אחת - המצלמה מול בסטיאן הקורא. אנו מביטים בבסטיאן
המביט בספר. בספר קראנו על ילד הקורא בספר, ואילו בסרט אנו רואים תמונות של ילד
הקורא ספר.

המעברים מבסטיאן הקורא אל העלילה גם הם מגוונים. בתחילת הסרט הסיפור נראה כסיפור
מסגרת. בסטיאן קורא והצילום עובר לסיפור שהוא קורא (כ- ‏10 דקות לאחר תחילת הסרט).
כעשר דקות לאחר מכן מוזכר שמו של אטריו בפעם הראשונה, והסרט עובר לבסטיאן הקורא,
חוזר אל אטריו ומזכיר שהוא צייד באפאלו. הסרט עובר אל בסטיאן המסתכל על ציור של
אינדיאני בציד באפאלו וחוזר אל אטריו המקבל על עצמו את המשימה המסוכנת. מעתה
והלאה לאורך הסרט כולו, לסירוגין, המצלמה עוברת כל כמה דקות אל בסטיאן הקורא, אל
אטריו, אל בסטיאן ושוב אל אטריו. כך מודגש הקשר בין שניהם. בהתחלה בסטיאן הוא הנמען
הקורא על אטריו וחווה את חוויותיו בתהליך הקריאה: אטראקס, סוסו של אטריו, טובע
בביצה (כ- ‏30 דקות מתחילת הסרט). רואים את אטריו מבכה את סוסו. הוא מרים את ראשו
ופניו שטופי דמעות. כהמשך לדמעות רואים את הביצה שהסוס טבע בה, וכהמשך ישיר לאלה
רואים את בסטיאן, פניו שטופי דמעות וראשו בזווית דומה לזו של אטריו. בסטיאן מוריד
את ראשו, גם אטריו מוריד את ראשו, כאילו בהמשך התנועה. לאחר מכן אטריו ממשיך
בדרכו.

כעבור שלוש ארבע דקות בסטיאן מצטעק בבהלה בשעה שהוא קורא על מורלה הצבה הענקית.
זעקתו נשמעת כשהסרט עובר אל מורלה, ובסטיאן מתפלא: לא ייתכן ששמעו אותו גם שם. עתה
מתחיל בסטיאן להיות חלק מהעלילה. לפתע מתחילה סערת ברקים ורעמים בעולמו של
בסטיאן (כ- ‏38 דקות מתחילת הסרט), סערה שתשתלב בקולות הנפץ ובקולות החורבן
המלווים את חורבנה של ארץ פנטסיה. קולות הברקים מבהילים את בסטיאן, אבל "אטריו לא
יפחד". כאן יש רמז לשינוי החל באופיו של בסטיאן בעקבות הקריאה (בספר השינוי הוא
הרבה יותר מורכב והדרגתי). הקשר בין בסטיאן הקורא ובין אטריו שעליו הוא קורא מקבל
ביטוי דרמתי כאשר אטריו עובר את שערי האוראקל (עמ' ‏27 בספר; בדקה ה- ‏54.35
בסרט). אטריו מתקרב אל מראה ורואה את בסטיאן הקורא. אנו הצופים רואים את שניהם
מצולמים יחדיו, זה מול זה. יש כאן מעין משחק בהתייחסות אל הספרות כאל חיקוי או כאל
השתקפות של המציאות. הסופר והבימאי, כל אחד באמצעי האמנות העומדים לרשותו, מבטאים
זאת. אלה היו דוגמאות ספורות למעברים מבסטיאן הקורא אל הסיפור שהוא קורא.

בספר ובסרט יש התייחסויות נוספות למהותה של הספרות כחיקוי או כהשתקפות - בכל
אמנות לפי אופיה. בספר - בסטיאן קורא על הזקן מן ההר הכותב את סיפורו וחוזר וכותבו.
הוא ימשיך לעשות זאת כל עוד לא יתערב ילד האדם בספרו (עמ' ‏136‎-134). בסרט -
אטריו מסתובב בעיר הנהרסת, בשעה שהלא כלום הולך והורס אותה. לפתע הוא רואה על
הקיר ציורים המתארים את סיפורו (כ- ‏1.05 שעות מתחילת הסרט). זו הפעם היחידה בסרט
שבה אטריו הוא המתבונן ולא בסטיאן.


מדוע נהרסת פנטסיה
בסיפור יש הבחנה בין שקרים לפנטסיה (או לפיקציה, כפי שדנים בה בספרות). הזאב
(גמורוק בסרט; וורלוף בספר) מסביר לאטריו את ההבדל בין פנטסיה - יצירי הדמיון
והמצאות פיוטיות - לבין שקרים. הלא כלום הנורא הופך את הפנטסטי לשקר משום שבני
האדם איבדו את התקווה ואת האמונה בדמיון. בספר מתנהלת שיחה ארוכה בין השניים. שיחה
ארוכה מעין זו על נושאים מופשטים אינה מתאימה לאופיו של סרט. במקומה, בין אמירה
לאמירה, הסרט מציג צילומים הממחישים את חורבנה של פנטסיה. הסצינה דרמתית מאוד,
וייתכן שהדרמתיות והסכנה האורבת לאטריו מן הזאב ומן הלא כלום תופסים את תשומת הלב
הרבה יותר מן ההסברים על פנטסיה ועל חורבנה.


רעיונות מופשטים ומימושם
לפנינו סיפור הרפתקאות המקבל מימוש חזותי אסתטי ומרתק ודיון מופשט שיש לו ביטוי
חזותי. השאלה היא עד כמה הצליח הסרט להעבירו - האסתטיקה והדרמתיות מאפילות אולי
על הדיון בסוגיות המופשטות. אמנם השילוב של בסטיאן בעלילה הוא דרמתי מאוד בסרט,
אולם אין הוא קשור בשינוי שיחול בבסטיאן (כפי שהוא מוצג בספר).

בפתיחת הסרט, בעת הקרנת הכתוביות, נשמע שיר שנאמר בו, בין השאר: "תרחפו על כנפי
הדמיון/ תחלמו חלום/ וכל אשר תראו, יתגשם...". לעומת זאת, הספר עוסק בסוגיות נוספות
מעבר להתגשמות משאלות גרידא. הנושא המופשט היחיד שעבר לסרט הוא ההתייחסות לקורא
ולקריאה. הספר דן במידה רבה ביחס שבין יצירת האמנות לנמענים שלה, דיון המנוסח אמנם
כסיפור הרפתקאות. לעומתו, הסרט הוא במידה רבה סרט של הרפתקאות ושל פנטסיה, ובין
השאר מדובר בו על הקשר בין יצירת האמנות לנמענים שלה. הספר מופשט באופיו, והדיון
הפילוסופי שבו משתלט לעתים על העלילה, ולכן קל פחות להבינו. (העובדה שבתרגום העברי
האותיות צפופות ואינן נוחות לקריאה מוסיפה על קשיי הקריאה.) הסרט מעניין, מרתק,
אסתטי מאוד. הוא זכה להצלחה ונפוץ כסרט בבתי הקולנוע ובקלטות וידאו. הוא הוקרן כמה
פעמים גם בטלוויזיה בישראל. הסרט והספר משקפים אמנם זה את זה, אבל כל אחד מהם הוא
יצירה לעצמה.

ניסיתי לבדוק כאן כמה נקודות בלבד בקשרים שבין הספר לסרט. אפשר לומר עוד רבות על
מבנה הספר, על האסתטיקה של הסרט, על היחס בין בסטיאן לאטריו, על המוזיקה בסרט -
אבל זהו דיון אחר שיידון (כך אני מקווה) בפעם אחרת.

הערות שוליים
גרסה ראשונה הופיעה במעגלי קריאה ‏24‎-23, הוצאת הספרים של אוניברסיטת
חיפה ‏1995.
.1
כהן, איילת 'אומנות, נסיכות, קוסמים ושודדים - מרי פופינס', מתוך: סיפורי
מסך (מדריך למורה בנושא צפייה), משרד החינוך, התרבות והספורט, האגף
לתכניות לימודים, ירושלים תשנ"ה, עמ' ‏24‎-16.
.2
הופ, דורית (‏1993), 'אתה הקורא ואתה הנקרא - מסע לארץ פנטסיה', שיחות (‏3)
‏1993, עמ' ‏233‎-227.
.3