education - חינוך


 
מגרמנית: אילנה המרמן, עם עובד, סדרת פרוזה אחרת

פנינה שירב


רשימות מהעיתונות או האם הם קראו אותו הספר?


פביאנה חפץ
עידית אלפנדרי
אבנר שץ
אברהם בלאט


ועוד קריאה אחת…



"בימים שעוד טיפסתי על עצים"
"והלא אני רוצה לספר משהו אחר לגמרי"
האם זהו סיפורו של מר זומר?
התבגרות בתנועה


כיווני הוראה



שיקולים לבחירת הסיפור להוראה
קריאת הסיפור
לשאלת הפרשנות
חידתו של מר זומר
הילד החווה והמבוגר
סיפור ואיור


נושאים לדיון ולכתיבת עבודות



קישורים ורצפים






רשימות מהעיתונות או האם הם קראו אותו הספר?



סיפורו של מר זומר יצא לאור בגרמניה ב-1991 והופיע בתרגום עברי בסוף שנת 1992. מחברו, הסופר הגרמני פטר זיסקינד, כבר היה מוכר לקוראים העבריים מהרומן הראשון שכתב - הבושם.

  אנו מביאים כאן ארבע רצנזיות שלוקטו מהעיתונות לאחר פרסום המהדורה העברית של הספר. כולן נכתבו במהלך 1993. הן מובאות כאן לאו דווקא כמופת לכתיבה פרשנית בעלת איכות מיוחדת (ופה ושם יש בחלק מהן אי-דיוקים הנוגעים לענייני תוכן). קריאה של כמה רצנזיות על אותה יצירה מעלה את השאלה, האם הכותבים קראו אותה יצירה. מן הראוי לזכור כי רצנזיה היא כתיבה פרשנית מסוג מסוים; בדרך כלל היא אינה מתיימרת להתבסס על מחקר מעמיק, אלא תפקידה לשמש חוליית תיווך ראשונית בין היצירה לקוראיה. הרצנזיות הובאו כאן משום שכל אחת מהן מאירה היבטים שונים של היצירה, ואף אם פרשנות זו או אחרת עלולה להיראות מפתיעה או אפילו תמוהה, היא בכל זאת עשויה לעורר מחשבה נוספת ולשמש נקודת מוצא חילופית לדיון ביצירה. חלק מהכותבים משבחים את היצירה ואחרים מבקרים אותה, כל אחד מנימוקיו הוא. הכותרות כבר הן מלמדות על הדגשים שונים.

  פביאנה חפץ, הראשונה להגיב על הסיפור, קוראת אותו כסיפור חניכה שבמהלכו הילד מורד נגד ההסברים המוגבלים שמציעים המבוגרים לתופעה המוזרה של מר זומר, המהלך הכפייתי. הילד מבין שאם מר זומר מוכרח להתרוצץ בחוץ, הרי זה משום שהוא מוכרח להתרוצץ בחוץ, וכל הסבר אחר (קלאוסטרופוביה) לא ייטיב לרדת לעומק העניין.

  דרך אגב היא שואלת את עצמה, מה מעמדו ותחולתו של הסיפור: "משל לבני הנעורים? דור אחד של גרמנים כנגד דור אחר? בכל מקרה, פרוזה גרמנית על נושאיה הנצחיים: הקונפליקט בין הפרט ודחפיו לבין תכתיבי התרבות. הנער אינו הולך בדרכו המעוותת של זומר, ואת חירותו הוא מוצא ביצירה."

  אם כן, פביאנה חפץ שואלת האם הסיפור מתייחס לדור מסוים במקום מסוים. במילים אחרות, האם זהו סיפור שעוסק בהתמודדות של הדור הצעיר שגדל אחרי המלחמה עם העבר הנאצי של הדור הבוגר, או האם זהו סיפור, שאמנם נכתב בגרמניה, אך עוסק בקונפליקט הנצחי של הפרט מול החברה. על פי ההמשך נראה כי היא נוטה לאפשרות השנייה.

  גם אבנר שץ קורא את סיפורו של מר זומר כסיפור "פשוט ובהיר" של זיכרונות ילדות, על האורות והצללים שבו. אך בהתייחסו למר זומר הוא מעלה אפשרות לראות בדמותו משמעות סמלית: "בעולם של ילדים, שאין בו עבר, מר זומר אולי אינו אלא מסתורין מרטיט. אבל בעולם המשתדל למחוק את העבר, להתעלם ממנו, להביט רק קדימה - בעולם כזה מר זומר הוא גם אות קין, צלקת, מזכרת בלתי נעימה שאינה מתפוגגת. […] בגרמניה לובש הכל משמעות אפלה וקודרת פי כמה [… מר זומר] הוא כתם מן העבר המסרב להימחק".

  האם דרך ייצוגו של מר זומר בסיפור מזמינה פרשנות כזאת? מעודדת אותה?

  אברהם בלאט מרחיק לכת עוד יותר בכיוון פרשני זה ובייחוס משמעות הקשרית, כמעט אפשר לומר אלגורית, לסיפור. הוא מעמיד את הסיפור בזיקה ליצירות סיפורת אחרות שכתבו סופרים גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה (גינתר גראס, פרידריך לנץ, היינריך בל), ובהן ניסו להתמודד עם העבר ללא הצלחה מרובה, לדעת הכותב. בלאט טוען כנגד זיסקינד כי הוא "מרחיק את עדותו לעבר האוניברסליות, והפך את גיבורו לדמות סמלית אשר מתקשרת בפסיכולוגית המעמקים, עם קין המקראי, אשר נגזר עליו 'נע ונד תהיה בארץ', בלי כל אזכור, או קשר עלילתי עם 'קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה'".

  במילים אחרות: אף אם מר זומר אמור להזכיר בנדודיו את קין המקראי, אין הסיפור קושר במישרין את קללת נדודיו (שאותה הוא הטיל על עצמו) עם רגשות אשמה. עולמו הפנימי נשאר חסום ובלתי מוסבר. הנער, אומר בלאט, שהיה עד להתאבדותו של מר זומר, שבסופו של דבר גם שיטוטיו לא הביאו לו מזור או שכחה, "שתק שתיקה רועמת, ללא רגשי אשמה וללא נקיפת מצפון, ובכך משלים הנער הגרמני הצעיר עם הזוועה גם בהווה, עת הוא נשאר עומד בצד."

  ואכן מי שנוטה לפרש את דמותו של מר זומר כמי שמגלם באופן חד משמעי את האשמה או אפילו כמי שבאופן אישי היה בעל עבר נאצי, צריך לשאול את עצמו את השאלה הבאה: אם אמנם מר זומר מגלם את האשמה הגרמנית באופן אישי או קיבוצי, האם קבלת מעשה התאבדותו מטעמו של המספר המבוגר כפתרון מוצדק וראוי לסבלו של האיש ולתביעה שהשמיע ("הניחו לי") אינה הופכת את הסיפור כולו למהלך של ניכוס סבלו של הקורבן על ידי התליין? האם זיסקינד מתכוון לומר לקוראיו כי יש להניח לאשמת העבר לטבוע ולהישכח? (לא אחת נשמעות טענות מפי גרמנים שגם הם סבלו מאוד בימי מלחמת העולם השנייה.) אם כן, יש גם מקום לשאול האם הסיפור אינו הופך לטקסט של פיתוי והאם ראוי ללמדו. ועל כל פנים, אם כך אתם קוראים את הסיפור, יש מקום להעלות את השאלה הזאת בדבר טשטוש ההבדל בין סבלו של הקורבן לסבלו של התליין לדיון נוקב בכיתה.

  שאלה למחשבה: באיזו מידה משפיעים או צריכים להשפיע נתונים ביוגרפיים והיסטוריים על הפרשנות. או נשאל זאת אחרת: אם הסיפור היה נכתב על ידי סופר אמריקני באזור כפרי באחת ממדינות ארצות הברית, האם גם אז היינו נוטים לייחס למר זומר משמעויות סמליות מסוג זה? ועוד: באיזו מידה משפיעה עובדת היותנו יהודים-ישראלים על נטייתנו להטיל על הסיפור משמעויות הקשורות להתמודדות העם הגרמני עם עברו.

  למקרא הרשימה של עידית אלפנדרי חוזרת ועולה השאלה: האם קראנו אותו סיפור? היא אינה מתעסקת בשאלה איזו ילדות חווה הילד, מדוע תפסה נוכחותו החידתית של מר זומר מקום כה מרכזי בילדות זאת, ומה בין סבלו 'הנורמלי' של הילד הנאלץ להשביע את רצונם של המבוגרים לבין סבלו הקיצוני של מר זומר. השאלה שמעסיקה אותה היא האם בכלל המספר המבוגר, שבעת כתיבת הסיפור הוא בן ארבעים, יכול לכתוב את סיפורו של הילד. "שהרי המספר המבוגר מלכתחילה רוצה לעשות את הבלתי אפשרי: הוא רוצה למסור לקוראת את סיפורו כשהיה ילד, ואינו מסוגל לחקות את מה שמקובל לחשוב שהוא אופן מסירת סיפור מפיו של ילד."למעשה אפשר לשאול שאלה דומה לגבי כל סיפור אוטוביוגראפי המשחזר את תקופת הילדות בגוף ראשון (וכידוע, יצירות רבות מאוד בספרות הישראלית נופלות בקטגוריה דומה). אם כן, בעיני הכותבת אין זה סיפור על כאבי צמיחה המלווים את תהליך ההיבדלות של נער מסביבתו הקרובה והסתגלותו אליה בעת ובעונה אחת, ואין זה סיפור על מפגש עם סבל איום ובלתי מוסבר, אלא זהו סיפור העוסק "בכושר ההתחמקות של המציאות מפני ייצוגיה". אחת הראיות לכך היא הנפילה של הילד מעץ אשוח שגובהו ארבעה מטרים וחצי, נפילה שהייתה צפויה להסתיים במוות, והנה הילד ניצל בדרך נס לא מת, "שהרי הוא כותב את הסיפור הזה בגיל ארבעים."

  גם אם קריאה זו של הסיפור עלולה להיראות חריגה, אפשר לאמץ מתוכה את עצם השאלה באיזו מידה יכול המספר המבוגר לשחזר באופן אותנטי את סיפורו של הילד. האם שחזור כזה אפשרי? האם אינו כולל בהכרח השלמות ובעיקר תובנות שמקורן בעיבוד מאוחר של חוויות ילדות?

פביאנה חפץ: "נדודיו של מר זומר", חדשות (המדריך), 29.0103, עמ' 31.

  עמודים מעטים, מדויקים וצחים, של קסם ושל חוכמה מחויכת מובטחים לכל קורא, ילדים ומבוגרים כאחד, אם יפתחו את סיפורו של מר זומר.

  פטריק זיסקינד, הידוע מספרו המופלא הבושם, מובא ארצה שוב על ידי העורכת והמתרגמת אילנה המרמן בספר לא ארוך, מסתורי ורענן כאחד, המסופר תוך שילוב מאוזן ומיומן של מסורת האגדות והמעשיה הפוסט מודרנית. איש אחד עושה כל הזמן את דרכו בעולם ברגל, ממהר וממהר והולך, אינו עושה דבר חוץ מלהלך. מכנסיים קצרים בקיץ ומעיל ארוך בחורף. שמו מר זומר (מר קיץ, בעברית) ומעולם לא שמעוהו אומר יותר מאשר מלים מקוטעות מפאת החיפזון המאיץ בו ללכת וללכת. ישנו ילד גרמני החי באגם דרום ואוהב ילדה מאגם צפון, לומד פסנתר אצל העלמה פונקל ונאלץ לצפות בתכניות טלוויזיה אצל חבר לספסל הלימודים, משום שאביו מתנגד בתוקף להכניס הביתה את כלי המשחית הזה.

  אותו ילד הוא המספר, בגוף ראשון, את סיפורו של מר זומר, שיש דמיון בין סיפוריהם. הילד רצה לעוף ולא הצליח. היה יושב על עצים גבוהים וצופה על העולם וחולם לעוף. פעם אחת נפל, ועובדה, עודו חי לספר את נפילתו, כלומר, הגיע יום אחד בילדותו להימצא קרוב ככל שאדם יכול להימצא למצב של מעוף.

  מתקיימים דיונים לא מעטים בסביבתו של הילד על הסיבות לנדודיו של מר זומר. האבחנות לעת מצוא מתנקזות כולן אל האפשרות כי מר זומר סובל מקלאוסטרופוביה, ושסיבת נדודיו היא חוסר יכולתו להימצא במקום סגור. זיסקינד עצמו מציע פרשנויות שונות למהותו ועצם הימצאותו של מר זומר בעולם. הפרשנות של אחותו ושל אמו מתחום הפנומנולוגיה הפיסית, והפרשנות של אחיו שלקוחה מן הספרות.

  הילד מורד נגד ההסבר הפסבדו-מדעי של אמו. הוא חושב שאם משמעות המלה קלאוסטרופוביה היא: "להיות מוכרח להתרוצץ בחוץ", אזי שמר זומר מוכרח להתרוצץ בחוץ כי הוא מוכרח להתרוצץ בחוץ, וכל ההסבר אינו אלא תיאור התופעה ותו לא. מכאן פונה זיסקינד אל עקרון העונג כאל מוצא אפשרי לתעלומת מר זומר. הוא פשוט מפיק הנאה מנדודיו. אולם הילד המספר נזכר בהבעה שראה על פניו של מר זומר תחת הסופה הנוראית, כשהציעו לו טרמפ, וזו הרי היתה הבעת ייסורים. באותה הזדמנות אמר זומר את המשפט השלם היחידי שנשמע יוצא מפיו ובו ביקש - פשוטו כמשמעו - שיעזבו אותו במנוחה. אז זהו, מר זומר רוצה לחמוק מן הבריות, מהטרדתן, מתובענותו המתמדת של האחר.

  משל לבני הנעורים? דור אחד של גרמנים כנגד דור אחר? בכל מקרה, פרוזה גרמנית על נושאיה הנצחיים: הקונפליקט בין הפרט ודחפיו לבין תכתיבי התרבות. הנער אינו הולך בדרכו המעוותת של זומר, ואת חירותו הוא מוצא ביצירה.

  הסיפור מתקדם ומתקדם. עוד ועוד דימויים מצטברים והם אינם מצטרפים לכדי תמונה אחת אלא בסיום, כאשר הנער, שכבר "קרא את האחים גרים", יושב על ענפיו של עץ וצופה במר זומר ההולך והולך פנימה לתוך האגם, עד שאין רואים אלא את כובעו הצף על פני המים ואחריו שובל של בועות אוויר מהבל פיו האחרון. עמודים מעטים, מדויקים וצחים, של קסם ושל חוכמה מחויכת מובטחים לכל קורא, ילדים ומבוגרים כאחד, אם יפתחו את סיפורו של מר זומר. הצייר הצרפתי סמפה אייר את הספר, והמהדורה העברית נאה לעין כשם שהיא נעימה לקריאה.

עידית אלפנדרי: "סיפור שאי אפשר לספר", דבר, 19.03.93, עמ' 24.

  סיפורו של מר זומר נמסר לקוראת בגוף ראשון של מספר אחר, לא מר זומר, שאינו בן-גילו של אותו 'מספר בגוף ראשון' שמפיו נמסר הסיפור למעשה. משמע, שסיפורו של מר זומר אינו מספר את הסיפור של מר זומר, והוא גם אינו מספר את סיפורו של המספר כפול-הפנים, אלא משתמש בסיפוריהם של מר זומר ושל הדו-מספר שלו לצורך סיפור אחר. זהו סיפור על חוסר האפשרות לספר את סיפורה של מציאות כלשהי.

  הספר מדגים את חוסר האפשרות של המספר לחדור אל מציאות חייו של הגיבור שלו, מר זומר, כדי שיוכל לספר את סיפורו. הספר מראה את המובן מאליו, שרק מי שבגר דיו בשנים ובחוכמה יודע איך מספרים סיפור ומסוגל לכתוב ספר, ולכן לעולם לא יוכל להתקיים מספר בגוף ראשון שהוא ילד, ומכאן שאין כל אפשרות למסור את סיפור המציאות של ילד. הספר מוכיח ש'המספר בגוף ראשון' שלו נכשל מכל וכל בסיפור הסיפור שלו עצמו, שהרי המספר המבוגר מלכתחילה רוצה לעשות את הבלתי אפשרי: הוא רוצה למסור לקוראת את סיפורו כשהיה ילד, ואינו מסוגל לחקות את מה שמקובל לחשוב שהוא אופן מסירת סיפור מפיו של ילד. והמסמר האחרון בארון המתים של האפשרות לספר מציאות היא הרחבת הכלל - מן הפרטי, מוסכמות הייצוג בספרות, אל הכללי, ייצוגי מציאות באשר הם. גם כשהמציאות היא פיסיקלית גרידא, וחוקי הייצוג ששולטים בה מדויקים ומדעיים - אין כל דרך לספר את סיפורה. ולראיה מובאת הפיסיקה של גלילאי שניסה לספר את סיפור חוקי תנועתם של גופים, ולא הצליח.

  הספר משופע ב'ראיות' לכך שעיסוקו העיקרי הוא כושר ההתחמקות של המציאות מפני ייצוגיה. הספר פותח בסיפור שעל-פי הפיסיקה של גלילאי אינו יכול להתפרש אלא כנס (והפיסיקה של גלילאי, כידוע, מעולם לא נתנה דין-וחשבון ממצה על סוגיית הנסים והנפלאות). הספר פותח בסיפור נפילתו של הילד, שמפיו נמסר הסיפור, כשהיה בכתה א'. הילד נפל מעץ אשוח בגובה של ארבעה וחצי מטרים. מתוך חישובים שחוק הנפילה הראשון של גלילאי מגדיר, ובהתאם לחוק הנפילה השני של גלילאי, הילד אמור היה למות בתוך "0.9578262" (עמ' 10) שניות. אבל הוא לא מת, שהרי הוא כותב את הסיפור הזה בגיל ארבעים.

  בעמ' 30, לאחר שהילד ואביו פוגשים את מר זומר בגשם השוטף, והאב מבקש ממר זומר לקבל "טרמפ" שאם לא כן הרי שמר זומר מתחייב בנפשו, מסופר: "כאן ראוי לציין, שהביטוי הזה, 'אתה מתחייב בנפשך', מאוד לא היה אופייני לאבי. מעולם עוד לא שמעתי אותו אומר למישהו ברצינות: 'אתה מתחייב בנפשך!' - 'הביטוי הזה הוא מליצה שחוקה', כך היה מכריז כששמע או קרא באיזה מקום את המלים: 'אתה מתחייב בנפשך', 'ומליצה שחוקה - זכרו זאת אחת ולתמיד - היא מטבע-לשון שבר יצאה מפיהם ומעטם של כל-כך הרבה אנשים, עד שאין לה עוד כל משמעות'. וכיוון שכבר נחה עליו הרוח, הוסיף עוד ואמר: 'זה דיבור טיפשי וריק מתוכן ממש כמו המשפט ששומעים הרבה: 'תשתי ספל תה, יקירתי, זה יעשה לך טוב!' או: 'מה שלום החולה שלנו היום, אדוני הדוקטור, אתה חושב שהוא יתגבר?' משפטים כאלה אינם באים מהחיים אלא מרומנים גרועים ומסרטים אמריקאים טיפשיים, ולכן - זכרו זאת אחת ולתמיד! - אינני רוצה לשמוע אותם מפיכם אף פעם!'"

  ובסופו של סיפור, גם המוות, שלפחות בעיני המספר הוא ניצחונה של האחדות בין המציאות לבין ייצוגיה, חומק מן התבנית הקשיחה שבתוכה הוא אמור לנוח. מר זומר מת ואיש אינו יודע על כך. הכפר והמשטרה מחפשים אחריו ימים, ומעלים מני השערות משונות לגבי מקום הימצאו האפשרי. היחידי שיודע שמר זומר מת הוא מי שלא מוכן לייצג אותה עובדת-מציאות - המספר. וכל כך מפני שהוא בוחר להיות נאמן לתביעתו היחידה של מר זומר מן המציאות: "אולי תעזבו אותי במנוחה סוף-סוף!" (עמ' 100). כמובן שהרגע שבו טורח המספר לעזוב במנוחה את מר זומר מיותר למר זומר ולמנוחה שביקש לעצמו, מפני שמר זומר כבר מת.

  וכאן כדאי אולי לציין שסיפורו של מר זומר אינו ספר מתוחכם במיוחד. מרוב טרחה שמשקיע הכותב בהדגמת עיקרון שבשביל 'בעלי מקצוע' כמו בורחס, למשל (דוגמה אולטימטיבית), הפך כבר מזמן לכלי-עבודה ממילאי לחלוטין - פטריק זיסקינד אינו מצליח לעשות את הדבר שבו הוא מומחה גדול: לספר סיפור-בדים ראוי לשמו ומרתק באופן יוצא-דופן.

  הבושם, ספרו הראשון של זיסקינד שתורגם לעברית, אמנם אינו בוחן סוגיות תיאורטיות בשאלת ייצוגי המציאות, אבל המציאות שאותה הוא מצליח לברוא, בווירטואוזיות רבה, סוחפת, והספר מעניין לקריאה. ומכיוון שברור שגם ספרות שאינה מתעסקת באופן אובססיבי במעשה הייצוג שלה עצמה מעלה שאלות פילוסופיות לא מעטות בדבר טבע האדם וטבעם של הדברים, לא ברור מדוע זיסקינד ויתר בקלות שכזו על כושר ההמצאה והתיאור שלו למען עיסוק, פרימיטיבי משהו, בשאלה: 'איך כל מה שמתארים אינו אלא המצאה'.

  זאת ועוד. לא רק שזיסקינד אינו ג'ון בארת' (שמצהיר בסיפורו היפה Love Story שהוא רוצה לכתוב כמו טולסטוי, אבל מצליח לכתוב רק כמו לואיס קארול או חורחה בורחס), אלא שאין הוא מצליח להפנים את העיקרון הבארת'י/בורחסי שבלעדיו אין בארת' ואין בורחס. העיקרון אומר, שמרגע שמעשה הייצוג מדגים את חוסר האפשרות לייצג, הוא מתייחס לעולם אך ורק כאל קורפוס של אופציות לשוניות של ייצוג, והוא הופך כל שאלה אפיסטמולוגית לגבי אפשרות הכרת המציאות - לשאלה אונטולוגית בדבר אפשרות קיומם של הדברים שלא כפונקציה של הסימון שלהם כרכיבים בלשון.

  בסיפורו של מר זומר זיסקינד מגלה אמנם את כלי העבודה שבורחס כבר אינו צריך לחשוף, אבל אינו יודע להשתמש בהם. ולכן, סיפורו של מר זומר הוא עוד סיפור על מגבלות ההכרה של האדם. בעוד שהבושם היה סיפור מרהיב על תשוקה וכוחות בעלי ממדים מיתולוגיים, הרי שסיפורו הקטן והכל-אדמי של מר זומר אינו מרהיב כלל, והוא גם לא מעניין.

  מה שכן מעניין בספרון הקטן, שכתוב כאמור כאילו היה ספר ילדים, הם ציוריו של הצייר הצרפתי ז'אן-ז'אק סמפה, הזכור לטוב מסדרת ספרי הילדים שאייר, 'Le Petit Nicolas'. האיורים מרהיבים ביותר. הם משופעים בצבע בהיר ושובב, והם לוקחים חלק פעיל בעלילה. לעתים מגלה הציור את מה שיקרה בעמוד הבא, ולעתים הוא משטה בקוראת ומוליך אותה שולל.

אבנר שץ: "כתם מן העבר המסרב להימחק", הארץ, 21.05.93, עמ' 9ב'.

  מר זומר אינו חדל מהליכתו הבלתי נלאית. אין הוא נוסע במכוניותיהם החדשות של האזרחים הגרמנים הטובים והחרוצים, אינו מתעניין במה שמתעניינים כולם - מכונות-כביסה וממטרות לדשא, תוכניות טלוויזיה וחנויות שירות-עצמי. בעולם המשתדל למחוק את העבר, להתעלם ממנו, להביט רק קדימה - בעולם כזה מר זומר הוא אות-קין, צלקת, מזכרת בלתי נעימה שאינה מתפוגגת.

  איך עושים סיפור כזה? העיקר, כנראה בפשטות החומרים. סיפור פשוט ובהיר של ילדות כפרית, בנופים ירוקים ונקיים, האורות והצללים של עולם הילדות - אהבות ראשונות ושברונות-לב ילדותיים. ועוד משהו. ה"עוד משהו" הוא מר זומר: נקודה תזזיתית ומטרידה הנעה מעל האפרים, חלקות היער וחופי האגם.

  פטריק זיסקינד מספר סיפור פשוט של זיכרונות ילדות: הוא עושה זאת בחן ויופי שוברי לב כמעט, אבל באמצעות מר זומר אין הוא מניח לנו להתענג בשלווה על נופי הסיפור, להתרפק על הטוהר הילדותי הזה, התם והזך והבלתי מושחת. כאמור, זהו סיפורו של ילד הגדל בכפר גרמני, לאחר המלחמה. כמעט לכל דבר יש ריח של התחלה חדשה. המצוקה של השנים הראשונות נהפכת במהירות לזיכרון רחוק. באותם ימים קשים "היו כל האנשים מתרוצצים בתרמילים ממקום למקום… לא היה במה להסיק ולא מה לאכול…" וכולם כיתתו את רגליהם שעות רבות ביום. על כן לא התבלט אז מר זומר כלל. אבל בחלוף הימים חזר השפע, החנויות התמלאו במצרכים, אנשים הביטו רק קדימה בציפייה - ומר זומר נותר בשלו, כלומר: צועד כל יום, בתרמילו ובמקלו, ללא הפוגה וללא מטרה נראית לעין.

  בעיניו של ילד, מר זומר הוא חלק מן הנוף האנושי היום-יומי של הכפר. מר זומר צועד, וזה כמעט כל מה שהוא עושה. אף-על-פי שזה סיפורו של מר זומר, איננו יודעים עליו ולא כלום. לא על עברו, לא על המניעים להתנהגותו המוזרה. רוב הספר מתאר אפיזודות מחייו של הילד, והן כמעט ונותרות בגדר נוסטלגיה פשוטה - הכתובה, כאמור, ביד-אמן. האפיזודות הללו חלקן משעשעות, חלקן מדכאות, ברובן יש גם מזה וגם מזה. אבל מה שמעניק לכל ממד נוסף הוא כאמור מר זומר.

  רק שלוש "פגישות" קרובות מתארעות למספר עם מר זומר, אבל כל אחת מהן אירעה בעת שהילד המספר עסוק היה בהרהורי-התאבדות, לאחר שהמורה לפסנתר התאנתה לו על לא עוול בכפו. מראש העץ שעליו טיפס על מנת לקפוץ אל מותו הוא רואה את מר זומר עוצר לפתע מצעדתו האין-סופית. מר זומר אינו רואה את הילד. מה שנגלה לעיניו מבהיר לו עד כמה מטופש להתאבד בשל דבר של מה בכך: שהרי בקרבתו עומד אדם "שכל חייו בורח מן המוות".

  מיהו מר זומר? החידה הזאת לא מתפענחת למעשה. הסיפור מזמין פרשנויות וקל למצוא בדמותו של מר זומר סמליות כמעט בוטה. בעולם של ילדים, שאין בו עבר, מר זומר אולי אינו אלא מסתורין מרטיט. אבל בעולם המשתדל למחוק את העבר, להתעלם ממנו, להביט רק קדימה - בעולם כזה מר זומר הוא גם אות-קין, צלקת, מזכרת בלתי נעימה שאינה מתפוגגת.

  בגרמניה לובש הכל משמעות אפלה וקודרת פי כמה. אפילו אופייה המיוחד של מוזרותו - נוודות אובססיבית, ספק בריחה ספק חיפוש - מעלה על הדעת אסוציאציות מסוימות מאוד. מר זומר אינו חדל מהליכתו הבלתי נלאית. אין הוא נוסע במכוניותיהם החדשות של האזרחים הטובים והחרוצים, אינו מתעניין במה שמתעניינים כולם - מכונות-כביסה וממטרות לדשא, תוכניות טלוויזיה וחנויות שירות-עצמי. הוא כתם מן העבר המסרב להימחק.

  כיוון שכך, מנסים למצוא הסברים. ההסבר הקל הוא ההסבר הקליני: "מר זומר סובל מקלאוסטרופוביה". מתוך דמדומי-שינה הוגה הילד במלה המפחידה הזאת, ובהבזק גאוני מבין את המעגליות העקרה שבמתן שם לתופעה, ויהא לועזי ככל שיהיה: השם אינו מסביר דבר. הקלאוסטרופוביה של מר זומר פירושה "פחד ממקומות סגורים", ומי שפוחד ממקומות סגורים חייב להסתובב בחוץ; אם כך, מר זומר סובל ממחלה ששמה הוא, בעצם "הכרח להסתובב בחוץ", ועל כן הוא מסתובב בחוץ.

  גם ההסברים האחרים אין בהם לפתור את חידתו של מר זומר. הפתרון הנוח הוא כמובן להתעלם ממנו, להתנהג כאילו לא היה קיים כלל. כך עושים תושבי הכפר; זה טבעי למדי - כך עושים גם הנהגים בכביש עכו-חיפה, הצופים מדי יום בדמות אמיתית מאוד, בשרודם, היוצאת יום יום לצעדה מדהימה באורכה. זאת היתה האסוציאציה המיידית שלי למקרא תיאורו של מר זומר. הדמות האמורה גם היא חלק מן הנוף של תושבי האזור; גם היא מהווה איזו תזכורת עמומה, מרתקת ומפחידה כאחת. זהו מסתורין לא פתור שאפשר לסווג אותו כסימפטום של הפרעה נפשית סתם, אבל אין הוא חדל לקנן ולהציק.

  אולי בכך פגע פטריק זיסקינד, מבלי משים, בעוד נקודה רגישה, והרטיט עוד נים סמוי. אבל גם מבלעדי זאת זהו סיפור נפלא שקשה לשים את האצבע על מקור קסמו. פשטות החומרים, ואולי עוד משהו, הם שעושים זאת כנראה; אבל לעשות זאת במאה עמודים בלבד - מרווחים ומעוטרים באיורים - הרי זה כמעט נפלא.

אברהם בלאט: "האחיזה והבריחה מגורם הזמן", הצופה, 27.08.93, עמ' 6.

  ההתמודדות עם העבר הפכה בעיני הסופרים הגרמנים לשדה קוצים, אשר חסם את המעבר למציאות החדשה. התמודדות זו, העלתה דמויות שונות שהפליגו מן הריאליזם אל ההזיה, ומן הגרוטסקי עד לפנטסטי, כאשר הסופרים פירקו את סיפוריהם לפסיפס של אפיזודות ומצבים, אך לא התגרו ברוע המוחלט.

  הם הראו אמנם אנשים בניוונם, בהיותם חשים את המצוקה המוסרית שלאחרי המלחמה, אך לא חשפו את הפנים, כי אם את המסכות, וכל זאת כדי להימלט מן הנוף האנושי ומן הברוטאליות התהומית. היינריך בל, גינטר גראס וזיגפריד לנץ לא השלימו עם קרעי מצפונם, אך נלחמו מלחמת מלל דון-קישוטיות, על ליצנים ומוקיונים, שבלולים ודחלילים, מזיקים ושתילים, בעוד הנחותיהם האסתטיות הצטלבו באמיתם הספרותית.

  התמודדות זו "חתכה" אולי מדי פעם בבשר החי, אך לא עיצבה באופן גלוי את קלסתר פניהם, קל וחומר - את זקיפות קומתה של תרבות חדשה, כי השואה לגבי הסופר הגרמני הנאור היוותה את תשתית החטא, אך לא הקרינה מאימתה על ספרות הגרמנים.

  בניגוד לסיפורת העברית בנושא השואה, שנתנה או ביקשה לתת את העדות למשמעות ייחודית, הרי הספרות הגרמנית עד היום לא חשפה את התבנית ההיסטורית ואת הספר על הזוועות, כי אם את סיפור המסגרת של תוהו, של זמן המדגיש את המציאות שאין לה פתרון. אצל הסופרים הגרמנים נשאר העולם האנושי עדיין קבור מתחת להריסות המלחמה, ובתודעה הגרמנית - בלשונו של גינטר גראס - נשארו עוד רדומים ושוכנים גתה בצד רספוטין - דו פרצופיות של הגות ושירה, בצד עריצות ושטניות, כמאפיינים להלך רוח של אוניברסאליות בוילהלם מייסטר ומיסטיקה שטופת רעל בפאוסט.

  תהליך זה של הדחקה, הנקוט באמנות הסיפור הגרמנית בת זמננו, לובש גוונים שונים, ככל שנוקף הזמן, אך עדיין הוא "מחלחל" בצורה מוסווית ומחפש דרכי מוצא.

רוח-הזמן והתנערות ממנה

  הסיפור של מר זומר שתורגם לאחרונה לעברית, הוא פרי עטו של הסופר הגרמני פטריק זיסקינד, אשר גם הוא הרחיק את עדותו לעבר האוניברסאליות, והפך את גיבורו לדמות סמלית אשר מתקשרת בפסיכולוגית המעמקים, עם קין המקראי, אשר נגזר עליו "נע ונד תהיה בארץ", בלי כל אזכור, או קשר עלילתי עם "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".

  פרשת קין והבל היא אחת הפרשיות העלומות במקרא, אשר אנשי מחקר ביקשו לזרוע עליה אור חדש ולפתוח אפיקים חדשים, אך לא מצאו לה מקבילות, עד שמשה דוד קאסוטו פסק: "בה בשעה שבנוגע למעשה בראשית ולמעשה גן העדן, מצאו הדים בספרות של יתר עמי המזרח, הרי בנוגע למעשה קין והבל, אין בידינו עד עכשיו הקבלות מעין אלו".

  פטריק זיסקינד, שאינו ניצב על הבסיס המקראי, מעלה שתי דמויות, שהאחת נאחזת ב"צייטגייסט", ברוח-הזמן, והשנייה מבקשת להתנתק ולהתנער ממנו, מכוח היותה נידונה לגלות על זמן העבר. דמות אחת הוא הילד-הנער שרץ נד הרוח, כדי שהרוח תרים אותו, והוא ידאה על פני העמק היבשתי וינחת לרגלי האגם, או יטפס על עצים, כדי לא לשמוע את הקריאות הטרדניות של האם (אם האדמה) או את ההוראות של האח הגדול (מיהו האח הגדול?) התובעים בעליל שרויות. נער זה, המספר על ריחוף באוויר וטיפוס על עצים, מודע כבר בגילו הרך לחוק "הנפילה" של גלילאו גליליי, הקובע שהדרך שעובר גוף נופל שווה לחצי המכפלה של מהירות סיבוב כדור הארץ וריבוע זמן הנפילה. נער זה, שיודע לעוף, הוא גם נופל ומוטח לאדמה, כי, "הכוח שגרם לזה קרוי כוח המשיכה הוא לא רק מחזיק את העולם בתוך תוכו שלא יתפרק, יש לו גם התכונה הלא נעימה למשוך אליו בעוצמה פראית כל דבר, יהיה גדול או קטן ככל שיהיה, ורק כל עוד אנחנו נחים בבטן אמנו, או צוללים מתחת למים, אנחנו משוחררים כמדומה מאחיזתו" (עמ' 10). חוק פיזיקאי זה מעורר בלב הנער גם מסקנות מרחיקות לכת של "נפילה" והתאבדות, כאשר נוצרות סיטואציות המעוררות אי-שקט, עקב האי-איזון והדיסהרמוניה, לא רק בין הקלידים הלבנים והשחורים, אלא בין המורה לתלמיד, עת הכול הופך לחזיון רפאים.

  זה קורה, כאשר הנער שהגיע להכרה "שכל העולם כולו אינו אלא רשעות אחת גדולה בלתי צודקת נבזית ושפלה, והאשמים ברשעות המרושעת הזאת הם האחרים" - מבקש "להסתלק מן העולם" ובבת אחת להיות פטור מכל הצרות והעוולות ולהיות משוחרר. זה קורה כאשר האמונה באחיזה בגורם הזמן מתרופפת ומאבדת גובה ואמון.

  הסופר הגרמני פטריק זיסקינד מעמיד כאן בראש ובראשונה את הפשטות של הרע הבנאלי המצמיח מחשבות קודרות, שבעולם שכזה אין שום אלטרנטיבה, פרט "להשליך את עצמו" ולנקום בעולם. מחשבה דקדנטית שכזו, אינה אופיינית בגרמניה של היום והעכשיו ואינה נאמנה לכרוניקה של היומיום ולהשתחצות של הראשים הגלוחים.

  הכוחות האפלים של המעמקים קראו אמנם לנער, פיתו אותו לבוא אליהם בחוטים לא נראים אל החלל הריק, אבל על סף ה"נפילה" באה ההזיה וההתמכרות אל ההרפתקה הרומנטית של "ההלוויה היפה" הצפויה לו, ואז חל המהפך של השיבה אל חיק הזמן. הנער התנתק מגזע האורן ומהמשיכה אל ה"שחרור" והוא נשאר מעוגן בזמן הרוחש, של גרמניה הנבנית ומהציפיות.

קרבן העבר

  הגיבור הראשי בסיפורו של פטריק זיסקינד, הוא מר זומר, הנווד, המסמל פן שונה הקשור לחידת הזמן הקולקטיבי, ואולי גם לזיכרון האישי, שאינו עושה חשבון נפש, אך הוא חורג באורח התנהגותו כדי לחפות על הקיום האנושי.

  אם הנער היה ממוקד כל כולו בהווה, ומסווג עצמו לדור האבוד נוכח הניכור של הסביבה - הרי מר זומר הוא קרבן העבר שתפיסת ה"אני" שלו בלתי צפויה לחלוטין במשטר הנוודות אשר קיבל על עצמו, והוא נמצא לכוד בתוך עצמו וזר לאחרים.

  גיבור זה אינו מגלם שום מחויבות חברתית, אלא משמש כאובייקט תלוש מן המציאות, כאשר אף אחד אינו יודע את שמו הפרטי, והוא חומק מכל אחד, אם כי הוא ידוע בכל המחוז כאיש שסובב תמיד בדרכים, בקיץ ובחורף, בשמש ובגשם, עם מקלו ותרמילו, כנושא מטען מהעולם הפנימי הנסתר לעבר הנגלה, ובדרך הזמנים הוא עושה כברות-דרך ארוכות להדהים, אך אינו מתוודע לאחרים, ואינו מתוודה כלפי עצמו.

  מר זומר הוא נווד מרצון, ללא אות מזהה כקין. הוא אינו מצוי בארץ נוד שכל הגולים נדים שם, אך הוא כלוא בתוך גוף, והחיים הם כלפיו מלכודת. מר זומר צועד, אך איש אינו יודע מה היעד של צעדותיו האינסופיות, והוא אינו משיב לשואליו, אלא במשפט קצר: "אולי תעזבו אותי" כי העול הבלתי נסבל של הקיום מעיק כנראה עליו, ואין אנו יכולים לפענח את הצופן הקיומי שלו, כי הוא נע בתוך ריק, ובמחשבות סמויות שאין לנו גישה אליהן. ייחסו לו, למר זומר, את מחלת הקלאוסטרופוביה, שמשמעותה המדויקת היא ש"אדם לא יכול לשבת בחדר שלו ובד' אמות שלו", אלא מוכרח להתרוצץ בחוץ מכיוון שהשרירים שלו מפרפרים כל הזמן. הנוודות כלפיו, היא לא תשוקה להכיר את החוץ, אלא מכת גורל-המפחיד ומאיים. אין זה קסם של מסע, אלא חלל שאינו יודע גבולות.

  מר זומר נשאר כל החיים, כאדם שמנהל מאבק פנימי עם המפלצות שבנפשו, והוא דמות סגורה בפני הבריות, כאילו אורבים לו אויבים, כאילו מישהו רודף אחריו, והוא מבקש להימלט מן הזמן כדי להקפיא את ההיסטוריה.

  פטריק זיסקינד מבודד את גיבורו מכל מה שקורה ומכל ההיסטוריה המכבידה על גבו של הגרמני. מר זומר אינו משולל חירות, אבל הוא הופך לדמות נלעגת המצמצמת ומגבילה את שטח מחייתה מר זומר הוא דמות חידה המעוררת את השאלה, האם הצגת סיטואציה זו היא בבחינת התחפשות ומשחק בתפקיד, כדי לחסום את הזרימה המתמדת של הזיכרון על הזוועה הגרמנית, או שמא זוהי רק המנוסה והרצון להפליג אל ההפנמה האומנותית מן העומס ההיסטורי?

  מר זומר אינו ער לדרכי הזמן והמקום, וגם האנשים אשר בשכנותו, אינם מרבים לתהות על קנקנו, כי הם דואגים לצורכיהם היומיומיים, אך לא לתמהוני הזה.

  בתודעתם של האנשים האלה, הוא לא היה קיים עוד, כי הוא היה טמון בנחלת העבר אשר השתיקה יפה לה.

  בהרהורים על מורכבות סכימה עלילתית זו, מוצג הנער כמבקש להקדים את זמנו, לחלום על נסיקה, לפחד על "נפילה", אך עדיין הוא צופה על ההווה ועובר את תקופת הזעם הפרטי ומפסיק לקונן על לבטי ימי הנעורים. שונה הוא מר זומר, המסמל את מימד העבר, שאינו מוצא את הדיאלוג עם הבריות, ולכן הוא נבדל מכל הסובב אותו.

  פטריק זיסקינד לא מצא את האיזון במשחק האינפנטילי של מר זומר עם רוח הזמן, ולכן שלח אותו לשיטוטיו הבלתי פוסקים אל הטבע והדרכים, כדי לרצות אולי את העוול שגרם בעבר. אך גם הנוודות כתרפיה פסיכולוגית לא הפיגה את כובד מועקתו, והוא קרס תחתיו ונע לעבר האגם, אל הכליון עד שהמים הצרו את צעדיו, בחפשו במים את מה שאבד לו, עד שנעלם במרחקים המחשיכים והולכים. איש מהסביבה לא ידע על היעלמו מהזירה שבחיים, ורק הנער שביקש להיאחז בגורם הזמן ידע, אך שתק שתיקה רועמת, ללא רגשי אשמה וללא נקיפת מצפון, ובכך משלים הנער הגרמני הצעיר עם הזוועה, גם בהווה, עת הוא נשאר עומד בצד.

  כך אנו מוצאים את הסיפורת הגרמנית, בדילמה מתמדת, כאשר היא תוהה על חיים וזהות, אך סימני האימה טרם מצאו את הרצף הסיפורי המיוחל.

ועוד קריאה אחת…



"בימים שעוד טיפסתי על עצים"



  סיפורו של מר זומר הוא סיפור התבגרות, המסופר מנקודת תצפית של מבוגר. המספר משחזר את שנות ילדותו בכפר גרמני על שפת אגם בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מרחק הזמן בין פעולת השחזור לבין הזמן המשוחזר (או בין זמן הסיפר לזמן הסיפור) מצוין מיד בפתיחה: "זה היה מזמן, מזמן מזמן, לפני שנים ועשרות שנים". בציון הזמן הזה ניתן לשמוע את קולו של הילד. האם המספר המבוגר מתיילד? חוזר לאחור בתודעתו מעצם פעולת ההיזכרות? נע בין תודעת הילד לזו של המבוגר? באופן כללי אפשר לומר כי קיים בספר שילוב בין נקודת התצפית של המספר המבוגר לבין זו של הילד. לא תמיד קל להבחין ביניהן. המספר עצמו מודע להבדל על אף שהוא מנסה להתקרב לתודעת הילד ולעתים קרובות גם לסגנון דיבורו. דוגמה מפורשת ומשעשעת לעניין מודעותו המוצהרת של המספר לכפילות זו מופיעה באחת מהערות השוליים, המהוות לעתים קרובות סוג של טקסט מלווה וחיצוני:

את החישוב הזה, עד שבעה מקומות אחרי הפסיק, לא עשיתי כמובן כשישבתי על הענף, אלא זמן רב לאחר מכן, בעזרת מחשב-כיס [...] (עמ' 78).

  ימי הילדות הרחוקים מתאפיינים במילות הפתיחה של הסיפור: "בימים שעוד טיפסתי על עצים", כלומר, כיום אינני מטפס עוד. זהו אפוא אחד הסימנים המבחינים בין הילד למבוגר. יחד עם זאת המספר המבוגר אינו מפגין זלזול באמונתו של הילד ביכולת המעוף שלו. הוא מצרף את תודעתו לזו של הילד ומתייחס ליכולת זו כאפשרות, גם אם לא מומשה מעולם: האם אכן הילד ידע לעוף, או רק "כמעט" ידע לעוף, או אולי יכול היה לעוף, אך לא רצה מספיק? ושמא פחד, או אולי לא פחד מעצם התעופה, אלא חשש שאם יעוף לא יצליח לנחות? כל האפשרויות הללו מוצגות בלי לחשוף את הפער שבין תודעתו המתרצת של הילד לזו של המבוגר. המספר יכול גם לסמוך על השכל הישר של הקוראים, שידעו לקרוא מבעד לייצוג תמימותו כובשת הלב של הילד.

  בנקודה מסוימת מדגיש המספר את ההבדל בינו לבין הילד: הילד היה בטוח כי תמיד - גם בזקנה מופלגת - ימשיך לטפס על עצים; בדיעבד - בעת פעולת הסיפר - מתברר (ולמעשה כבר ממילות הפתיחה), כי המספר המבוגר כבר אינו מטפס על עצים.

  בין הילד החווה למבוגר המספר מבדילות שנים רבות. המספר משחזר זיכרונות ילדות. האם הוא מסוגל למסור בנאמנות את חוויות הילדות שלו, או שמא הוא מייצר סיפור מנקודת מבט מאוחרת, רטרוספקטיבית, תוך הפעלת תובנות מאוחרות המעניקות משמעות מקיפה לחוויות הילדות שהילד והנער לא היו מודעים לה בזמנו? ברור מאליו כי הלשון שבה נמסרים הדברים לאורך הסיפור אינה לשונו של ילד. אך האם ההסברים וההנמקות הניתנים לתגובות הילד ולהחלטותיו בצמתים שונים על פני מסלול התבגרותו היו כלולים בתודעתו כבר אז?

"והלא אני רוצה לספר משהו אחר לגמרי"



במהלך הפרק הראשון ניכר הקושי של המספר לספר את "סיפורו של מר זומר". קושי זה מתבטא בנטייתו לסטות מקו הסיפור ולהידרש לענייני רקע או לעניינים שוליים כביכול. שלוש פעמים הוא נזקק לפתיחה "בימים שעוד טיפסתי על עצים" כדי להכניס את הסיפור למסלולו, ובכל פעם 'נתקע' הסיפור בעניין שונה. בפעם הראשונה מובילות מילות פתיחה אלה להתעכבות על יכולת התעופה של הילד ולשחזור חוויות טיפוס ונפילה. החמורה שבהן אירעה בכיתה א', והיא אף השאירה את חותמה התמידי המתבטא ברגישות נקודתית באחורי הראש להבדלי מזג אוויר, ו…בקושי של המספר להיצמד לנושא מסוים ולנסח את מחשבותיו בקיצור ולעניין. לנפילה הגדולה מאז יש, אם כן, השלכות על כישורי הניסוח של המספר.

  גם בפעם השנייה מעלות מילים אלו זיכרונות עזים המסבירים את הסיבה למשיכתו של הילד לטיפוס שהיווה, לדבריו, תחליף למעוף ושהעניק לו חוויות עמוקות של שלווה : "היה שקט על העצים, עזבו אותך כאן במנוחה (עמ' 11, ההדגשות שלי פ.ש). הפלגה זו אל זיכרון האושר שהשהייה על העץ העניקה לילד נבלמת בנזיפה עצמית של המספר: "אבל מה אני מספר כאן על ריחוף באוויר וטיפוס על עצים! מקשקש על חוקי הנפילה של גלילאי […] והלא אני רוצה לספר משהו אחר לגמרי, את סיפורו של מר זומר אני רוצה לספר - במידה שאפשר לספרו בכלל, כי בעצם לא היה כל סיפור של ממש […]" (עמ' 13). ונזיפה זו מובילה אותו שוב להתחלה: "בימים שעוד טיפסתי על עצים, גר בכפר שלנו…" אך כאן הוא סוטה שוב מקו הסיפור ומפליג אל תיאור גיאוגרפי של הכפר שעל האגם, או ליתר דיוק, של קבוצת הכפרים ששכנו זה לצד זה מסביב לאגם. בריחה זו אל תיאור המרחב נבלמת בתורה, והמספר חוזר אל מר זומר: "גר איש אחד ושמו 'מר זומר'".

  הקושי לספר את הסיפור והנטייה לסטות ממנו לעניינים אחרים אף באים לידי ביטוי לקראת שחזור "סיפור הפגישה האחרונה עם מר זומר ועם סוף סיפורו" (עמ' 90).

  מדוע כל כך קשה לו לספר את הסיפור? תשובה, ולו חלקית, לשאלה זו נמסרת בסוף הסיפור. מסתבר כי עד שכתב את הסיפור עצמו מעולם לא סיפר המספר לאיש על כך שהיה עד להתאבדותו של מר זומר, על אף שהיה האדם היחיד בסביבה שיכול היה לשפוך אור על היעלמותו התמוהה של האיש. האם שתק מתוך רגשי אשמה? מתוך פחד? שהרי בעת ההתרחשות לא עשה דבר להצלתו של האיש, לא הזעיק עזרה ולא הרים קולו כדי להניאו מהתקדמותו האיטית אל עומק האגם. המספר מעלה אפשרויות אלה, אך פוסל אותן. הוא לא סיפר לאף אחד:
 
בגלל זיכרון האנחה ההיא ביער, והשפתיים הרועדות ההן בגשם, והמשפט המתחנן ההוא: "אולי תעזבו אותו במנוחה סוף-סוף!" - אותו זיכרון עצמו שגרם לי לשתוק כשראיתי את מר זומר שוקע במים (עמ' 99).

  אם כן, מסתבר ששתיקתו של המספר בזמנו בדבר נסיבות היעלמותו של מר זומר נבעה מעמדה של כבוד עמוק כלפי דרישתו של האיש להיעזב לנפשו. עתה, בבואו לספר את סיפורו של מר זומר, הוא מפר למעשה נדר של שתיקה שגזר על עצמו. אולי משום כך קשה לו לספר את הסיפור.

  ואולי צריך להתייחס ברצינות גם לחבלה שנגרמה לו עקב הנפילה הגדולה, זו המקשה עליו להיצמד לסדר הדברים כפי שאירעו, אלא שיש להבין חבלה זו באופן מעט פחות קונקרטי מכפי שהמספר מציג אותה: לנוכחות של מר זומר בשנות ילדותו ונעוריו של המספר הייתה, ככל הנראה, השפעה עמוקה וקשה, אולי אף טראומטית. אמנם הילד גדל במשפחה רגילה למדי, אף אם נוקשה מעט ברוח החינוך הגרמני - הורים, אחים, שיחות משפחתיות בארוחות ערב שנערכו בשעה קבועה (ואבוי למאחרים), שיעורי פסנתר וכל שאר סממנים של חיים נורמאליים, בורגנים למדי (אם כי בכפר). לעומת זאת מר זומר גילם לנגד עיניו את הצד האפל והמחריד ביותר של הקיום האנושי - אומללות ובדידות ללא קץ. נוכחות זאת נמשכה לאורך רוב שנות ילדותו, ורישומה הקשה, כנראה, לא התעמעם מעולם. ברישומה הטראומטי של נוכחות מעיקה זו, ובעיקר באופן שבו היא הגיעה לסיומה, יש כדי להסביר את הקושי לשחזר אותה בבגרות. העמידה מול מסקנתו הקיצונית של הסבל שלא היה לו הסבר (התאבדותו של זומר) היא אולי הנפילה האמיתית מעץ הילדות ומאשליות המעוף, ותוצאותיה ניכרות בקושי לספר את הסיפור גם לאחר שנים רבות.

האם זהו סיפורו של מר זומר?



  האם אכן מצליח המספר לספר את סיפורו של מר זומר? האם בכלל אפשר לספר סיפור כזה שכולו חידה מפחידה? תושבי הכפרים שבסביבה הכירו כולם את האיש המהלך, אך לא ידעו עליו דבר: לא מהיכן בא, ולא כיצד נעלם (עמ' 15). הם מנסים להסביר את הליכתו הכפייתית, אולם הסבריהם אינם משכנעים את הילד (קלאוסטרופוביה, ציטטה האם מפי שכנה; רעד בלתי נשלט המחייב אותו לנוע, הציעה שכנה אחרת; דחף על-טבעי אגדי לגמא מרחקים, מציע האח הבוגר שכבר קרא את אגדות האחים גרים). מה יודע הילד שאין הם יודעים? הוא יודע כיצד ולאן נעלם. ידיעתו זו מבדילה אותו משאר אנשי הכפר ומפקידה בידיו את הברירה המוסרית לשתוק או לספר. אך הוא יודע דבר נוסף: הוא יודע שאת הליכתו התמידית של מר זומר אי אפשר להסביר במונחים כאלה ואחרים, אלא באמצעות טאוטולוגיה: הוא מוכרח ללכת כי הוא מוכרח ללכת. למסקנתו זו הוא מגיע לאחר שפסל את האפשרות שמר זומר הולך פשוט מפני שהוא אוהב ללכת ("ככה נראה אדם שפוחד, או ככה נראה אדם שצמא כשיורד גשם", עמ' 37). ואגב, ליודעי גרמנית שמו של מר זומר נושא משמעות אירונית, שהרי זומר פירושו קיץ, ואילו דמותו של מר זומר נקשרת לקור ולסערה יותר מאשר לימי קיץ אירופאיים.

  מה עוד יודע הילד-הנער שאחרים אינם יודעים ואשר מכשיר אותו לנסות ולספר את סיפורו? הוא יודע שיש לכבד את המשפט הקוהרנטי היחיד שאי פעם נשמע מפיו של מר זומר: "הניחו לי סוף סוף". תביעה זו של מר זומר, שיניחוהו לנפשו, נהגתה כזכור ביום שבו התחוללה סערת הברד. ביום זה נסעו הילד ואביו במכונית והציעו למר זומר להצטרף אליהם. האב אף הפציר בו ואמר "הרי אתה מתחייב בנפשך" (משפט שהוא עצמו תמה כיצד יצא מפיו, שהרי שנא מליצות שחוקות).

  הבנה זאת, שיש לכבד את בקשתו של מר זומר כלשונה, הרגיעה את הילד בעת שניסה להירדם בסיומו של אותו יום: "ורק עכשיו יכולתי להסיח את מחשבותיי ממנו, קולו עזר לי […]" (עמ' 38, אין הדגשה במקור). נראה שהבין שאין צורך לנתח ולהסביר: מה שצריך לעשות זה פשוט להקשיב לקול, להבין, לא לקטלג, לא לנתח מעמדת ריחוק ועליונות.

  כפי שמתברר ממשפטי הסיום של הספר, אותו משפט ברור ויחיד שביטא מר זומר התקשר בתודעתו של המספר עם האנחה הנוראה שבקעה מחזהו של האיש שנים אחדות לאחר שנהגה אותו משפט, בעת שעמד הוא עצמו לקפוץ מהעץ אל מותו. וכך הוא מתאר את הרושם שעוררה בו אותה אנחה שגונבה לאוזניו:

  ברגע שנשכב פלט אנחה ארוכה, מעוררת חלחלה - לא, זו לא הייתה אנחה, באנחה כבר שומעים גם הקלה, זו הייתה כמין אנקה כבדה, קול קינה נמוך, מעמקי החזה, שייאוש וערגה נתערבבו בו יחדיו.

  ייתכן שאנחה זו הצילה את חיי הילד, שהרי בעקבותיה הוא מחליט שאין כל הצדקה לקפוץ למעמקים "בגלל טיפת סמארק והרי כרגע ראיתי אדם שכל חייו בורח מן המוות." במילים אחרות, הוא מבין את ההבדל הגדול שבין סבל נורא וחסר מרפא לבין מצוקתו הוא שנובעת, ככל הנראה, מכאבי גדילה טבעיים. והרי רוב האנשים, ובוודאי הרגישים שבהם, עוברים על בשרם כאבים מעין אלה, שעה שהם חשים בלחץ הכבד ולעתים הבלתי הוגן המופעל עליהם במהלך התבגרותם ומשתק בהדרגה את תשוקת ההמראה שלהם.

  ההבנות שאליהן הגיע הילד, ולאחר מכן הנער, הן שהבדילו אותו מסביבתו; הן שעיצבו אותו כאינדיבידואום בעל תודעה משל עצמו. וזאת למרות תהליך ההסתגלות הטבעי שהיה עליו לעבור כחלק מתהליך ההתבגרות.

  אם כן, האם הוא מספר את סיפורו של מר זומר? על כך אפשר אולי לענות כי הוא משחזר את סיפורו שלו, את סיפור התבגרותו בצל נוכחותו המטרידה של מר זומר, נוכחות ששיחקה תפקיד מרכזי, ואולי אף גורלי, בסיפור התבגרותו שלו.

  נראה כי לצד הזעזוע שבעצם ההיכרות עם אפשרות מחרידה כזאת של הקיום האנושי המגולמת בדמותו של מר זומר, הילד חש בקרבו גם קרבה מסוימת להולך הנצחי וגילה בתוכו יכולת להבין את סבלו, וכאמור בלי לבקש לו הגדרות. קרבה זו נבעה מצורך פנימי עמוק שלו עצמו להשתחרר מציפיותיהם הטורדניות של הסובבים אותו - צורך המוכר לכל אדם, גם אם במידה משתנה. הוא עצמו מבטא ממש אותו משפט בתחילת הספר, שעה שהוא מנסה להסביר את סוד הקסם של הטיפוס על עצים: "היה שקט על העצים, עזבו אותך כאן במנוחה". (עמ' 11, ההדגשות שלי פ.ש). אולם בין הילד לבין מר זומר קיים הבדל מהותי: שלא כמו מר זומר החידתי, שאיש לא ידע מהיכן בא, ומדוע הוא הולך כל הזמן, וגם לא לאן נעלם, הילד אינו מוכן להינתקות מוחלטת מהמוכר ומהמקובל. כאשר הוא מתרץ מדוע אינו עף, אף שחש כמי שמסוגל לעוף, הוא אומר כי חשש שלא ימצא מקום לנחות. הטיפוס על העצים היה עבורו פשרה. אמנם לטפס על עץ קל יותר מאשר לרדת ממנו, אך הירידה עדיין אפשרית, אף אם היא עלולה להסתיים בנפילה. התעסקותו של הילד בחוק הכבידה של גלילאו (עמ' 9) נושאת בהקשר זה משמעות רבה; היא משמשת עדות להכרתו הבריאה של הילד בקיומם של חוקים אוניברסאליים שעמם יש להסכין. הנפילה הרצינית ביותר שלו שאת משכה הוא מחשב בעזרת חוק הכבידה, השאירה את חותמה הקל בו. די היה בה, באותה נפילה, כדי להיקבע בזיכרון הגוף והנפש של הילד שהפך למספר המבוגר. למרבה המזל היא לא הסתיימה בטביעה בים, כפי שהסתיימה נפילתו של איקרוס המיתולוגי. הבחירה בטביעה הייתה של מר זומר, לא של המספר.

  ואכן בהמשך מסתבר, כי התשוקה ה"איקרוסית" להגביה עוף התמתנה במהלך השנים, כפי שקורה לרבים מאתנו. הילד למד לרכוב על אופניים, פעילות ששנא בתחילה, אולי משום שהיא מתבצעת על הקרקע ומופרעת כל העת על ידי הולכי דרך ושאר מטרדים. הוא אף מתגאה במיומנות חדשה זו שרכש ומפגין אותה לעיני בני משפחתו, דבר שלא הזדמן לו לעשות בעניין המעוף (והשוו עמ' 7 לעמ' 59).

  לעומת יכולת ההסתגלות של המספר, מר זומר מייצג אפשרות חריגה ביותר של קיום מחוץ למסגרת החברה האנושית, אפשרות המובילה לאובדן.

  בנקודה זאת מן הראוי להתייחס גם לדמותה של המורה לפסנתר, העלמה פונקל. בדומה לדמותו של מר זומר גם המורה לפסנתר קורעת לעיני הילד את המסך מעל פני המציאות הנינוחה והמסודרת ומציגה בפניו גילום של חריגות מבהילה למדי. אך אם בזומר יש משהו חידתי, מסתורי, ובוודאי טרגי - העלמה פונקל מגלמת את הקצה הנלעג, המגוחך, הדוחה. אפשר לומר שהיא היפוכה של קרולינה הקטנה, אהובת לבו של המספר.

  חריגותה של אישה ערירית זו מתבטאת בטשטוש סימני הנשיות בפניה ובגופה (עמ' 54), בתוקפנותה הקשה, בדמותה הגרוטסקית של אמה הישישה והמיובשת (שלמרבה ההפתעה מגען הרופף של אצבעותיה היה חמים ואפילו ענוג, עמ' 58) - כל אלה מנקודת המבט של הילד, החווה לראשונה ניצני תשוקה לקרולינה בעלת הפלומה הרכה. תיאור השיעור האומלל שבו הילד "מפספס" שוב ושוב את הפה דיאז, משום שנדבקה עליו חתיכת סמארק ( כך בתרגום!) בעקבות התעטשותה הרמה של המורה, הוא אחד משיאיו ההומוריסטיים של הספר. יחד עם זאת הוא משקף את ההחמצה המצערת של המפגש עם היופי הגלום בכוח במוסיקה (המספר מעיד שדווקא אהב לנגן יצירות משל דיאבלי) ואת המרתו בדוחה ובמגעיל.

  כזכור, השיעור אצל העלמה פונקל מוליד בלב הילד המושפל דחף אובדני ואף מוביל להכנות דקדקניות למימושו בפועל בקפיצה מצמרת עץ גבוה. אולם דווקא מפגש נוסף עם דמותו של מר זומר מלמדת שוב את הילד שיש צער ויש צער. בסיפור התבגרותו של המספר מסמנות, אם כן, שתי דמויות חריגות אלה את השוליים הקיצוניים שכנגדן ולעומתן הוא מגדיר בסופו של דבר את עצמו.

  ואמנם בהמשך מתברר (אולי להפתעת הקוראים), שהמספר המשיך בשיעורי הפסנתר אצל המורה הנוראה, העלמה פונקל, חרף האירוע הטראומטי סביב הפה דיאז… הוא אפילו מעיד על הסיפוק ששאב מהתקדמותו ומיכולתו לבצע יצירות של מלחינים גדולים וידועים.

  נראה כי ההשפעה העמוקה כל כך של המפגש רב השנים עם דמותו של מר זומר הבודד הבורח מפני המוות ובסופו של דבר בוחר מוות, אכן נבעה מאיזו משיכה נפשית של הילד אחר אותו דחף של הינתקות, אך גם מהידיעה העמוקה שסבלו שלו נסבל ובשום אופן אינו מצדיק "נפילה למעמקים". דווקא היכולת הזאת לראות את הפצע האנושי האיום הזה של הבדידות המוחלטת ושל הפחד הקיומי שאין לו הסבר - היא היא שלימדה את הילד לראות בכאבו שלו חלק מהחיים ולא סתירתם.

  באשר לשאלה שהועלתה קודם לכן, האם המספר מספר את סיפורו של מר זומר או את סיפורו שלו, מן הראוי לשים לב לכך כי מר זומר נקלע לסביבתו של הילד בנקודות מפתח חשובות ביותר בשלבי התבגרותו הראשונים. כך למשל הוא מופיע ביום הסערה הגדול וחושף בפני הילד את חולשתו של האב, שיוצא מהעימות עם מר זומר - גם על פי הרגשתו של האב עצמו - בבושת פנים. לא רק שמר זומר סירב להצעתו האדיבה להיכנס למכונית, אלא שהאב נכשל באומרו את המשפט המליצי: "הרי אתה מתחייב בנפשך." (להגנתו יש לומר שהוא עצמו חש שנכשל, ואף מציין זאת באוזני בני משפחתו). משפט מליצי זה אכן נשמע חלול לנוכח המשפט שמשמיע מר זומר.


  מר זומר שב ומופיע באותו יום שני קסום שבו הבטיחה קרולינה קיקלמן, אהובת נפשו הנסתרת של הילד, שתלך עמו הביתה. בשל שינויים של הרגע האחרון, בוטלה תכנית זו, שלקראתה הוא התכונן בקפידה רבה ומתוך תשוקה להקסים את הילדה. המספר אינו מתאר את אכזבתו הגדולה. את זאת יכולים להסיק הקוראים על דרך ההיפוך מתיאור ההכנות הנלהבות והמדוקדקות לקראת ההליכה המשותפת עם קרולינה. המספר רק מזכיר את הנוף ואת מזג האוויר הנפלא שהוזכר עוד קודם לכן כתפאורה מושלמת לאירוע המסעיר העתיד להתרחש. אולם עתה "הנוף היה כמאובן" (51). והנה על רקע זה הוא מבחין בנקודה קטנה מתנועעת שלאט לאט לובשת את דמותו של מר זומר.

  וכאמור לעיל מופיע מר זומר לעיני הילד לאחר אותו שיעור פסנתר איום, רגע לפני שהילד קופץ מהעץ. האומנם הייתה הנפילה גורמת למותו? ספק רב. האומנם באמת רצה למות? נראה שלא. הוא מתאר לעצמו בדרך משעשעת את ההספדים הנפלאים שיינשאו בהלווייתו ואת צערו על כך שיפסיד את ההספדים הללו. דבר זה מעיד על כך שדחף הנפילה שלו נבע מהרצון להעניש את סביבתו האטומה, התובענית, הלא-צודקת ("שיחנקו ההם ברשעות שלהם!", עמ' 72), ולא מאובדן מוחלט של תשוקת החיים. ובכל זאת, אנחתו הנוראה של מר זומר שבה שמע הילד ייאוש וגם ערגה גדולה (אולי הערגה למוות), כפי שכבר נאמר לעיל, היא זו המקנה ממדים נסבלים לצערו.

  המפגש האחרון של המספר עם מר זומר מתרחש חמש שנים לאחר מכן, בהיותו בן חמש-עשרה, בעת שמיהר על אופניו, כדי להגיע לביתו לשעת ארוחת הערב בשמונה בדיוק. תקלה באופניו מאלצת אותו לעצור באמצע הדרך. רצה הגורל ובאותו רגע ממש קולט מבטו את מר זומר הצועד אל תוך האגם. הוא מתאר צעידה זו שלב אחר שלב ומזכיר את הימנעותו מכל ניסיונות הצלה (עמ' 96). בעת שחזור העניין אין המספר מנסה להסביר את הסיבות להימנעות זאת. רק בסיום הסיפור הוא שואל את עצמו מה הייתה הסיבה לשתיקתו הכפולה: בעת ההתאבדות, שהרי יכול היה לזעוק ולנסות להזעיק עזרה; ובשנים שלאחר מכן, שהרי לא סיפר לאיש את שאירע. הסיבה, כך הוא סבור, הייתה אותה סיבה לשתי השתיקות. "זיכרון האנחה ההיא ביער, והשפתיים הרועדות ההן בגשם, והמשפט המתחנן ההוא […]".

  ההליכה הכפייתית, הצמא שאין לו מרפא, המשפט היחיד ההוא והאנחה הנוראה, ובסופו של דבר ההתאבדות - כל אלה הם קרעים בלתי מאוחים מסיפורו החידתי של מר זומר, שהמספר מנסה לשחזר. גם נוכחותה ברקע של גברת זומר היא פרט בסיפור זה. מסופר עליה שבניגוד למר זומר, ידוע עליה שעבדה, "היא עושה בובות" (עמ' 14) ואף הייתה שולחת אותן מידי שבוע מבית הדואר המקומי. לאחר מכן נהגה לקנות בחנויות השונות מצרכים רבים וחזרה הביתה עם סלי קניות גדושים. מסופר גם כי מר זומר היה לוקח עמו לשיטוטיו סנדוויצי'ם, כנראה מעשה ידיה. מהמעט שמסופר עליה מצטיירת דמות של אשה יוצרת ומזינה. לזוג זומר לא היו ילדים, אך עשיית הבובות לילדים מחומרים מצויים עשויה להעיד על חיוניות ועל יכולת הענקה. לא ידוע מה היה טיב היחסים בינה לבין מר זומר, אך יש לזכור כי הוא מתאבד רק לאחר מותה, שאף הוא בגדר שמועה, שהרי איש לא היה בהלווייתה (עמ' 83). אפשר עם זאת לשער ששמועה זו הייתה נכונה. ייתכן אפוא שלאחר מותה נקרע גם החוט האחרון שקשר את מר זומר לאדם אחר ולמקור יחיד של נתינה אנושית כלשהי.

  אולם מה שמאחה את קרעי סיפורו החידתי של האיש ומקנה לו לכידות ומשמעות הוא תהליך ההתמודדות הנפשית והמוסרית שעובר הילד המתבונן באותו איש.

  נחזור ונשאל - האם זהו סיפורו של מר זומר? על כך אפשר אולי לענות ולומר: כן, זהו סיפורו של מר זומר, כפי שנתפס בימי הילדות ונכתב עשרות שנים לאחר מכן מנקודת התצפית של הגיבור המספר. והלא כל סיפור על זולת, ויהיה הוא קרוב ככל שיהיה, עובר את מסננת התודעה של הסובייקט המתבונן באותו זולת.

  ואפשר לענות על שאלה זאת בדרך נוספת: כן, זהו אמנם סיפורו של מר זומר, גם אם רב בו הבלתי ידוע על הידוע. זהו סיפורו של מר זומר, משום שהמספר, לאחר שבגר, חש מחויב לספר את סיפורו, כדי להעמיד לו יד ולשמר את זכרו. ודווקא משום שבעבר הרחוק חש מחויבות לשתוק, עתה, כאדם בוגר, הוא היחיד בעולם המסוגל עדיין לשפוך מעט אור על אדם מסוים שחי בשולי החברה ואיננו עוד, אדם מיוסר וערירי. אלמלא סיפור זה הרי לא היינו יודעים מאומה על אודותיו.

התבגרות בתנועה



  אפשר לסרטט את שלבי התבגרותו של הילד שהפך למספר הסיפור באמצעות פעולות התנועה שנזכרות במובלט בספר: המעוף, הטיפוס על עצים, הרכיבה על אופניים, הנפילה למעמקים (שלא מתבצעת), ההליכה (הכפייתית). ארבעת אופני התנועה הראשונים מסמנים את תהליך הסתגלותו של הילד ל"עקרון המציאות": המעוף נותר בגדר אפשרות בכוח שלא מומשה, אך משוקעת בה, כזיכרון מתוק, תחושת העדר המגבלות של הילדות. הטיפוס מוצג כתחליף הוגן למעוף, שהרי הוא מאפשר ריחוק מתביעות טורדניות של הסביבה והוא גם מקנה מבט רחב למרחקים. אמנם הילד חושב שלעולם לא יפסיק לטפס על עצים, אך בעת כתיבת הסיפור הוא כבר אינו עושה זאת. הרכיבה על אופניים, כזכור, היא מיומנות הנכפית על הילד ובתחילה היא נתפסת בעיניו כשיטת התקדמות מרחבית מפוקפקת למדי. במשך הזמן הוא לומד להפיק ממנה תועלת והיא אף מקנה לו תחושת שליטה מהנה. ההליכה הכפייתית שסופה בטביעה (והיא אולי היפוכה של הליכתו של ישו על פני המים) היא האפשרות הנדחית בסופו של דבר. היא ממומשת רק בסיפורו של מר זומר עצמו. ההליכה הכפייתית אינה מביאה מזור לנפשו המיוסרת של ההולך ובסופו של דבר הוא הולך אל מותו במימי האגם צעד אחרי צעד. מר זומר מייצג את הסבל הבלתי אפשרי שאין מוצא ממנו. בתהליך התבגרותו לומד הילד להבחין בין כאבי הגדילה שלו, כאבים המלווים את תהליך ההתבגרות מעצם טיבו, ושבמהלכו הוא נאלץ לוותר על הריחוף ואף על הטיפוס. אך הוא גם מחליט לוותר על הנפילה למעמקים. למראה סבלו של מר זומר והליכתו חסרת היעד והתכלית, הוא לומד שיש אופני תנועה המובילים למבוי סתום.

כיווני הוראה



שיקולים לבחירת הסיפור להוראה



  מדוע - כן או לא - ללמד את הסיפור? אחד הנימוקים "נגד" יכול לנבוע מנושא ההתאבדות המגולם בסיפור, הן באמצעות תכנית ההתאבדות של הילד, שכמובן לא באה לידי ביצוע, והן באמצעות התאבדותו בפועל של מר זומר וצפייתו של הילד-הנער במעשה זה.

  מה דעתכם בעניין?

  כל אחד, כמובן, צריך לגבש לו דעה אישית בשאלה זו מתוך היכרות קרובה עם התלמידים. אני רוצה להעלות שתי נקודות בעניין זה, אחת מתוך הסיפור עצמו ואחת מתחום הפסיכותרפיה. מתוך הסיפור: הבחירה באפשרות ההתאבדות אכן עולה על דעתו של הילד, אך מה שחשוב יותר - היא מסולקת באופן משכנע כתוצאה מצמיחתה של תובנה פנימית שלו עצמו נוכח הבנת סבלו הנורא של מר זומר, הבנה המעניקה לילד קנה מידה חדש לבחון את מצבו בעולם. לגבי הילד האופציה הזאת הופכת, אם כן, בלתי רלוונטית. עם זאת ברור שהיא אינה מסולקת ממרחב הבחירה המסורטט בסיפור. אין בסיפור זכר לשלילת התאבדות על בסיס דתי או מוסרי. מר זומר מתאבד, והנער אינו מנסה להניא אותו מכך. הוא עד למעשה. ולא זו בלבד, בעת כתיבת הסיפור, כאדם בוגר, הוא אינו שופט את הימנעותו שלו כנער להציל אדם מהתאבדות, אלא נותן למעשה משנה תוקף.

  ובכל זאת אני חושבת שבנקודה זו עצמה אין סכנה: מר זומר הוא דמות כל כך חריגה וכל כך חידתית, עד כי קשה להעלות על הדעת אפשרות של הזדהות עמה. הילד שהופך למספר מבין אותו, אך גם יודע היטב שהוא, מר זומר, שונה; שהוא נושא עמו ייסורים שאינם דומים לאלה המוכרים לאנשים רגילים.

  כאן אולי המקום להביא דעה מתחום הפסיכותרפיה מספרו של הפסיכולוג הקליני ישראל אורבך, בנושא. שם הספר הוא כאב עד כלות (שוקן, 2000). בספר שני חלקים, הראשון הוא סיפור מקרה והשני נושא אופי תאורטי-טיפולי ובו דיון שיטתי בדרכי טיפול באנשים בעלי נטיות אובדניות.

  אנחנו כמובן לא פסיכותרפיסטים ואסור לנו לקחת על עצמנו אחריות טיפולית. אבל אולי כדאי שנכיר - גם כמחנכים וכהורים - את טענתו המרכזית: הנטייה ההגנתית שלנו להימנע מדיבור על כך, גם כאשר אנו מזהים אצל אנשים סביבנו סימנים לחשיבה אובדנית, הפחד המובן שלנו להעלות את זה על דל שפתיים, שמא בעצם הדיבור אנו מקרבים את המעשה, לא רק שהם מוטעים, אלא בהם עצמם יש סכנה. לעתים הדיבור יכול להציל. אז גם אם נחליט שלא ללמד את הסיפור, כדאי לחשוב על טענה זאת.

קריאת הסיפור



מומלץ לקרוא כמה מעמודי הפתיחה באוזני התלמידים כדי לנסות ו"לפתות" אותם בעזרת החן והקסם העולים מכל משפט ופיסקה.
כדי להגביר את הסיכוי לקריאה עצמאית ופעילה, אפשר להציג לפני התלמידים את חלוקת הספר לפרקים (ראו בהמשך) ולבקש מהם להציע - במהלך הקריאה או עם סיומה - כותרות לכל אחד מהפרקים. אפשר גם להציע להם לסמן לעצמם משפטים שנראים להם משמעותיים במיוחד. הדיון בכיתה יכול להתחיל מקריאה בקול של קטעים כאלה ומניסיונות של התלמידים להסביר את בחירתם.
אפשר גם להציע לתלמידים לנסח לעצמם במהלך הקריאה שאלות מרכזיות לשיחה ולדיון בכיתה.
דרך נוספת לעודד דיון בציפיות מוקדמות לקראת הקריאה היא באמצעות שיחה על הפורמאט של הספר ועל איוריו. וראו בהמשך הצעה לדיון (טרם קריאה) באיור המובא לצד השער הפנימי.


הספר נחלק לשישה פרקים

32 - 5: אקספוזיציה, המפגש עם מר זומר ביום הסערה וסירובו להיכנס למכונית
38 - 33: השיחה המשפחתית על הסיבה להליכה הכפייתית של זומר וההבנה השונה של הילד המספר (ביקורת על לשון המבוגרים)
51 - 39: אהבה ראשונה ואכזבה
81 - 52: רכיבה על האופניים ושיעורי הפסנתר
96 - 82 : המפגש האחרון עם מר זומר
100 - 97 : השתיקה במבט לאחור


לשאלת הפרשנות



  לאחר דיון בספר אפשר להציע לתלמידים לקרוא רשימות ביקורת מהעיתונות (מאלה שהובאו לעיל). לצורך זה אפשר לחלק את הכיתה לקבוצות ולהציע לכל קבוצה לדון ברשימה אחת.

  כאמור, הרשימות המובאות לעיל לא נבחרו כדוגמאות לפרשנויות מופת דווקא. אלה הפרשנויות שנכתבו במוספי הספרות של העיתונים עם פרסום הספר בעברית. בחרנו להביא אותן כאן כדי לשלב בתהליך הלמידה כיווני פרשנות אחדים, הן כדי להדגיש עד כמה הפעולה הפרשנית תלויה בנקודת תצפית של הקורא/ת ובכך גם לעודד את התלמידים להציע כיווני פרשנות משל עצמם, והן כדי להזמין את התלמידים לדיאלוג עם פרשנויות אלה.

  בתום הדיון בקבוצות התלמידים יתבקשו נציגיהן להציג את עיקרי הטענות של הפרשנות שבה עסקו וכן את תגובותיהם לאותה פרשנות. עם מה הסכימו? מה גרם להם למחשבה נוספת? מה עורר בהם התנגדות? וכמובן: על אילו קטעים מתוך הספר עצמו הם מבססים את עמדותיהם ומדוע.

חידתו של מר זומר



  דמותו של מר זומר נשארת בלתי מוסברת. איננו יודעים את הסיבה לסבלו ולהליכתו המתמדת. החידתיות האופפת אותו עשויה להזמין פרשנויות אלגוריות וסמליות. אלה עשויות אף להתחזק על רקע המקום והזמן: גרמניה של השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה. האם מר זומר מייצג את הקורבן המאשים? האם הוא מייצג את התליין המנסה להדחיק את אשמתו? האם ההתעלמות מנוכחותו מעידה על העדפתם של אנשי הסביבה לשכוח את העבר?

  ואם אכן כיוון פרשני זה מתקבל על דעת הקוראים, האם העובדה שהילד מקבל בהבנה את תביעתו של מר זומר "הניחו לי סוף סוף", והאם שתיקתו באשר להתאבדותו אינם הופכים אותו עצמו, כנציג הדור הצעיר שצמח אחר המלחמה, למשתף פעולה עם ההשתקה? האם כך רוצה פטריק זיסקינד שנשפוט את הילד שהפך למספר?

  אני מעלה אפשרויות פרשניות אלה לשיקול דעתכם. אפשר ורצוי להעלות אותן גם לשיקול דעת התלמידים. חלק מרשימות הביקורת שהופיעו במוספים הספרותיים לרגל צאתו לאור של הספר מצביע על כיוונים פרשניים מסוג זה.

הילד החווה והמבוגר המספר



  האם הזיכרונות הם של הילד? האם התובנות שהתגבשו בעקבות ההתרחשויות המסופרות הן של הילד? האם ניתן להבחין בין הלשון שבה נמסרים הדברים לבין הדברים עצמם?

  האם המספר המבוגר יכול לחזור לאחור? מה מהסיפר שלו משקף את התודעה הילדית ומה את התודעה הבוגרת?

  כדי לדון בשאלות אלה אפשר לבקש מהתלמידים לנסות ולהיזכר בזיכרון ילדות שלהם (למשל מגן הילדים) ולנסות להעלות אותו בכתב. לאחר מכן אפשר להציע להם לברר באיזו מידה הטקסט שכתבו משקף את החוויה כפי שחוו אותה בילדות, ובאיזו מידה מתערבת בזיכרונות הבנה מאוחרת. ואולי נוצרה איזו תערובת (תרכובת?) במה שכתבו? אילו סימנים בטקסט שייצרו מעידים על כך?

  לאחר מכן אפשר להציע לתלמידים לנתח קטעי טקסט (עבודה זו יכולה להיעשות בקבוצות, כל קבוצה תעסוק בקטע אחר) ולברר באיזו מידה הם משקפים את קול הילד, גם אם הלשון היא לשון של מבוגר, ובאיזו מידה הם משקפים לדעתם את קול המספר המבוגר, המצרף את הבנתו המאוחרת למה שהילד חווה אז. חשוב לומר שההבחנה אינה חד-משמעית וחותכת, אבל עצם הבדיקה במקטעי טקסט לא-ארוכים עשויה לחדד את רגישותם של התלמידים לשאלות הנוגעות לסיפור רטרוספקטיבי המשחזר זיכרונות ילדות (וכן לעצם השאלה הפילוסופית - פסיכולוגית האם בכלל יכול אדם לחזור ולחוות את עברו).

  קטעים מוצעים לבדיקה (אפשר להציע לתלמידים לצלם את הקטעים ולצבוע במדגשים ('מרקרים') שונים משפטים וקטעי משפטים הנשמעים כאילו נאמרו בפי הילד של אז, ואחרים הנשמעים כאילו המספר המבוגר אומר אותם):

  עמ' 7 - 6; עמ' 35 "כששכבתי במיטה עוד העסיקה אותי…" - עמ' 38; עמ' 94 "אני עמדתי על החוף…" - עמ' 100.

סיפור ואיור



  ההתבוננות בקשר שבין סיפור לאיור זמינה מאוד בספרים שנכתבים לילדים, אך כמעט ואינה מזדמנת בספרות שנועדה לקוראים מבוגרים או אף מתבגרים. והנה בספר זה ניתנת לנו ההזדמנות לעסוק בסוג כזה של התבוננות בזכות האיורים הנפלאים של הצייר הצרפתי ז'אן-ז'אק סמפה.

  להלן כמה רעיונות אפשריים לעיסוק בשאלת הזיקה שבין הטקסט לאיורים בסיפורו של מר זומר:

א.   כפעילות הכנה לקריאת הספר אפשר לבקש מהתלמידים להתבונן באיור המופיע לימין השער הפנימי, לציין לעצמם פרטים המעוררים תשומת לב באיור זה ולנסות להעלות השערות על הסיפור ועל דמויותיו על פיו.

  נקודות שאפשר לשים אליהן לב:

  החלוקה האופקית של הציור לרצועות אחדות (כמה?) המפרידות בין שתי הדמויות המופיעות באיור ובינן לבין מה שמעבר להן - רצועת מים, רצועת הרים ושמים.

  כמשקל נגד לחלוקה אופקית זו - חיבור אנכי באמצעות העצים העומדים בשלכת והממסגרים את התמונה משני צדיה.

  הדמויות: הבדלי הגודל, הצבעים וכיוון ההליכה. מה ניתן להסיק ממקל ההליכה של הדמות הכהה? האם הוא הולך לאטו או ממהר? מה, לפי השערתכם, הקשר בין שתי הדמויות?

  הטכניקה: אקוורל אשר מעצם טיבו מטשטש את קווי המתאר של האובייקטים המצוירים. לאיזה סוג של סיפור מתאימה, לדעתכם, טכניקה מעין זאת?

ב.   לאחר קריאת הספר: התבוננות באיור האחרון שבספר. זהו האיור היחיד שאין בו דמות אנושית. מה מייצגים העיתונים שבחזית האיור?

אפשר גם להפנות את התלמידים לאיור האחרון שבספר הנסיך הקטן מאת סנט אקזיפרי ולבחון כיצד האיורים בסיומי היצירות מתייחסים לטקסט.


נושאים לדיון ולכתיבת עבודות


  הובאה לעיל הצעה לדיון ברצנזיות שנכתבו בעקבות הופעת הספר בעברית. דיון כזה יכול להיערך לאחר הדיון בספר עצמו. עם זאת, אפשר כמובן גם להזמין תלמידים בעלי נטייה לכתיבה לכתוב בעצמם, עם תום הקריאה (ועוד לפני הדיון בכיתה!), רצנזיה על הסיפור. ייתכן שלפני ההיערכות לכתיבה עצמה כדאי לברר איתם מה מאפיין את סוג הכתיבה הזה, מהם יעדיו, במה הוא שונה מכתיבת מאמר ביקורת מחקרי-אקדמי וכד'. במסגרת זאת אפשר להציע להם לקרוא רצנזיות אחדות במוספי הספרות של עיתוני סוף השבוע.


  הדיבור והשתיקה כסימני דרך בתהליך התבגרותו והתבדלותו של המספר

  קטעים רלוונטיים במיוחד לבדיקת נושא זה:

  המפגש עם מר זומר ביום סערת הברד (דבריו של האב מול דבריו של מר זומר, עמ' 32-30)

  השיחה על אודות מחלתו של מר זומר סביב שולחן ארוחת הערב והרהוריו של המספר לאחר מכן, לפני השינה (עמ' 33-36)

  אנחתו של מר זומר (עמ' 79-80)

  החלטתו של המספר שלא לספר על נסיבות היעלמותו של מר זומר (עמ' 99-100)

  סביבתו האנושית של המספר: מרכז ושוליים ויחסיו של המספר עם כל אחד מהם. ב'מרכז' הכוונה למשפחה ולאנשים 'רגילים' ואילו ב'שוליים' הכוונה לחריגים: מר זומר והעלמה פונק ואמה. המספר מקיים קשרים הן עם המרכז והן עם השוליים ושניהם נותנים בו את אותותיהם בתהליך האינדיבידואציה שלו.

  דרכי תנועה במרחב (מעוף, טיפוס על עצים ונפילה מהם, הליכה מתמדת, רכיבה על אופניים) - משמעותם בתהליך התבגרותו של המספר.

קישורים ורצפים



  בהוראת ספרות אין די בעיסוק נפרד ביצירה הבודדת, אלא רצוי לשאוף ליצור קישורים ורצפים בין היצירות. אלה יכולים להיות מבוססים על עקרונות שונים: נושא משותף, מאפיינים ז'נריים, יוצר משותף, תקופה ואסכולה ועוד.

  סיפורו של מר זומר עשוי להתקשר ליצירות שונות. הנה כמה אפשרויות:

תת-סוגה - סיפורי התבגרות



  נקודות קישור: מאורעות חיצוניים ופנימיים כמעצבי תהליכי התבגרות, עולם המתבגר/ת לעומת עולם המבוגרים, חוויות מרכזיות ודמויות מפתח בחיי המתבגר/ת, המרחק או הקרבה בין המספר לבין הגיבור/ה החווה.

  יהושע קנז - התרנגולת בעלת שלוש הרגליים

  נסים אלוני - שמיל

  עמליה כהנא כרמון - הינומה, לב הקיץ לב האור, נעימה ששון כותבת שירים

עוד ספר של אותו יוצר



  היונה פטר זיסקינד

נושא: המבט על הסבל



  נקודות קישור: מעורבותו של המספר-העד בסבלו או באסונו של הזולת: במה היא מתבטאת? מהן שורשיה של מעורבות זאת? מה לומד העד/ה על עצמו ועל חייו? איזו עמדה עולה מהסיפור באשר למחויבות של האדם המתבונן בגורל זולתו?

יהודית הנדל - סיפור בלי כתובת


תאריך עדכון אחרון:02/01/2005