Home
  education - חינוך





המהפכה הצרפתית בספרי הלימוד להיסטוריה בישראל



יהושע מטיאש, דורון נידרלנד, גיליון ‏10

תקציר המאמר

המאמר דן בתיאורי המהפכה הצרפתית בספרי הלימוד לחטיבות הביניים
ובבתי הספר התיכוניים בישראל. הוא מצביע על הגורמים התרבותיים
והאידאולוגיים שהקנו חשיבות מיוחדת למהפכה במודעות ההיסטורית של
ישראל. בין גורמים אלה יצוינו התפיסה האירוצנטרית של הציונות, הקשר בין
המהפכה לבין האמנסיפציה של היהודים והמורשת הסוציאל-דמוקרטית כמו
גם הליברלית של הציונות ושל מדינת ישראל.

ספרי הלימוד מדגישים את צדה החיובי של המהפכה, ומדגישים בהקשר זה
את שנותיה הראשונות ובמיוחד את ההצהרה על זכויות האדם והאזרח.
לעומת זאת, התקופה היעקובינית נדחקת למעמד משני. האיקונוגרפיה הפזורה
בין דפי הספרים מחזקת את התפיסות הבסיסיות האלה. מרבית הספרים
שנבחנו אינם מבטאים את הגישה הביקורתית כלפי המהפכה וגם אין אזכור
של ההיסטוריוגרפיה השמרנית-ליברלית.

ההיסטוריה של המהפכה מוצגת בעיקר דרך ההיבטים הפוליטיים
והאידאולוגיים. המהפכה מתוארת כתקופה של שינוי במשטר הפוליטי
וכמקור האידאולוגיות המודרניות. במרבית הספרים היא גם נחשבת לתחילת
העידן המודרני ולנקודת שבר בהיסטוריה של צרפת. אין מטפלים בשינויים
חברתיים וכלכליים או באירועים אחרים שהתרחשו מחוץ ל"מרכז" הפוליטי
בפריס.

בהיסטוריה היהודית צרפת היא "מולדת האמנסיפציה". אלא שההיסטוריה
הציונית אינה חד-משמעית בעניין הזה, משום שאמנסיפציה סימלה את
שחרור היהודים, אך גם את ההתבוללות. הגישה השנויה הזו אינה משפיעה
על דעתם החיובית של ספרי הלימוד על המהפכה עצמה.

מאז שנות ה- ‏70 הלך ופחת מקומה של המהפכה בתכנית הלימודים ובספרי
הלימוד בהשוואה לתקופה הקודמת. נראה כי אחת הסיבות היא הפיחות
בלימוד ההיסטוריה הכללית והגדלת היקף הלימוד של ההיסטוריה היהודית
ושל תולדות הציונות. תופעה זו בולטת בעיקר בבתי הספר התיכוניים. בסוף
שנות ה- ‏80 החלה המטוטלת לנוע בכיוון ההפוך. כיום יש נטייה להחזיר את
ההיסטוריה הכללית למקומה המרכזי ואף לשלב יחד את לימודי שתי
ההיסטוריות, הכללית והיהודית.